וכל עט״ז משמע דתלמיד אע״פ שאין ת״ח ממש אפילו הכי חייב להתענות וקמ״ל דל״ת מה״ב יוהרא קמ״ל דאין זה יוהרא וממילא צריך להתענות והמ״א א׳ פירש דוקא ת״ח ממש א״י לפטור עצמו ותלמיד לחוד לית ביה יוהרא ורשות אם רוצה מתענה אבל שאר העם אף אם רצו לא דהוי יוהרא. ואף בזמן הזה דלית ת״ח מ״מ מתענין ואי״ה במ״א יבואר עוד:

ומתחננים עט״ז כל ת״צ קורין בשחרית ויחל עסי׳ תקס״ו בזה ולמנחה בה״ב לדידן דרשו ועיין לקמן. כת׳ הר״מ ז״ל פ״א מהל׳ תענית מ״ע לזעוק ולהריע בחצוצרות הביאו המ״א ר״ס תקע״ו ותמה למה אין תוקעין היום יע״ש ועמ״ל בפרשת דרכים דרך מצותיך שהסמ״ג לא הביא מצוה זו לתקוע בעת הצרה יע״ש ובקרא (במדבר יו״ד בהעלותך) כתיב בארצכם י״ל ח״ל לא ובא״י גופא כשאין בידינו י״ל לא וצ״ע ועמ״מ פ״א מהל׳ תענית ומ״ל שם שהר״מ ז״ל כלל מ״ע א׳ לקרבנות ולצרה ותמהו שם למה לא מנה לב׳ מ״ע אחר שהם זמנים מתחלפים כמו שופר ר״ה ויובל ביוה״כ יע״ש ועיין בספר החינוך פרשת בהעלותך למדתי קצת תי׳ שהכוונה להם א׳ שאדם צריך כוונה גדולה בקרבן (ושלא יקריבהו רק לשמים לא לשום מזל וכוכב כמו שהורגלו מקודם לכן ועיין בר״מ ז״ל ונשאר ספרים טעם קרבנות) וכן בעת צרה צריך כיוון גדול לה׳ והיינו נמי כמ״ש בסמוך שלא יאמר מקרה הוא או ממערכת השמים האדם חומר צריך התעוררות רב ולזה נצטוינו להריע בחצוצרות וכיון שהכוונה אחת מנה במ״ע א׳ כך י״ל קצת ושופר ר״ה ויובל ב׳ כוונות להם זה לחירות וזה לשבור לבינו ולשוב בתשובה ולזכור פקידת יצחק ותענית בחצוצרות ושופר בר״ה מש״ה א״ש. ואי״ה במ״א בר״ס תקע״ו יבואר עוד:

עד עט״ז משמע כל שלעת ערב אחר צ״ה התחילו לירד גשמים אע״פ שעדיין לא אכלו ועודן בתעניתם שוב א״א הלל הגדול שהוא כ״ו כל״ח ועמ״א ואי״ה שם יבואר עוד:

בליל עט״ז בתשובת הרשב״א ז״ל סי׳ קנ״ב הביאו הב״י משמע בבבל דוקא שאין מתענין מבע״י כמ״ש כאן בסעיף י׳ אין ת״צ בבבל ומש״ה לא התחיל התענית כ״א מעמוד השחר הא בא״י כה״ג באמצעות ואחרונות דמפסיקין מבעוד יום משמע אם ירדו בליל התענית אומרים הלל הגדול והמחבר לא משמע כך וצ״ע כעת: