ידיו עט״ז ועיין פרישה הביאו ג״כ א״ר אות ב׳ דע״ג עור של עינים רשאי ליגע קודם נטילה רק בין הריסים אסור. ופר״ח תי׳ דבגמרא הגירסא כי פחח עיניו יע״ש. ומ״ש שלא נקיט על הסדר עמ״ש בסימן ד׳. וכ״מ ברמ״א מ״ז סעיף י״ג יע״ש דעל הסדר נאמרו בגמרא:

אוזר עט״ז ועב״ח ופרישה ולבוש כל שישראל ועכו״ם שוין אלא שיש הפרש ביניהם מזכיר ישראל בברכה ובאזור שזה כוונה לשמים וזה לגבורה כמ״ש אזור כגבר חלציך ולכן אומרים בגבורה כלומר אעפ״י שאין כוונתינו לכך (וגם התורה מתיש כח) אתה ה׳ בחסד נותן לנו גבורה וכן בכובע זה מפני השרב ואנו לש״ש בתפארה כמ״ש והיית עטרת תפארת וענ״י אעפ״י שעכו״ם ג״כ משום נקיות ואנו משום קדושה כיון שאומר אקב״ו א״צ להזכיר ישראל ועיין סימן ד׳ במ״א אות י״ג דלר״ר א״צ ברכה כ״א רק לקדושה ככהן כו׳ וא״כ די בפ״א כעכו״ם משא״כ אי לר״ר צריך ברכה אין שוין דעכו״ם בחד זימנא וישראל ג״פ בהפסק כמבואר:

כתב הפר״ח המשכים קודם הבוקר לתיקון חצות יניח אלקי נשמה עד הבוקר וברכת התורה והגומל (הוא המעביר שינה) יאמר מיד ויחזיר ויאמר בבוקר שנית וכ״כ בסימן מ״ז סי״ג וסיום שאר ברכות יניח עד הבוקר. הנה מ״ש אלקי נשמה מר״מ פ״ך מה׳ תפלה ה״ג אין ראיה דכשהוא במטה ומתער ודעתו לרדם אין מברך אבל כשעומד לתיקון חצות אמאי לא יברך א״נ ואפשר דצריך נמי לברך שנית כשיקיץ בע״ה ומ״ש בסי׳ מ״ז כל הברכות יניחם עד ע״ה א״י למה רק חוץ הנותן לשכוי ועמ״א שם אות י״ג ופר״ח שם שהיה נוהג לומר הנותן לשכוי לאחר חצות ואי״ה במ״א יבואר לענין ברכת החורה אם שינת לילה הוי הפסק:

ק׳ ברכות עט״ז וגמרא מנחות מ״ג ב׳ תניא ר״מ אומר כו׳ ופירש״י א״ה מה אלא מאה. ועמ״ש א׳. ועיין פר״ח מ״ש על שכה״ג ובסי׳ קצ״ג ורי״ג הנקי יוצא בברכא חבירו ומב״ח משמע דיש סכנת מיתה הבקי לא יסמוך על חבירו ולענות אמן כ״א יאמר אתהן לקיים מאה ברכות ועיין סימן וי״ו ס״ג וא״כ ביום התענית וכדומה שירא פלא יברך מ״ב ישמע ט״ו ברכות ויענה אמן וגדול כו׳ ויוצא ע״י הדחק בזה ועמ״ש אי״ה במ״א:

שלא עט״ז ובאמת בקצת נוסחאות שעשני ישראל וכ״ה במנחות מ״ג ב׳ ובטור. ומ״ש למה מרבין בברכות י״ל דאין מענין א׳ ומברך ומודה על שהפליג חסדו יתברך עמנו בג׳ מדרגות ומ״א וז״כ תוכיח בס״ה ומ״ש שעשני כרצונו בב״י ולבוש שהיא כמצדקת הדין עליה אבל הט״ז כתב שיש צורך בבריאותה וא״ש דאל״כ איך מברכת ברכה שלא נזכר בתלמוד אלא מדחזינן דמברך שלא עשני אשה כו׳ ועמ״ש באות ט׳ במ״א מזה ויש לראות עבד שנולד עבד למה לא יברך שעשני כרצונו כמו אשה בין לפירוש ב״י ובין לפירוש הט״ז גם עבד לכאורה אין לומר שלא עשני אשה דעבד זיל טפי כדמסיק שם בגמרא מנחות ד׳ מ״ג ב׳ ועמ״א אות ט׳ וי״ל עבד חשוב לענין קצת דברים שאשה מסתכנה בלידה גם עבד יש לו מצות וחותם המלך מילה שקולה כו׳ ונכרתו י״ג בריתות גם למ״ש הר״מ בה׳ עכו״ם וחוקותיהם חייב במצות זקן יע״ש א״כ במקצת דברים עדיף מאשה כדכתיבנא:

ואפילו עט״ז ומ״א אות יו״ד. והנה בגר שהיתה לידתו בקדושה כתב הפר״ח דמברך שלא עשני עכו״ם ומב״י בשם הרמ״ה משמע דבעינן הורתו ולידתו בקדושה הא לידתו בקדושה אין מברך דע״י בחירת אמו נעשה ישראל וצ״ע ועי״ד סימן רס״ח ורס״ט סעיף ד׳ בזה:

קודם עט״ז האריך וחיזק דבריו באות ד׳ דמ״א וז״כ אין מרבין בברכות דהם בזמנים מתחלפים וזה טעם הטור דאפילו אירע שהמתין ואמר ז״כ לא פקע חיובא דמ״א שכבר נתחייב בעת וזמן שלא היה מחויב בז״כ ואנן קי״ל כפסק המחבר ועיין בה׳ בהמ״ז וברכת הפירות אי בהמ״ז פוטר בנ״ר ואי״ה שם יבואר ומ״ש בשם הב״ח הנה לשיטת הט״ז תקשה כן לטור וע״כ תי׳ דכולהו צריכי ומה שמסיים אבל העיקר ז״כ קודם מ״א הכוונה הרוקח ס״ל כן אבל אנן כפסק המחבר קי״ל דמ״א קודם ז״כ ואם קדם ובירך ז״כ אין מברך מ״א ועא״ר אות ט׳ ולמ״ש א״ש:

ואין עט״ז ומה שמסיים בשם ר״ת פ״ק דקידושין בדף ל״א יע״ש שהנשים מברכות על מ״ע שהז״ג וראיה מספק קרא ק״ש יע״ש וא״י דהא קי״ל בסימן רט״ו ס״ד כל המברך ברכה שא״צ עובר לא תשא (עמ״א שם ד״ת או דרבנן) וההיא דנשים מברכות על מ״ע שהז״ג הואיל ואנשים חייבין וספק קרא ק״ש מברך דספק תורה לחומרא וצריך לקרות שמע ממילא מברכין עליה וצ״ע ועיין סימן ס״ד בספק קרא ק״ש דחוזר ומברך וע׳ בט״ז ומ״א שהאריכו בזה:

שהרי עט״ז. לא מצאתי יישוב לזה שם אות ה׳ כתב דרק דרך תחנונים והוא מוזכר בכאן ועל הש״ץ י״ל שעושה כן להוציא אחרים בברכת התורה אבל בעלי בתים נכון לאמר מיד כשירחץ ענ״י ואשר יצר וברכת התורה וכמ״ש הר״ב כאן:

כי עט״ז. ולא היה הזמן מספיק לעיין ביה כראוי ומ״ש בנוסח אתה הוא כו׳ הנה אין בה רק שם בא״י מקדש כו׳ ולא מלכות ואנן קי״ל כל שאין שם ומלכות אין ברכה כמבואר ברי״ד וסמוכה אינה ועיין לבוש מה שאין פותחת בברוך שברכת הודאה היא ומ״מ י״ל כמו אלקי נשמה א״צ מלכות כמ״ש הב״י ברי״ד כן כאן כיון שברא יש מאין אין מלך העולם יותר מזה. ולפ״ז י״ל נוסח הספרדים בראש הגון ומ״מ אנו אין משנים ואומרים נברא: