מתחילין עט״ז הביא דברי הר״ן ס״פ ע״פ. והתוס׳ מנחות ס״ה ב׳ ד״ה וספרתם כתבו דב״ד ביובל סופרים ומברכים וזבה שמא תראה ותסתור יע״ש ומ״מ י״ל מצוה בזבה לספור בפה בלא ברכה ואנן כתי׳ הר״ן קיי״ל והיינו וספרתם מצוה על כ״א ש״מ מצוה הוא משא״כ אינך ספירות לית מצוה ועב״ח וח״י ו׳ מה שמברכין בשחיטה שמא תמצא טריפה דרובא כשירות עי״ד י״ט. והרדב״ז תי׳ דאין הכרחיי שאם לא תזקק לבעלה לא תספור ז׳ נקיים והקשה הח״י איך מברכת על הטבילה יע״ש וי״ל ספירת ז׳ נקיים אין גמר מצוה ולא הכרחיי משא״כ טבילה וספירת עומר הכרחיי הוא וכ״ש דכל לילה מצוה בפ״ע לחד מ״ד.

הא דאין סופרים חמשים שלימות משום ספיקא דיומא דליהוי זלזול בשבועות איך יספור בחג השבועות כך כתבו ז״ל:

ומצוה עט״ז מנחות ס״ה ב׳ עמ״א ואי״ה שם יבואר עא״ר א׳ וי״ל וספרתם משמע כל ישראל ולכם שא״י בשמיעה מהש״ץ משא״כ ביובל כתיב וספרת לך אבית דין גם ביובל קיי״ל דאף ב״ד אין מצוה לספור. הפר״ח ס״ח הביא שאלה מי ששכח יום א׳ לספור אי רשאי להיות ש״ץ ולספור בברכה להוציא אחרים ויוצא גם הוא העלה דאין יכול דאין מחויב בדבר וראיה ממגילה בן עיר אין מוציא בן כרך וכ״כ בתרפ״ח ותרפ״ט יע״ש אבל ישמע הברכה מאחר ויכוין לצאת בברכתו יע״ש. והנה הא ודאי אע״ג דבר מצות הוא כל שאין מחויב באותה מצוה אין מוציא אחרים י״ח ול״ת מטעם ערבות מוציא ודוקא חש״ו ל״ש גבייהו ערבות דהא בסי׳ תקפ״ט ס״ב חרש המדבר ואין שומע אע״ג דבר מצוה הוא אין מוציא אחרים בשופר י״ח עב״י שם ועיין ר״ה כ״ט א׳ ועיין ברא״ש ברכות ך׳ ב׳ הקשה אי נשים בהמ״ז דרבנן אין מוציאה אנשים י״ח ומ״ש מאכל כזית דמוציא אחרים ותי׳ התם מטעם ערבות ואשה לאו בכלל ערבות ותיפוק ליה דא״נ אשה בכלל ערבות אין מחויבת בהמ״ז מ״ה ל״ש גבה ערבות וי״ל דה״נ קאמר דל״ש גבה ערבות דאין מחויבת במצוה זו ואה״נ נשים בקידוש היום ד״ת מוציאה אנשים בקידוש דשייכים ערבות ופ׳ נצבים ערש״י שם וא״נ ה״ה איש לאשה אע״פ שיצא מוציא דישנן בכלל ערבות ועמ״ש בסי׳ רע׳א ס״ב ורע״ג ובשאר דוכתי כתבנו מזה ובפתיחה כוללת גם גדול לקטן בר חינוך י״ל אם יצא אין מוציאם דל״ש ערבות ושאני קידוש ובהמ״ז דתקינו רבנן להוציא בניו ובני ביתו אע״פ שיצא דסמוכים עליו או מחויב מיקרי דעליו לחנכם ואה״נ אשה כה״ג דאין מחויבת לחנך בנה עסי׳ שמ״ג מ״א א׳:

ומיהו י״ל דל״ד לבן עיר שאין מוציא לבן כרך שאין מחויב מקרי משא״כ זה מחויב היה אלא שלא ספר ליל א׳ מ״מ מחויב מקרי במצוה הוי. גם הוי ס״ס שמא הלכה דילג ליל א׳ סופר ומחויב ואת״ל אין מחויב שמא הלכה כרש״י דבן עיר מוציא לבן כרך ועמ״א סי׳ תצ״ג אות וי״ו דהטור ברמזים תפס עיקר תי׳ הא׳ של הרא״ש וכפירש״י ז״ל דבן עיר מוציא לבן כרך ובס״ס מברך שכיר כמ״ש הפר״ח גופא בכאן אם ספק אם דילג סופר בברכה. וי״ל שם פלוגתא דרבוותא הוי משם א׳ וגם אפשר רש״י יודה דאין מוציא וקולא שהקילו בכפרים יע״ש. וע׳ בשבע שיטות להרשב״א ז״ל יבמות י״ד א׳ והנה ודאי אם יש א׳ לשמוע ממנו הברכה ודאי יעשה כמ״ש הפר״ח. ואם אין כו׳ ויש לו בן קטן הגיע לחינוך ויכול לברך כו׳ עסי׳ קפ״ו במ״א אם הרי דרבנן מוציא לחד דרבנן. ואם אביו מקרי׳ לבנו קטן שהגיע לחינוך מלה במלה כה״ג יש לומר שפיר דמי כמו קטן ואשה מקרין לגדול מלה במלה והבן:

עוד אבאר לך מ״ש הפר״ח ראיה מקידוש וחזרת התפלה שתקנה לא זזה ממקומה עיין סי׳ ו׳ בט״ז ה׳ ומ״א ז׳ אי הש״ץ מברך ענ״י שנית יע״ש ול״ד לתפלה וקידוש שתקנה קבועה היה לא זזה ממקומה משא״כ לעשות איזו תקנה מנלן. גם בסי׳ קכ״ד כתב הטור סתם חוזר התפלה וברס״ט כתב שאין לקדש עתה בבית הכנסת וברס״ח ברכה מעין שבע יע״ש ועב״י שם משמע דאין לחלק ביניהם ולהטור י״ל בקכ״ד משום קדושה ולהמחבר קשה ואין להאריך ואי״ה בסעיף ז׳ וח׳ אבאר עוד:

היום עט״ז. ועמ״א ה׳ הלמ״ד וב׳ בקמ״ץ מפני אות הגרון ואומרים יה״ר שיבנה המקדש עתוס׳ מגילה ך׳ ב׳ ד״ה כל הלילה והלבוש דעתה רק מזכירין זכר למקדש ספירה בזה״ז דרבנן לרוב פוסקים מבקשים יה״ר כו׳ ונעשה עומר כמצותו משא״כ לולב שבעה זכר למקדש א״א יה״ר דמקיימין עשייה כמו במקדש ובכריכה זכר למקדש א״א מברכין אף אי הוי ודאי הלכה כהלל מ״מ דיעבד יצא בכ״א לבדו וכבר אכל כל אחד לבדו דלא יבוא מרור דרבנן וידחה מצה ד״ת שוב אין מברכין וכ״ש דספק אי הלכה כהלל ועא״ר אות ד׳ ואי״ה במ״א אבאר עוד:

שבוע אחד עט״ז פ׳ ויצא ובמנין ה״א סי׳ זכר הפך שאר מלות עב״ש אה״ע קכ״ו אות ט׳ הלכך שבעה שבועות דברים י״ו זכר משא״כ שבע שבתות תמימות ויקרא כ״ג שבת לשון נקיבה כמו מחלליה כו׳ קודש היא שמות ל״א וקאי שבתות ע״ש יום השבת קורא השבוע כך והא דכתיב העושה כו׳ מלאכה עתוס׳ כתובות ה׳ א׳ וסי׳ רצ״ב ב׳ בט״ז וי״ל בו איום קאי (שמות ל״א) וערש״י חומש שבוע של זאת וקאי אלאה וכ״כ הרשב״ם ז״ל והראב״ע ובתרגומין. ומ״מ שבוע בשו״א שטיינ״א לא שבוע בקמץ ותרתי קאמר יע״ש דהיינו שבוע של זאת וגם מלת שבוע בכאן שביעיות של ימים שטיינא כו׳. ובנתי למ״ד ה״א במנין הקמץ סי׳ לזכר כי לא תנוח הה״א באמצע כו׳ שמונה לזכר הנו״ן קמוצה ולנקיבה הנו״ן בסגו״ל שמנה אמות ובשאר ענינים הפך אחות יפת בקמץ איש יפה בסגול ומ״ש המחבר ארבעה ימים עיין אה״ע עד עשרה ימים ומכאן ואילך יום בסי׳ קכ״ו ועא״ר ו׳ וכן נוהגין לומר אחד עשר יום:

עד עט״ז עב״י ור״ן וחיסור לשון יש כאן וצ״ל רוב המפרשים כתבו דבזה״ז דרבנן הלכך יותר טוב לספור ביה״ש שיהא תמימות ודאי וספק דרבנן לקולא מה שאין כן בזמן המקדש היה צריך צ״ה ספק תורה וכתב הר״ן דאין נכון לעשות ספק דרבנן לכתחלה (ועסי׳ תס״ו במ״א ב׳) ואי תמימות אין להחמיר בזה״ז יותר מד״ת דבהכרח מונה בצ״ה. ועתוס׳ מנחות ס״ז א׳ ד״ה זכר ובתוס׳ כריתות י״ז ב׳ ד״ה מדסיפא דביה״ש אתחזק מקרי קצת ובלח״מ פ״ח משגגות ה״ב. ויש לחלק ביניהם ולהלכה לכתחלה לא יספור עד צ״ה ואם סופר ביה״ש יספור אח״כ בלא ברכה עכ״מ פ״ז ממצה ה״ח בד׳ כוסות ל״ש ספק דרבנן הואיל ולא טורח ה״ה כאן ובר״פ נישיילי׳ כו׳ ואי״ה במ״א ו׳ ז׳ אבאר עוד. ובערב שבת בציבור המאחרין יותר טוב ולא כאותן המקדימים ואומרים כבר לילה ורגע מקודם אומרים יום גדול לקבל שבת וקורא אני שמים חשך לאור ואותו האור במעט רגע לחשך ע״כ ראוי למנוע זה וישראל קדושים שומעים ומקבלים תוכחה ומוסר ע״כ לקבלת שבת מקדימין ולספירה מאחרין:

מונה עט״ז ועמ״א ז׳. והנה סובר הט״ז דאבודרהם כתב די״ל אם מונה בלא ברכה יצא מ״ה ומדרבנן לא יצא בספירה אא״כ בירך תחלה שכך שקנו לברך על מצות וא״ש דקורא עם הציבור ביה״ש בלא ברכה ושמא ישכח בלילה יצא עכ״פ מ״ה ואם יזכור יספור בלילה בברכה ולמ״ש אח״כ דלהרמב״ם יצא אף מדרבנן בלא ברכה וכן הלכה בכל המצות דברכות אין מעכבות בהכרח שסופר בציבור ומתכוין שלא לצאת כלל בספירה זו ומה תועלת יש בספירה עם הציבור ולא ניחא ליה שמונה על תנאי אם אזכיר לא יהיה זו למצוה כו׳ דכה״ג סובר דאפשר דלא יצא כלל ועמ״א ומ״ש הט״ז דהציבור קורין בספק חשיכה ביה״ש עיין אות ה׳ ולגבייהו דיעבד הוי משום עמי הארץ דיש בבית הכנסת ג״כ וישכחו בלילה לספור אבל בלא״ה אין לעשות ספק דרבנן לקולא כמ״ש באות ה׳ ואי״ה במ״א ז׳ יבואר עוד בזה יע״ש:

שאם עט״ז הנה המחבר בסי׳ סמ״ך ס״ד פסק דמצות צריכות כוונה בד״ת ודרבנן י״ל דא״צ כוונה עמ״א שם ג׳ וספירה בזה״ז הוי דרבנן לרוב פוסקים עיין אות ט׳ א״כ י״ל דא״צ כוונה וז״ש הר״ב בס״ג אם היה דעתו שלא לצאת הא בסתם יצא דא״צ כוונה בדרבנן מ״מ זה שמשיב היום כך וכך מסתמא רק להשיב לשואלו דבר אבל כוונתו שלא לצאת ומ״מ מה שמביא ראיה מברכת המזון בסי׳ רפ״ד קשה דהוי ד״ת ומלולב בתרנ״ח שפיר דהוי בשאר הימים דרבנן ועא״ר כיון שאין הגדול אוחז הלולב יע״ש ועמ״א אות ח׳ וט׳ ומשמע להלכה דיעבד אם אמר היום כך וכך סופר אח״כ בברכה דסתמא כפירושו שמכוין שלא לצאת ועפר״ח ועח״י ט״ו דל׳ המחבר אינו יכול. לחזור ולמנות בברכה משמע דאסור לברך וכמ״ש המ״א באות ה׳ דאף דהלכה דמצות צריכות כוונה ברכה ספיקו לקולא וחומר לא תשא כבסי׳ רט״ז יע״ש. ואם אמר הימים ולא השבועות לכאורה ס״ס לברך שמא מצות צריכות כוונה ושמא לא יצא בימים לחוד עמ״א ד׳ ופר״ח כאן וצ״ע:

וסיים עט״ז ועח״י אות ח״י העולם נהגו להקל. ולכתחלה ודאי ראוי שידע קודם הברכה כמה יש:

פתח עט״ז ועמ״א י״ב. וקשה דא״כ הדרא קושיא לדוכתיה דמה ספק שייך כאן כיון דהספירה היה כראוי רק הברכה ספק פשיטא ספק ברכות לקולא אף למ״ד ספירה בזה״ז ד״ת ועט״ז אות ו׳ דמנה בלא ברכה יצא ובשלמא אי הספק בספירה עצמה שפיר למ״ד ד״ת חוזר וסופר ומברך ג״כ כמו בק״ש בסי׳ ס״ז וע״ש בט״ז א׳ ומ״א יע״ש ועא״ר וא״ז וצ״ע:

אחר עט״ז. הנה בש״ע דוקא כשי״ט אחרון במ״ש הא בחול ספירה אחר קידוש והט״ז מסברא דנפשיה חולק וחומר אף בחול כן וע׳ תה״ד ס׳ דבחול סופר אחר קידוש יע״ש. ועח״י אות כ״א וכן נוהגין כשחל בחול יום שמיני סופרין אחר קידוש. ומ״ש הט״ז בטעה בספירה הוי כלא ספר כלל וסופר בשאר הימים בלא ברכה משא״כ אם טעה בימים ולא בשבועות סופר בשאר הימים בברכה עמ״א ד׳ ומשמע כ״ש טעה בשבועות ולא בימים ומשמע אף שהיה י״ד יום וטעה ואמר י״ז או ט״ו וסיים שהם שני שבועות דיצא וצ״ע קצת די״ל דוקא כשהיה י״ד וטעה ואמר י״ג או ט״ו. מ״ש המחבר בס״ח אם שכח לברך בא׳ מהימים היינו שלא ספר הא ספר בלא ברכה אין מעכב וסופר בשאר הימים בברכה ועיין לבוש ובתוס׳ מנחות ס״ו א׳ ד״ה זכר:

אסור עט״ז ועמ״א י״ז ומ״ש מליל שני של פסח עח״י שם: