עד עט״ז דמצה כתיב בערב תאכלו מצות אין ראיה דמשבע נמי בערב מיקרי שם תזבח את הפסח בערב וכמ״ש במ״כ בס׳ מבוא השמש רק פסח כתיב ואכלו הבשר בלילה היינו צ״ה ומצה אתקיש לפסח כמ״ש התוס׳ ורא״ש ריש ערבי פסחים. ולפ״ז אם אכל מצה ביה״ש לא יצא י״ח ובלילה יאכל וצ״ע אם לברך אכילת מצה בלילה עסי׳ ס״ז בספק קרא ק״ש חוזר ומברך וקורא תליא בשני הפירושים שם להפרישה וכ״ג דמחלקין בין גברא בר חיובא וספק אם עשה המצוה כתקנה חוזר ומברך ובין טומטום כו׳ אבל למ״ש הכ״מ בשם הרשב״א הביאו המ״א שם א׳ אין לברך כאן ועא״ר שם ועשו״ת הרשב״א פ״א וש״ך ופר״ח שם. והנה בהיקש מצה לפסח י״ל כמ״ש בתע״א בפר״ח שי״א דאסור לאכול מצה ד״ת בע״פ מ״ע כמו פסח בלילה אין ביום לא ואף אם נאמר דהלכה מד״ס וכן הלכה מ״מ איסורא איכא מד״ס לאכול ביה״ש מצה אף בלא ברכה ומילקי נמי לקי מכות מרדות ול״ת ספק דרבנן לקולא דטעם ככלה בלא ברכה כו׳ וכ״ש זה שאין ממתין זמן מועט ומראה רעבתנותו. ואם ביה״ש בברכה י״ל עובר לא תשא עסי׳ רט״ו ובזה צ״ע אם לוקה מכות מרדות ומ״ש הט״ז הקידוש צריך שיהא בשעה הראוי למצה היינו דאין קידוש אלא במקום סעודה עסי׳ תפ״ט במ״א י״ד. א״נ כמ״ש הב״י בשם תה״ד קל״ו עמ״א א׳ דהקידוש א׳ מד׳ כוסות צריך שיהיה גם כן בלילה. ומ״ש בשם מהר״ל מפראג ע׳ תוס׳ ריש ע״פ ד״ה עד וברא״ש שם ועסי׳ רצ״א בט״ז אות ו׳ כתב דאף דלא אכל כזית פת בלילה יצא דתוספת שבת ד״ת יע״ש וכ״כ הע״ש ברס״ז ועמ״א רס״ז א׳ ועמ״מ פ״א משביתות עשור להר״מ ז״ל תו״ש לאו ד״ת ועב״י רס״א ופר״ח כאן. ומשמע אף ביה״ש י״ל דא״י י״ח בסעודת שבת ומיהו י״ל דפ״א בשבת לאכול הוי ד״ת ותו דרבנן. וממ״ש ובשבילה בא הקידוש משמע דאין קידוש אלא במקום סעודה ואי״ה במ״א א׳ יבואר עוד. ומ״ש וחדא מדאורייתא לכאורה ט״ס וצ״ל חדא מדאורייתא עב״ח ועסי׳ קפ״ח. עסי׳ תצ״ד מ״ש שם:

ולא עט״ז וושט מימין וקנה משמאל בכל אדם ואף איטר צריך להסב בשמאל כ״א מה״ט דסכנה וכ״ש שולט בשתי ידיו ודיעבד אם היסב בימינו יצא משא״כ על גבו או פניו למטה אף דיעבד אין היסבה וצריך לחזור ולהסב ועמ״ש אי״ה במ״א ד׳:

דבזמן עט״ז דעתו אבל יב״ח על אב ואם או תוך שלשים על שאר קרובים כשלא נהג לפני הרגל שבעה אין מיסב אבל לובש הקיטל ובתר״י כ׳ לענין יוה״כ כן ועא״ר ג׳ והח״י אות ה׳ פסק דחייב בהסיבה יע״ש ועא״ר. ועח״י בשם פסח מעובין אם האבל אחר ז׳ חייב להסב משמע תוך שבעה לא וא״כ לא יצויר בשאר קרובים. ואפשר אף תוך שבעה כל שנהג שעה א׳ לפני הרגל מבטל גזירת שבעה תו אין חייב בכפיית המטה אף בזמן הש״ס מיסב ועסי׳ תקמ״ח ומ״מ יראה דיש להסב דהא לפסק המחבר דצריך להסב דוקא ולא יצא בלא הסיבה וישנה קצת אבל לאחר י״ב חודש בשנה מעוברת פשיטא דכבר פסק אבילות ויסב בלי שינוי וילבש הקיטל ועסי׳ תר״ס ט״ז ב׳ ושם לכאורה משמע יב״ח או אבל בחג הא שלשים על שאר קרובים מיסב ובמ״א אות ה׳ אי״ה יבואר:

אפילו עט״ז ועח״י דאסור להסב אא״כ יתן לו רבו רשות ותלמידי רבה לא היו יודעין שאסור ורבה מחל להו יע״ש. והב״ח פסק בן אצל אביו ראוי שיתן לו אביו רשות וגם רבו שאין מובהק יבקש ממנו שיתן לו רשות דספק הוא ואם אביו אין רוצה שיסב הבן צ״ע ועח״י אות ה׳ ול״נ דאסור ליסב עי״ד סימן ר״מ סט״ו ובס״ז פסק הר״ב כראבי׳ היכא דיש נדנוד איסור א״כ כיבוד א״ו הוי ספק תורה ולחומרא והיסבה ספק דרבנן ולקולא ופשיטא דראוי שיבקש רשות מאביו ועפר״ח עמ״ש הר״ב אם אוכל על שולחן אחר מיסב זה מנין לו ובד״מ הביא זה בשם מהרי״ב ומ״מ ראוי שיבקש רשות גם בכה״ג ועבד לפני האדון בד״מ כתב דאין מיסב והפר״ח כתב דמיסב וראיה מירושלמי וראוי לחוש לזה יע״ש:

ונראה עט״ז. הרא״ש כ״כ פרק ערבי פסחים ק״ח א׳ ועמ״א אות ז׳ פירש דכל שצריך לברך הוי כמוסיף על הכוסות הלכך בין א׳ לב׳ דרשאי לשתות כמבואר בגמרא פסחים קי״ז א׳ ותע״ג ס״ג אין נראה כמוסיף דבלא ברכה שותה ואף לדידן דמברכין על כל כוס הטעם דכל חד מצוה בפ״ע עסי׳ תע״ד ובת״פ ובמ״א משא״כ בין ג׳ לד׳ דאסור לשתות ואם ישתה יצטרך לברך הוי כמוסיף וע״ז מסיים הרא״ש דאין חשש מוסיף על הכוסות כיון דהוברר כו׳ וע״ז הקשה הט״ז דנהי דהרא״ש נקיט תחלה הוי כמוסיף מ״מ לפי מ״ש אח״כ כל שעושה מחמת שלא יצא תחלה אין כאן מוסיף כלל א״כ ל״ב קשה דיותר היה לומר הטעם בין שלישי לרביעי לא ישתה שלא ישתכר ולא יאמר הגדה כמבואר במשנה קי״ז ב׳ וירושלמי משא״כ ב׳ כוסות ראשונות יין שלפני המזון אין משתכר ועסי׳ תע״ט. וכ״כ האגודה פרק ע״פ סימן ל״ב חשש זה ולמה נקט חשש כמוסיף דלא הזכיר במשנה ואין ברור כ״כ דכל שעושה מספק שלא יצא אין חשש מוסיף ועח״י אות י״ד ולמ״ש א״ש.ויש לי קצת קושיא במ״ש הרא״ש כוס רביעי אם שתה בלא הסיבה צריך לברך פה״ג על כוס חמישי משמע על כוס שלישי א״צ לברך והא אסור לשתות בין הכוסות וצריך לברך גם אכוס שלישי דהא תחלה כ״כ הרא״ש דג׳ וד׳ לא ישתה דהוי כמוסיף מה״ט כמ״ש המ״א אות ז׳ ואיך סיים בכוס ד׳ דיברך ולא בכוס ג׳ ויש ליישב דסובר הרא״ש ז״ל דבכוס ג׳ אם שתה תחלה בלא הסיבה אין מברך פה״ג כשחוזר ושותה הואיל ודעתו לשתות כוס רביעי ולהרא״ש על כוס רביעי אין מברך פה״ג עסי׳ תע״ד ה״ה כשחוזר ושותה כוס שלישי ומ״ש תחלה בין ג׳ לד׳ אין לחזור ולשתות הטעם דבין שלישי לרביעי לא ישתה וכמ״ש האגודה ואחר כוס ד׳ הטעם דהוי כמוסיף דיצטרך לברך פה״ג וא״כ שפיר הקשה הט״ז אמאי לא נקיט טעם כולל לתרוייהו. ועמ״א ז׳:

ולכתחלה עט״ז בר״מ ז״ל פ״ז ממצה משמע דמשובח הוא ולא לכתחלה ומרמ״א משמע דלכתחילה בעי כל הסעודה בהיסבה ועיין פר״ח ולישנא דגמרא השמש כו׳ קשה לתרווייהו ועא״ר אות י״א כתב דהשמש א״צ היסבה באפיקומן גם בד׳ כוסות א״צ יע״ש וקשה מנ״ל הא וראוי שהשמש יסב באפיקומן ובד׳ כוסות אבל כל הסעודה ליכא מצוה גביה לכתחלה ולדעת הט״ז אף השמש מצוה לכתחלה להיסב בכל הסעודה ועח״י אות י״ב עבד כנעני בפני רבו אין מיסב שלא בפניו מיסב (ועיין אות ד׳) והוציא כן מסמ״ק ק״מ דעבד בפני רבו אין מיסב מיירי בעבד כנעני וערל אוכל במצה ומרור הר״מ ז״ל בה׳ ק״פ עכ״ל הח״י. ערל חייב במצה ומרור ואף מומר לערלות. ועבד כנעני י״ל דלאו אורחי׳ בהיסבה כאשה גרושה בס״ד:

על הסדר עט״ז פירוש בלי הגדה בנתיים ואם שתה בלא הגדה צריך לחזור ולשתות ג׳ כוסות על סדר הגדה כ״כ הרשב״ם והר״ן ז״ל עפר״ח:

כולו עט״ז לכתחלה טוב ליקח כוס קטן מחזיק רביעית בריוח וישתה לכתחלה כולו ויוצא לכ״ע ממה שיקח כוס גדול כו׳ ועב״ח ומ״א ודיעבד רובו רוב רביעית כו׳:

אחר עט״ז עסי׳ רע״ב ביין לבן יותר מדאי וסימן קע״ב ומ״א כאן:

אפילו עט״ז עסי׳ רע״ב במ״א ה׳ מי צמוקים דוקא שיש לחלוחית קצת וראוי לחזור אחר יין גמור אף ע״י טורח ומ״ש כל הפטור ועושה נקרא הדיוט עמ״א ו׳ ובח״י תי׳ כסוכה יש לו צער כו׳. ומיהו כל שרוצה להחמיר כחד דיעה אף דהלכה כאידך אין נקרא הדיוט: