בעניית הקדיש המחבר כתב ב׳ פירושים כל העונה איהש״ר בכל כחו האמור בשבת קי״ט או בכל כוונה או בקול רם לכן יש לקיים בשתיהן. ועא״ר אות ב׳ לא יגביה קולו מהמברך כבסי׳ קכ״ד סי״ב ובשבת קי״ט איהש״ר בכל כחו ב׳ פירושים ועל אמן בכל כחו לא פירשו כי י״ל בין אמן שבח דלא יגביה יותר מהמברך כדאמר ברכות מ״ה גדלו כו׳ יחדיו והיינו בשבח משא״כ ברכת בקשה ועונין איהש״ר שיאמין זה י״ל דמגביה יותר רשאי ובאיהש״ר אמן על בקשה הוא שיהא זה בימינו מיד ומ״מ סתם אמרו אמן יותר מהמברך. ואמירת הקדיש יתגדל ויתקדש ע״ש הפסוק (יחזקאל ל״ח כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי וארמית ב׳ טעמי עב״י הביאם הט״ז וכתב עוד ב״י בשם הזוהר תרומה ותוכן כוונה כי מכריזים שילכו הכל לצד כי המלך ה׳ צבאות יבוא וצריך להכריז בלשונם כי לה״ק הוא קדוש וטהור וארמית יש בו אחיזה לסט״א ומכריזים בלשונם:

מ״ש הט״ז לפי׳ א׳ יאמר שמיה במפיק ה״א ולא לפי׳ הב׳ ופי׳ הב׳ עיקר כי יהא שמיה רבה עד עלמיא כ״ח אותיות יש איה״ש בכל כ״ח (אמן אין ממנין כי קאי ענייה על מה שאמר ש״ץ יתגדל כו׳) ושמה חסר יו״ד א״כ כפירוש הב׳ דלראשון שמיה ביו״ד שם י״ה ומיהו הב״ח כתב דאף לפירוש ב׳ אין בכך כשיאמר שמיה במפיק ולפ״ז יאמר יהא שמיה רבה מברך ג׳ תיבות בנשימה א׳ ובמפיק ויצא י״ח ב׳ פירושים והנה תלת שמיה אינון וי״ל אף שמיה דקודשא ב״ה במפיק אין קפידא. וראיתי בסידור מהרב המדקדק הגדול מהר״ר שלמה הענא ז״ל שמה תלת במפיק בלא יו״ד ולכאורה הם סתורים וכפי הנראה מט״ז כאן גם שם יתגדל ויתקדש עיין בצירי כי הו׳ עברי ע״ש וי״ל הדלי״ת בצירי ובארמית בפתח ולא כאומרים בשני שוואין כאלו התיו והגימל בשוא אלא הגימל בפתח:

ידגיש גימ״ל דיתגדל דלא לשתמע יתקדל עורף ולא ידגיש ביותר יתברך הבית ויתהלל יחתוך הה״א של״ה רו״ב ב׳ א״ר. יפסיק בין אמן ליהא שמיה רבא וכן אמן ומודים של״ה א״ר ה׳ ואמת שכן פסק הב״י יש״ר כו׳ כ״ח אותיות ואמן קאי ענייה על הש״ץ יע״ש. ומה״ט כתבתי בקונטרס קטן שלי דב׳ אמנים א״י מהו דודאי הם תפלה ויתגדל ודאי יהיה כך לע״ל רק התפלה שיהא בחייכון בעגלא וע״כ אין לומר אמן אחר שמיה רבא ובמ״א כתבתי מזה ואי״ה במ״א אבאר עוד עמ״ש באות ג׳ מזה:

ויש עט״ז ובכ״ג בשם מהרי״ל דא״צ לעמוד לקדיש יע״ש וכ״כ הד״מ כאן אות ה׳ והמ״א אות ד׳ הביאו יע״ש:

ולא עט״ז ועמ״א אות ח׳ שעושין כן להודיע שאין להפסיק בין בריך הוא ובין לעילא וכתב הט״ז שאדרבה תקנתם קלקלתם וצריך לומר ג״כ לעילא מן כל ברכתא ולא יפסקו בין בריך הוא ובין לעילא מכל עד ברכתא עא״ר שהש״ץ יאמר בנשימה אחת בזמן קריב ואמרו אמן כי אין הקהל עונים אמן עד שיאמר הש״ץ אמן. וכן אין יפה עושים בסוף ברכה אין מסיימין סוף ממש והקהל עונים אמן כאמן חטופה עיין קכ״ד ושם יבואר אי״ה עוד בזה. והנה עיינתי בדניאל סימן ב׳ פסוק כ׳ להוי שמה די תלהא מברך במפיק ה״א בלא יו״ד ולפ״ז יפה כ׳ בסידור ההענא שמה כך כי בתרגום כן הוא. וקשה על הט״ז בזה וד״מ וב״ח. והנה דרך רמז לא בדרך פשט ח״ו כי שמה ב׳ המ״ם צרויה יש בכח יו״ד שם יה רמז לדין כמ״ש הספרים יסר יסרני יה עזי וזמרת יה כמדומה בשם הבחיי כ״כ ושם אלהים אלה ומי נפרד בעו״ה בגלות כמ״ש הפר״ח בשם סבא דפ׳ משפטים בגלותא אתפרד מי ועלה לשמים ובנין נפלו יע״ש ויראה דהיינו שאומרים ב״פ יתגדל ויתקדש שמיה רבה שם יה רבה ואומרים איש״ר א׳ על שם העצם למה ה׳ תעמוד ברחוק שם יה בריחוק מן וה והשנית מתפללים על שם אלה שנפרד מן מי וז״ש על אלה אני בוכיה וכתב הזוהר ז״ש בישעיה סמך מ׳י אל״ה כעב תעופנה וכיוני״ם אל ארבותיהם (בספר המגיד כתבנו מזה בפ׳ תבא ואין מקומם פה) וא״כ רמז שמה שם יה די אל״ה כי זה רומז קצת כזה וראה דניאל שהדין הוא רחמים בגלות למרק עון וע״כ בירך ליה והבן: