משמן עט״ז ובמ״א א׳ הביא ג״כ לשוי הר״ן ז״ל ומ״ש מתס״ב ס״ג דבש צ״ל יין ובס״ו בדבש מים כ״ש אסור והחילוק שכתב בין נתערב קודם פסח לתוך הפסח צ״ע קצת ועמ״א תס״ב ו׳ ובהג״ה שם ולכאורה כוונתו לחלק בין נתבטל זמן רב קודם שלש ונהפך המים למי פירות ובין עירב מים כל שהוא במי פירות ולש מיד ועשו״ת צ״צ קכ״ב ופר״ח הט״ז סט״ו מ״ש על זה. ואמנם המ״א שם באות ו׳ חילק בין תירוש ותוסס אח״כ וכ״כ הפר״ח שם. ולדינא אין להקל באכילה כ״א מים מועטים שנתבטלו בששים ותוסס כההוא דס״ג בתס״ב ואפשר אף שאין זמן רב כה״ג שרי הא כל שלא נשתנה אף מים מועטין וזמן רב אין להקל אם לא בה״מ ביותר יש לצדד. ומי דבש שהמים עיקר בהן בשתייה יש לאסור ולשהותו או בהנאה המיקל בה״מ אין מזחיחין אותו כמ״ש בתס״ב במ״א ו׳ באורך מזה:

אסור עט״ז בתס״ב ס״ד טעם דאין נוהגין ללוש במי פירות שמא נתערב מעט מים וכאן ל״ש זה אבל לטעם דחיישינן לסברת רש״י דמי פירות לחוד נוקשה הוי ואף שמן קמ״ח בלא מלח נוקשה הוי אפ״ה ההיא דס״א שאין עושין מעשה בידים כ״א חששא שמא יצאו מים דיעבד אין לחוש ועסי׳ תמ״ה בט״ז ג׳ ואי״ה שם יבואר ולמ״ד מי פירות עם מים ישרף מיד י״ל במנחות ובר״מ ז״ל ה׳ מעה״ק וי״ל ועמ״ש במ״א אי״ה מזה:

אלא עט״ז ע׳ פסחים מ״ם ב׳ יע״ש והט״ז כתב דהטור שפיר הקשה דאפשר לדינא אין מחלוקת בין ל״ק לל״ב רק היכא דשכיח עבדי אסור ורבא אצלו לא היה שכיח עבדי. ומ״ש עדשים היינו אפשר היכא דשטח עבדים י״ל כ״ע מודים דקמח עדשים אסור לבשל אף למאן דמתיר מצה אפויה וע׳ בטור מ״ש ורי״ף וא״א הרא״ש ז״ל כתבו סתמא במצה אפויה ורי״ף פירש חסיסי מצה אפויה ורא״ש פי׳ קמח עדשים כערוך. ומ״ש לדידן אסור קמח של קטניות עסי׳ תנ״ג ויראה דקמח עדשים אם נפלו למאכל ול״ד קטניות שלימים ה״ה קמח כל שהרוב ממאכל היתר עסי׳ תנ״ג. יש שאין אוכלין מצה אפויה כ״א בי״ט אחרון של פסח הטעם דחששו דילמא אתי לאחלופי או שמא יש קמח בהם שלא נאפה ולשרות בצונן מצה טחונה לטעם א׳ אין איסור ולטעם ב׳ י״ל והעולם סומכין אהמחבר ומבשלין מצה אפויה גם הר״ב מדשתיק אודי ליה עפר״ח ועמ״א ה׳ ואי״ה יבואר עוד: