לצורך עט״ז עסי׳ תק״ט בע״ש וא״ר א׳ הביאותיו שם לכם למכשירין ותרתי שמעת או תרי לכם כתיבי:

שמא עט״ז באות ה׳. ומומר להכעיס שעטנז ומוזהר בדברים טמאים י״ל שרי להזמינו א״נ בקדירה אחרת הואיל ועיין שלם שבת בשם הר״ן גם אחיך הוא ולא מימעט מלכם ואם מומר לנבילות לבד י״ל אסור שירבה דברים טמאים בקדירה לבדה ולקי עתוס׳ פסחים מ״ז ב׳ ד״ה ולוקה יע״ש ועמ״א א׳ קראים יע״ש. ואי״ה שם יבואר עוד גר ותושב אע״ג שמצוה להחיותו מימעט מלכם ועתה בלא״ה אין נוהג בזמן שאין היובל נוהג וי״ל לכם ולא לעכו״ם מ״מ היתר מ״ה מותר לצורך חול ג״כ הואיל ואיסור בלא״ה לכל נפש השוה לרוב משא״כ איסור וי״ל אי לאו לכם הייתי מרבה לכל אף לעכו״ם באיסור וצ״ע. וי״ל דאיסורא רביע עליה ומ״מ לא מימעט מלכל נפש ומידי דהוי תרומה ביד כהן דשרי לתקן בי״ט ולכל נפש מקרי ודוקא דבר שאין כ״א לתענוג ועסי׳ תקי״ד במ״א ב׳ לענין רפואה ואי״ה שם יבואר א״נ בשר של עכו״ם וישראל מבשלו:

לשלוח עט״ז משמע אף בכרמלית דרבנן אסור על ידי ישראל ועמ״א אות ב׳ ואי״ה שם יבואר:

וכן עט״ז ביצה כ״א ב׳ ויש לומר דאשמעינן דאע״ג דבא מאליו לביתם לא הכינוהו בשבילו אף בקדירה אחת כל שראוי לכבדו אטו קדירה אחרת ולהפציר בו אסור. ומשמע מהר״מ ז״ל כל שמזמינו (ה״ה מפציר בו כו׳) אף שכבר הכין כ״צ לעצמו אסור מדכתב עכו״ם שבא לביתו והכינו הא לשלוח אחריו אסור וזה דלא כמ״ש המ״א אות ב׳ בשם תניא גם בא לביתו אסור להכין עוד אף באותה קדירה:

אבל עט״ז הנה דברי הר״ב ברור מללו כי המחבר כתב עבדו ושליח ועכו״ם מאליו שרי משמע לכאורה בחד גוונא ולזה נתן הר״ב הבדל עבד ושליח מותר להרבות באותה קדירה ממלאה אשה כו׳ ועכו״ם מאליו דין הר״מ ז״ל מאחר שהוא רוצה לכבדו אף באותה קדירה אסור כמ״ש באות ד׳ שכבר הכינוהו אלא המרשים שציין א״ח ותוס׳ הקשה הט״ז דא״ח אוסר לשלוח דורון ובהכרח לחלק בין מ״ש תחלה לשלוח לביתו שרי היינו בלא היה דעתו מתחלה עליו ובין דעתו עליו אסור באותה קדירה ג״כ ע״ז אמר באות ד׳ דאין לחלק דלהר״מ בא מאיליו שרי שכבר הכינו כ״צ הא אסור להזמינו אף שלא היה בדעתו ה״ה לשלוח אין לחלק גם מה דמשמע מא״ח ולצורך עכו״ם אף באותה קדירה אסור ול״ד לממלאת בשר לצורך ישראל לא קיי״ל כן ועד״מ כ׳ וכ״כ התוס׳ יראה כ״א א׳ ד״ה עיסה דהואיל שייך בשר לא בשל עכו״ם דלפ״ז אם בשר עכו״ם כשר אסור לישראל ליתן בקדירה בב׳ טרחות משום רוטב שמן דמ״ה אסור דל״ש הואיל ואנן לא קי״ל כן והבן זה )(. וברש״ל משמע דוקא בחד טירחא הא ב׳ טירחות כה״ג אסור וצ״ע:

בני עט״ז האריך וסיים דוקא כשיש חשש ביטול שמחת י״ט אז שרי כההיא דבני החיל הא שאר אונס ממון וכדומה י״ל דאסור וההוא דאין מזמנין עכו״ם בי״ט י״ל אף אם יש לחוש משום איבה או הפסד ממון אסור אם לא משום שמחת י״ט יש להתיר ועא״ר א׳ אות ח׳ וט׳ ומ״ש עט״ז ואין לומר התם הגוף של ישראל צריך להגיה ויש לומר התם הגוף של ישראל משא״כ כאן לא יתנו כלל פת לתינוק עא״ר אות ט׳ הגיה כך:

אסור עט״ז י״ל תרי לכם כתיבי או מאך ערש״י פ׳ בא ועסי׳ תק״ט ובא״ר שם והנה בראוי לאדם מ״ה מותר הואיל ובאין ראוי דל״ת לכל נפש מרבה כלבים או דתענוג מימעט מלכל נפש משא״כ א״נ אף שראוי רק לכלבים י״ל דשרי וא״ש מ״ש באות ב׳ יע״ש:

אבל עט״ז עא״ר אות י״א ומ״א ה׳ ולדידן די״א שאין לנו רה״ר צ״ע בזה:

אם יש עט״ז עא״ר י״ג דהר״ן באי׳ ליה מתיר יע״ש ובאות יו״ד שם על החזקוני דלדידן ל״ד כלבים ה״ה כל בהמה אסור וערא״ם הגיה ברש״י והוצאה שלא לצורך אדם כלל מ״ה אסור לדידן עמ״א תקי״ט. ועיין עולת שבת ומ״א הגיהו ואפי׳ אין לו כו׳ יע״ש וע״י עכו״ם מלאכה ד״ת צ״ע ועב״ח ואי״ה במ״א אות א׳ יבואר בזה: