פתיחה לתמ״ז

אמר הכותב דע דחמץ בפסח אוסר במינו ושלא במינו במשהו אף טעם לבד וכמ״ש בתשובת הרשב״א ז״ל סי׳ ל״ד וג״ן וכ״ה הסכמת כל הפוסקים וטעם הדבר הואיל ולא בדיל וכרת וערש״י פסחים כ״ט ב׳ ד״ה שלא במינו נמי יע״ש ועמ״א א׳ ומש״ה חלב ודם בס׳ ומו׳ עד שתחשך בס׳. והר״מ ז״ל פט״ז ממ״א ה״ט וי״ב כתב דהוי דשיל״מ וכ״כ הלבוש כאן ועי׳ מנחת יעקב בת״ח כלל ע״ד אות י״ט אף לדידן אסור לשהותו ולהר״מ א״ש דפסק פ״ד מחו״מ הי״ב דמשהו מותר לשהותו. ומ״ש הח״י כמ״ש הר״ן פסחים הנה שם כ״ט ב׳ והקשה הא לאחר פסח ג״כ אסור חמץ בעיניה רק ע״י תערובו׳ א״כ תו לא הוי דשיל״מ ותירץ שבעלי סברא זו סוברים דר״ש לא להקל בא והקשה דמ״מ דשיל״מ מ״ה בטל ומדרבנן לא הוה דשיל״מ ולקושיית הח״י ל״ש כלל תי׳ הר״ן ז״ל ומשם משמע דפחות מכזית נמי קניס ר״ש ועש״ך י״ד ק״ב אות י״ב וי״ד והר״ב כאן בס״ט מדשתיק אודי להמחבר והלכה כדיעה א׳ בסתם דיבש ביבש באלף לא בטל (ועמ״י כלל ל״ט אות ט״ז והקשה על הנ״ץ במ״ש דעת הב״י כדיעה שנייה יע״ש) והר״ב ביו״ד קל״ד ס״ב בהג״ה דוקא חביות גדולות אין בטל ואלו לטעם שלא הלכו בו בתר נתינת טעם וכל שבלע ביותר מס׳ אסור ה״ה ביבש אף חביות קטנות אסור ועפר״ח בי״ד ק״י אות ד׳ דחה דברי הר״ב בקל״ד מהלכה ושם הטעם כאן משום דשיל״מ הוי א״ש ועמ״א כאן מ״ם ובפריי לי״ד בש״ך אות ב׳ מ״ש שם ונ״מ טובא לדינא בחמץ בע״פ במינו או לענין ס״ס עי״ד ק״י בט״ז וש״ך י״ב וי״ד או ב׳ קדירות תחב כף חמץ ויש ס׳ או נט״ל וקדירה א׳ איסור ודישל״מ אפשר שא״א בו שאני אומר עי״ד קי״א. ואמנם דבר המתקלקל לא הוי דשיל״מ ועי״ד ק״ב ובש״ך אות ט׳ אי בטעם לחוד אמרינן דשיל״מ:

והוי יודע דבמינו ביבש חד בתרי בטל בשאר איסורים אף באיסור כרת דלא מצינו מחלוקת אלא בחמץ ועש״ך י״ד ק״י בדיני ס״ס דין י׳ בשם האגור מ״ש ובפריי שם. ובכה״ג כתב בהגהות הטור בשם הרדב״ז ח״ב קצ״ד וז״ל ומאן ציית למר בספק כרת אלא מותר בהנאה יע״ש וצ״ע דמשמע אף חלב יבש ביבש חד בתרי בטל. והנה אם נאמר לי״א יבש ביבש נתערב ברוב נעשה כולו היתר אף בכרת וחמץ מ״מ אם ט׳ צבורים מצה ואח׳ חמץ ופירש מאחד מהם אם הולכין אחר הרוב ובתוש׳ פסחים ח׳ ב׳ דבור המתחיל היינו מבואר דשרי באכילה ועי׳ אה״ע סי׳ י״ז וב״ח במשאל״ס לא הלכו אחר הרוב וע׳ חולין קל״ד א׳ ברש״י ד״ה וחלה ובר״מ פ״ח מה׳ ביכורים ה״ט משמע הטעם דמדרבנן אין הולכין בתר חזקה בעון מיתה ב״ש וכרת ואפשר ה״ה בתר רובא אין הולכין ובס׳ שושנת העמקים בארנו זה:

ואם היינו אומרים דחמץ דשיל״מ הוי א״ש כמש״ל. וער״ן נדרים נ״ב א׳ והט״ז בי״ד ק״ב אות ה׳ והביאו הטעם דשיל״מ במינו אין בטל כיון דסופו להיות היתר דמי לדם הפר ומדרבנן כו׳ ואף אנו נאמר בחמץ שאין כ״כ ניגוד למצה המותרת שאין איסור עולם ולאחר הפסח חמץ שרי ומש״ה אף לדידן מקרי חמץ דשיל״מ. אלא שכ״ז לא יועיל להר״ב דאיהו נתן טעם אחר יע״ש בט״ז בי״ד בק״א וק״ב. והא אנן שרינן תבשיל שמתקלקל בשהייתו וכאמור. ודע עוד שהייתי סבור לומר מ״ש המחבר בתמ״ז ס״ד י״א דחוזר וניער והוא דעת הר״מ ז״ל פ״ד מחו״מ הי״ב וי״א דאין חוזר וניער לשיטתם דלהר״מ חמץ דשיל״מ ומותר לשהותו בפסח ולמה יאכל בפסח ע״י ביטול ישהנו אחר הפסח משא״כ לדידן לא מקרי דישל״מ. ולפ״ז יצא לן דין חדש כמו שאגיד:

שאלה ראובן ושמעון היו להם תבואה ונתערב מתבואת שמעון בראובן במינו ויש רוב בתבואת ראובן ואח״כ נדר ראובן הנאה משמעון ומכל מה שלו אם מותר מהתערובות שנתערב כבר: תשובה לכאורה למה דקיי״ל נדרים הוי דשיל״מ מה״ת יאכל באיסור ישאל על נדרו ערש״י ריש ביצה הטעם דדשיל״מ לא בטל. ולמ״ש הר״ן הטעם הביאותיו לעיל משמע היתר בהיתר ממש במינו אף לרבנן דר״י לא בטל מ״ה דומיא דדם הפר ושאני התם עולין אין מבטלין היינו שניהם היתר דלא כפירש״י ותוס׳ מנחות כ״ב ב׳ א״כ בלא״ה אין בטל מקודם וה״ה חמץ במצה במינו נתערב קודם שש דלא בטל וכשהגיע שש ושבע לא בטל למ״ד חמץ הוי דישל״מ עש״ך י״ד ק״ב י״ג י״ד ועמ״ש בפריי שם. וע׳ ביצה פ״ה מה דאמרינן הרי שנתערב יאכל הלה וחדי. שוב ראיתי למ״ש הר״ב בי״ד ק״ב ס״ד ובש״ך אות י״ב והוא מאו״ה דכל שלא היה ניכר האיסור פ״א בפ״ע לא הוה דשיל״מ כמו גיגית כו׳ כ״ש כאן כיון שנתערב מקודם אפי׳ לא נתבטל בטל הוא עכשיו כדאמרן. וא״כ להר״מ ז״ל פט״ו ממ״א ה״ט דחמץ מטעם דשיל״מ קאתינן עלה ופ״ד מחו״מ דחוזר וניער לכאור׳ חולק אמ״ש הר״ב בק״ב ס״ד וכדכתיבנא:

ודע דסבור הייתי לתת תבלין למ״ש האחרונים ז״ל להר״מ דחוזר וניער דוקא בממש דהיינו לח בלח הא טעמו לבד מודה הוא דכשיש ממש הוי דשיל״מ ישהנו אחר הפסח לדעתו ז״ל דמותר בשהייה אף דר״ש קניס כל שלא עבר ב״י לא קניס ולאו מטעם ביטול או מ״ה הוא דשיל״מ ער״ן פסחים למ״ד ושו״ת צ״צ בענין ביצה טריפה בי״ט הוי דשיל״מ משא״כ טעמו לבד לא הוי דשיל״מ כמ״ש הר״ב בי״ד ק״ב ס״ד ומש״ה אין חוזר וניער. ואי קשיא אם כן טעמו ליבטל אף נתערב תוך הפסח י״ל דודאי גם הר״מ ז״ל סובר חמץ כרת ולא בדיל החמירו במשהו והוצרך לטעם דשיל״מ כמ״ש הכ״מ שם ה״ט דמש״ה אמרו ר״י ור״ל כו׳ ולא חשבו חמץ דהוי דשיל״מ. וכן מ״ש הר״מ ז״ל שם בהי״ב אל תתמה על חמץ ג״כ לתרץ קושיא זו ולעולם תרתי טעמי איתנהו בחמ״פ וכדאמרן:

ולאחר ההתבוננות ראיתי כי מ״ש הר״ב בי״ד קל״ד ס״ב דחביות קטנות בטל הוא הם דברים ברורים להלכה ושאני חמ״פ דהחמירו כמה חומרות מש״ה יבש ביבש לא בטיל. ולא כמ״ש הרשב״א ז״ל בתפ״א ק״ו ובתשובה למ״ד וג״ן דלא הלכו בו בתר טעמא. והוכחה לזה ממ״ש פסחים למ״ד א׳ אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו במינו ושלא במינו במשהו כרב משמע ודאי דממש כרב סובר ונהי דלאו מטעמיה מ״מ בגוף הדין סובר כרב והשתא לרב במינו במשהו לרב אף ביבש כמ״ש ר״ת לאחר חזרה (עתוס׳ מנחות כ״ב ד״ה מכאן כו׳) (והא דתנן דתרומה בק״א בטילה בחולין מתוקנין יע״ש) וגזר רב שלא במינו אטו מינו ה״ה ביבש ממילא רבא נמי סובר כן. ואף שאין לנו הכרע דהר״ב יסבור כן שבתמ״ז ס״ד וסי״א ותנ״ג במ״א ו׳ קמח בקמח מקרי לח בלח א״כ אין ראיה מביצה ל״ח ב׳ לר״י חטין בחטין לא בטיל די״ל דמיירי בקמח ועתוס׳ מנחות ויבמות פרק הערל מזה ולכאורה אדרבה ישניגוד לזה ממ״ש הר״ב בת״ח כלל מ״ה ד״ו ובמ״י ח״י נתן טעם לדשיל״מ ולא נתן טעם הר״ן הובא בט״ז י״ד ק״ב ה׳ וקלסיה משום דקשיא ליה יבש ביבש בדשלי״מ ליבטל. עכ״ז אני אומר דהר״ב מסברא דנפשיה החמיר בחמץ מדאמר במשהו כרב וסובר כר״ת ומשום חומרא דחמץ והלכה כדיעה א׳ וכדבעינן למימר לקמן אי״ה ועי׳ ע״ש כתב יבש ביבש לא בטל במינו דוקא דשיל״מ וקשה הא להר״מ ז״ל אף אינו מינו סובר הטעם בחמץ משום דשיל״מ בפט״ו הי״ג ממ״א ועש״ך י״ד ק״ב י״ד י״ל דה״פ די״א דיבש בטל בא״מ וכ״ע סברי חמץ דשיל״מ ובמינו דלא כהר״מ ובאינו מינו בלח במשהו משום כרת ולא בדילי וי״ל גם דברי הע״ש כן ואי״ה בפנים יבואר:

ודע דבנוקשה יבש ביבש י״ל לכ״ע בטל חד בתרי דלטעם דלא הלכו בו דערלה א״כ אין חילוק בין לח ליבש בתרומה מקרא ממנו וכפלו בשיעורין דערלה וכ״ה להיותם איסור הנאה משא״כ חמ״פ ומ״מ הלכה כדבריו ז״ל:

הנה יבש ביבש עכ״פ מידי ספיקא לא נפקא כי הנ״ץ בתמ״ז אות ט׳ דעת הש״ע כדיעה שניה והיינו ממ״ש המחבר בס״א ל׳ המ״מ ויבואר אי״ה בפנים לכן הסומך להקל כשיש עוד ספק דהוי ס״ס אין גוערין בו ובדרבנן לא בעינן

נולדו יחד וכאן הוי כנולדו יחד ואם נפל א׳ לים יבואר אי״ה בפנים. ועמ״א תס״זאות ד׳ ביבש ונאכל מהם דשרי והיינו אם חמץ לא מקרי דשיל״מ:

חמץ יש בו חריף בארש״ט מסובין חמוצים אבל בחומץ חריף וקבל טעם חמץ בפחות מששים יבואר אי״ה בפנים. וע״ל בפסח אסור מדרבנן ומיהו יין שרף הנבלע בכלי דחזק הוא י״ל דהוה מ״ה אסור כשאין ס׳ נגדו ועשו״ת הרשב״א ז״ל דהא דלא אסרה תורה כ״א קדירה ב״י ועי׳ שו״ת הר״ב סי׳ כ״ח וכ״כ בד״מ א׳ דהיכא שיש צדדים להתיר סומכין אשאלתו ואי״ה יבואר בפנים. עי׳ בהנהגות או״ה בסדר ג׳ החקירות דאיזו שעה ואיזה יום ובפנים אבאר אי״ה כ״א במקומו הראוי לו:

במשהו עט״ז הר״מ ז״ל פט״ו מהלכות מ״א ה״ט וי״ב ועכ״מ שם דרבינו מתרץ למה לא אמרו בע״ז ע״ג ב׳ חוץ מחמץ דמשום דהוי דשיל״מ הא טבל נמי נתן הר״מ טעם דאפשר לתקנו וכהיתרו כך איסורו דהוי דשיל״מ והרא״ש תי׳ דחמץ אף שלא במינו במשהו לא חשיב לה.ולהר״מ אף שלא במינו משום חומרא דחמץ נתנו עליה דין דשיל״מ. והרא״ש בע״ז נתן טעם דלא בדילי כו׳ ומ״מ לדידה ג״כ משש עד שתחשך בס׳ או כמ״ש מהרא״י ז״ל עמ״א ה׳ דע״פ בדילי דהוי זמן הביעור א״כ נוקשה חוסר במשהו כנראה ממ״ש הט״ז אות י״ט אבל באות ד׳ הביא מ״ש הרא״ש ז״ל בפסחים למ״ד דעד הלילה אין כרת לא החמירו ואי״ה יבואר שם והנה לכ״א מהטעמים לכאורה קולא וחומרא. חומרא ע״פ במינו ממש למ״ד דהוי דשיל״מ אוסר במשהו ולמ״ד כרת בס׳ וקולא כף של עכו״ם בלוע איסור וחמץ דשיל״מ הא לאחר הפסח נמי דוקא ע״י ביטול ועשו״ת צ״צ ביצה טריפה בי״ט דמ״מ הוי דשיל״מ. ומי שנדר שלא לאכול ח׳ ימים בשנה מין ידוע בלי התרה וע״ד רבים וכדומה באותן שאין להם הפרה אפ״ה י״ל לא בדיני לחוד במשהו וזה לא שמענו ועסי׳ תרי״ב במ״א ו׳ ותה״ד קמ״ז ותוס׳ ר״פ לענין בדיקה אבל ליגע אפשר אסור עסי׳ תמ״ו ט״ז ומ״א ה׳ ומ״ש בס״ב דמותר להשהותו ביום טוב האחרון באות ד׳ ותס״ז ס״י וט״ז י״א נט״ל נמי יע״ש ולבוש שם דהוי תרי דרבנן. וא״כ במינו פחות מס׳ או נוקשה במו״מ פחות מס׳ בי״ט אחרון משהין דהוי תרי דרבנן ולא מטעם דסומכין אשאלתות. ובפסח תרי דרבנן כמו משהו ונט״ל בסעיף י׳ לקמן אי שרי לשהות לאחר הפסח או למכור לעכו״ם חוץ מדמי איסור ועט״ז תס״ז אות ט״ו ובח״י מ״ו וצ״ע בזה. ובמ״א שם י״ד דהוי ספק י״ט ספק חול והיינו כ״ש דבקיאין בקביעא דירחא לכן מתירין לשהות אבל בשאר ימי הפסח י״ל אף תרי דרבנן אסור להשהותה וגם בי״ט אחרון למכור לעכו״ם בנפסד ונתקלקל צ״ע ואי״ה שם יבואר עוד ובס״י לקמן בנט״ל ומשהו:

אמר הכותב ראיתי להעתיק בכאן קצת דין מחודש השייך לי״ד ואגב גררא קצת פלפול:

דע דנוקשה אע״פ שיבש כמה שנים כשנפל בתבשיל נתרכך ומשהו עכ״פ איכא כמ״ש בתה״ד בסימן קפ״ו הביאו המ״א ה׳ ול״ד לס״ה עמ״א אות ל׳ ולפ״ז בב״ח בשר יבש כעץ כמה פנים אם נפל לחלב י״ל דנתרכך. וגיד הנשה דאין בו טעם ופליטתו אין אוסר עבי״ד סי׳ ק׳ ס״ב. ואעתיק שאלה א׳ וזו תוארה:

שאלה גיד הנשה שנפל לכלי ראשון ואין ס׳ אי שרי ואי כ״ש אי שרי ואם ספק אם יש ס׳ אי שרי: תשובה אין בג״ה בנ״ט ויראה פליטתו הא דם יש בו וכל הגידים מליאים דם ובלא מליחה עכ״פ אוסר עד ס׳ משום דם ובספק הוי דם שבשלו וספק לקולא כבסי׳ צ״ח. וכלי שני חמור מכ״ר למ״ד מפליט ומבליע לא מבשל הו״ל ספק תורה ומיהו בכ״ש ס״ס הוי אף למאן דמחמיר בק״ה שמא אין מפליט ושמא היה ס׳ ובכבוש כה״ג י״ל והבן:

ואין עט״ז ולשיטתי׳ בי״ד ק״ה אות י׳ הרבה להקשות דלא אמרינן היתר מפעם לאיסור ושם י״ל חלב כחוש כמ״ש בד״מ וחמץ כל איסורו כחוש לגמרי הילכך אף בשר שמן אצלו חם בלא רוטב אין אוסר יותר מכדי נטילה וע״כ ואין שם דבר המפעפען ה״ק הא שאר איסורים כ״ק ונטילה היינו באין דבר שמן ודוחק הוא אבל המ״א פי׳ דאחמץ קאי ועי״ד ק״ה בנה״ך שם ועי׳ עטרת זקנים פי׳ כט״ז ואי״ה במ״א יבואר בזה ועסי׳ ק״ה בי״ד בש״ך ל״ז ותס״ז סי״ד לענין מליחה:

ודוקא עט״ז בי״ד ק״ח ס״א בהג״ה הביא הר״ב מחלוקת באם התנור אין מחזיק י״ב עשרונים וסתום ושניהם מגולים אי אסור בחמץ או שרי ובמקום הפסד מותר (עח״י כאן ה״מ ובפריי שם) הא כשהתנור גדול או א׳ מכוסה לא מיבעיא כשהוא פתוח דאז בשאר איסורין לכתחלה שרי רק מנהגא לאסור לכתחלה כמ״ש הר״ב שם א״כ ש״מ דאפי׳ משהו אין בו דאל״כ אין מבטלין איסור לכתחלה אף כשאין מכוין לבטל כל שאין דוחק (ורגלי הדבורי׳ בדבש א״א בע״א) א״כ ה״ה חמץ עכ״פ דיעבד שרי אלא אפי׳ ת״ג וסתום דלכתחלה אסור שם עט״ז שם ב׳ ואפשר ה״ה קטן ופתוח דיעבד שרי גם בחמץ: ומ״ש בפת ל״ש ריח עמ״א תס״א א׳ דריח שאין שמנונית כלל אין אוסר ועת״ח כלל ל״ח ד״ג הטעם דשניהם כחושים משמע פת חמץ עם תבשיל נאסר התבשיל דמפטם כו׳ ואוסר אח״כ אף מצה בתנור ועי׳ שכ״ג תס״א בהגהות הב״י אות י׳ ועמ״ל ה׳ מעה״ק פי״ג ה״ב ופר״ח תס״א והלבוש בתס״א ס״ה כתב דריח יבש כי האי אין הולך למרחוק משמע הטעם דיבש הוא ואף שיש שומן בתנור אין מפטם לאיסור אף למ״ד דמפטם באיסור בריח לא וא״ש דר״ת הביא ראיה מלחמי תודה אף שהיה שמן בהם והמ״י בת״ח כלל ל״ה אות י״א דשמן אין שומן ומפטם ובפריי לי״ד הארכנו בזה די״ל שמן מפטם ולמ״ש הלבוש א״ש וכ״מ ממעשה שהביא המרדכי פכ״ש העתיקו הב״י בתס״א. ועט״ז ק״ד י׳ דאין היתר מפטם איסור מ״מ בריח חזק יותר ומפטם בתנור יע״ש ובק״ח א׳. ועש״ך ק״ח ט״ו וצ״ע. ואי״ה במ״א ד׳ יבואר עוד:

מו׳ שעות עט״ז עד הלילה לוקין באכילה ואין כרת בטל בס׳ כ״כ הרא״ש ז״ל פסחים ל׳ עי׳ אות א׳ ונט״ל קיל ממשהו דלהמחבר בס״י מותר עט״ז תס״ו אות י״א וה״ה יבש ביבש עד הלילה אם אין דבר שבמנין עמ״א אות מ׳ ויבואר שם אי״ה וה״ה ריח עד הלילה שוה לשאר איסורין ונוקשה משמע באות י״ט דאסור במשהו משום ל״פ אטו חמץ גמור משא״כ עד הלילה גם י״ל בין נוקשה דרע לאכילה ובין לא היה מעולם כ״א הכסיפו פניו ומיהו ז״א. וביום ח׳ מותר לשהות משהו אבל בפחות מס׳ לא משמע דאסור לשהות וצ״ע דזה למ״ד בתמ״ו ס״ב י״ט ב׳ בחה״מ אבל למ״ש הח״י בתמ״ו ה׳ וא״ר ג׳ ובא״ז שם אף לא בטלו ועובר ב״י אין מבערו בי״ט ב׳ וא״כ אם נאמר ה״ה ביום ח׳ א״כ בהכרח משהה אותו ולאחר הפסח שרי אם נאמר דטכ״ע אין עובר ב״י ובאכילה אסור דחיך אוכל יטעם או למ״ד ח״ש אין עובר ב״י וכ״ש אם אין גוף החמץ קיים רק כף בלוע מחמץ ב״י ותחב לקדירה אין ששים דאפשר אף באכילה שרי לאחר הפסח ועמ״א אות מ״ב ואי״ה שם יבואר ובתס״ז יבואר עוד.ועשו״ת ח״צ סי׳ פ״ו והמ״א בתס״ז י״ד בחמץ גמור מיירי וכ״מ מהראי׳ שהביא מתמ״ח שהביא כבר יע״ש ואי״ה שם יבואר עוד:

ואם נתערב כלי חמץ בכלי פסח עמ״א אות מ׳. וראיתי שאופין קוכין חמץ בכלי אגנות נחושת או נחושת קלל או בקערות בדיל בתנור גרוף אם דזה מקרי תשמישו ע״י אור וכדבעינן למימר לקמן אי״ה בתנ״א במ״א אות כ״א אם כן בע״פ בנחושת יש להחמיר דהא יוכל ללבן משא״כ בבדיל דא״א בליבון דניתך לא הוי דשיל״מ ושרי אם נתערב עד הלילה קערה חמץ כה״ג עם קערות פסח ואם נאבד אחת כולם הותרו אף תוך הפסח עסי׳ תס״ז במ״א ד׳ ודוקא אבוד מן העולם. ואם נתערב קערה חמץ כ״ר עד הלילה יש להגעיל א׳ מהם והותרו כולם דהוי כשהשליך א׳ לים ועדיין היתר הוא דעד הלילה בטל ברוב הוא ומיהו למאן דמחמיר באות מ׳ יצויר זה בנחושת באור ע״י ליבון ואי״ה במ״ד יבואר עוד במ״א. עסי׳ תנ״ג במ״א אות ג׳ וסוף הסימן שם:

שהוא עט״ז היינו בשעה ד׳ ובה׳ או ו׳ תלוי במחלוקת בי״ד סימן צ״ט ס״ו ובט״ז י״ב לקמן סי׳ תרע״ג אם איסור דרבנן שרי להוסיף או לאו:

כתב ע״ש אות ד׳ עד הלילה אם נתערב פחות מששים צריך שנתערב אח״כ בס׳ נגד הכל לדידן דחנ״נ בשאר איסורין יע״ש ופשוט הוא דחמץ לא גרע משאר איסורין ואף בשעה ה׳ י״ל כן ודשיל״מ ובא״מ נמי כתבנו בפריי לי״ד דחנ״נ אף דל״ד לבב״ח דיש היתר לאיסורו. ומיהו לח בלח בלא בישול וכדומה שיש פלוגתא אם לצרף יש לאסור שי״א חוזר וניער וכדומה לזה צ״ע כי נ״ל בדרבנן אין לצרף חומרות דניהוי ס״ס לאיסורא ובי״ד ק״י כתבנו דאף ס״ס לחומרא בדרבנן י״א דאין לאסור וכ״ש לצרף ומשמע להוסיף שרי בזמן היתר הא לערב בעין בס׳ אסור בזמן היתר ועב״ח כאן ס״ו לערב אסור לאכול הא להשהותו מותר והטעם שי״א חוזר וניער והט״ז בתמ״ב א׳ כתב הטעם דאין מבטלין איסור לכתחלה ועי״ד צ״ט בש״ך כ״כ וצ״צ סי׳ פ׳ יע״ש עי׳ פ״ב דכלאים מ״א בתי״ט בשם ירושלמי ובר״מ ז״ל פ״ב וכ״מ שם בשו״ת דת אש וי״ל במתכוין אסור כה״ג. ובתרכ״ו בסכך משמע לערב בידים שרי ושם יש תירוצים אחרים ועי״ד ק״ט יבש ביבש מותר להוסיף ולבשלם ועמ״א לקמן אות מ״ה משמע באכילה אסור להוסיף הא להשהותן שרי ממ״ש הטור בתנ״ג חטים נשוכים י״ל דנכרים הם ומש״ה כתב דהוי כדבש עם הדבורים שאין מכוין לבטלם והוי טירחא. וראיה שהביא הרשב״א ז״ל בתשובה תפ״ה מפסחים מ׳ ב׳ ארבא דטבעה אמאי לא התיר לערב י״ל לערב בעין אסור ולהוסיף מותר ועמ״א תס״ז ד׳:

ומצה חמוצה נתערבה במצות כשירות קודם ה׳ י״ל דמותר ליתן לעכו״ם א׳ או לישראל ולאכול והשאר הותרו דעדיין היתר הוא ואי״ה במ״א מה׳ יבואר עוד. ועת״ח כלל ס״ה די״א ובמ״י אות מ״ב ובשו״ת צ״צ פ׳. ומ״ש הט״ז תנ״ב ס״ב (ט״ס תכ״ג ס״ג צ״ל) בס״ז ב׳. ומ״ש דהמחבר בתנ״א סכ״ז (ט״ס סכ״ו) אות ל״א כדיעה א׳ בסתם וכ״כ בש״ך י״ד רמ״ב וכ״כ שכ״ג כאן בהגהות ב״י ד׳ בשם מורו הר״ב (הוא כמדומה מהרי״ט ז״ל) וצ״צ פ׳ דהמחבר פסק דחוזר וניער צ״ע. ועמ״א ז׳ דטעם לכ״ע אין חוזר וניער א״כ משפוד אין ראיה ומתמ״ב ס״ד תירצו ז׳ל דמערב לכתחלה אסור או דמכשיר ומיתקן בכך ואי״ה במ״א יבואר עוד עי׳ אות ז׳:

נשארו עט״ז כנרשם תשובת הרשב״א אבל המ״א באות י״ג מתיר סינון ועח״י אות י״ז וע״י בגד עב לבדין י״ל דשרי דלא חיישינן שמא עבר ע״י נקבי המסננת ואף במי דבש י״ל ואי״ה במ״א יבואר עוד:

מותר עט״ז אף דבתנ״א סכ״ז הכריע בסתם להקל כמ״ש באות ו׳ מ״מ כאן ובסמוך הביא שי״א לא היה לסתום כאן או לכתוב לעיל והלכה כדיעה א׳. ולמ״ש כאן אין ראיה בתנ״א כמ״ש המ״א שם אות נ״א בשם הבד׳ה. ועב״י בתנ׳א בס״ס בבד״ה משמע למ״ד חוזר וניער והיה ודאי חמץ אף טעם חוזר וניער דלא כמ״א ז׳ ואי״ה יבואר שם. ובתנ״א משמע אף ב״י שפוד מתיר המחבר וע״כ דאין חוזר וניער או כמ״ש בבד״ה. ואם צלו מולייתא חמץ בשפוד אף אב״י אוסר לדידן בפסח עי׳ פר״ח וח״י ד׳ שם ואי״ה יבואר שם ובמ״א כאן עמ״א י״ז:

ויש עט״ז בתס״ז סי״ג (ט״ס תצ״ז) בט״ז אות ח״י דלמ״ד חוזר וניער סובר אף טעם חוזר וניער ונ״ט בר נ״ט חמץ שמו עליו עט״ז ד׳ בתמ״ב ועמ״א כ״ג ועי׳ ט״ז ה׳ וז׳ ואי״ה במ״א יבואר עוד:

ג״פ קודם הפסח עט״ז מ״ש דצונן אין מפליט ואם שראו דגים מלוחים בכלי חמץ דמים עזים מי המלח ושהה כדי שיתן על האור וירתיח י״ל כבוש מפליט ואוסר דיעבד ואף אב״י חורפא מחליא ליה. ומ״ש בשר מלוח בע״י הדחה לכאורה בשר שמייבשין עם המלח שמלחו להוציא דמו ולא הודחה באחרונה זה בעי הדחה דהמלח מלא דם עי״ד ה׳ מליחה אבל המ״א אות ח״י בשר אין דרכו בלא הדחה כבסי׳ צ״א בי״ד ס״א יע״ש. ומ״ש גבינה בכרכשתא עמ״א אות ח״י גבינה שמא יאכל בלא הדחה משמע דיעבד שרי ונ״ל כט״ז דנדבק בתוך הגבינה והוי כמו כרכשתא. וכ״כ א״ר י״ט ומ״ש דנט״ל אחר שיעור כבישה עמ״א ט״ז די״ל הבליעה ופגימה באין כא׳ ואי״ה שם יבואר:

שאלה בשר יבש שמייבשין ע״ג עשן היוצא מחמץ אי אוסר אף דיעבד בפסח ואם י״ל בין עשן והבל מלח או מצלול:

תשובה הנה בי״ד צ״א ס״ב זיעה עולה אוסר דזיעה הוה כבעין יע״ש ובשו״ת משאת משה חי״ד סי׳ ד׳ למ״ד ע״ד חידוש דוקא במשקה לא באוכלין והביא דברי הר״מ פ״ז מה׳ טומאה ה״ד חלב מהותך אין ניצוק חיבור ועי״ד ק״ה ס״ג בהג״ה שומן לנר חלב אפשר ט״ס וצ״ל שמן ועט״ז ו׳ שם והוא פלא חידוש בעיני ובסדר או״ה רשמתיו ועמ״א תנ״א אות ל׳ מבואר אף זיעת הבל מאוכלי חמץ כחמץ הוי ואי״ה שם יבואר:

ומ״ש בשר בחדר שמנהלין קמח כו׳ משמע דיעבד אסור ואוסר לאחרים בפסח ועא״ר כ׳ מיקל וראיה משו״ת ב״ח ק״ז בנפה ששאבו זוהמא מי דבש שהקמח נמס במים והוי לח בלח דאין ניער ה״ה זה ועכ״פ אם הדיח ובשלו דמותר ולי צ״ע גוף השאלה שם די״ל קמח מיקרי לח בלח משא״כ קמח מנפה שמא ע״י המי דבש נגבל ונעשה עיסה ויש בעין בפסח ובשר גרע טפי כי דבוק בו ויש בו פילי ואשפר אף דיעבד יש לאסור בפסח. ומ״ש הב״ח שם דשק נוהגין היתר בכיבוס אלמא לא נדבק בו הרי המ״א בתמ״ב י״ט דוקא ע״י חביטה ואפר. ועמ״ש אי״ה במ״א כאן אות י״ג. גם מ״ש הב״ח דשמא יש סובין בנפה דסובין אין מחמיץ והקמח הנדבק בהם נימס במים עסי׳ קס״ה ובט״ז שם אף עור אית פילי כשאר בשר ושם בתנ״ד במ״א א׳ אי סובין מחמיץ יע״ש ואי״ה יבואר כאן ובתנ״ד ותנ״א בנפה ובתס״ב ובתס״ה מי פירות מי מעד אין ראיה מהב״ח דהיה קמח פסח די״ל בתחלת הבישול הוי מים אז מחמיץ וממ״ש הט״ז תס״ז ח״י במשרת שלקח דבש התם חשש שמא בתחילת הבישול הוי בעודו מים ואי מחזיקין ממקום למקום אי״ה שם יבואר ועח״י תס״ב י״א ומעשה דהב״ח אם שאבו בנפה בפסח מי דבש לאחר שנשתנה טעמו לדבש י״ל כמ״ש המ״א בתמ״ב ונפה חמץ צ״ע:

ואם נהלו קמחא דפסחא בחדר והיה שם בשר יבש או שומן אווז מהותך יש לצדד בזה ואי״ה בתס״ב אבאר דהוי מי פירות והבשר יצלה באור עד שיאפה הקמח וקמח חמץ נ״ל כמ״ד לאסור אף דיעבד במשהו בפסח:

אבל עט״ז מ״ש כמ״ש בש״ע ס״ח לקמן אין ראיה לכאן דשם בידוע דאב״י ובחמץ מיירי ויראה שנתכוין לי״ד קכ״ג ס״ה (ט״ס ח׳) שפסק המחבר אף בישראל סתם כל כלים אב״י מ״מ בפסח קנסינן ליה ומשמע לאחרי׳ לא קנסינן עד״מ אם א׳ ביקש מחבירו שיעשה לו בחנם שומן לפסח וא״י אם בכלי חמץ כו׳. ומ״ש הר״ב משהו לאחרים אין להחמיר אף דלא הוי תרי משהו עט״ז תס״ז ח״י. ולכאורה סתם כלי אב״י מס״ס שמא לא שמשו היום איסור ושמא פוגם ובחמץ י״א דחוזר וניער א״כ נהי דמקילין במשהו דרבנן דאין חוזר וניער מ״מ מידי ספיקא לא נפקא ונט״ל נמי י״ל דחוזר וניער וא״כ שפיר כתב הר״ב מדינא אסור אלא שאין זה סברא להצטרף זה לאיסור ואי״ה במ״א יבואר עוד. ועח״י נ״ז דמותר בהנאה והוא פשוט וה״ה דמותר לשהותו וטוב יותר למכור בפסח לעכו״ם כי בשהיי׳ בכל רגע יש חשש דלמא יבוא לאכול ועמ״א כ״ה משמע אף בשלו ודאי בכלי ב״י אין אוסר מאכל אחר ושרי ג״כ בשהייה והנאה דהוי נ״ט בר נ״ט דהיתרא אבל בשיל ליה בע״פ עד הלילה בב״י עסי׳ תמ״ב ואי״ה במ״א יבואר עוד:

ומ״ש מרקחת חריף אסור בי״ט אחרון אפילו אב״י דחורפא לא מהני נט״ל ומשמע דאוסר תבשיל אחר במשהו דאין במרקחת ס׳ נגד הכלי (עסי׳ תס״ז לח בלח נמי ל״ש תרי משהו) ואפשר עובר ב״י לחד דיעה עסי׳ תמ״ב ומ״א קשה דבת״ח כלל ס״א ד״ז דמרקחת עכו״ם אין לחוש לפליטת כלים דמבשלין בדבש בטל חורפייהו ועמ״א לקמן ל״ט ובי״ד צ״ה ס״ב שם לענין חתך בסכין ועמ״ש בפריי שם ועפר״ח ה׳ וצ״ע. ואי״ה באות י״א ומ״א כ״ה אבאר עוד יע״ש:

אבל בי״ט אחרון עט״ז כמ״ש באות י׳ דמטעם קנס החמירו בחמץ מקילין בי״ט אחרון ומשמע הא בידוע שב״י לא שותין בי״ט אחרון וכ״מ בתמ״ב ד׳ ובמ״א כ״ה הביא דנ״ט בר נ״ט משמע לכאורה אף בב״י שרי בי״ט אחרון לשתות ועי׳ אות כ״ו ובפסקי מהרא״י קפ״ז (ט״ס קע״ז) סתם יע״ש ומ״ש וכן כו׳ לכאורה ה״פ מ״ש לקמן המחבר והר״ב ס״י נט״ל ומשהו יש לאסור בפסח היכא דיש מנהג לאסור והוא בתה״ד קכ״ח (ט״ס קצ״ח) הא בי״ט אחרון תרתי לטיבותא משהו וגם נט״ל מותר באכילה ובת״ס ס״י דבשהייה מותר היינו משהו לחוד או נט״ל לחוד בי״ט אחרון רק בשהייה וז״ש בדרך שזכר בס״ב אות ד׳ במשהו לחוד ונט״ל לחוד הראה לתס״ז דבשהייה שרי ובאכילה אסור וצ״ע בזה ואי״ה בתס״ז בט״ז אות י״א יבואר עוד וי״ל דבריו כאן בע״א ועפר״ח דשומר נפשו אף בי״ט אחרון לא יזלזל בו יע״ש וכל חומר דנוהג בא׳ ה״ה בשני ובאמת צ״ע. אם אירע ביה״ש יום ז׳ בא״י תערובות פחות מס׳ ועבר הפסח צ״ע אם לאסור אחר פסח די״ל ספק דרבנן בחמץ לאחר הפסח דרבנן או כל שעבר ספק תו לא קנסו ומכ״ש למ״ש המ״א בתמ״ב צ״ע ביה״ש מ״ש אם לא גזרו שבות דהוי איקבע איסורא ועי׳ בהנהגות או״ה:

תוך עט״ז בתה״ד קי״ז ופסקיו קמ״ט אפי׳ לענין לשתות היין בפסח די בדיבק בצק קודם ל׳ יום דנתקשה ואין נ״ט ועמ״א תמ״ב ה׳ דהר״ב חילק בין שהייה דשרי קודם ל׳ יום ובין לשתות היין דבעי יב״ח ועח״י אות ל״ו והלבוש הביא בס״ז דיעה א׳ בסתם דקודם ל׳ יום מותר לשתותו בפסח ומ״מ מי יקל נגד רמ״א ועמ״א למ״ד מ״ש הר״ב ואסור לשתותו הא שהייה שרי דמשמע ליה אף תוך ל׳ ואי״ה שם יבואר. ומ״ש הר״ב כזית במקום א׳ חייב לבערו צ״ע מ״ש מתמ״ב ס״ג דיש מחמירים תוך ל׳ הא קודם ל׳ אף כזית במ״א אין חייב לבער ועפר״ח ואי״ה במ״א ל״ד יבואר עוד בזה וע״ש:

בוסר עט״ז הביא דברי הסמ״ק רכ״א הביא הב״י ופי׳ כמ״ש ר״ב בס׳ התרומה סי׳ סמ״ך שיש הפרש בין סכין חולב לאיסור (לדידן דחנ״נ בשאר איסורים) ה״ה כאן מדוכה ודאי פליטה מועטת יש במדוכה וגם כהיתירא י״א משערין באומד הדעת כבסי׳ תנ״א בט״ז כ״ה חבית כו׳ (והמ״א אות ל״ג סובר כדפי׳ ר״ב קאי דאין מפליט בצונן מדמנה שם כרישין ובצלים הא פירות חמוצים לא הוי חריף) ומש״ה הקשה על הר״ב אבל המחבר י״ל אה״נ קודם פסח עד הלילה נמי בטל לדידיה דפסק בי״ד דחנ״נ לא אמרינן בשאר איסורין ובמדוכה אין יש הרבה חמץ וכ״ש נגד הסכין יש בהצטרפם יחד. ועח״י ל״ט ומ״ש שם בוסר חריף שבולע אבל לא להפליט מכלי בי״ד צ״ו פירות חמוצים שוים לצנון ופולטין מכלי:

נסתפקתי אם חתך בסכין חמץ חריף דנאסר כ״נ או כולו לכתחלה ואפשר בחמ״פ אף דיעבד דמשהו מיהו יש. אם חתך אח״כ הצנון בסכין פסח אם נאסר הסכין די״ל בלוע בלא רוטב אין יוצא אף משהו א״ד דוחקא וחריף מפליט בלוע. דהא מצינו להרשב״א ז״ל דוחקא וחריף אוסר כולו וחם בחם בלי רוטב רק כ״נ בכחוש עש״ך י״ד צ״ד אות כ״ז היינו דבישול עדיף בישול ע״י דוחקא מחורפא ע״י דוחקא משא״כ חריף ודוחקא אפשר עדיף מחם בלא רוטב. והנה בי״ד ק״ה ס״ז כלי שבלע איסור יוצא בלא רוטב וראיה מדגים שעלו בקערה בשר וצנון שחתך בסכין חלב (עי׳ יש״ש פג״ה סי׳ מ״ה בשם מהרא״י ותבין) ומה ראיה מצנון דוחקא פועל יותר ש״מ אף דוחקא וחריף פועל מכלי לא מאוכל. ולפ״ז צנון בסכין בשר ואח״כ בסכין חלב אין נאסר סכין חלב ועי״ד ק״ה בש״ך אות כ״ג מכלי אין מפליט יותר מכ״ק ובסי׳ צ״ו צנון שחתך משמע נגד כל הסכין משערין משמע לכאורה דוחקא וחריף פועל יותר. ועדיין הדבר צ״ע:

עי׳ מ״א תס״ז אות ל״ג היכא דהקליפה חומרא יש לצדד בה״מ א״כ אם שפכו שכר חם לקדירה חדשה בפסח ולא נפסק הקילוח דבשאר איסורים אם בשלו אח״כ היתר י״ל דיש ס׳ נגד הקליפה עט״ז י״ד פ״ז א׳ ובש״ך ס״ט אות ס״ד ובחמ״פ במשהו ועד הלילה שרי ואם נפסק הקילוח דמדין תתאה י״ל בה״מ ואי״ה יבואר בתס״ז:

זיתים עט״ז ועמ״א ל״ח. דודאי בחמץ ג״כ מקרי היתירא בלע קודם שעה ה׳ ובי״ד צ״ו ובט״ז אות ו׳ (ט״ס ס״ו וצ״ל סק״ו) ולדעת מור״ם לובלין ז״ל (הבאתיו במ״א ל״ח) אף הבצלים מותרין בסכין בשר ואף דבי״ד ק״ו פסק דאותה חתיכה נשאר באיסור זה בסכין איסור לא בסכין היתר וע״כ כ׳ תי״ט התם הרוטב מוליכו לחוץ משא״כ כבוש אין בו כח כ״כ להתיר בס׳ וע״ש בסעיף ד׳ בלימוני״ש ובש״ך כ׳ ועמ״א ל״ח. ומ״ש על או״ה עח״י אות מ״ב דלאחר שנכבשו ושהו שם נתחמצו וקודם גמר כבישתן בטל חורפייהו ולפ״ז מיירי בסילק קודם איסורו ומ״ש באות מ״ג דלא מחליא לשבח הואיל וקיבלו טעם קודם חימוצם צ״ע בזה ובי״ד בפריי כתבנו מזה. ומ״ש המחבר באב״י לכ״ע מותרת היינו אף לי״א דחוזר וניער בטעם לחוד לא או נט״ל קיל יותר ממשהו עסי׳ תס״ז בט״ז אות י״א. ומ״ש דל״ד לבוסר אזיל לשיטתיה באות י״ג. ובטור כתב אהך דזיתים אם לא נזהרו מסכין דאסורים ממ״ש הרא״ש ז״ל בצל שחתכו בפסח בסכין שגוררין בצק מעריבה דמותר דתשמיש סכין בצונן ולא בלע ממן (כשהסכין נקי עמ״א ל״ז) ומה ראיה דנהי דהרא״ש וטור פסקו בי״ד דלא אמרינן חנ״נ בשאר איסורין ונ״ט בר נ״ט לא מהני בחריף מ״מ בפסח גופא דהוי איסורא בלע דאף בזיתים כה״ג ובמי כבישה נשאר החתיכה באיסורא וכ״ש בצלים כ״א בפ״ע לזיתים קודם הפסח ובמי כבישה די״ל דחזר להיות היתר כמו שהקשה מקודם ואף דהטור סובר בי״ד בק״ו דחתיכה באיסור חוזרת היתר מ״מ בצלים לא הוי מי כבישה וע״ז תי׳ דמביא רק ראיה דבצל הריף הוא ול״ת דוקא קורט. ומדכתב הטור בסתם סכין לומר נקי ואב״י לא מהני בחריף ה״ה קודם פסח ולא מחלק הטור בין נ״ט בר נ״ט ואב״י או חמץ שמו עליו ובי״ד כתבנו מזה:

אפי׳ עט״ז וכ״כ המ״א אות מ׳ והר״ב בס״ב נט״ל שרי היה לומר יותר רבותא יבש ביבש. אמר ההדיוט הכותב ראיתי לחקור בכאן שבע חקירות. א׳ נוקשה ביבש מהו. ב׳ יבש ביבש אי שרי למכור חוץ מדמי איסור. ג׳ יבש ביבש ומשהו מהו. ד׳ נט״ל דאסור לדידן עד כמה אוסר. ה׳ מ״ש בשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ ע״ה דכלי חמץ לאחר יב״ח אין אוסר אי יש חולקין עליו וכן בדבר הריף לאחר יב״ח ובפריי לי״ד כתבנו קצת מזה. ו׳ יבש ביבש שנאכל א׳ בשוגג מה דינו. ז׳ מצה שלימה אם בטילה בע״פ עד הלילה. וראיתי להשיב בקצרה נוקשה ביבש למ״ד נוקשה בטל בס׳ עמ״א ה׳ וט״ז י״ט א״כ לטעם ב׳ שנראה עיקר י״ל בנוקשה וכעין ס״ס שמא יבש בטל ושמא נוקשה בטל ומיהו אם בשלם אח״כ ביחד דבי״ד ק״ט בה״מ שרי י״ל כאן להחמיר בחמץ אף בה״מ. ואי שרי למכור חוץ מדמי איסור שבו כתבנו בפתיחה בריש הסימן. וכאן דאפשר בה״מ לצדד בזה דדמי ליי״נ חבית בחביות כל שאין לח בלח דשרי למכור ה״ה כאן ויבש ביבש שיש ס׳ נגדו לומר לסמוך אשאלתות דסובר חמץ בס׳ היכא שיש עוד צד להתיר כמ״ש בד״מ ובתשובה כ״ח וכאן יש דיעה יבש ביבש בטל ברוב אין לסמוך בזה להקל. ונט״ל לדידן דאסור כתב בתשובת הרשב״א ז״ל דאם הוא כעפרא אין אוסר ועא״י אות מ״ו ומשמע כל שראוי לכלב אוסר מדכתב אפי׳ נפסל אחר זמן איסורו עסי׳ תמ״ב ס״ט אבל במ״כ בספר התערובות דע״ד ע״ב כתב כל שנפסל מאוכל אדם מודה הרשב״א ז״ל דנט״ל שרי בפסח ועמ״ש בפתיחה בראש הספר. וכלי חמץ לאחר יב״ח עמ״א מ׳ י״ל כלי בין הכלים הוי דשיל״מ דלשנה הבאה אין חוזר לאיסורו דהוי אחר יב״ח עי״ד ק״ב וי״ל. ועא״ר וא״ז כלי הבלוע משהו בטל יבש ביבש וכן חתיכה הבלועה משהו בטילה יבש ביבש ומ״מ כלי י״ל הוי דשיל״מ כמ״ש. ויבש ביבש שנאכל א׳ מבואר דינו בתס״ז במ״א אות ד׳ ועי״ד ק״י ס״ז ומשמע לאכול ב׳ ב׳ אף דבר חשוב שרי לבשל יחד הא בשלו כולם קיבלו טעם תו ליכא ס״ס ע״ש. ומצה שלימה אם בטילה עד הלילה בט״ז אות ט״ז ומ״א מ״א ואי״ה יבואר באות ט״ז:

ודע דכלי חמץ שנתערב בין כלי פסח וכולם כ״ח ונשבר א׳ מהם א״ל דהותרו אחרים דבעינן ב׳ ב׳ דרבים היתר וזה ל״ש כאן ולבשל בב׳ קדירות ולערבם יחד צ״ע ואם היה מותר באופן זה ה״ה אם נחסר אח״כ א׳ מן התערובות בבירור הותרו אחרים משא״כ בכ״מ דמהני הגעלה לשאר איסורין חמיר טפי והבן:

עוד אבאר לך יבש ביבש במינו היינו חיטים ושעורים שוין בשמא וחלוקין בטעמן עי׳ בט״ז ס״ו א׳ ויצוייר יבש בא״מ שא׳ חמץ וא״י איזהו משא״כ חטה בטטרקי וכדומה לא שוה בשמן ותלוי בב׳ פירושים אי דשיל״מ בכה״ג בטל דבשמן אין שוין זה להם וזה לאו לחם אלא דא״כ ניכר הוא בטעמו ועי״ד ק״ב בש״ך י״ד ועי׳ אות י״ט:

וי״א עט״ז אף דהלכה כדיעה א׳ בסתם ומ״מ נ״מ בע״פ עד הלילה. ומ״ש דלא קיי״ל כר״ע בי״ד ק״י ס״א קי״ל כר״ע ככרות של בע״ה אלא דאף דבר חשוב נמי ועב״ח ועמ״א מ׳:

ואם נתערב מצה חמוצה שלימה בין הרבה כשירות משעה ה׳ עד הלילה אם נפל או נאכל א׳ מהם הותרו כולם לאכול ב׳ ב׳ או לדוכן יחד ולאכול מעט מעט מהם אף תוך פסח עמ״א תס״ז ד׳ ואם שברם ביד אם משעה שבע במזיד אסור ובה׳ ושש למ״ד איסור דרבנן שרי להוסיף זה אפשר הוי כמוסיף ולא כמבטל ואם נאמר דבר חשוב יש לו קבוע דרבנן הוי כחד בחד מ״מ י״ל דהוי כמוסיף לא כמבטל ועי״ד צ״ט בט״ז אות י״ז ובש״ך אות י״ז אבל קודם ה׳ פשיטא דרשאי לרסק ולבטל דעדיין היתר הוא ועט״ז כאן אות ה׳ ולמ״ש בפריי לי״ד סי׳ ס״ט בט״ז אות ל״ה כל שאין ניכר באיסורו לא הוי דבר חשוב א״כ כל שנתערב קודם ה׳ אף הניח כן בטל עד הלילה ואם נאכלו מקצתן תו אף בפסח יש להתיר הנשארים א׳ א׳ ועמ״א אות י״א ותס״ז אות ד׳ במ״א. ואף דחמץ שמו עליו לענין נ״ט בר נ״ט כבאות כ״ד הא לענין שאר דברים היתר מיקרי כבאות ל״ח ואי״ה בתס״ז יבואר עוד ועי׳ סי׳ ש״ך בט״ז נ׳ ומ״א ה׳ בגיגית דשיל״מ:

קודם עט״ז עי׳ אות ה׳ להוסיף קודם פסח שרי הא לבטל בעין אסור ולא מבעיא בחמץ דשמו עליו וגם י״א דחוזר וניער אף בשאר איסורים אסור לעשות כן עי״ד בש״ך סי׳ צ״ט אות כ״ב ובק״ט שם יבש ביבש בבר נתערב ולקמן סי׳ תרכ״ו אות ב׳ בט״ז אבל לערב בעין בס׳ לשהותו עד אחר הפסח שרי ועסי׳ תמ״ב:

ובפחות עט״ז דכל שעבר על ב״י לאחר הפסח קנסו ואם נתערב אחר הפסח בס׳ שרי לאכול לח בלח ובפחות מס׳ כל שמוליך הנאה ליה״מ משמע מהר״ב דשרי אף באכילה דומיא דיש ס׳ דשרי באכילה ה״ה בפחות מס׳ כשמוליך ליה״מ בב״י ועמ״א מ״ה והטעם אע״ג בשאר איסורי דרבנן לא מהני השלכה ליה״מ כאן רק קנס בכה״ג לא קנסו. ויבש ביבש חד בתרי תון הפסח דאסור לדיעה א׳ בס״ט לאחר הפסח שרי כך דלא עבר עב״י אף חד בחד דעבר עב״י לאחר הפסח שרי בהולכה ליה״מ דכך לי חד בחד ביבש כלח בלח כפחות מס׳. וכתב הט״ז חיטי חמץ שנתערבו ברוב כשירים בשעה ד׳ יכול להרבות עד ס׳ ולטחון דקמח בקמח לח בלח מקרי ומותר לאכול תוך הפסת כמ״ש באות ה׳ ולשהותו כך כל שנתערב יבש ביבש חד בתרי קודם הלילה שרי לשהותו ועמ״א אות י״א ועי׳ פר״ח אות י״א דתליא בפלוגתא אי דחוזר וניער ועי׳ לבוש והא דקמח בקמח לח בלח עסי׳ תנ״ג במ״א ו׳ ותמ״ב א׳ וד״מ כאן וי״ד ק״ט בש״ך ג׳. אכל קמח ממצה אפויה החוש יעיד דלא הוי לח בלח רק יבש ביבש ופשוט הוא. והוי יודע הא דמהני הולכה ליה״מ חד כחד הא ב׳ של איסור כחד היתר כולו איסור וכבעין וקניס ליה ולא מהני הולכה ליה״מ. אך לענין מלקות אין לוקה באכל חד מהן עמ״ש בפתיחה בראש הספר ובפריי לי״ד בפתיחה לה׳ תערובות:

שמא עט״ז פסק כמהרא״י ונוקשה אוסר במשהו ולהשהותו אסור והביא הא דסימן תמ״ב ס״ד שאוסר המחבר באכילה והגיה הר״ב לדידן דאין חוזר וניער שרי הא תוך הפסח שנתערב תריאק״ה אסור באכילה אף במשהו והא הוי כנוקשה והמ״א תי׳ זה בתמ״ב אות ו׳ דהתם הוי חמץ משובח ומ״ש באות ז׳ שם להשהותו שרי כפת שעיפשה היינו אף שנתערב תוך הפסח דהוי כנוקשה בס׳ ותה״ד לשיטתיה יע״ש. ונוקשה ונט״ל אומר ג״כ בתה״ד דלא אמר בה לא איסור ולא היתר. ומשמע כל שיש תרי דרבנן עכ״פ מותר לשהותו וה״ה למוכרו לעכו״ם. ע׳ תה״ד קי״ג קי״ד:

מ״ש הט״ז דרמ״א פוסק בתנ״א דחבית שכר כו׳ יע״ש בט״ז כ״ה ובמ״א מ׳ ואנן קיי״ל אף היתרא בלע הקדירה בלוע מחלב ואח״כ בשר צריך ס׳ נגד כל הקדירה והתם בחבית משום נט״ל ואי״ה שם יבואר. כבר כתבנו לעיל דקמח בקמח מיקרי לח בלח וקמח ממצה אפויה נקרא יבש ביבש ונ״מ נתערב קמח בקמח קודם הלילה פחות מששים ונתרבה שוגג עד ס׳ אפור דחנ״נ בשאר איסורין ובקמח ממצה אפויה אם נתערב פחות מרוב ונתרבה שוגג עם רוב מותר עכ״פ קודם הלילה לאכול דיבש לא נ״נ עי״ד צ״ב בט״ז י״ו יע״ש:

דיני כ״ר וכ׳ש ועירוי נתבארו בי׳ד צ״ב וק״ה ומ״ש הר״ב לעיל ס״ג וטוב להחמיר בכ״ש אם היס״ב הא עד הלילה אין להחמיר וכ״ש בצונן לגמרי. וכ״ר שעומד על האש ואין יס״ב עש״ך י״ד ק״ה אות ה׳ בשם רש״ל שראוי להחמיר וא״כ אף דמקילין בה״מ בחמ״פ כה״ג אין להקל אף בה״מ וכן משמיעין דברי הר״ב בכ״ש אין לחוש כ״ז שאין יס״ב הא כ״ר אוסר. וגם יש מחמירין בתס״ז אף בצונן ולמאן דמתיר בה״מ התם בכז״ג לא:

כלי יי״נ העמיד בו מים עם צמוקים ונשתהה מעל״ע והוריקו משם י״ל אי הוי כפוגם ולבסוף השביח עמ״ש במ״א כ״ו. אם נשתהה סכין פסח בבית עכו״ם עי״ד קכ״ב וצ״ע לענין פסח וי״ל. עמ״א ת״ן אות י״ב משמע דנט״ל משהו שרי בהנאה ואי״ה שם יבואר:

אמר הכותב ראיתי לכתוב פרט א׳ והוא מ״ש הח״י אות א׳ מ״ש הר״ב בתשובה כ״ח (ובד״מ א׳) וכ״פ מ״ב ס״ט הביאו המ״א תמ״ז אות ל״ג היכא שיש עוד צד להתיר סומכין אשאלתות דחמץ במשהו ולמעשה אין לסמוך כ״א בהרבה צדדים הנה לכאורה כ״נ מתמ״ז מ״א מ״ב ריח ונט״ל ומשהו מקילין באכילה ובתס״ז ל״ג מליחה אותה חתיכה נאסרה כולה אע״ג דראבי״ה סובר מליחה בקליפה וכ״ש כחוש. ומיהו בתס״ז במ״א כ״ד כ״ה להתיר שאר תבשילין הא אותו תבשיל לא וזה דוקא בה״מ ומניעת שמחת י״ט וכ״ת התם יש עוד צד תרי משהו י״ל מאותו תבשיל משמע אף לח בלח ואי״ה שם יבואר וכאן במ״א יש ג״כ כמה צדדים. ודע דאף בכמה צדדים שמתירין הוא דאנו אוסרין מחמת חומרא אבל אם פוסקין כן מדינא אע״פ שיש כמה דיעות להתיר לא מהני וכ״מ בתשובה ובר״מ. ויבש ביבש שנאסרה חתיכה ממשהו כתבנו באות ט״ו מזה ויש כדמות ראיה ממ״ש מהרי״ל ז״ל בתשובה צ״ז רי״ד דהטעם דנידון ע״ש סופו אם יבשלם כו׳ יע״ש היטב משא״כ חתיכה שבלעה משהו י״ל דאין יוצא אף ע״י רוטב כמו שיתבאר בתס״ז בתרי משהו וכלי בכלים בלא״ה י״ל. ומיהו לענין לשהות או למכור חוץ מדמי איסור בפרט במשהו עמ״א ת״ן י״ב לכאורה משמע דשרי שיש הרבה צדדין להתיר כמ״ש המחבר בתס״ז סעיף י׳ ואנן דנוהגין לשרוף הכל מ״מ היכא שיש עוד צד אפשר להתיר השהייה או למכור הכל ומכ״ש בה״מ בייתר אינהו מיכל אכלי אנן לא משהינן ליה כמ״ש בתה״ד קי״ב ואפשר אף דספק גמור מ״מ הוי צדדין הרבה לשהות או למכור שרי ועמ״א ריש תמ״ב. והמורה צריך לעיין היטב: