שפוד עט״ז אמ״ש הר״ב קאי דנרצף אף בי״ט אסור דאפשר לצלות כך ובנרצף שנשבר אם בי״ט שרי ובעי״ט אסור וע׳ רא״ם פ׳ בא לר״י אם י״ל בין מכשירין לא״נ עצמו מ״ה או רק מדרבנן בא״נ עסי׳ תצ״ה יש מחמירין בא״נ עצמו משמע מדרבנן ומ״ש רש״י מאך כר״י לכם למכשירין עט״ז ובא״ר א׳ בת״ד תרי לכם כתיבי יע״ש. ועי׳ בצ״ל פ׳ בא ואי״ה בתקי״ב בט״ז אבאר עוד:

אין עט״ז עב״י בשם הר״ן ויראה מדרבנן בא״א מבע״י דמ״ה מותר ועי׳ אות א׳ ובעולת שבת ויש״ש פא״צ סי׳ כ״א ועסי׳ תקי״ד ואי״ה שם יבואר:

ואין עט״ז ומ״ש המחבר דבר זה י״ל כן ועמ״א אות ו׳ ועב״ח בזה:

שלא עט״ז שבת ל״ד אבל מה שנשאר אחר התפירה רשאי לחתוך רק שנהגו לשרוף עמ״א ט׳ ומלת וכן כלומר נוהגים עוד כו׳ ועב״י ובלבוש לכאורה קשה וי״ל דה״פ וישימנו החוט לכתחלה בעי״ט אבל דיעבד י״ל אין מעכב וישים בי״ט אבל פסיקת החוט צריך זהירות יתירה שלא לחתוך בי״ט וע״ז קאי הר״ב וכן הנשאר נוהגים שלא לחתוך אע״פ שמדינא הנשאר שרי ולבושיה כתלג חיור ואי״ה במ״א יבואר עוד:

פשטידא עט״ז עי״ד קכ״א בש״ך ח׳ וצ״ע מכאן עמ״א יו״ד וה״ה נבלע היתרא ע״י משקין די בליבון כ״ד. והוי יודע באיסורא אף דרבנן ואף אב״י אפ״ה כל שאפשר מעי״ט אסור בי״ט עמ״א י״א ול״ד לשפוד התם רק מנהגא ואי״ה במ״א י״ב יבואר עוד והכשר תנור מאיסור להיתר בי״ט עסי׳ תס״א במ״א א׳ וח״י וא״ר שם די״ל די בהיסק אחד יע״ש. ואין להסיק ב״פ:

על עט״ז ומשמע אף באפשר מעי״ט שרי בי״ט ועיין לבוש ולכאורה צ״ע ועא״ר ואי״ה במ״א יבואר: