ויאחזם בידו עט״ז. מ״ש יאחז שתיהן בידו כ״כ הטור וי״ל דרא״ש פסחים קי״ו כתב יבצע משלימה ופרוסה כא׳ ולא הזכיר שיאחז שנים דלשיטתו דבעי לחם משנה מהראוי שיאחז שלשתן בשעת אמירת המוציא ואח״כ יניח השלישית ויברך (המוציא ו) אכילת מצה על השלימה ופרוסה ויכוין שיוציא ידי אכילת מצה בא׳ מהן כדבעינן למימר לקמן אי״ה אות ב׳ (עח״י בשם מהרי״ל וישמט השלישית מידו ונכון הוא שלא לזלזל בה) וא״כ קשה למה כתב הטור יאחז שתיהן כו׳ וממ״ש הט״ז אח״ז יראה דאחר לאו דוקא הוא אלא יאחוז כל הג׳ יחד או יקרבם עם הקערה אליו ונכון שיאחז בידיו כל השלשה וכאמור ומ״ש הט״ז בשם רש״ל והקשה עליו קשה למה לו להביא מתפ״ו הא הטור כתב כאן בפי׳ שיבצע משתיהן יחד הרוצה לצאת ידי שניהם אלא כוונת רש״ל הוא דהלכה ודאי כהרא״ש דעל שלימה המוציא דבעי לחם משנה הלכך יאחז שלשתן ויאמר המוציא ויפרור קצת להראות שכן הלכה ויהיה עדיין מחובר קצת עסי׳ קס״ז במ״א ה׳ ועטרת זקנים שם בשם הב״ח ורש״ל בשבת ירשום בסכין קודם הברכה יע״ש ואפשר כ״ה ה״נ כן וכיון שעדיין מחובר הוא שפיר דמי מ״מ המנהג הנכון כמ״ש הח״י בשם מהרי״ל דתופס שלשתן בידו ומברך המוציא וישמט התחתונה מידו ויכוין שאכילת מצה יוציא או בעליונה או בפרוסה ויאכל מכל אחת כזית כיון דספק הוא ויכוין על שתיהן וכאמור משא״כ למי שסובר עיקר דהמוציא כזית על שלימה א״צ לאכול מהמוציא כזית ועיין דרישה תפ״ו פירש לא יבצע פי׳ לא יפרידנה עכ״ל וזה כמ״ש מהרש״ל דלא יפרידנה לגמרי וכשאוכל ב׳ זיתים ביחד או זא״ז אם א״א לאכול יחד אפ״ה צריך בשניהם היסבה דספק הוא ויבואר אי״ה עוד באות ב׳ ועד״ר תפ״ו:

ויאכל עט״ז הנה בברכות ל״ט ב׳ ה״מ בפסח מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ויש שלשה פירושים א׳ הרא״ש פסחים קי״ו א׳ דעל השלימה המוציא דבעי לחם משנה עם השלישית ועל הפרוסה אכילת מצה כדרכו של עני ולפ״ז צריך שלשה מצות. ושיטה הב׳ בהגמי״י בשם סמ״ג דהמוציא על הפרוסה כעני ואין לעשות מצות חבילות חבילות ואין ראוי לברך ב׳ ברכות על הפרוסה מברך אכילת מצה על השלימה ועב״ח מ״ש שכ״כ התוס׳ ז״ל בזה ע׳ תוס׳ ברכות ל״ט ב׳ ד״ה הכ״ל. שיטה הג׳ יראה דהוא שיטת הרי״ף ז״ל בע״ש דעל הפרוסה מברך ב׳ ברכות המוציא ואכילת מצה וכ״כ הר״ן שם וע׳ תוס׳ פסחים שם ד״ה מה ולפ״ז מ״ש הרי״ף בפסח בצע על חדא ופרוסה ה״פ מניח פרוסה על השלימה כדאמר בברכות ה״מ בפסח שמניח פרוסה תוך השלימה היינו מונחת על השלימה היינו תוך עב״י כדי שיהיה נראה דבוצע על השלימה אבל מ״מ ב׳ ברכות קאי על הפרוסה להרי״ף ז״ל ולרי״ף והגמי״י א״צ כ״א שתי מצות חדא שלימה וא׳ פרוסה ולדידן שלש מצות ב׳ שלימות לחם משנה ופרוסה באמצע מספיקא אי המוציא עליה או אכילת מצה ויעשה כמ״ש באות א׳ בשעת המוציא יאחז שלשתן בידו ואח״כ ישמט השלישית תחתונה מידו ויברך אכילת מצה על שתיהן פרוסה ועליונה מספק והמחבר פסק שיאכל מכ״א כזית מספק שמא אכילת מצה על השלימה או על הפרוסה ולכתחלה יתן שניהם בפיו ב׳ זיתים יחד לא מיבעיא להרא״ש דשלימה המוציא ופרוסה אכילת מצה ע״כ המוציא יאכל תחלה דתדיר ובירך עליה מקודם ולאחר שמילא כריסו חיך יאכל כזית מצה כמ״ש הב״ח. ואפילו להמחבר דמספק עושין כן יאכל שניהם יחד דא״י איזה מהם הוא שאוכל בברכת אכילת מצה וצריך שיאכל ב׳ זיתים יחד תוך שיעור אכילת פרס ואם א״י לאכול מהר כ״כ ב׳ זיתים תוך שיעור אכילת פרס מ״מ יאכל של המוציא תחלה דגם בה יוצא ידי אכילת מצה עב״ח ופרישה. אבל מדברי הלבוש משמע דמש״ה אוכל שניהם יחד שניהם מצוה א׳ הוא שאין המוציא בלא מצה ואין מצה בלא המוציא יע״ש:

ומהר״ל מפראג הקשה כל שאינו בזא״ז אף בב״א אינו י״ל עמ״ש הטור דיאכלם יחד דאי יאכל המוציא תחלה ולא יכוין לאכילת מצה כו׳ א״כ ה״ה בב״א אינו ועיין בע״ז וכבר התבאר ויראה שכיון הט״ז למ״ש הלבוש וכמ״ש:

יאכל עט״ז למ״ש המחבר אין קפידא לאכול מאיזה שירצה אלא דהשלימה למעלה וכי בוצע כו׳ השלימה למעלה ואין מעבירין על המצות אבל אם אירע שהניח מקצת הפרוסה שפרס מהשלימה ונשאר בידו חתיכה שפרס מהפרוסה פשיטא שיאכל אותה חתיכה תחלה שאין מעבירין על המצות ואף דעיקר כהרא״ש דהמוציא על השלימה א״כ צריך שיאכל המוציא תחלה מ״מ אין מעבירין על המצות וצ״ע:

וישקענו עט״ז כ״פ ר״ח פסחים קט״ו ב׳ ד״ה קפא וצ״ל דעפ״י הרוב אין שם תולע כמ״ש התוס׳ שם ובסכנה חיישינן למיעוטא ורש״י ז״ל פי׳ קפ״א ארס שבמרור יע״ש והלבוש הבי׳ תרוייהו ועמ״א תע״ג אות י״ט אי הברכה קודם טיבול או אח״כ ועח״י כאן אות ח׳:

מצה שלישית לקיים בה מצוה בכריכה ט״ז. וכ״כ הרא״ש ז״ל פסחים קי״ו א׳. וכבר כתבנו לרי״ף סגי ב׳ מצות שלימות ופרוסה ואנו עושין שלש כמ״ש ס״ז בהג״ה ואף להרא״ש המוציא בשלימה א״כ שנים סגי ויהיו שלימות עד המוציא ויברך המוציא על לחם משנה ואח״כ יפרוש השנייה ויברך עליה אכילת מצה י״ל דצריך לפרוס קודם שיאמר כהא לחמא עניא כבסימן תע״ג ס״ו ובלבוש שם שיאמר הגדה על לחם עני וישאלו התינוקות מפני מה מטמינים חציה לאפיקומן ועדיין לא אכלנו כלום וכ״ש אנו שעושין לצאת כל הדיעות ולברך אפרוסה ואשלימה אכילת מצה והמוציא פשיטא דצריך שלש מצות וכאמור:

יראה לי שאם אין לו בליל א׳ כ״א שתי מצות שלימות יניחם שלימות עד המוציא דבעי לחם משנה דהכין הלכתא לדידן כמ״ש הרא״ש פסחים קי״ו א׳ דמ״ש פסח משאר י״ט והא דפורסין קודם כהא לחמא עניא מנהגא הוא כמ״ש הלבוש והוא מב״י בתע״ג בשם הכל בו ובתלמוד לא נזכר מזה כלום והרי הר״מ ז״ל פ״ח ה״ו מה׳ מצה כתב שפורס בשעה שאומר המוציא ואף שלא נהגו כן עב״ח תע״ג מ״מ היכא דלא אפשר ודאי לחם משנה עדיף טפי וכדאמרן. ועסי׳ תפ״ב מי שאין לו אלא שלש מצות יניח שתים לליל ב׳ ועט״ז ולבוש שם דבעינן לחם משנה והיינו נמי שאין פורס בליל ב׳ עד שיאמר המוציא תחלה כי אנו תופסין עיקר כהרא״ש המוציא על השלימה ואכילת מצה על הפרוסה וכ״ד המחבר ומש״ה לוקחין שלש מצות (דלהרי״ף בחדא ופלגא סגי) ומש״ה בליל א׳ יעשה הכל מפרוסה היינו ג״כ שפורס לאחר ברכת המוציא וז״ש יעשה הכ״ל מפרוסה הכוונה ממצה זו שפורסה אח״כ בשעת אכילת מצה והכריכה תהיה הכל ממנה. ולפ״ז בשלש מצות יברך המוציא על עליונה דאין מעבירין על המצות ובה מסיים אכילת מצה שפורסה קודם ברכת אכילת מצה כו׳ משא״כ כשיש לו לכל אלה שלש מצות אז אכילת מצת על פרוסה האמצעית ועח״י תפ״ב הקשה על הט״ז ולבוש ולמ״ש א״ש ואי״ה שם יבואר עוד:

וטובלה עט״ז וע׳ לבוש כתב קפא ל״ש בכריכה כיון דאוכל עמו מצה מחליש כח האדם ואין מזיק ומ״מ כיון דזכר למקדש כהלל ואיהו היה מטבל גם בכריכה. ולא ראיתי נוהגין לטבל בכריכה עמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

כדי עט״ז. הנה בפסחים קט״ו א׳ פלוגתא. להלל בזמן המקדש מצוה לכתחלה לאכול פסח ומצה ומרור ביחד (לרש״י ורשב״ם שם אבל להר״מ ז״ל פ״ח ה״ו ממצה כורך רק מצה ומרור בירד) ודיעבד יצא בכ״א בפ״ע ולרבנן לכתחלה בעינן מ״ה כ״א בפ״ע ודיעבד יצא ביחד כ״ה בתוס׳ שם ד״ה אלא וכ״כ הע״ץ אות ז׳ יע״ש ומסיק שם בזמן הזה אוכל תחלה מצה בפ״ע ומרור בפ״ע והדר בהדדי זכר למקדש כהלל והב״ח כתב דהאידנא ליכא מצוה כלל אפי׳ מדרבנן אף להלל לאכול מצה מרור ביחד כיון דליכא פסח יע״ש והיינו לרש״י ורשב״ם דכורך שלשתן יחד מ״ה להלל משא״כ עתה דליכא פסח מש״ה אומרים זכר למקדש כהלל כו׳ ופשיטא דאם סח בין ברכה לכריכה דאין חוזר ומברך ואמנם התוס׳ שם ד״ה אלא ב׳ כתבו דמש״ה צריך עתה כ״א לבדו ואח״כ שניהם יחד דאם יאכל שניהם כאחד אתי מרור דרבנן עתה ומבטל מצה ד״ת ואם יאכל תחלה מצה לחוד ואח״כ מצה דרשות מבטל מצה למרור דרבנן בזה״ז וכתבו אח״כ ומיהו אי הוי קיימי לן כהלל כו׳ דרבנן ודרבנן כו׳ ירצו בזה דהם כתבו דיראה דהלכה כהלל בזמן המקדש כורך מצה ומרור (בלא פסח) וה״ה עתה בעי כריכה מדרבנן וא״א עכשיו גם להלל דמרור דרבנן מבטל מצה ד״ת מש״ה אף להלל צריך עתה לכתחלה כ״א בפ״ע ואח״כ שניהם יחד מדרבנן כמו בשל תורה כו׳ וע״ז כתבו ומיהו אי הוי ברירא לן דהלכה כהלל היה תקנה אחרת יאכל תחלה מצה ואח״כ מצה ומרור בכריכה ולא הוי מצה רשות דמדרבנן בעי כריכה כר״מ ז״ל דכורך היינו מצה ומרור בלא פסח וממילא לדידן בעי כריכה מדרבנן כעין של תורה אלא דמספקא לן כמאן הלכה ושמא כרבנן ואתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן לכך צריך תחלה כ״א בפ״ע ואח״כ שניהם יחד שמא כהלל ואי קשיא זכר למקדש הא מדרבנן מצוה הוא וא״י דאה״נ קאמר מדרבנן זכר למקדש א״כ יאמר כן באוכל מרור לחוד זכר למקדש דהיה אוכל המרור סמוך לפסח כו׳ ואפשר שאומרים זכר למקדש בכריכה להודיע שעתה אין רשאים לצאת בכריכה לחוד דהוי מבטל מרור דרבנן למצה ד״ת ומשום זכר למקדש דשם היו יוצאין לכ״ע בכריכה לחוד דשניהם ד״ת וכאמור. ומיהו אף האידנא מצה דרבנן הוי לכרוך להלל. ודוקא לכתחלה כ״א בפ״ע ואח״כ הכריכה אבל להיפך לא דאיך יברך על אכילת מצה ומרור מבטל ליה הלכך א״א אלא תחלה לצאת ידי מצה ד״ת (אף להלל בזמן הזה) וידי מרור דרבנן ובזה נתבארו גם דברי הט״ז ועפר״ח וח״י והנלע״ד כתבתי:

וראיתי להמרדכי בפרק ערבי פסחים בסדר פסח כתב ואם תאמר איך כורך זית מצה וזית מרור וזית חרוסת ואוכלם הא אין ביה הבליעה מחזיק יותר משתי זיתים ויש לומר במרוסק מחזיק יותר והנה זית חרוסת א״י מהו וא״ת חרוסת מצוה כראב״צ וכ״פ הר״מ ז״ל פ״ז הי״א ממצה א״צ כזית כיון שאין מברכין עליו דטפל היא למרור ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה זית פסח במקומו אלא דבתה״ד סי׳ קל״ח העתיק זית חרוסת יע״ש ועא״ר ו׳ ואי גרסי׳ פסח י״ל דיש הוכחה להר״מ ז״ל דאין כורכין פסח עמו מחמת קושיית המרדכי ומחרוסת אין קושיא דמנער אח״כ וכאמור גם מ״ש המרדכי שם השתא דלא איתמר הלכתא כהלל כו׳ י\ע׳ש קשה אי נמי הלכתא כהלל כו׳ ובזה אפשר לפרש מ״ש התוס׳ ומיהו ואפשר דה״פ השתא דלא איתמר הלכה כהלל דאי הוי כרבנן לחוד כו׳. והוי יודע דמספקא לן אי הלכה כהלל או כרבנן עבדינן תרווייהו קשה הא כל עצמו דרבנן הוא דמרור בזה״ז דרבנן וכ״ש הכריכה אמאי לא אמרינן ספק דרבנן לקולא א״כ יעשה כל אחד בפ״ע ותו לא וכ״ת דעקרינן תקנתא דרבנן אליבא דהלל וכה״ג לא אמרינן ספק דרבנן לקולא עמ״ל פ״א ממגילה הי״א דמש״ה אף דעביד היסבה בתרי כסי קמאי אפ״ה צריך אח״כ נמי ול״ד לעיר שיש ספק יע״ש אכתי כיון דיעבד יצא בכ״א לבדו להלל לא מיעקרא תקנה דרבנן אלא משמע דברירא לן דהלכה כהלל וחומרא עבדינן ג״כ כרבנן לאכול גם המרור תחלה ועם זה נתיישב קצת מ״ש הר״מ ז״ל פ״ח ה״ו וז׳ ממצה יע״ש בלח״מ ואי״ה במ״א ח׳ יבואר עוד:

ועל עט״ז דאף שאוכל תחלה כזית בשביל מרור אפ״ה אין מברך ברכה אחרונה אחריו עסי׳ תע״ג ובמ״א אות ח״י. והוי יודע שהרמב״ן ז״ל בספר הזכות וכ״ה דעת הר״ן ז״ל דיצא ידי מרור בראשונה וטיבול ב׳ להיכרא עפר״ח (וקשה למה לא הביא דעת רש״י ורשב״ם כן פסחים קט״ו א׳ דבעי ב׳ טיבולים יע״ש) ולפ״ז א״צ אח״כ כ״א לאכול מצה ואח״כ הכריכה ומטבלו די״א בלא״ה לטבל הכריכה ולתוס׳ שם ד״ה מתקיף עיקר לצאת אחר המצה כי כן כתיב על מצות והדר מרורים וברכה ראשונה שבירך עולה לכאן ולפ״ז עיכוב הוא לאכול המרור אח״כ בפ״ע תחלה וזה עיקר המצוה ולזה הסכים הפר״ח והע״ץ אות ח׳ ואם אין לו אלא זית מרור בצימצום צ״ע היאך יעשה ויראה שלא לעשות טיבול א׳ דחיובא לדרדקי ויעשה אחר המצה טיבול במרור דזה עיקר המצוה כדכתיבנא ומה שכתב הפר״ח אם בירך ברכה אחרונה על מרור ראשון מברך אח״כ על מרור ב׳ עא״ר לתוס׳ וטור צ״ע לדינא:

דטעם עט״ז פסח מצה ומרור זה דעת רש״י אבל דעת הר״מ ז״ל מצה ומרור אף בזמן המקדש בפ״ח ה״ו ולכאורה זה סותר למ״ש באות ד׳ המצוה להלל בזה בכריכה הא האידנא ליכא פסח וי״ל:

חייב עט״ז ולא הוי תשלומין ואם נתרפא בליל ב׳ פשיטא דיאכל בליל ב׳:

כחצי זית עט״ז ועמ״א:

נשברה עט״ז ועח״י ונהגו לאפות מצות ספיקות שמא נשברה א׳ מהם ואופין בליל י״ט אין לאפות ספיקות שלא לצורך: