ויש עט״ז אף שרואה בנותר שאין ריר סתם פרה יש לה ריר ואפשר נתייבש ונתקנח ויחמיץ ורוק הבהמה מחמיץ כרוק האדם וכן רוק עכבר ובתנ״ג בט״ז ב׳ ומ״א ה׳ חטה קשה אין מעט רוק מחמיץ יע״ש. ועמ״א ג׳ משמע אף בסוס נכון הדבר ליתן מעט לפניו שלא ישאר מאומה ועח״י ה׳. ואות ג׳ שם רקק דם א״א בלא צחצוחי רוק כמו חליצה והיינו במוצצת יע״ש ולפ״ז ברקק דם גרע טפי דמי פירות עם המים ממהרין להחמיץ עסי׳ תס״ב:

מותר עט״ז משמע דגורס זיעת החומה או חמור עמ״א ה׳ לחלק בין כותל אבן לעץ ועפר״ח כאן. ועסי׳ תנ״ג במ״א יו״ד זיעת בהמה דיעבד י״ל דאין מחמיץ ועח״י שם:

והנה ראוי להזכיר כאן כי המעיין בב״ח משמע דג׳ מינים הם מים ומי פירות ותולדה בפ״ע כמו מלח בסי׳ תס״ב וצואת התרנגולים הוי חולדה בפ״ע ואם מים אין ממהרים להחמיץ רק שיעור מיל ועיין לבוש שדומה לחמץ ואסור מדרבנן משמע מי פירות עם מים נוקשה יע״ש ועיין א״ז:

והנה מ״ש תולדת המים כמים ולעיל סי׳ ק״ס ס״י תולדת המים אם ריסק עין דג לנט״י ובי״ד ר״א סצ״ג יע״ש וצ״ע בשומן דג בפסח אי הוי מי פירות כשומן אווז כי לכאורה לאו כללא הוא לגמרי לומר תולדת המים מחמיץ ואין לך אלא מ״ש חז״ל בפירוש והנה מז׳ משקין יש מהן שמכשיר ומקבל טומאה ואין מחמיץ וע׳ פרק עשירי מהט״א ה״ב מי רגלי בהמה לאו תולדת המים ומי רגלי אדם תולדת המים והוא תוספתא עכ״מ שם ובמכשירין פ״ו מ״ה מי רגלי אדם בין גדולים וקטנים תולדת המים ופי׳ הר״ש שם משקין היוצאין מפה הטבעת הא צואת אדם אין מחמיץ ע״ש מ״ז הרעי כו׳ ובר״מ פ״י מהט״א ועח״י. ע׳ במכשירין שם מ״ו וזובו וש״ז מטמאין ומכשירין ובמ״ז חמי טבריה לא מטמאין ולא מכשירין וא״כ צ״ע טובא כי אין ללמוד מהא דמכשירין ומטמאין דליהוי מחמיץ ומה שאין מכשיר שאין מחמיץ וחמי טבריה משמע ודאי דמחמיץ ועשי׳ תכ״ה. ועתי״ט שם מ״ה בחמי טבריה דרך פי האמה יע״ש. תפוחים חמוצים עמ״א תס״ב ופר״ח כאן חומץ אדומי יע״ש חלב האשה הניח הא״ר באות י״ב בצ״ע חלב בצירי הוי מי פירות. ודם וחלב בצירי דהוי מי פירות לחומרא ולא בטל בס׳ או דם דגים ודם האדם היכא דליכא מ״ע: ומי רגלי בהמה עפר״ח וח״י ואי״ה באות ד׳ יבואר עוד.

יאחוז עט״ז דאפילו באוחז מקום המלוחלח אפ״ה שאר הקמח צריך ריקוד ועמ״א ו׳:

לא עט״ז דכל שיכול לאחוז בשק במקום המלוחלח ומעט יותר מהני אף תוך הפסח ואף נתייבש דלית חשש משהו וכל שא״א לאחוז בשק שנתלחלח בהרבה מקומות אז אם עדיין לח מהני ריקוד וא״ל אסור ובמ״א ח׳ אי״ה יבואר בזה ומ״ש בתנ״ג אות ב׳ לחלק בין נתערב קודם טחינה או אח״כ אבל שאר אחרונים כתבו כי קמח לח בלח הא פירורין הוי יבש בלח ואוסר בפסח במשהו ועמ״א ואי״ה שם יבואר. ואם אכלו עכברים בקמח היינו בשק אבל בחבית י״ל הלכו בכל הקמח וכמ״ש המ״א אות ט׳ ושם יבואר אי״ה. ומ״ש צואת תרנגולים ירקד לחוץ בב״ח כי צואת תרנגולים אין מי פירות רק תולדה בפ״ע ויזרוק לחוץ משום בל תשקצו והט״ז כתב משום הקריבהו לפחתך לחם י״ט כו׳ ומשמע דסובר ג״כ דצואה אין בכלל מי פירות ואם לש כן ושהה פחות משיעור מיל אין לאסור ועסי׳ תס״ב במ״א א׳:

ואם עט״ז והנה בדין דשאר הקמח שרי כל שאין רואין לחלוח יש לסמוך גם האידנא וגם שק שנפל עליו מעט מים יורה זה הא להתיר טיף טיף בטורד מקום המלוחלח ובעו״ה עתה אין להקל בזה כי א״א בקיאין לידע איזו מיקרי טיף טיף ועפר״ח. ושם כתב הניח טורד ומצאו כמו שהיה שרי ואולי דאוקי אחזקה וע׳ בעשרה יוחסין בחזקה העשוי להשתנות ומיהו כיון שעתה ג״כ טורד מסתמא לא הפסיק ומ״מ עתה יראה להזהר בזה. וע׳ עולת שבת אות ה׳ שנכון להחמיר לאסור כל מה ששרוי במים אף שטורד וזהו כמ״ש:

עח״י אות י״ז במ״ש אפילו פחות משיעור מיל דלא כנ״ץ יע״ש ובא״ר ט״ז יע״ש ובאמת לא הבנתי מתחלה דברי הח״י גם הנ״ץ לא כתב כ״א מ״ש בלי הפסק שלא יצטרפו השהיות כדלעיל תנ״ט ס״ב ואמנם ראיתי כי דברי ח״י בנוים על אדני השכל והאמת. כי התה״ד בסי׳ קכ״ג פלפל אי השהיות מצטרפות וכתב דגדול אחד הביא ראיה מדלף משמע שיש צירוף בין טפה לטפה כשיעור כו׳ וסיים התה״ד שיש לחלק בין עסק גמור אין שהיות מצטרפות אבל עסק מועט אין מבטל וראיה מפסחים ל״ט ב׳ א״ר פפא והוא דעביד טיף להדי טיף ואין שהות בנתיים והשתא אי בעלמא שהיות מצטרפות מה קמ״ל ר״פ כאן אלא בעסק גמור אין שהיות מצטרפות ודלף טורד דאין עסק גמור בעינן טיף להדי טיף דלא ליצטרפו השהיות ואפשר שזה דעת הגדול שהתיר שאין שהיות מצטרפות אלא שקצר בלשונו עכ״ל. הנך רואה ממ״ש התה״ד תחלה דגדול אחד הביא ראיה להתיר מטיף טיף משמ״ע שיש צירוף השהיות בין טפה לטפה כשיעור (מיל) מלת משמ״ע הם דברי תה״ד שרוצה לפרש דברי הגדול דהיה סובר טיף טיף זה אחר זה ויש קצת הפסק בין נפילת טפה א׳ לב׳ על הקמח וכ״מ קצת מפירש״י טפה אחר טפה סמוך ותיכף ואין שהות בנתיים וכ״ה לשון הר״ן ז״ל שם והתה״ד מפרש דאף משהו לית הפסק בין טפה לטפה וז״ש רש״י אין שהות בנתיים היינו כלל וכ״מ לשון הט״ז בלי הפסק דהיינו קודם גמר נפילת טפה א׳ בא טירוד הב׳ והוי כעסק תמידי אלא שעסק מועט הוא הלכך בעינן שלא יהיה הפסק כלל הא יש הפסק ובין כולם כשיעור מיל השהיות מצטרפין משא״כ בעסק גמור אין שהיות מצטרפות וזה ג״כ דעת הגדול שרוצה להתיר היינו בעסק גמור וראיה מדהוצרך ר״פ לאשמעינן בדלף ש״מ בעסק גמור אין שהיות מצטרפות (דלא כמו שהבין התה״ד בדבריו תחלה וז״ש אלא שקצר בלשונו יע״ש היטב) ועמ״א תנ״ט אות ד׳ והר״ב בתנ״ט בהג״ה ס״ד סתם משמע אף בעסק גמור שהיות מצטרפות הדרא קושיא לדוכתיה למה השמיענו ר״פ בדלף היל״ל אמשנה שלש נשים עוסקות בבצק ס״פ א״ע דשהיות מצטרפות כמ״ש התה״ד שם וש״מ לדידן טיף טיף בלי שום הפסק הא אם היה שום הפסק אעפ״י דבצירוף כל השהיות לא היה שיעור מיל מ״מ כיון דמתחלת טירוד הדלף עד סופו היה שיעור מיל ויותר ושהה קצת בנתיים החמיץ דאין עסק גמור וכאמור וז״ש הח״י דלא כנ״ץ וכאמור. ולפ״ז שלש פירושים בהא דטיף טיף ודברי הח״י אמיתיים והתלמידים לא ימהרו ללמוד כ״א במתון. והבן זה: