הפר״ח הזהיר מאוד שלא לשיח באמצע קדיש או קדושה והביא מס׳ ד״א ר׳ חמא אשכחיה לאליהו כמה אלפי גמלים טעונים מאף וחימה לשלם לאלו הובא בב״י כאן ובקכ״ח ע״כ ראוי ליזהר בזה ואין חילוק בין קדיש על תנ״ך או אגדה או משניות אם יש בהם פסוקים. ובספר המגיד אאריך בזה אין מקומו פה. בא״ר סי׳ נ״ז אעתיקנו פה פירוש ברכו ה׳ המבורך שלא יראה כאלו מוציא עצמו מהכלל בפירוש שאומר להם ברכו כאילו הוא אין רוצה ואע״פ שיאמר אח״כ ברוך כו׳ אין די ולכך אומר המבורך ואעפ״כ חוזר ואומר ברוך כו׳ שהמבורך אפשר המבורך בפי כל הבריות עב״ח אבל הקהל למה יאמרו המבורך כיון שאמרו ברוך כו׳ תי׳ א״ר כמ״ש בחולין חביבין ישראל יותר ממ״ה שאומרים השם אחר שתי תיבות ופריך מלאכים נמי ברוך כבוד ה׳ ומשני כיון דאתיהיב רשו ה״ה בישראל קשה ברוך ה׳ מיד אחר תיבה א׳ וצ״ל כיון דאתיהיב רשו היינו שש״ץ אומר ברכו את ה׳ וז״ש ברוך ה׳ המבורך מפי הש״ץ וכל ישראל ע״ש

שהוא עט״ז. הנה בני מלכים עומדים לסוף שעה ב׳ כמ״ש ז״ל ושוהין בלבישתן שעה א׳ עב״ח ופר״ח וצ״ל דהכל לפי הזמן הן בשינה ואף בלבישתן כשהיום קצר ממהרין ללבוש ומש״ה משערין זמניות והנה זמן ק״ש ותפילין (בסי׳ ל׳) וציצית (בסי׳ י״ח) זמן א׳ להם משיראה חבירו מרחוק כו׳ לפמ״ש הב״י דחד שיעורא הוא ור״י בסי׳ י״ח הביאו הב״י כאן משמע דלאו חד שיעורא ועמ״ש בכ״ה בט״ז א׳ וכאן אות ב׳ מזה הא דתקנו שבע ברכות לק״ש ע״ש שבע ביום הללתיך ולקחו שלש בשחרית וארבע בלילה תי׳ הלבוש דהקדים ערב ויהי בוקר (גם ודברת בשכבך ובקומך) וזריזין מקדימין לקחו ד׳ לשל ערבית וג׳ לשחרית הנותרים ופרישה ברל״ו תי׳ דבלילה נמי השכיבנו לגאל ישראל שייך ע״ש במצריים כו׳ יע״ש:

במקום עט״ז להמחבר כשהשכים לדרך לאחר ע״ה ועדיין אין זמן ק״ש לכתחלה אף שיכול להתפלל וק״ש בביתו ולסמוך גאולה לתפלה לא התירו לו אלא ממתין בק״ש וקורא בדרך בהגיע שיכיר חבירו כבסי׳ פ״ט ס׳ח והולך במקום סכנה אז יקרא ק״ש בע״ה ויתפלל בביתו אבל הב״ח חולק ואומר דאף באין סכנה כל שיכול לק״ש ולתפלה בביתו קורא מע״ה הוי דחק משום מסמך גאולה כו׳ ובפ״ט חזר מדבריו ופירש הב״י דכל שאין סכנה אף שיכול לק״ש ולתפלה בביתו ימתין ק״ש בדרך עד שיראה חבירו ולא יסמוך גאולה ושעת הדחק סכנה או דיעבד. ובסכנה לקורא בביתו יניח תפילין מע״ה ולא יברך עליהם ולדידן לילה זמן תפילין הוא ודאי ליכא מעיד עדות שקר עיין סי׳ כ״ה ס״ד וסי׳ ל׳ בט״ז אות א׳ מ״ש שם:

כתב הלבוש אותן אנשים שעוברין זמן ק״ש כשאין להם תפילין שמעיד עדות שקר טועים הם וכתב הפר״ח פשיטא הוא מברכות י״ד ב׳ שלוחא דעוית וכ״ה בסי׳ ס״ו ולי העני י״ל ומ״ש הכ״מ פ״ק דה׳ ק״ש הי״ג הביאו הט״ז ד׳ והמ״א ז״ל די״ל מ״ה כל היום זמנה ורבנן תיקנו דלאחר ד׳ שעות כקורא בתורה ועקרו ממנו ק״ש ד״ת וכ״ה בתוס׳ סוכה ג׳ בר״י החורנית (ועתה מצאתי בפסקי התוס׳ ברכות י״א דכל שעובר על סייג לא יצא מ״ה ושאני ק״ש לילה דרבנן גופייהו אמרו רק להזהיר לכתחלה) א״כ י״ל דרבנן אמרו עד ג״ש בקורא ממש בזמנה הראוי ולא מיקרי עבריין ובשעה ד׳ קורא עם ברכותיה ומיקרי עבריין ואין לו שכר מן המובחר ואם בעבר שעה ג׳ י״ל ימתין עד ד״ש דלא מיקרי עבריין כה״ג דמעיד ע״ש חמור יותר ורבי שלוחא הוא דעוית היה ירא שלא יעבור זמן שעה ד׳ ולא יצא ידי ק״ש כלל כאמור ואמנם אם נאמר מכאן ואילך לא הפסיד הברכות דלאו ממש אק״ש קיימא וק״ש כבר עברה זמנה פשיטא שלא ימתין לאחר שעה ג׳ על תפילין ויקרא ק״ש בשעה ג׳ ומש״ה הוצרך הלבוש לזה ולבושיה כתלג חיור ואי״ה לקמן עוד יבואר:

יצא עט״ז הרא״ש על מ״ס ברכות ח׳ ב׳ רשב״י פעמים קורא אחת קודם ע״ה ואחת אחר ע״ה דלא אמר רבותא ב״פ אחר ע״ה דאין לעשות כן דמלילה איך יעשה יום והקשה הב״י אמאי לא כתב הטור כן והמחבל בס״ה כתבו ותי׳ דפשיטא הוא ורשב״י אתא לאשמעי׳ דמע״ה מתחיל ק״ש של יום והט״ז השמיענו זה וא״צ לאשמעינן אחת קודם ע״ה ואחת לאחר ע״ה סמוכים דגם זה פשוט שיש מפסיק ע״ה. ומיהו הא דהשמיטו הט״ז ב״פ קודם הנ״ץ ואחר הנץ מיד ולא הוי סתירים א״י למה כי הנץ החמה לאו מפסיק גמור הוי. והנה לענין ק״ש לילה בדיעבד לאחר ע״ה לא יצא דאל״כ בני ר״ג דיעבד הוי ודוקא שיכור או חולה וכדומה מ״ש ברל״ה והיינו דאמר כדאי רשב״י בשעת הדחק דוקא ואלו כאן בשל יום דיעבד נמי בלא דחק ואף פושע יצא ועפר״ח כ׳ דמדאידך מימרא כדאי ר״ש ה״ה מימרא קמייתא ואינו דקמייתא רשב״י מיירי דיעבד. ואם קורא ב״פ אחר ע״ה א׳ קודם שיראה חבירו ברחוק ד״א וא׳ לאח״כ יראה דשרי ושוב ראיתי בא״ר אות ט׳ הביא כן בשם מנחת כהן (להרא״כ אפימנטי״ל) וכתב מרא״ש לא משמע כן והנה מ״ש רשב״י משום ר״א אחת לאחר הנץ ולא אחת לאחר שיראה חבירו י״ל דזה פשיטא דעיקר התחלה של יום לאחר שיראה וזמן מפסיק הוא משא״כ לאחר שיראה ונץ אימא דאין מפסיק קי״ל ומסתימת המחבר משמע דלא כמנחת כהן וצ״ע ועמ״ש במ״א מזה. ובקיצור פסקי הרא״ש אם לא קרא של לילה ימתין בשל שחרית עד לאחר הנץ משמע קודם נץ לא אע״ג לאחר שיראה חבירו דלא כמנחת כהן. ועב״י שמשם למד דיקרא של לילה אחר ע״ה ושל יום ימתין לא שיקרא של יום אחר ע״ה דא״כ מפסיד בידים של ערבית מיד שתנץ החמה ולא הבינותי דמשמע שזה זמן מועט (ובס״ז י״א יש תשלומין מ״מ איבד זמנה רק תשלומין) הא בלא״ה אף אם נאמר כל ששהה זמן מה ומפסיק בנתיים ואין קורא רצופים לא הוי כסתרי אהדדי מ״מ מאחר שעשה יום איך יחזיר ויעשה אח״כ לילה וצ״ע:

אם עברה עט״ז דאפילו בפשיעה יש לו זמן שעה ד׳ והטור דנקיט נאנס לומר בד׳ אפילו נאנס אבד זמנה וכ״כ הב״ח יע״ש: