יוציאנו עט״ז בטור כתב בחה״מ יוציאנו מיד כו׳ והמחבר הוסיף יבערנו ושם כתב דהוצאה לא מעלה כלל דבמקומו נמי יבערנו בשריפה יע״ש. ומ״ש בב״י לפירש״י כו׳ היינו דר״י וחכמים פליגי בשש לר״י שריפה וחכמים מפרר דוקא ביעור מן העולם דומיא דנותר רק כל דין כו׳ אבל בשעת ביעורו לאחר שש בכ״ד אף הוצאה מרשותו סגי ועסי׳ ת״מ בט״ז ד׳ שי״א כל שאין ברשותו ממש אין עובר יע״ש וא״כ אין כאן כ״כ תימא שי״ל כן וההוא דרבה ורב יוסף כ״ח א׳ חמץ לשאר נהרות כו׳ משמע דעכ״פ חיישינן שמא ימצא א׳ ויטלם י״ל קצת. ומיהו להלכה קיי״ל דלאחר איסורו ולא בטלו במוציא לרה״ר עובר ב״י ועי׳ ד״מ כאן ואם בטלו אפ״ה צריך פירור מדרבנן דלמא משכח אינש ואכיל כבסי׳ תמ״ה:

ואם עט״ז דוקא בשש דהוה מוקצה דאסור בהנאה הא בחמש שרי לטלטל עדיין ועמ״א ג׳ ועב״ח. ועמ״ש אי״ה בתמ״ז ושאר דוכתי בשם הח״י דראוי לכל מורה הוראה לייחד חדר שאם יהיה חמץ שיתן שם שאסור בטלטול אח״כ ומיהו למ״ש בה׳ שבת מוקצה כ״ז שבידו יכול להוליך לכל מקום שירצה ואפשר אף מיד ליד שרי אין כאן חשש כ״כ גם אם הוא בידו יכול להשליכו לנהר בי״ט אבל לפרר י״ל דהוי איסור טוחן למ״ד כן עמ״ל פ״ג. ואי״ה לקמן יבואר עוד:

לפי עט״ז מדברי הר״מ ז״ל פ״נ ה״ח משמע דקאי אדסמיך ליה בלא בטלו ואף הרא״ש סתם משמע בכ״ע אף בלא בטלו כופה כלי והא עובר ב״י אלא הטעם אף בלא בטלו העמידו דבריהם כ״ש המ״א ב׳. ומ״ש הר״ב לשורפו במקומו אסור פשיטא אלא דקמ״ל דל״ת הבערה מתוך ויש כאן צורך היום קצת כמ״ש רבא פסחים ה׳ ב׳ ש״מ מדר״ע לא אמרינן מתוך אלמא לדידן הוה שרי קמ״ל דאסור דב״י היה ניתק לחד מ״ד וכשדעתו לבערו לית איסור תורה כמ״ש התוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי וכמ״ש המ״א ב׳ ורבא סובר דלא הוה ניתק לעשה והתוספתא שהביא המ״מ פ״א ה״ג משמע ביש מחלוקת ובספר ג״ו כתבנו בזה שי״ל דתליא בפלוגתא בלאו שקדמו עשה אלא דמתוס׳ כתובות ג׳ א׳ ד״ה מתוך משמע אף ביש צורך היום בדרבנן נמי אמרינן מתוך ולזה אמר דעל יום א׳ לא חששו דלמא אתי למיכל ודי בכפיית כלי וערש״י פסחים ו׳ א׳ יע״ש. ועמ״א אות ג׳ ואי״ה שם יבואר:

ועי׳ בטור מ״ש שא״א לבערו כדינו בשריפה לר״י לכאורה קשה בתמ״ה פסק כרבנן גם לר״י נהי דא״א לקיים מ״ע תשביתו אכתי למה יעבור הלאו ב״י יבערו בפירור וזורה ועפר״ח א׳ וערש״י פסחים מ״ו א׳ ד״ה כיצד וביצה כ״ז ב׳ ד״ה חלה ופני יהושע שם דל״ד שריפת קדשים ה״ה כל הביעורים אסור בי״ט וה״ה שריפת חמץ למ״ד מנותר וכדבעינן למימר לקמן חי״ה בשם הירושלמי ואפשר הטור מספקא ליה אי הלכה כר״י או כחכמים ואזיל לחומרא. ועמ״ש בסמוך אי״ה:

מריש הוי קשיא לי מ״ש הרשב״א ז״ל בתשובה סימן ע״א המוצא חמץ בי״ט בלא בטלו מותר לשרפו ואף מלשון רש״י (ה׳ ב׳) דאי השבתתו בכ״ד יאכיל לכלבים משמע שריפה אסור ולימא דמותר וכן מצאתי בירושלמי פ׳ ב״מ דמאן דיליף מנותר אסור ומאן דלא יליף מותר עכ״ל וקשה הא ר״ע לית ליה מתוך א״כ שפיר פירש״י ז״ל מאכיל לכלבים וערש״י ו׳ א׳ דב״י לא עבר דבטליה משמע לא בטליה מבערו בי״ט ועכה״ג בהגהות הב״י. וניחא לי דהרשב״א מפרש הא דרבא דר״ע לית מתוך כמ״ש בתמים דעים דף כ״ה ע״ג בתחלתו דר״ע לית ליה מתוך בחמץ לחוד דיליף מנותר דאין שורפין בי״ט (ערש״י ה׳ ב׳ דיליף מנותר) וז״ש הרשב״א ז״ל מדפירש״י יאכל לכלבים היינו דביום ראשון למקצתו מותר בהנאה שהוא דוחק ולא פי׳ דאי לא שרפה אי מותר לשרוף דאמרינן מתוך כדמסיק בכתובות ז׳ א׳ ומשמע דר״ע ל״פ עליה וכב״ה ש״מ לרש״י כה״ג אסור כי אין צורך היום כלל דישליך לים או לכלבים לה״א דמקצתו מותר. ומ״ש ו׳ ח׳ בלא בטליה יבערו לים או מפרר דשלא בשעת ביעוריה בכ״ד לדידיה בשבע והרשב״א ז״ל סובר דמ״מ הוה צורך היום קצת או לטלטלו לא הוה בעידניה עמ״א ב׳. ולשורפו במקומו קאמר ומה שכתב הב״י כ״נ מרש״י היינו יוציאנו ויבערנו לים כו׳ אבל אין מוכרח שישרפנו ועפר״ח א׳ וע׳ פני יהושע ה׳ ב׳ תי׳ על קושיית הרא״ש מלוני״ל ומשמע דבנותר נמי יש מ״ע בכל רגע מדמצריך קרא דלא ידחה י״ט ובירושלמי בבמה מדליקין הביאותיו בסמוך:

שאלה מהו להצית מדורת חמץ מעי״ט שתהא דולקת בי״ט. תשובה יראה דשרי אף א״ת מ״ש בירושלמי בב״מ הלכה א׳ מהו להצית מדורת חמץ ומסיק מאן דיליף מנותר אסור יהיה הפי׳ כמ״ש הרשב״א ז״ל בתשובה ע״א דאפי׳ מעי״ט אסור וא״כ לי״א דאנן מסופקין אי כר״י או כחכמים ואזלינן לחומרא ועב״ש וח״מ באה״ע כ״ח מ״מ הא בש״ס דילן שבת כ״ג ולא בשמן שריפה שמא יטה או בי״ט בע״ש וכ״כ הר״מ ז״ל בפי׳ המשנה הא שבת דעלמא שרי. אלמא חולק על הירושלמי בזה והלכה כתלמודא דידן ועח״י ב׳ ולמ״ש נראה דשרי. ועמ״א ואי״ה שם יבואר עוד:

די״ט שני עט״ז עמ״א ב׳ ג׳ י״ל שריפה במקומו טוב יותר מתוך יע״ש. ומ״ש בשם הר״מ ז״ל פ״ב ה״ג אחר ד׳ שעות עיין אות ב׳ ומ״א ג׳ דאם בטלו למוצאי י״ט ראשון מבערו (ט״ס מבטלו) וכתב ג״ס קשה דיש מחלוקת בין הר״מ ז״ל והמרדכי לבן פי׳ דהר״מ לשיטתיה כחכמים ביעורו בזריקה לים וליכא רק טלטול דרבנן ובי״ט שני התירו טלטול הא שריפה אסור בי״ט ב׳ שי״א מ״ה או אף אי מתוך לא התירו שריפה והמרדכי פוסק כר״י וכפי׳ ר״ת. ומ״מ מ״ש לשרוף אב מלאכה קשה לדידן אמרינן מתוך ועמ״א ומ״ש הר״מ ז״ל מי״ט הא׳ היינו מיד בחה״מ וקרי ליה ראשון לגבי ימים אחרונים ועי׳ ע״ש ואי״ה במ״א אות ב׳ וג׳ יבואר עוד. וחטה י״א ח״ש אין עובר ב״י ואף למ״ד דעובר מ״מ בבטלו או שיש כמה ספיקות שא״א בקיאין בנתבקעו וכמה חומרות טוב יותר שלא לשרוף בי״ט שני אלא ימתין עד חה״מ:

ה״ז דוחפו כו׳ עט״ז הואיל ואין מחזיר לשורפו עמ״א ה׳. ועב״י בחה״מ אסור ליגע ואפשר אף בע״פ משבע אסור ליגע אף דלית כרת דהא בפסחים י״א א׳ קוצרין אבל לא גודשין ובר״מ ה׳ חו״מ פ״ז הי״ז אלמא דוקא משום פסידא או עולי רגלים הקילו הא לא״ה לא והתם לאו איכא. ועסי׳ תל״ה במ״א א׳ ובתה״ד קמ״ז ביה״כ כרת ואיכא למיגזר כחמץ דעדיפא קאמר. ועפר״ח כאן ובסי׳ תרי״ב מותר ליגע באוכלין ביה״כ וכתב בסי׳ תע״א מותר לפרר מצה בע״פ הואיל דרבנן הוא יע״ש. ולפ״ז אפשר נוקשה דרבנן מותר ליגע בהן. ובלעקיכ״ן נירן בורג״ר וכדומה אם נאמר דדין חמץ נוקשה עליהן ואי״ה בתס״ב יבואר ובת״\נ אוסר להשתכר באיסורי הנאה שם יבואר אי״ה אם בנוקשה דרבנן אי שרי להשתכר כה״ג ומהא די״ד קצ״ג סתם יינם להמחבר אסור ע״ז שאני ואיך שיהיה ליגע בנוקשה משמע דמותר:

אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י. עי׳ במ״א תרי״ב אות ו׳ צריך ביאור כי דבריו עמוקים תמיד כדרכו הטוב. הנה בב״ח תרי׳א להמ״מ והר״ן משמע קניבת ירק ממנחה ומעלה דיש פת בסלו הא קודם לא יגע שמא אכל וההיא דמדיחה אשה ידיה במים ונותנת לתינוק בא״א ליקח מעצמו וע״ז כתב דוחק להעמיד בכך ועי׳ תה״ד קמ״ז כתב דאל״כ הדחה אסור. והביא עוד מיומא י״ד אף לרבי יהודה דאונן כ״ג אין מקריב גזירה דלמא יאכל בי״כ שרי דכ״ע לא אכלו ה״ה כאן דשרי ליגע ועפר״ח ולפ״ז משמע המתענה בנדר דכ״ע אכלו אסור ליגע אבל בתה״ד שם בשם הר״ח א״ז דשרי אע״ג נזיר אסור ליגע כו׳ ע״כ הקשה עוד דמה פריך ביה״כ אונן לא יקריב תקשה ליה מכל יה״כ וע״כ דידע המקשה דיה״כ לא יאכל דמתענה לגמרי אלא הפי׳ דכ״ג אין מקריב שמא יאכל לאו דעוסק בנגיעה דז״א ועוד הא אין ראוי לאכילה כך חי אלא יטעה בדין שיסבור דמותר להקריב ולאכול באנינות דהדיוט אסור להקריב ופריך א״כ ביה״כ שמתה אשתו לא יקריב אונן דיטעה בדין ויאכל אונן בשאר ימות השנה ומשני הכי השתא ביה״כ ודאי לא יטעה דבלא״ה מתענה הוא ולא יטעה למיכל לחם הפנים וכדומה אם חל בשבת ואי דידעה בשאר ימות השנה יש היכרא דאין מקריב משא״כ אי יתירו בשאר ימות השנה להקריב יטעה ויאכל דיטעה בדין אבל לחוש מתוך שעוסק בנגיעה זה לא עלה על דעת המקשן ג״כ וא״כ מ״ט דהמ״מ והר״ן בקניבת ירק דאסרי קודם מנחה וע״כ הטעם דעוסק לתקן לאכילה גזרו בתענית דהא בנגיעה בעלמא ל״ג בתענית הא כשאוכל בחמץ אסור אף במגע וי״ל בין ראוי לאכילה ובין קניבת ירק דאין ראוי כ״כ ובספי״א דמנחות יבואר אי״ה בסמוך:

ועי׳ בתוספות ישינים ביומא אטרודי וישכח מתוך צערו א״כ י״ל דפריך ביה״כ כה״ג לא יקריב ומשני כו׳ ולמ״ש רש״י ז״ל דבעינן דרך גדולה קשה א״כ אכתי מאי פריך יה״כ לא יקריב כשגירש ומתה אשתו דהא ודאי לא יטעה בדין בשאר ימות השנה דלאו אונן הוא דגירשה וצ״ע קצת. ולפ״ז המתענה בנדר יום א׳ בשנה מ״ה הוה או נשבע אסור לתקן מידי דמאכל ועכ״פ מה שראוי לאכול כך אסור וכמ״ש בירושלמי פ״ד פסחים הביאו המ״א יע״ש בהלכה ד׳ על משנה מקום שנהגו לאכול צלי כו׳ דמ״ה לחם הפנים כשחל יה״כ בשבת מתחלקות לערב וכ״ש מי שמתעסק לאכילה דאסור אפשר לכ״ע אף להר״ב בהג״ה וכאמור. ועמ״א כאן ה׳ ואי״ה שם ובתרי״ב יבואר עוד. ובסי׳ תקכ״ז ובה׳ ר״ה מי שמתענה כו׳ יבואר עוד אי״ה:

דאסור עט״ז ועא״ר ש״ח אות ס״ב הקשה דברי הט״ז מש״ח אות י״ח לשי״א אות ב׳ יע״ש וע׳ באה״ט ואי״ה במ״א ה׳ יבואר בזה עוד: