וע״ל סימן קי״ח עט״ז שם אות ב׳ ובמ״א שם א׳ דא״צ לחזור ועא״ר ה׳ צריך לומר המלך המשפט ולא מלך המשפט עב״י בזה:

וצריכים עט״ז בטור כתב המדקדקים נוהגים לזקוף הא מי שאין מדקדק כ״כ במעשיו א״צ לזקוף בשאר ברכות הואיל ושוחה מתחלה ועד סוף אין איסור דוקא כששוחה רק בתחלה או בסוף אסור בשאר ברכות דמיעקר תקנת חז״ל שתקנו בהודאה ואבות. אבל באבות והודאה הכל צריכים לזקוף קודם הברכה שיהא נראה מקיים תקנת חז״ל לשחות בסוף באבות והודאה והמחבר פסק דכל אדם יזקוף בתחילה וסוף ועסי׳ קי״ג אות א׳ וב׳ ובלבוש האריך יע״ש:

כתב הטור כו׳ עט״ז משמע לכאורה דוקא בזכרנו ומה שמיוחד לתפלת ראש השנה ויוה״כ הוא די״ל בשו״א הא השכיבנו י״ל שיאמר כדרך שאומר כל השנה השכיבנו לחיים בפת״ח ומ״מ י״ל בראש השנה ויוה״כ יאמר בהשכיבנו גם כן בשו״א. ועיין בשערי תפילה די״ל לחולין הלמ״ד קמוצה הוי בלשון ארמית לא חולין יע״ש ומ״מ י״ל בשו״א עב״ח וכל הרשעה הרי״ש בחיר״ק (ט״ס השי״ן) בחנוכה הרשעה רי״ש בשו״א אומר על שם התאר וכאן אומר רשעה בחיר״ק הרי״ש שם דבר שתיעקר רשע בעצם בעולם לע״ל ויהיה רק טוב. וגירסת הפר״ח ז״ל והרשעה כולה בעשן תכלה בבית לשון הפסוק כלו בעשן ימי כלו בעשן כלו וי״א בכ״ף ובמקומי אני עומד והנה תהלים ל״ז בעשן הבי״ת בסגו״ל וק״ד הבי״ת בשו״א אחשוב אני ע״פ השעיר החי ב׳ פתחי״ן השעיר החי החי״ת קמוצה הה״א בסגו״ל ממשפחתה ובית אביה וזה רמז לדעתי וכסהו בעפר עי״ד כ״ח בדרישה דצריך הזמנה הסגו״ל תחת פת״ח ידיעה כמו לנחתם עיין בצהר התיבה כלו בעשן כלו דקאי כיקר כרים חלב ע״ג המזבח כלה בעשן ידועה המערכה ע״ד פרי החג משא״כ כלו בעשן ימי היו לו צרות הרבה נקוד בשו״א אותיות כלב המשמשים כו׳. וכאן י״ל בעשן בסגו״ל או אפשר בשו״א. ולי״א בכ״ף י״ל בשו״א. וי״ס וכל הרשעה כולה כו׳ י״ל כמ״ש הט״ז באות ג׳ מלוך על כ״ל העולם כולו דל״ת רובו כו׳. ובסידור שערי תפלה גורס וכל הרשעה כלה ב׳ קמצין ולענ״ד כמ״ש. אגודה אחת יש קורין אל״ף סגו״ל חי״ת קמוצה ויש קורין ב׳ פתחי״ן עא״ר י״ב בשם מהרי״ל וכ״ג והנה שמואל ב׳ ב׳ כ״ה ויתקבצו בני בנימין ויהיו לאגודה אחת מצאתי נקוד אל״ף בסגו״ל חי״ת קמוצה אולי משגה הוא. והנה אחד ב׳ פתחין יראה מורה חשיבות ובירור תולדות אחד העם המלך יע״ש ובנימין אם נקוד פת״ח י״ל אין חשוב כי נטו מדוד המלך ונח שפה אחת ב׳ פתחים לה״ק שפה מיוחד וברורה וקדש אמנם הרא״ם ז״ל פי׳ מהבאת עליו א״ל משמע אחד כל דהו ואחת בסגו״ל אפשר מיוחד ועיין בצהר התיבה אם נאמר כבש למה נאמר אחד אין כעת ת״י צהר התיבה ואי״ה יבואר עוד. ועמ״ש באות ד׳ עוד בפי׳ התפלה:

זכרון תרועה עט״ז עמ״א ד׳ ומ״ש שם ומ״ש ויש ראיה לזה לעיל אפשר מ״ש לעיל וכל הרשעה כולה יע״ש. עפר״ח אם אמר בחול זכרון תרועה אין מחזירין וה״ה בשבת אם אמר יום תרועה שאין מחזירין אותו יע״ש ומיהו כל שסיים כהוגן ויום הזכרון אף שלא הזכיר באמצע יצא אלא לענין אי מחזירין באמצע קאמר יע״ש:

לשנה עט״ז עמ״א ח׳ לבוש תקצ״ו. ומשמע דעת הט״ז לומר ביום א׳ אחר חצות ג״כ דשמא יום ב׳ עיקר ומתפלל על חבירו שיכתב למחר לחיים טובים ובליל ב׳ דר״ה פשיטא יאמר כן כבסי׳ ת״ר שאם באו ממנחה ולמעלה עיקר יום ב׳ וביום שני שיוצאין ע״פ הרוב לאחר חצות לא יאמר הכתב כו׳:

לשון הרד״א ז״ל אימה גדולה מפחד אמר אימה על הברואים החשובים אדם שמים וארץ נאמר בהם בריאה ופחד על מעשיך הם הפחותים מעשה בראשית נאמר בהם עשיי׳ יע״ש. ובשמות ט״ז אימתה ופחד וברש״י וברא״ם ז״ל לכאורה אימה פחותה מפחד כי זה על הרחוקים ופחד לקרובים יותר מתיראין עת״י וירושלמי ולכאורה אימתה נכפל סי׳ הנקיבה אפשר האמנתי״ו להקטין הענין ועיין במכלול של מהר״ש מלוך ז״ל וצ״ע כעת. שוב בא לידי צהר התיבה במספר השמות ט״ו אחד סגו׳ל קמ״ץ מיוחד ב׳ פתחין כל דהו וסי׳ שאלה אחת קטנה ב׳ פתחין אחד העם בסמיכות הוי נמי מיוחד יע״ש ומשפה אחת ב׳ פתחין קשה קצת עמ״ש באות ב׳ מזה: