דהיינו עט״ז וכ״כ הלבוש דנגיעה מותר ולחלק בין מנורה יותר חשש שיתנדנד מביצה א״נ התם יטה ויש לתא ד״ת אע״פ משאצ״ל ואין מתכוין ובש״ח ס״ג מנורה העומדת או נרות קנדילא ועמ״ש ברס״ה בפריי והמ״א כאן ב׳ פירש דנגיעה נמי אסור ואי״ה שם יבואר. עסי׳ ש״י אות ה׳ וכאן לצורך היתר:

אפי׳ עט״ז דשיל״מ במינו אסור באלף וא״א ספק דרבנן לקולא ב״י. אמר ההדיוט הכותב אכתוב קצת בקצרה. חלבון וחלמון תליא בפלוגתא כמ״ש בהלכות שבת אי הוי ב׳ מינים או חד מין ועסי׳ שכ״ב ודגים שניצודו בי״ט ונתערבו החתיכות בענין שא״א להכירן בתר שמא אזלינן וצ״ע די״ל חתיכת הכל שם א׳ דג ולענין טעם עי״ד ק״ז בש״ך וברש״י חולין צ״ח א׳ ד״ה כלכית דג טמא באלפס ב״י ש״מ בדגים טהורים טעם א׳ וא״א למיקם גם ש״מ בסכנה נמי בטל בס׳ ראיתי בס׳ ח״ה מהר״מ ברבי נרו להגאון אב״ד דק״ק פ״ב הקשה רש״י פסחים למ״ד לרבא במינו במשהו הא ס״ל אין מערבין לקרנות תמורה ד׳ ב׳ מנא לי׳ במינו במשהו והנה שם אומר שם דכתיב בבכו׳ לעולין ולר״י לרבא וי״ל דמינו לא בטל ומהתם אין ראיה אי הלכה כאביי או כרבא באי עביד מהני די״ל שם בהווייתו בכור ומעשר במתנה מרבין ק׳ א׳ כו׳ יהושע נוסף על טעם שרא״ת או דלית ליה רק קרא והבן:

עוד סי׳ ק״ב ט״ז ה׳ משמע עיקר הטעם בטעם תליא ולמ״ד עולין י״ל טעם ושמא ועסי׳ פ״ה בש״ך י״ו ובפריי שם:

שנתבשלה עט״ז עמ״א בזה ועב״י מ״ש דהר״ן הם דברי ר״ת ק״ק דב׳ דברים המה בא״מ בטל בס׳ ובמינו ג״כ כשנימוח בטל ולבוש הביאם ועי״ד ק״ב בש״ך לדינא משמע כל שנימוח במינו במשהו ופליטה לבד יע״ש ובפריי שם. ואם יתקלקל המאכל עד למחר לא הוי דשיל״מ:

ומה שיש מהספק ספק ביצה אם נולדה בי״ט ובשלה במזיד עם א״מ ויש ששים אף בספק תורה כה״ג אסור ול״ד לחמאה בי״ד יע״ש בפריי מ״מ בדרבנן מהו גם באין ששים ומתקלקל עד למחר מי אמרי׳ כה״ג ע״י גלגול לקולא ואם נשפך וא״י אם היה ששים בא״מ ומתקלקל בנולדה אחר שבת הוי ספק תורה ובי״ט דעלמא דרבנן:

אבל עט״ז לכאורה משמע דמתקן המאכל בכך הוי כמין במינו ומש״ע משמע דחזותא לא בטל ועמ״א ז׳ ושם יבואר בעזה״י:

ובלבד עט״ז עיין אות א׳ ועמ״א אי״ה שם יבואר באות ב׳:

בי״ט עט״ז י״ט ושבת ליכא ממ״נ וה״ה י״ט ה״ו ונולדה בו אסורה בשבת אחריו וער״מ סוף פ״א מהי״ט. ומ״מ קשה דאין זה מספיק דב׳ קדושות הן רק במ״ש התוס׳ ביצה ד׳ א׳ ד״ה אלא וברש״י שם משמע לידה הכנה ד״ת או מדרבנן דשבת הכינה לי״ט עמ״א ח׳ וער״ן ואי״ה במ״א יבואר עוד ועיש״ש ס״ק סי׳ ג׳:

אפשר עט״ז ערש״י ביצה ז׳ ב׳ ד״ה דר״י לא שכיחי כנראה שם דיצא רובא וחזר׳ מיעוט׳ דמיעוט׳ וספנא בלילה מיעוט המצוי ולא הוי שקול דהוי כרובא לאיסורא ואפי׳ ס״ס לא מהני בנתערבה להמחבר עמ״א ד׳ ולישנא דר״י לא שכיח הכי משמע:

ואגב אזכיר מ״ש בכתבי אדוני אבי הרב ז״ל בחידושיו ביצה עלה דהך למאי נ״מ ולא אמר נ״מ למקח וממכר שאם המוכר קיבל דמים ואמר מזכר היתה והלוקח מביא עדים שנולדה בלילה דמקח טעות די״ל יצאה רובא וחזרה ואין הולכין בממון אחר הרוב והנה אם נאמר מיעוטא דמיעוט׳ הולכין דל״ש סמוך מיעוטא לחזקה עתוס׳ ר״פ המניח וכמ״ש בס׳ ג״ו וש״ה א״כ מקח טעות וי״ל ספנא נמי רוב ביום ומיעוט המצוי בלילה ובפלס מיעוט המצוי נגד מיעוטא דמיעוטא הוי רוב לבד ואין הולכין אחר הרוב ואי״ה כשאזכה להדפיס ספרו אבאר זה. ובמ״א יבואר עוד אי״ה ובחידושינו הארכנו:

אבל עט״ז דשיל״מ בספק השקול אסור אף בדרבנן משא״כ השכים קודם ע״ה אז יש רוב מסתמא מעי״ט ילדה דרובן אף ספנא כ״ה:

ואסור מדאורייתא עט״ז עמ״א י״ג וד׳ יע״ש. ואף דאזלינן בתר רובא לעיל אבל לומר שנולד קודם י״ט י״ל דהוי דבר המתכבד יע״ש. וספנא מארעא משמע ג״כ דאמרי׳ בהו ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה כמו ביצת תרנגולת. ועמ״א ח׳ אי לידה הוי הכנה ד״ת לענין דראוי לאפרוחים וספנא ל״ש זה מ״מ יש עוד תירוצים:

ואפי׳ עט״ז ועמ״א אות י״ד:

ואם עט״ז ועמ״א ס״ו וא״ר יע״ש ועי״ד סי׳ ט״ו וש״ך שם ומ״מ משום נולד ומוקצה א״א בספיקו לקולא גם אין הפליטה אוסר יע״ש. עט״ז י״ד ק״ב ה׳ טעם הר״ן דשיל״מ וחולין צ״ט ב׳ תוס׳ ד״ה שאני וחה״ר א״כ דרבנן י״ל בטל וביצה ל״פ אטו אחר שבת והבן. ועי״ד ססי׳ קל״ב: