ונמצאו עט״ז עמ״א אות ז׳ והט״ז סובר כי יש לחלק בין בהמה דטורח לילך מרחוק בלילה לפירות וכמ״ש בא״ר אות ז׳ והלכך אף בי״ט א׳ שרי בהמות עכו״ם בעיר שרובה ישראל מספק אומר אני מסתמא בעי״ט הביאו וחוץ לחומה לנו וכ״ש שחוטה בבקר כו׳ ומ״ש הט״ז בי״ט שני מה מעליותא מבערב היינו בי״ט א׳ צ״ע דבתקט״ו מבואר דכה״ג הובא בי״ט א׳ שרי בשני עט״ז י״ב שם ואי״ה במ״א יבואר עוד:

ובענין עט״ז בי״ד ט״ו ב׳ דבי״ט נמי א״צ להפריס עג״ק יע״ש ולדינא עמ״א אות ט׳ וי׳ ועמ״ש בפריי לי״ד י״ג בש״ך אות יו״ד וי״א ובתב״ש די״ל בדרבנן אף האידנא סומכין בכלו חדשיו ולדינא יע״ש. ושם בט״ז ג׳ כתבנו דז׳ ימים מעל״ע בעינן עתה ראיתי בלבוש כמדומה שם דא״צ ז׳ מעל״ע ויש שם כמדומה חסרון תיבות והכי צריך להגיה שם ומן התורה חיישינן מדפריך מימהל כו׳. והיכא דצריך להמתין ז׳ ימים ויום הז׳ בי״ט עתוס׳ ביצה וי״ו א׳ ד״ה וכי ובמהרש״א ז״ל שם ובחידושינו שם דאם יום שמיני בי״ט א׳ אסור דביה״ש מוקצה וצ״ל בין מ״ש התוס׳ ביצה דף א׳ ד״ה נימא דמוקצה לשעבר מחמת נפל הוי מוקצה ועיין בס׳ חמד משה. ועמ״ש בפתיחה לה׳ י״ט מזה ואי״ה בק״ב יבואר עוד. וה״ה יום ח׳ בי״ט שני כה״ג וצ״ע:

ואם עט״ז דל״ד לביצה נולדה בשבת אסורה בי״ט בסי׳ תקי״ג בלידת העגל ל״ש הכנה עיין טור וב״י ועמ״א אות י״א ואי״ה שם יבואר:

אא״כ עט״ז ובא״ר אות י״ב הקשה דבריאה לא מהני מה שיאכל כזית דהוי הערמה אא״כ צריך לבשר בי״ט שרי יע״ש ושו״ת הרשב״א ז״ל תרפ״א יע״ש. ועי״ד ל״ט יש מחמירין בנאבדה הריאה בשוגג וע״כ במסוכנת דשריא היינו לשחוט התירו בי״ט דמ״ה מותר אוקמיה אד״ת לענין לשחוט והנה אם דר במקום ששוחט מצוי ואין בקי בריאה ויש לו בהמה מסוכנת צ״ע אם נתיר לשחוט ולאכול בלי בדיקה משום הפסד ממון דאם ימתין תמות או תסרח הבשר ועי״ד שם:

כזית עט״ז ועא״ר אות י״ג בעירובין מ״ו ב׳ ותוס׳ ביצה כ״ה דאין הלכה כר״ע רק מחבירו ולא במקום שרבים חולקין יע״ש בזה:

אם עט״ז בטור ואם שחטה בשדה משמע לכאורה אמסוכנת דוקא עב״י והמחבר כיון וכתב אם שחט בהמה אף בריאה והנה מ״ש כדרך חול קשה דמשמע בב״י בשם הר״ן דלמ״ד בריאה אסור אף ע״י שינוי אסור וה״ה מסוכנת רק איברים דוקא וצ״ל בין הא ובין תק״י ס״ח דשחיטה אוושא מלתא ביותר ושינוי לא מהני רק בידו איברים כו׳. ומלת מוט או מוטה ברש״י ביצה כ״ה ב׳ בני אדם וכ״ה בלבוש ובש״ע השמיט זה אפשר מוט בשנים שהוא גדול ומוטה (האמנתי״ו) מקל קטן כמוט כפריי ערא״ם במדבר י״ג וישאוהו במוט בשנים ועתי״ט ביצה ולמ״ש י״ל כדכתיבנא:

מותר עט״ז ביצה ל״ד א׳ בעיא דלא איפשטא והר״מ ז״ל פסק לקולא פ״ב ה״ד מי״ט וי״א ולכאורה במחלוקת אם הבדיקה מ״ה או מדרבנן וי״ל לכ״ע בדיקה מ״ה ובי״ט מתוך אף בשחיטה וספק דרבנן לקולא וי״א דוקא הוצאה והבערה מתוך עסי׳ תקי״ח ומש״ה פסקו לחומרא ועפר״ח והנה בי״ד נ״ד בט״ז א׳ כתבתי נשברו רוב צלעותיה בעוף יש להטריף ולא מצאתיו כעת יע״ש וסופר לי כי בק״ק דראביטש נתווכחו הלומדים ושם היה רב א׳ מופלג בדורו שמו מהור׳ר סענדר אב״ד דק״ק זבאריז אמר שברש״י ביצה ל״ד א׳ מבואר דטריפה בעוף יע״ש ויפה אמר וער״ן והרב הנ״ל נכד רבינו בעל תב״ש ז״ל:

ואע״ג עט״ז משמע אע״ג דכבר נשלם מעת לעת והיה יכול לשחוט מעי״ט שרי לשחוט בי״ט. ועא״ר אות י״ז ועמ״א אות י״ו ואי״ה יבואר שם:

בכור עט״ז מ״ש בדין הוראה כל שברור האיסור כגון לח בלח ונתוסף במקום דל״ש חנ״נ ולדידן עי״ד או יבש ביבש באין רוב במינו ונתוסף אסור להורות בי״ט וה״ה אם הורה אסור לאכול דהוי מוקצה ביה״ש עסי׳ תצ״ה וכל כיוצא בזה מהר״ל וכדומה ונפרד בי״ט בשוגג דאסור ובשבת כל דלא דחיא בידים שרי יע״ש ועסי׳ שכ״ג במ״א י״ד ובי״ד צ״ח בש״ך כתבנו מזה. והוי יודע הנך דאית להו תקנה בשהייה בי״ד נ״ז סי״ח יב״ח וכ״א יום או תתעבר ותלד אם שלמו בי״ט אסור מוקצה עסי׳ תצ״ה ומנא אמינא לה ממ״ש מהרש״א ז״ל ביצה ז׳ עגל בשמיני בי״ט הביאותיו באות ב״ג אע״ג דביה״ש רק ספק ולא איסור ברור מ״מ מספק איתקצי משא״כ ספק האיסור התלוי בש״ח אלו היה לו חכם היה מתברר ביה״ש ולא אקציה מדעתי׳ ביה״ש והבן זה:

יכולים עט״ז הב״י התיר באם אין רוצה רק חצי בהמה אף שהעכו״ם רוצה ליתן לו הגדולה והשמינה שרי ובאם רוצה כל הבהמה אז בעינן שתיהן שוות והט״ז אוסר אף ברוצה רק חצי בהמה עסי׳ תק״ו. וי״ל התם אין הפסד רק עילוי קצת משא״כ כאן דיש הפסד ועא״י כ״ב דמימנע ולא ישחוט וממנע משמחת י״ט יע״ש:

לא עט״ז צ״ע דהמחבר פסק בשתיהן לאסור וכאן הוי גוזז וצמר עוקר דבר מגידולו ואין נ״מ ועב״י ובידו מפנהו אף בנוצה וצ״ע:

לא ישחוט עט״ז האריך ועיין גמרא ביצה ז׳ ב׳ במ״ש חפר וכיסה ורב יהודה אמר והוא שיש דקר נעוץ מבע״י יהיה הפירוש דבלא ד״נ יש חופר בה״א ואף בתיחוח רמז חפירה ערש״י שם ד״ה והא ובדף ט׳ ב׳ ד״ה אבל יע״ש ועפר״ח באורך או מטעם הכנה ומוקצה בעי ד״נ והזמינו לכך. ועתוס׳ דף ח׳ א׳ ד״ה ואינו וברא״ש דף ט׳ ב׳ תוס׳ ד״ת אמר ר׳ יוחנן מוחלפת כו׳ פיר״ת דהשוחט מוחלפת ולב״ה מותר לשחוט אף בלא ד״נ כלל ורבו של הסמ״ג לכתחלה פסק לחומרא שמא הלכה כרש״י דהשוחט אין מיחלף ודיעבד נשחט כבר יש לסמוך על ר״ת דמיחלף השוחט ולב״ה אף באין מוכן מכסה אלא דקשה ב׳ קושיות תוס׳ ט׳ ב׳ ד״ת אר״י מוחלפת א׳ דלר״ת לב״ה נמי בעינן דקר נעוץ כמו לב״ש דאמר דלמא כו׳ גם רב יהודה אמר והוא שיש ד״נ בודאי להלכה אמר כן לב״ה לפיר״ח וע״ז תי׳ הט״ז ז״ל דר״ת יפרש דהא דאמר דלמא היכא דאיכא ד״נ לה״א בלא מוחלפת אבל למסקנא דב״ה לכתחלה מתיר אף בלא ד״נ כלל ואף חופר ממש בלא תיחוח דעשה דחי לל״ת ועתוס׳ ח׳ ב׳ ד״ה סוף סוף דרבה ס״ל י״ט רק ל״ת לחוד יע״ש ושפיר דחי לה כיסוי לכתחלה דלא מיקרי אפשר לקיים שניהם דלא לשחוט שרוצה לשחוט ולאכול משום שמחת י״ט וציצית חשיב לא אפשר אף דאפשר שילך כך או טלית צמר עתוס׳ כתובות מ׳ א׳ יע״ש משא״כ לב״ש מוחלפת ולכתחלה אסור ולא דחי לה עשה דכיסוי ודיעבד שעבר או שגג פשיטא דלית דחייה דהוי עשה דפשיעה עתוס׳ עירובין ק׳ א׳ ד״ה מתן כה״ג ודאי אמר רב יהודה והוא שיש ד״נ וציין דוקא אמנחיה [אמודים] דהיינו דיעבד ולב״ש ולא לב״ה לר״ת ואף תיחוח יש חופר או רמז חופר כו׳ ולב״ה שרי לכתחלה ממש בלא ד״נ כלל ואף חופר ממש דחי לה ומיהו לדידן משמע דקיי״ל י״ט עשה ול״ת הוא ער״מ פ״א מה׳ י״ט ובשאר דוכתי ועכ״פ דיעבד בשחט כבר התיר הט״ז מוקצה לכסות משום שמחת י״ט אע״ג דאי לא מכסה העוף מותר מ״מ שייך שמחת י״ט כה״ג עיין מהרש״א ז״ל ביצה ח׳ בזה ואפשר אף תרין איסורין מוקצה וגומא דרבנן אבל חופר ממש י״ל די״ט עשה ול״ת הוא ועמ״א כ״ה כ״ו ובט״ז אות י״ג והי״ה שם יבואר עוד בזה. ועיין באות י״ו וי״ז:

לכמה דקירות עט״ז עיין אות כ״א בד״ה ועדיין צריך ביאור דקירה חדשה עכ״פ הוי חופר ממש ולא מהני מה שהיה במקום א׳ ד״נ וא״כ אף למ״ש באות י״ב להתיר דיעבד אף בלא ד״נ כלל היינו הכנה אבל קרקע קשה לא וכאמור ועא״ר ולמ״ש א״ש והבן:

אם עט״ז לכאורה הלשון דחוק והיל״ל נולד כי הא אוסר ר״ש עמ״א כ״ח תוס׳ ביצה ח׳ א׳ ד״ה אמר רב יהודה וי״ל מדלא הגיה הר״ב כבתצ״ה ס״ד דיש מתירין מוקצה בי״ט כ״כ דהאי נולד הוא ואסור לדידן עכ״פ בנולד אף שאין כמים בעיבא:

שראוי עט״ז אפשר אף שלא יש רמץ חם ערש״י ביצה ח׳ א׳ רק אפר קצת חם וביצה ל״ד כל שראוי לחמם ולהפשיר משקה צונן וכדומה נמי עדיין במלאכה ראשונה קיימא ולאו נולד הוי ואם הוסק בי״ט ונצטנן והוחם עסי׳ תק״ז במ״א ז׳ ותק״ט אות ט״ו דמותר כבסי׳ ש״י ס״ג ואע״ג די״ל אין מוקצה לח״ש הא יש נולד לח״ש אין לחלק ולשיטתיה דלמאן דגרס לכסות באפר פשטידא אבל לגי׳ לאפות פשטידא י״ל דנולד אסור אע״ג שהוחם אח״כ ומ״מ מאחר דהמ״א מתירו וי״ל עליו ושם נאמר מוקצה לצורך א״נ וש״י שרי טילטול לא שימוש לכן אסור לשחוט לכתחלה דמשמש במוקצה ואי״ה יבואר עוד ועא״ר כאן הביא להמ״מ:

ואם עט״ז פסק כהר״ב בהג״ה ודלא כב״ח ומ״א ל״א ודוקא לחפור דהוי אב מלאכה עדיף טפי אפר מוקצה דכ״מ שיכול לקיים שניהם אין עשה דוהה ל״ת וסייעתא למ״ש באות י״ב לר״ת אף לכחתלה שרי לב״ה לחפור ממש דעשה דחי לל״ת וי״ט רק ל״ת לחודא כו׳ ומיהו עפר תיחוח י״ל לא הוי אב רק רמז חפירה וגם חורש רק בשדה ובצריך לו אלא י״ל מ״מ חמיר טפי ממוקצה. וכבר כתבנו באות י״ב דאנן קיי״ל י״ט עשה ול״ת בתקפ״ו בשופר ובחמץ תמ״ו ובר״מ ז״ל הלכות י״ט בפתיחה וה״ב יע״ש. והוי יודע ד״נ בלא הזמין רק ד״נ מזמן רב ולא הכינו יש מוקצה וגומא תרין איסורין דרבנן ואם ד״נ והזמין בהא י״ל ד״נ עדיף חד איסורא גומא דרבנן ואפר כירה מוקצה חמיר טפי דאסמכוה אקרא ע׳ ריש ביצה וספיקה אסורה ובמהרש״א ז״ל שם והמ״א ל״א סובר די״ל מוקצה קיל מגומא כי מוקצה לצורך שמחת י״ט הקילו וזה הוי שמחת י״ט אע״ג לשמש אסור עסי׳ תק״ט מ״מ קיל הוא ואי״ה במ״א יבואר עוד. וע׳ לבוש קשה קצת יבואר שם:

הכניס עט״ז הגיה כרשב״א שיש ב׳ חלוקות הכניס לגינה ולחורבה מותר לשחוט לכתחלה ולכסות בו. אבל לכסות גגו מוקצה הוא דקפיד עליה טפי ואין שרי רק דיעבד כד״נ דלכתחלה אסור אף הזמין שיש איסור גומא דרבנן ה״ה מוקצה בלא גומא לכתחילה אסור ביש״ש פ״ק סי׳ כ״ב אע״ג דהעתיק הנוסחא כמו בב״י צ״ל כן והוקשה ליש״ש איזה חילוק יש בין חורבה וגינה לגגו דאם גגו מיירי שאין תיחוח (כן דרך רגבי אדמה לכסות גגו דצריך כתישה דהוי תולדה דטוחן וחפירה אפשר ל״ד) א״כ לחלק בגינה גופא תיחוח לכתחלה שרי ואין תיחוח דיעבד דוקא ותירץ דלעולם בתיחוח וגגו קפיד ומוקצה ודיעבד שרי כד״נ דמתירין גומא בא״צ אלא לעפרה ה״ה מוקצה כו׳ והנה הראה מ״ש אדונינו דוד הט״ז ז״ל כרבינו תם היינו סתם גגו צריך כתישה אפ״ה שרי כה״ג דדחי עשה לל״ת ע׳ אות י״ב דמוקצה לחוד מבואר בסט״ו מירושלמי דשרי עמ״ש שם ועא״ר אות ל״ב ואי״ה במ״א יבואר עוד דברי המחבר:

ואם עט״ז צריך ביאור קצת כי ודאי לדידן י״ל בסי״ד ד״נ משום מוקצה דהוי תרין איסורין עמ״א אות כ״ה וכ״ו וגומא וא״צ אלא לעפרה דרבנן ושרי משום י״ט כיסוי כו׳ והב״י הקשה לחד פירושא דהוי כחופר אף בתיחוח אסור באין ד״נ ע״ז תי׳ דיש לחלק בין קרקע עולם תיחוח אפי׳ הזמין בפה מעי״ט בעינן ד״נ שלא יהא רמז חפירה אף בתיחוח משא״כ בטלטל ולקח לגינה תו לית רמז חפירה וא״צ ד״נ ואף לכתחלה מותר כה״ג בהזמין והט״ז סובר דאף במטלטל ותלוש והכניס לביתו כל ששייך גומא ונשאר רושם פשיטא לכתחלה אסור וכאן מיירי בהר שנוטל מראשו ואין גומא אבל כל שנשאר גומא ואין ד״נ אף שהזמין בפה י״ל אסור דיעבד דנראה ג״כ כחופר מלבד הגומות עמ״א אות ל״ב ואי״ה שם יבואר עוד:

דאם עט״ז ביצה ח׳ א׳ ב׳ וכ״מ בגמרא כצ״ל ומ״ש דמ״ד משום התרת חלבו ס״ל משום טורח ליכא דמספק רשאי לטרוח וחולק על ברייתא דרבי זירא וס״ל כברייתא כוי אין שוחטין ואם שחטו אין מכסין ולא תנא רבותא טפי ש״מ בנתערב דם בהמה וחיה מכסין בב׳ דקירות וכוי הרואה יטעה ויסבור משום ספק לא הטריחו חז״ל בי״ט ש״מ דקמו רבנן דודאי חיה לכך אין מכסין בי״ט וא״כ קשה על המחבר למה נקיט הרואה בכוי הא פסק בסי״ט דטורח אסור גם בגמרא בברייתא כוי אין שוחטין י״ל משום רישא תנא כוי דאין שוחטין. וי״ל דתליא בפלוגתא אי ספק מ״ה אסור או דרבנן עפר״ח יו״ד ק״י פלוגתא דתנאי ומ״ד ספק דרבנן הוי האיסור בכוי משום טורח למ״ד ספק מ״ה מחויב רק משום התרת חלבו ועדיין צ״ע ואי״ה באות כ״א ומ״א יבואר עוד:

דהוי עט״ז הנה באות הקדום לכאורה להמחבר בסי״ט אסור משום טורח בספק א״כ א״ש כפשוטו דכאן לית טורח דלנקר צריך אבל י״ל אף להמחבר בכוי מספק לית טורח ושאני נתערב בדם בהמה דטורח לדם בהמה ג״כ ורש״י הוא דפירש כך דלתיישב לישנא דברייתא לא כוי בלבד:

שחט עט״ז הר״מ ז״ל בספ״ב דה׳ י״ט הי״ח יע״ש היטב ובפ״ג שם ה״א ובמ״מ הכוונה דלא כר״ת יע״ש ועלח״מ שם. והנה חופר וא״צ אלא לעפרה פטור ואסור מדרבנן אף לר״י דמקלמל הוא ער״מ ז״ל פ״א מה״ש הי״ז ובמ״מ שם שאם היה במקום שאין מקלקל חייב להר״מ ז״ל ועיין בהלכות שבת במשאצ״ל. ונתערב דאם אף דיעבד אין היתר בד״נ כ״ז שלא נתקו. וי״ל מה מהני נתקו בי״ט דמ״מ הוי ביה״ש מוקצה מחמת איסור דרבנן החופר גומא כו׳ נמי איתקצי לכולי יומא ואיך התיר אח״כ כנתקו בי״ט לטלטל תו וצ״ע לכאורה. עוד כ׳ הט״ז לתרץ להר״מ דסובר כפירש״י ז״ל מפני הטורח אסור א״כ למה כתב הר״מ ז״ל והמחבר בכוי משום התרת חלבו תיפוק מפני הטורח (עמ״ש באות י״ט) ותירץ דאף דהר״מ ז״ל סובר בתערובות כפירש״י ז״ל מפני הטורח אבל בכוי לא יסבור כרש״י רק התרת חלבו. ונמצא שלשה פירושים בברייתא דר״ז לא כוי בלבד אלא ה״ה אם נתערב דאסור לרש״י טעם שוה בפניהם כפשטא משום טורח וחולק אמ״ד כוי התרת חלבו וכמ״ש באות י״ט ואע״ג דהתירו דרבנן גומא דיעבד בכיסוי כבסי״ד כוי ותערובות דיש א׳ שאין בו כיסוי לא התירו אף טורח ולהטור ג״כ טעם פניהם כוי ותערובות שוין מצד איסור דבכוי אמרו התרת חלבו ולהר״מ ז״ל כוי התרת חלבו ותערובות מפני הטורח ומ״ש לענין ב׳ דקירות ע׳ אות י״ב ומ״ש לענין כיסוי מקצת דמו עמ״א וא״ר ואי״ה שם יבואר: