בקדירה עט״ז עסי׳ תק״ג וביצה י״ו ב׳ ברש״י ד״ה היה אלמא בראשון נזכר ואמאי עציב למחר ביום ב׳ יבשל בקדירה אחת הרבה שיהא שמן ויותיר לשבת לכן פי׳ דהיה רוצה לשבת תבשיל אחר לכן עציב:

אבל עט״ז עיין אות כ״ב ועיין אות א׳ ההוא סמיא בענין הערמה כ״ב מינים יש ליישב:

אפי׳ עיין ט״ז משמע די״ט חלוק משבת דלא הוי קבלה ברכו ובשבת הוי קבלה ברכו ע׳ סי׳ רס״א רס״ג וזה חידוש ועמ״א אות א׳ מ״ש שבת היינו י״ט וחל י״ט ב׳ בשבת א״נ ה״ו וצריך תנאי משמע דקבלת י״ט ברכו כשבת ועא״ר אות ג׳ ורס״ג אות ל״ה ואי״ה במ״א יבואר:

בפת ותבשיל עט״ז ופת לחוד לא מהני לבשל עט״ז ב׳ ובא״ר ד׳ בשם רש״ל אף לאפות אסור וכ״כ הע״ש בשם הג״א פ״ג די״ט יע״ש:

לאפוקי דיסא עט״ז להניח ע״ת דוקא בעי״ט וזה תלוי בב׳ הטעמים בגמרא. מ״ש המחבר בסופו היינו נאכל בעינן עכ״פ שנשאר כזית ויאפה ויבשל עליו:

אפילו שלוק עט״ז רש״י י״ו ב׳ ומשמע אף למ״ד בעלמא שלוק חמור מבישול כאן בעינן ראוי לאכילה ללפת שלא ע״י הדחק וכמאב״ד לא וה״ה כל כיוצא בזה:

אפי׳ עט״ז עמ״א חולק על זה ואי״ה שם יבואר:

ומצוה עט״ז ועא״ר ט׳ דמיירי כשבא חוץ לתחום עס״ח יע״ש והיינו ע״י עירוב:

נקרא עט״ז עב״י ומ״ש ולפ״ז אין מצוה עיין אות ח׳ לכאורה לפ״ז למ״ש המחבר כהרא״ש דיעבד אין יוצא אפי׳ מכוין להוציא פושעים אם כן למה מצוה על גדול העיר הא עזרא לא הניח משא״כ אי כרש״י י״ל בימי עזרא אכשור דרי ולא היו מתרשלים משא״כ עתה מצוה שמא יש מתרשלים וצ״ע:

רק עט״ז וצריך לזכות ע״י אחרים כמבואר בסימן שס״ו ס״י לכתחלה יזכה ע״י גדול יג״ש וב״ש ודיעבד ע״י אשתו נמי שרי:

ולאדלוקי שרגא עט״ז ועא״ר ט״ז דיעבד שרי ולכתחלה אם צריך לשחוט מי״ט לשבת טוב לכלול בעירוב:

מי״ט עט״ז עב״י ולא היה הזמן מספיק כעת לעיין בזה ומ״ש כשחל י״ט ו׳ ז׳ נכון לומר בעי״ט מי״ט לחבירו לכלול מה שמבשל מיום ו׳ ליום ז׳ בשביל כבוד י״ט וא״ר אות י״ז הביאו ויש ט״ס שם עליונים למטה נתחלפו השורות יע״ש:

אמר ההדיוט הכותב ראיתי לכתוב קצת בענין ע״ת הנה ראוי ליקח פת שלם כביצה עם כזית בשר או דג מבושל ראוי לאכילה לא שיהא חצי בישולו גם שלא יהא מצות בזויות עליו והנוסח מבואר בסידורים:

שאלה הניח ע״ת לחם עם ביצה מבושלת דמשמע דיי״ח ללפת במשנה כדג וביצה שעליו כו׳ ובי״ט נולד ביצה ובשלה ונתערבה בהרבה דשיל״מ י״ל כאן לא הוי דשיל״מ דא״כ יהא אסור לבשל בשבת עדיף מנתקלקל א״ד הואיל ובתבשיל זה לית הפסד אם ימתין אסור ולא הוי עירוב דהוי כנאבד הואיל ואסור לאכול בי״ט ומצה שבורה נתערב בע״פ חמץ במצה בי״ט נאסר יבש ביבש למ״ד חוזר וניער אסור כה״ג ואין סומכין משום עירוב וצ״ע ואם אין לי״ט כ״א דבר שנתערב כה״ג צ״ע אם הוי דשיל״מ עסי׳ תקכ״ט עונג י״ט שוה לשבת ולהתענות ג״כ אסור בי״ט:

אם עט״ז וכבר כתבנו לעיל מזה דלכתחלה צריך להניח עי״ט העירוב דוקא:

לאחר עט״ז וכ״ה המ״א אות ט״ו ואי״ה שם יבואר:

אפ״ה עט״ז ועיין א״ר אות כ״ג מ״ש ליישב דברי הלבוש ז״ל יע״ש:

וי״א עט״ז ועמ״א אות י״ח ועא״ר אות כ״ה לענין הוצאה כה״ג:

ואפילו עט״ז פירש הטעם דהאיש זה אין דרכו לבשל לאחרים אם כן יאמרו ודאי שלא הניח ע״ת ורוצה להקל לעצמו בבית אחרים לכן אסור אבל אלו היינו יודעין בפירוש שלאחרים שרי אלא דיטעו העולם:

הוי עט״ז ובמ״א אי״ה יבואר אי יש לחלק בין לא הזכיר המלאכות כלל או הזהיר א׳ והב׳ לא הזכיר:

ויותיר עט״ז עסי׳ תק״ג ובט״ז אות ג׳:

והוא עט״ז ועיין אות כ״ג:

בי״ט עט״ז ואם נזכר ביה״ש של יום ב׳ אע״ג דהוי כס״ס שמא עדיין יום ומהני תנאו ושמא י״ט ב׳ חול ולדידן דבקיאין בקביעא דירחא אפ״ה י״ל דלא מהני ואין מניח ע״ת כה״ג ועמ״ש אי״ה במ״א אות א׳ יע״ש:

אם עט״ז וי״ל ועא״ר אות ל׳ יע״ש.