לא עט״ז היינו אף דראוי לאכילה כמו חדשות דראוין לאכילה עמ״א א׳ או נטל סובין ומורסן והחזירן לתוכו ויש בו קמח דראוי למאכל אדם אפ״ה הואיל וחלה אם אין ה׳ רביעים קמח חוץ הסובין אין חייב בחלה בנטל הסובין והחזירן לתוכו עמ״א ב׳ דלחם כתיב ואין זה לחם לרוב העולם או עריסותיכם כו׳ תו יליף מצה ג״ש לחם מהתם דא״י בו ומיהו אף כשנטל סובין והחזירן לתוכן ויש כזית קמח כא״פ יוצא בה דטכ״ע לדידן ד״ת עסי׳ תצ״ג במ״א ד׳ ובפתיחה ובחלה פ״ב מ״ו נטל סובין והחזירן לתוכו פטור כשאין שיעור חלה חוץ מקמח וכמ״ש הב״ח הא כזית כא״פ יוצא בה וכאמור ועפר״ח:

דהוי עט״ז פסחים ל״ו ב׳ לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ומשמע לעיכובא לחלוט ובגמרא משמע אשישה א׳ מששה באיפה ועפר״ח וצ״ע שהפוסקים לא הזכירו זה בפירוש:

שאין עט״ז המחבר פסק כהר״מ ז״ל אף שראוי למאכל אדם סולת נקיה כל שעשאה לחיה ולבהמה ונזהר מחימוץ אפ״ה א״י בה דלא שמר למצת מצוה וכההוא דפסחים ל״ח ב׳ חלת תודה כו׳ ורב הונא פסחים מ׳ א׳ בציקות של עכו״ם כו׳ ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ה״ה כאן והר״ב פסק כמ״ש הטור בי״ד ש״ל דבזמן שאין הרועים אוכלין ממנה היינו שאין ראוים מרוב סובין הוא דא״י בה הא ראוין לאכילה יוצא וחלת תודה גרע טפי ששמר לשם זבח לא לשם מצת מצוה ובציקות של עכו״ם לכתחלה הא דיעבד אף שלא שמר כלל מלישה ואילך כל שלא החמיץ יוצא בה והא דלא הגיה הר״ב בת״ס מצה שלשה חש״ו יוצא בה אפשר סמך אכאן ואי״ה שם יבואר עוד. ועי״ד ש״ל ס״ח וס״ט כפול. ולכאורה בס״ח מטעם עריסותיכם ולא של חיה וכמ״ש הרע״ב פ״ק דחלה מ״ח ועיין באר הגולה ט׳ ובר״מ ז״ל פי המשנה כתב באכלכם מלחם הארץ והיינו אף שראוי לאדם כיון שעשאה לחיה פטור ובס״ט מיירי אע״פ שעשאה גם לרועים אם אין ראוים להם פטורה וז״א דא״כ מה זה שסיים ודוקא שניכר שהוא לכלבים אלא אידי ואידי בראוי לאדם מיירי וכמ״ש באר הגולה שם. והנה מעריסותיכם קשה למעט אם עשה לעכו״ם כמו לחיה דבכ״מ ממעט מלכם ולא לחיה ולא לעכו״ם בי״ט אבל באכלכם מלחם הארץ א״ש. ועב״י שם הביא ירושלמי דחלה פלוגתא די״ל ור״י ורבא יע״ש ואם נאמר דר׳ יוחנן דאמר עשאן כעבין חייבת כלימודין (כנסרים וניכר לחיה) פטורה היינו מ״ה בעינן דוקא ששינה צורת הפת הא בצורת הפת אף שעשאה לבהמה חייבת א״ש דלעכו״ם בצורת פת חייבת. ובע״ש הקשה אמאי פטורה מחלה בנקיה וכבר כתבנו מעריסותיכם או באכלכם מלחם הארץ. והנה הר״ב שהגיה לדעת הטור והר״ש דוקא שאין ראוי לרועים הא ראויה לרועים יוצא בה אע״פ שעשאה לכלבים היינו בצורת לחם דחייבת בחלה מ״ה ולהמחבר א״י בה דאין משומרת למצה וז״ש המ״א אות ג׳ אי״ה שם יבואר ועב״י בי״ד שם בכ״ה דלהר״מ ז״ל אף בחלה פטור אף בצורת פת משמע דפסק כרבא וחולק על ר״י ג״כ עיין לבוש כתב נאכלת ע״י הדחק אין משומרת למצה ועוד דאינו מאכל אדם צ״ע דלטעם המחבר אף סולת נקיה א״י בה ועא״ר אות ג׳. ואמנם לדינא אם אכל מצה העשויה לאדם ואין נאכלת כ״א ע״י הדחק אי יוצא בה ער״מ פי״ד ממ״א ה״י שלא כדרך אכילה פטור והיינו ע״י הדחק ה״ה במ״ע כן עמ״ל שם הי״ב ולקמן תרי״ב. ובמשנה שם בין כך וכך מטמאה ט״א ע״כ בראויה לאדם ע״י הדחק או י״ל בכבר קיבלה טומאה ועיין בפי׳ הרע״ב ובר״מ ותי״ט. ואין נאפות ביום טוב נמי מיירי אף בסלת נקיה אם עשאן רק לכלבים עלח״מ פ״א מהלכות יום טוב:

במצה עט״ז עפר״ח ד׳ וח״י אות ה׳ המוציא מצה מרה״י לרשות הרבים ואכלו יצא כ״מ בירושלמי דאין זה מצוה הבאה בעבירה דבלא עבירה נמי מצי לקיים מ״ע יע״ש. ואם מותר לו למי שהוציא לאכול הראה הח״י לשי״ח וש״ז. ושם בשי״ח כתבנו בעשה ישראל איסור דרבנן משמע בלבוש לערב כדי שיעשו ובא״ר שם אות ד׳ ושם כתבנו מזה. ואפשר בהוצאה מרה״ר לרה״י וכדומה צ״ע בזה. ומשמע אם אפה מצה בשבת ואכל למ״ש א״י בה דהוי מה״ב ואפשר דמכל מקום היה יכול לאפות לערב:

הנה מי שאכל מצה של איסור דבריהם א״י בה דהוי מה״ב כמו חלת ח״ל וכדומה עיין פסחים ל״ה ב׳ והנה לר״ש שם אף שאין לו כ״א מצה של טבל א״י בה משא״כ לדידן דאיסור חע״א בכולל יוצא בה רק כשאין לו מצה אחרת כ״א זו י״ל דיוצא בה הא כשיש לו מצה אחרת א״י בה דהוי מה״ב ומיהו בתוס׳ קידושין ל״ח א׳ ד״ה דאקרוב מבואר דא״י דעשה לא דחי לל״ת דלפני הדבור או מדרבנן כזית ראשון אטו כזית ב׳ יע״ש ומ״מ באיסור דבריהם י״ל דהוי גזירה לגזירה ולתי׳ א׳ י״ל כל דבד״ת לא דחי ה״ה בדבריהם העמידו עמ״א תמ״ו ב׳ ובר״מ פ״ו מחו״מ ה״ז כל שאין מברך בהמ״ז א״י בה היינו אף באיסור דרבנן י״ל שיש לו מצה אחרת דהוי מה״ב. ואפשר אף יין ד׳ כוסות או מרור דרבנן כה״ג אתי עשה דרבנן ודחי לל״ת דרבנן כמ״ש המ״א בתמ״ז אות ב׳ ובעידנא מקרי וגם יכול לאכול כזית ורביעית בב״א עיין בירושלמי ובסי׳ תע״ה אי״ה יבואר עוד. ועי״ד קי״ט בחשוד שאין מתארחין אצלו בפסח כה״ג ואין לו מצה אחרת מהו וצ״ע.ואי״ה בתע״ה ותפ״ה אבאר עוד: