אומרים קדיש עט״ז. אחר ישתבח אומרים קדיש וקאי על פסוקי דזמרה כי אין אומרים אותו אלא על תורה שבכתב או אחר הגדה עמ״א נ״ד ג׳. ומ״ש אחר תפלת י״ח י״ל שיש שם כמה פסוקים רפאנו ה׳ וכדומה. והז׳ קדישים בכל יום ע״ש שבע ביום הללתיך מנאם הלבוש א׳ אחר ישתבח ב׳ אחר תפלת י״ח ג׳ אחר סדר קדושה ד׳ אחר עלינו שיש בו פסוקים ה׳ אחר אשרי במנחה וי״ו אחר תפלת מנחה ח״י זיי״ן אחר ברכת ק״ש של ערבית. וקדיש אחר תפלת ח״י ערבית רשות והנה לי ההדיוט יש לי בכאן הרהורי דברים ובמנהגים שלי הארכנו וכאן אקצר והנני פורטם בעזה״י:

דע כי שלש קדישים יש לנו א׳ ק״ש עם תתקבל ב׳ ק״ש בלא תתקבל ג׳ ח״ק. והלבוש נתן כלל שא״א תתקבל רק אחר תפלת י״ח והט״ז כתב גם אחר סליחות. והנה בתרצ״ג למ״ד שאומרים ב״פ תתקבל א׳ אחר תפלת ח״י וא׳ אחר ואתה קדוש ליתא לכללא אלא הלבוש לשיטתיה שם שאומרים ח״ק אחר תפלת ח״י ואחר ואתה קדוש ק״ש עם תתקבל וה״נ דעת הט״ז שם. ואמנם מ״ש הלבוש כללא דכל שא״א תתקבל (הש״צ) אין משלים הקדיש ט״ב יוכיח שאומר הש״ץ אחר ואתה קדוש ק״ש בלא תתקבל. כמ״ש הלבוש גופא בתקנ״ט ועט״ז שם:

והנה חצי הדיש איכא לעיונא ביה למה בחרו בח״ק לא בק״ש בלא תתקבל כמו שאומרים ק״ש בלא תתקבל אחר פסוקים או הגדה. ואומר אני כפי דעתי ההדיוטית דכללא הוא כ״מ שאומרים בשביל פסוקים או הגדה אומר ק״ש משא״כ כשאומר החזן להפסיק בין פסוקי דזמרה שנשלמו כאן (עב״י) ואמר ש״ע שהיא מצוה בפ״ע ואחר תהלה לדוד במנחה שכל האומר תהלה מובטח כו׳ ואומרים דרך תחנה לא כקורא בתורה אומרים רק חצי קדיש ואחר קריאת התורה בב׳ וה׳ אעפ״י שקורא בתורה מ״מ מצוה ותקנת עזרא אנו אומרים רק ח״ק מה״ט דאמרן:

דע דלעולם אומרים ח״ק אחר קריאת ס״ת אף בשבת במנחה ותענית ציבור במנחה כי הקדיש שאומרים קודם תפלת ח״י על העמוד קאי לס״ת והא דא״א על הבימה במנחה כמ״ש הלבוש בתצ״ב בתענית ב׳ וה׳ שידעו העם מתי יתחילו ש״ע משא״כ כשאומר אשרי בקול רם. ואי קשיא בב׳ וה׳ שחרית למה אומר קדיש על הבימה לאחר ס״ת הלא ק״ש עם תתקבל קאי וחוזר לח״י כ״ש לס״ת תי׳ הלבוש ברצ״ב דקריאת ס״ת בציבור חשובה טובא והתקינו עליה קדיש בפ״ע (ומיהו בשבת בלא״ה להפסיק בין שבע קרואים למפטיר ואי״ה יבואר עוד) ועיין מנהגים שלי וכאן אין להאריך:

מ״ש הש״ע בס״ב נשתיירו רובן מסתברא דלא בעינן רובא דמינכר כ״א ששה נמי שפיר דמי וכעת לא מצאתיו ועמ״ש לקמן אי״ה בזה:

אבל עט״ז א״י מה מלמדנו הנה ביום הכניסה אם קראו ביו״ד והלכו להם אפ״ה יאמרו ובא לציון עם קדיש דתתקבל קאי אתפילת י״ח אף בקריאת ס״ת ופשוט הוא ועיין סימן קמ״ג ס״א ואי״ה שם יבואר ועמ״א כאן בזה:

לא עט״ז צידד לומר דאע״ג שאין מנין אם באו אח״כ מנין יאמר קדיש והביא מג״ן ולכאורה דעל ישתבח לחוד א״ל קדיש כ״א על פסוקים (ועמ״ש אות א׳) א״כ מבואר כן ואף אם נאמר דעל ישתבח נמי יאמר קדיש דיש בו כעין פסוקים מ״מ מדתלה הטעם שלא יפסיק בין ישתבח לקדיש תיפוק ליה דצריך מנין ש״מ שא״צ ומ״ש בשם רמ״א שיכול להמתין עם ישתבח א״י עד כמה ודאי בהפסק גדול ל״ש לומר קדיש על מה שלמד כבר. ומ״ש על הלבוש לי צ״ע דלכאורה הבין מלבוש שכוונתו שעל עלינו אין חיוב לומר קדיש שאין בו פסוקים (או שאומרים דרך תחינה) ולפ״ז בתהלים או הגדה יודה הלבוש. אלא דהמעיין בלבוש ממה שסיים שם אלא המנהג הוא לאומרו משום קדיש יתום שאחריו ורישא נמי ה״פ דערבית חייבו חז״ל לומר הברכות אחר ק״ש וממילא נגרר הקדיש אחריו ובין שיהיה עשרה בברכות או בקדיש די אבל עלינו אין חיוב לומר עלינו כלל כו׳ וברישא נמי י״ל דבריו כן ע״ש ועמ״א סימן ס״ט אות ד׳ ורל״ד אות א׳ חולק וסובר כלבוש ומשמע שם אפילו תהלה במנחה שחוב הוא לומר ג״פ אפ״ה צריך יו״ד בתהלה דל״ד חיובא כ״כ כמו ברכות של ערבית רק מובטח אע״פ שחיובא הוא ועוד לפעמים אומר בשחרית תהלים וכ״כ תהלה יצא מחיובא ועא״ר כאן אות ג׳. לפ״ז מ״ש ה״ט ראיה מכל בו לסברתו דמדהביא ר״ע ראיה שיאמר ישתבח מעומד שלא להפסיק (אף שיש עשרה כבר) ומה ראיה אשרי במנחה ששם לית עשרה י״ל אשרי הוי כחיוב ב״פ כו׳ ובהכרח הטעם שלא להפסיק והבן. ומ״ש והא דלא הזכיר בפסוקי דזמרה א״י הקישור עם הקודם וברמ״א ג״ן מבואר דישתבח צריך להמתין וי״ל אומר ישתב״ח וקדיש על ישתבח קאי ואין להאריך והנכון שיאמרו אח״כ ג״פ במנין ויאמרו קדיש וא״ר תקפ״א אות י״ג הקשה דברי כל בו ויראה שם כלבוש:

והנה ראיתי יש אומרים בתפלת המנחה וידבר ואשרי ואח״כ לוקחים הטלית ובודקין ציצית ומברכין ומי הרשה להם להפסיק כ״כ בין אשרי לקדיש הואיל ויכולין להניח קודם אשרי או וידבר עב״י סימן ג״ן על הכל בו יע״ש בזה:

או עט״ז המעיין בב״י י״ל דמהר״י בי רב לאו מהתפלל יליף לה אלא כיון דבהגמי״י פ״ח מתפלה אות ט׳ יליף התפלל מריב״ל דאפילו מאן דפליג על ריב״ל בקטן הא בישן גדול אכל בי עשרה שכינתא שריא וסובר המתפלל אין שומע ושותק דהוי כעונה והוי הפסק (עב״י בק״ד בזה) א״כ אף לדידן דהמתפלל ודאי שפיר דמי דשומע ושותק (ואפשר נמי דראוי לבילה הוי) משא״כ בישן אפ״ה מריב״ל יליף לה וכאמור יע״ש ומ״ש כל הראוי לבילה דוקא דיעבד לא לכתחלה עיין מנחות י״ח בזה ושם לכתחלה התורה אמרה שיבלול ועיין קידושין מזה כ״ה א׳ ועיין ה׳ תפילין סימן ל״ב בב״י לרשב״א דיבוק בין אות לאות אף לכתחלה א״צ תיקון דכל הראוי לבילה ולדידן פסול כ״ז זמן שלא גרר דבעינן מוקף גויל ואי״ה במקום אחר אבאר עוד. ומ״ש מקכ״ה ס״ד כ״כ הפר״ח והסכים עם הט״ז ומשמע הא מתפלל א׳ רשאים ויכול לשתוק בסוף הברכה ונציית לחזן סוף הברכה עיין קכ״ד ס״ד ומ״א אות ח׳ וש״א שם ואי״ה שם יבואר. עוד כתב הפר״ח ראיה מאה״ע קל״ו להרא״ש ישינה אין מגורשת כשוטה וחרשת תחשב ה״ה למנין ומיהו להר״ן ורשב״א שם הטעם דלא מינטר ומיהו בש״ע שם ס״ג בהג״ה ליד שלוחה אף הרא״ש מודה כמ״ש הב״י שם סוף הסי׳ דאל״כ צא ופרנס שליח קבלה שמא ישינה היתה בעת קבלתו ואין להאריך. ודאי לכתחלה ראוי להקיצו ואם א״א הסומך על ש״ע לא הפסיד ואפשר במקום שמתפללין קדיש וקדושה בקול רם ושאר בלחש לא חוזר התפלה דהשתא אין קושיא מקכ״ד. ועמ״ש במ״א אי״ה באות ח׳ מזה:

בטלה עט״ז ועמ״א אות י״ד בזה והוא כתי׳ א׳ שם:

חציו עט״ז ועפר״ח להמחבר שם דפורעין מקופת הקהל הכא העני גורם שיצא וצריכין לשכור אחר ולכן גם להמחבר חצי לפי נפשות גם למ״ד שם במקום שאין מנהג יגבו לפי ממון התם רוצים בחזן נעימות קול משא״כ כאן עא״ר ועמ״א אות י״ו ושם יבואר אי״ה. ומ״ש סברא לפי ממון שלא יצטרכו כו׳ כלומר העיקר התקנה שלא יצטרכו כו׳ ולבוש כתב מסתמא אין הליכת עני כעשיר להרויח ועא״ר:

לענין בר מצוה עמ״א יו״ד ופלא ברמ״א משלי ח׳ פסוק י״ו יצויר קטנה א״א א׳ חייב מיתה והב׳ פטור באילו יע״ש היטב. ונולדה בשנה מעוברה כ״ח אדר א׳ ובג״ש מעובר׳ ובא עליה זו אי עשאה זונה ספק הוי ובשנייה כה״ג את״ל דזונה דרבנן ספק לקולא. אה״ע ז׳ וכ״ף יע״ש: