ברכת התורה עט״ז. ומלת מאו״ד עב״ח שהת״ח רגילים בתורה ועומדים קודם הבוקר ושוכחין בה״ת לכן צריך זהירות מאוד מאחר שעונשה גדול שאבדה הארץ ואין זוכה לבן ת״ח מנ״מ לא ימושו מפיך וזרעך כלומר לשמה וגם וצאצאינו כו׳. ומפירוש הב״ח ז״ל הבנתי הא דאמרו ארץ צבי כתיב מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כו׳ כי א״י עתה מהלך יום א׳ ולארכה ולרחבה ששה ימים כמ״ש רמ״א בנביאים והיינו כי באמת קטן הוא א״י רק בזמן שיש השראת קדושה מתרחבת כמ״ש רמ״א (תהלים עט) כעיר שחוברה לה יחדיו ועדות שהרי שם עלו שבטים ועומדים צפופים ומשתחוים רווחים כו׳ א״כ כ״ז שעסקו לשמה והתורה שמותיו של הקב״ה והיה השראת שכינה בא״י נתרחב ועכשיו שלא לשמה לשם גשמיי נסתלק הרוחני וממילא נשאר רק הגשם שיעור קטן וזהו אבדה הארץ ממש:

כתב הפר״ח ברכת התורה מן התורה הוי כמ״ש בריש שלשה שאכלו החה״ר וכדמוכח ר״פ כיצד מברכין ופרק מי שמתו יע״ש שהאריך ונ״מ אם ספק צריך לחזור ולברך כל השלש ברכות יע״ש וכבר כתבנו מזה בפתיחה כוללת יע״ש. וגם נ״מ שאין קטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול אבל אשה מוציאה לאנשים עיין סימן קפ״ו ס״ב ומ״א ג׳ יע״ש אבל ברכה בקורא בתורה בציבור תקנה משה רבינו ועזרא ובש״ת שקוראין הרבה בני אדם יכול הקטן לברך ולהוציא הגדול. ועמ״ש עוד לקמן אי״ה מדין ב״ה בקראו אותו קודם שבירך ברכת התורה ועמ״ש אי״ה במ״א מזה אות י״א ועמ״ש בט״ז אות י׳ מזה:

הכותב עט״ז עיין לבוש וע״צ כתבו הכותב עביד מעשה והלבוש כתב הרהור אין מברכין על המחשבה י״ל לפי מ״ש בסימן ס״ב אם אנוס יהרהר ויצא דהרהור כדיבור דמי ולפי מ״ש בחדושינו ברכות ו׳ ב׳ בתוס׳ ד״ה ורב חסדא שאין זה ברור אי הרהור כדיבור או לאו כדיבור וכדבעינן למימר אי״ה בסימן ס״ב וכאן אין מברכין על הרהור כמו דאין מברכין על ביטול חמץ אע״ג דהוי מ״ע מ״ה כ״ז שלא ביער שאין מברכין על דברים שבלב (עיין תל״א) ומש״ה כשכותב דעביד מעשה מברך ועיין סימן פ״ה. והנה במקום שמותר להרהר כמו בית אמצעי של מרחץ או מקום שאין נקי לגמרי (עיין סימן פ׳ד) צ״ע אם מותר לכתוב שם ד״ת די״ל דכותב הוי כלומד ממש או י״ל והבן. ומ״ש בסופר המעתיק כ״כ המ״א אות א׳:

המהרהר עט״ז ועמ״ש באות ב׳. ומ״ש שיזהרו הלומדים א״י מהו דהא אומרים פ׳ כהנים וברייתא אלו דברים כבס״ט ואפילו אם נימא ששנה על אתר בעינן ג״כ בב״ה הרי אומר פסוקים וברייתא וכדכתיבנא:

והערב עט״ז ועמ״א ד׳ וה׳ בשם האר״י לוריא ומ״מ לדידן ספק הוי ואין לענות אמן במקום שאין ראוי לענות וכמו אחר אמת וצדק:

אבל עט״ז. מ״ש בשם הרשב״א עי׳ ב״י תי׳ דתמיד מחויבין ללמוד והלבוש כתב ב׳ ברכות בשחר א׳ על של אתמול וא׳ על של היום יע״ש שהאריך. ויש להתבונן הא דאמרו פרק בא סימן (נדה נ״א ב׳) על המצות אין מברכין לאחריהם ובני מערבא כו׳ (וי״ל הא לא הוי מברכין על אחריהם רק להבא לשמור כו׳) ועיין תוס׳ שם וכללא הוא כל שאין אסור לעשות עוד אין מברכין וכמו ציצית כשפושט בלילה וה״ה כלאים דמ״מ לאו משום איסור עשיית המצוה פושט וכ״מ בר״מ הביאו הב״י לעיל סימן כ״ט. ומ״מ יש להתבונן מה האי דכתב דעל התקנות מברכין לאחריהם אם לומר על דרבנן מברכין ולא על ד״ת ולולב בשאר הימים אין ראוי לברך דלא יהיה עדיף מיום ראשון מ״מ נר חנוכה יוכיח דאין מברכין לאחריהם אם לא מצות דרבנן לחוד ותקנות לחוד. ועל לימוד התורה אע״ג דבק״ש יצא י״ח כמבואר בי״ד סימן רמ״ו ומברך לאחריה אדרבה זהו קושייתן דעל דרבנן ראוי לברך אלא דתקנה שאני ועדיין צ״ע:

אם למד עט״ז הסכים לב״י וכש״ע, אבל שיטת הב״ח אין כן. והנה בקוצר ירושלמי אמר ששנה על אתר אם יש חילוק בין א״ר לב״ה כתו׳ א״ש דאמר בא״ר זה ואם נאמר דאין חילוק י״ל ד׳ תירוצים א׳ ששנה למעט ק״ש לא. ב׳ על את״ר ותפלה לא היה הפסק וכמ״ש הלבוש. ג׳ כי בא״ר רק אותו לימוד ששנה על אתר אבל הלימוד של אח״כ לא (וכמ״ש הפר״ח בשם הראב״ד וחה״ר ולכאורה כן דעת הלבוש וכמ״ש במ״א אות ו׳ אבל באות ז׳ אבאר שאין כן דעת הלבוש) וב״ה פוטרת כל היום. הרביעי הוא שיטת הב״ח ז״ל והסכים עמו הפר״ח ז״ל דודאי אסור להפסיק כמו בשאר מצות ואם הפסיק אפשר חוזר ומברך אלא בא״ר שנה על אתר גלי דעתיה דא״ר כוונתו היה ג״כ על הלימוד הא לא שנה על אתר י״ל כוונת א״ר רק לק״ש אבל ב״ה דעיקרה לתורה אפילו לא שנה על אתר רק אמר מיד פ׳ התמיד ל״ת דכוונתו רק היה לפרשת התמיד ולא של כל היום (ולרש״י פ׳ התמיד חשיבא כקריאה בציבור עב״י) אפ״ה פוטרת כל היום ולפ״ז רבותינו הצרפתים שאומרים ג״כ אלו דברים ומשנת איזהו מקומן וברייתא דר׳ ישמעאל י״ל הכל משום שסוברים דעל אתר שונה בין א״ר ובין ב״ה וזה מנהגינו והבן:

ויש עט״ז ועמ״ש במ״א אות ו׳ דס״ל להלבוש בס״ז וח׳ כמ״ש הפר״ח בשם הראב״ד ורשב״א דא״ר אין פוטר כי אם מה ששנה על אתר הא מה שלומד אח״כ לא ומש״ה השמיט ויש להסתפק דאין נ״מ בזה. עתה ראיתי שאינו כן שהרי בסעיף י׳ מבואר שם ההיפוך שכתב וכ״ש אם התחיל ללמוד והפסיק וחוזר ללמוד שבכגון זה אפי׳ באהבה רבה אם התחיל ופסק כשחוזר א״צ לברך ואע״פ שי״ל שזה ההפרש בין ב״ה אפי׳ אין דעתו כלל ונמלך ממש א״צ לברך ובא״ר דוקא כשדעתו לחזור ללמוד לא הוי הפסק וא״ש הלשון בס״ז וח׳ מ״מ לא היה להשמיט היש להסתפק כיון דנ״מ טובא כדאמרן ועמ״ש במ״א אות ו׳ בזה ואין להאריך ועמ״ש אי״ה באות ח׳ בזה:

כיון עט״ז ועמ״א אות ט׳ לא כתב כן. ולכאורה הוי כ״ש דהא אפי׳ בין ברכה לתחלת הלימוד אין קפידא כ״ש הפסיק באמצע וכמ״ש בס״ט ור״ל דקאי נמי לאהבה רבה ובזה י״ל דוקא אם דעתו לחזור וללמוד הא לא״ה לא ושאני ב״ה דעיקרה ללימוד נתקן וכמ״ש המ״א באות ט׳ ועיין לבוש וצ״ע:

הוי עט״ז וא״י דהטעם הוא דשינת קבע הוי הפסק דמסיח דעתו ועב״י ועט״ז אות ח׳ י״ל קצת ועמ״ש אי״ה במ״א אות י״ב מזה:

נשים עט״ז לעסוק משמע תורה שבע״פ לא חילקו בנוסח הברכה ועוד דחייבות ללמוד דינים השייכים להם עב״י וענ״ץ ועמ״א אות י״ד:

עיין לקמן קל״ט ס״ט מי שקראו לתורה קודם ב״ה נפטר מברכה אשר בחר בנו אבל לעסוק והערב יאמר כמ״ש הב״ח ורש״ל ושאר אחרונים אבל בלבוש משמע שם שנפטר מברכת התורה משמע לגמרי ולומר דלשיטתי׳ כאן דברכה לעסוק והערב על של אתמול ואשר בחר על של היום ושפיר אמר מברכת התורה של היום ומ״מ צ״ע דא״כ באהבה רבה נמי נימא דנפטר משל היום אשר בחר בנו אבל לעסוק והערב על של אתמול אה״נ דמברך ומיהו אנן קי״ל דכולהו על של היום דאין מברכין על המצות לאחריהם כמו שמבואר בנדה נ״א ב׳ ואין להאריך. ומ״מ אם יש לו שהות יאמר לעסוק והערב ואח״כ יברך אשר בחר בנו על התורה כסדר הברכות שתקנו חז״ל והא דמברכין לעסוק בד״ת ולא אשר בחר בנו שנתקנה ג״כ על קריאת התורה י״ל כי עיקר היא שאנו למידין תורה שבע״פ ומחדשין חידושי דאורייתא ועמלים בתורה ועב״ח ואין להאריך:

עוד רגע אדבר דע כי ברכת התורה י״א ד״ת וי״א דרבנן וסובר הייתי לומר דב״ה בציבור לכ״ע דרבנן משום כבוד הציבור שהרי כבר בירך בשחרית על ד״ת אלא בא״ר קל״ט סוף אות ז׳ קצת משמע דברכת התורה בציבור נמי ברכה א׳ ד״ת ואיני יודע למה. ומ״מ לו יהיה כן אם שמע אשר בחר בנו ממי שבירך על התורה יצא ידי אשר בחר בנו כל הברכות אע״פ שיצא מוציא אבל קטן וגדול אין הקטן מוציא הגדול ובאות א׳ כתבנו דקטן נמי מוציא כה״ג דע״כ אמרו ב״ה ד״ת בשחרית לבד משא״כ על קריאתה בציבור תקנו משה רבינו ועזרא הקריאה והברכה מפני כבוד הציבור והוי דרבנן. שוב ראיתי בפר״ח קל״ט ס״ח דב״ה בציבור לכ״ע דרבנן דלא כב״ח יע״ש וזה כדברי: