בשל איל עט״ז עמ״א א׳ דכפוף לכתחלה בעינן דוקא כפוף הא של איל רק מצוה ממובחר וא״כ שאר מינין כפוף ואיל פשוט אם אירע כן או כפוף שעשאה פשוט יותר מצוה וצריך שאר מינין ומ״ש בפירוש הר״מ ז״ל עב״י בשם א״ח עז ותיש ויעלים בכלל כבש הם ומ״מ יש מינים אחרים קרניהם חלולים מיעוט קרני החיות וכדומה ופסול להר״מ ז״ל שאין מין כבש כלל ולהרא״ש וטור כשר וקשה איך כתב דהר״מ כרא״ש וטור גם לכאורה איל בקמ״ץ היו״ד מין חיה איילנה איל תערוג על אפיקי מים איל זכר כבש היו״ד בחירק וצ״ע טובא. ופ׳ ראה ואקו מתורגמינן ויעלא כפירש״י ז״ל אשטנבו״ק וט״ס יחמור ועתוס׳ ר״ה כ״ז ב׳ ד״ה של יעל פירש״י ז״ל יעל חיה שטיין בו״ק וברש״י לא מצאתי חיה ועיין חולין עיזי דבאל״א יע״ש. ומ״ש כבש לכאורה די״ל דכבש כולל רחל ועז וא״י דצאן כולל רחל ועז וכן שה כולל שתיהן אבל כבש משמע רק מיוחד למין רחלים וצ״ע. ועכ״מ פ״א ה״א משופר בשם הכל בו יע״ש:

נמצא יש מדות בשופר של איל הוא מצוה מובחרת מאוד כפוף וזכר איל של יצחק ויש לו קרן כשבה לפעמים יש לה ופשוט עתוס׳ ר״ה כ״ז ב׳ ויום תרועה שם. ושאר מינים כפופים עדיף מכשבה פשוט אבל שאר מינין פשוטים י״ל כשבה עדיף יש קצת זכר. ג׳ עזים ויעלים עיזי דבאל״א. ד׳ שאר מעין. ה׳ שופר מטמא באין אחר י״ל תוקע בלא ברכה עמ״א ג׳ ועולת שבת ו׳ פרה ושור דיעבד פסול לגמרי וה״ה אותן שאין חלולים דלאו שופר הוא. ועשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ ל״ד התפלא על הט״ז ז״ל במ״ש איל אחר שה כשבים שזה חיה יו״ד בקמ״ץ אילי בחירק כבש יע״ש:

הגוזל שופר עט״ז בירושלמי ר״פ לולב הגזול לכאורה מפרש דאין בקול דין גזל ותרועה איך שיהיה הוא לכם משא״כ לולב ומצה בעינן לכם הלקיחה וסובר בירושלמי לא פליגי אהדדי ועיין בר״מ ז״ל פ״א משופר והשגת הר״א ז״ל וצ״ע ובב״ח דיהיה משמע ריבויא ובלבוש לכם איום קאי. ובשופר לא הוי מה״ב דאין בקול גזל ועמ״א ד׳ ואי״ה שם יבואר לענין ברכה:

והוא עט״ז בב״ח הקשה על הב״י דאם יש לשופר בעלים ל״ש דזכה ישראל בו אפילו כיון לזכות בו לאו כלום הוא אלא מיירי משל הפקר וגזול ל״ד אבל הט״ז מפרש כפשוטו שלא נתכוין לזכות בי הישראל רק לגזול הא אם עכו״ם נותן לו במתנה השופר תו הוי של ישראל וכתותי שיעוריה ועמ״א ה׳ מפרש בע״א ואי״ה שם יבואר:

אדם עיין ט״ז ועיין בטור וב״י ועפר״ח כאן ומ״א אות ז׳ ובי״ד רכ״ח סי״ג ובש״ך אות נ״ט ועמ״א כאן אות ז׳ ואי״ה שם יבואר:

קונם עט״ז דאם אומר על אדם אחד הן קונס או שבועה בודאי חל דלא נשבע לבטל מצוה דהא אפשר לשמוע מאדם אחר ואם אוסר בכולל ג״כ י״ל דחל בשיא״ת ועא״ר אות ט׳ ותקכ״ט ס״ז יע״ש:

אם ניקב עט״ז ר״ה דף כ״ז ע״ב ועב״י באורך ושעת הדחק שאין שופר אחר תרתי למעליותא נמי כשר מינו ורובו קיים אע״פ שמעכב התקיעה או רובו ואין מעכב ובאינו מינו יש לסמוך על הרא״ש דמכשיר ויראה היינו בברכה. ובלבוש דיעבד שתקע יי״ח ובא״ר וא״ז אות ז׳ דאם יש שופר אחר חוזר ותוקע בו ויראה בלא ברכה. עוד שם דאם לא נשתייר רובו אע״פ שיש ב׳ למעליותא פסול אפילו דיעבד יע״ש:

אע״פ עט״ז וצ״ע דמשמע דעכ״פ בעינן ממקום הנחת פה עד הנקב יהא שלם רוב אורך השופר יהיה ארוך או קצר ואז אף שאין שיעור תקיעה ד׳ גודלין שלם כבסעיף ט׳ כשר הא כשרוב שופר האורך נקוב הוי כאלו דיבק שברי שופרות ועב״ח ז״ל וצ״ע:

שאין עט״ז הפרש בין נקב שיש חסרון ועגול לבין נסדק ואין בו חסרון רק סדק באורך לא עגול כי נקב שיש חסרון או אפשר באין חסרון רק שהנקב נראה י״א שאין לתקוע בו משום הקריבהו נא לפחתך עיין לבוש ודיעבד כשר ולא אמרינן דיהא נסדק עיין אות י״א ושם יבואר אי״ה:

אם עט״ז דל״ד לנסדק בס״ט דכאן הסתימה אף שהוא במינו הוי קצת קול אחר מעורב בו ולכך אם אין רובו שלם ממקום הנחת פה לא מהני ד׳ גודלים וה״ה בשופר נקוב ולא סתמו שאין לתקוע לכתחלה נמי לא מהני ד׳ גודלים הא רובו שלם י״ל תוקעין לכתחלה בשופר נקוב עמ״א א׳ ואי״ה שם יבואר בזה:

יש להכשיר עט״ז זה דעת הרא״ש דר״ן קאי המעכב התקיעה כמ״ש באות ו׳. והנה דיעה א׳ חזר קולו כמו שהיה קודם הנקב וה״ה אם לא נשתנה הקול מחמת נקב וסתמו במינו כשר אם הקול כמו שהיה ולהרא״ש אף דלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב וכ״ש אם חזר לכמות שהיה קודם שניקב ואפשר אם ניקב ולא נשתנה קולו וכשסתמו במינו נשתנה קולו יודה הרא״ש דפסול כה״ג. וסברת הט״ז ז״ל כל במינו לא הוי שופר ודבר אחר מלשון הרא״ש ז״ל אבל מינו אפי׳ נשתנה קולו אין ד״א גורס כו׳ משמע לכאורה אע״ג דלאחר הסתימה נשתנה וקודם הסתימה לא נשתנה כשר במינו. עוד הקשה הרא״ש לדיעה א׳ למה כשלא חזר קולו שהיה קודם שניקב רק קולו כמו שהיה לאחר שניקב למה פסול לדיעה א׳ וע״ז תי׳ הב״י והט״ז לשיטתיה אבל להרא״ש ז״ל במינו כשר בכל ענין וכאמור כנ״ל לכאורה:

אפי׳ בכל שהוא עט״ז החילוק בין ניקב הוא שיש חסרון ולכך י״א שאין לתקוע בו דהקריבהו נא לפחתך אז קולו פגום עמ״א אות ח׳ ואי״ה שם יבואר ואם סתמו במינו כשר ובלבד שלא יהא סדק כל שהוא בו ובלא סתמו נמי כשר דהרוח יש לו מקום לצאת אין מסדיק כולו לומר כל העומד לסדוק כסדוק דמי משא״כ בסדק ועיין לבוש כתב נקב עגול משמע לכאורה אע״ג שאין בו חסרון ע״י מסמר וכיוצא כל שהנקב עגול אין כח בתקיעה לסדוק משא״כ כשהוא באורך ממש ולהט״ז אין חילוק רק כשיש מקום להרוח לצאת אין מסדיק ואפשר אף באין חסרון כל שיש חלל בנקב אין מסדיק:

ונשתייר עט״ז במעכב התקיעה י״ל ע״י משיחה הוא כמ״ש המ״א אות י״א וגרע מניקב ולא סתמו דאע״פ שמעכב התקיעה דכשר מש״ה בעי כאן שיעור ד׳ גודלין אבל אם לא מעכב אצ״ש כלל אבל דעת הפר״ח דאם לא נשתנה קולו אצ״ש תקיעה ואם נשתנה קולו לא מה״ש תקיעה ועמ״א י״א ואי״ה שם יבואר ועיין לבוש משמע הטעם דע״י משיחה לא נסדק מש״ה בעינן שיעור ד׳ גודלין אע״ג דלא נשתנה קולו:

לרחבו עט״ז כל שיש בהקיפו אין הסדק הולך ומרחיב יותר ולכאורה לדיעה א׳ בס״ח דנסדק לאורכו במיעוטו פסול איך יצויר רוחב הקיפו בלא משהו באורך ומאן מפיס דלא יסדוק באורך ולומר דבאורך דרך לסדוק מעצמו בתולדה עפ״י מקרה והסדק הולך ומאריך על ידי תקיעה משא״כ ברוחב אין דרך כ״א ע״י הכאת אדם ואז לא חיישינן כו׳ זה דוחק וי״ל:

ברובו עט״ז ועא״ר אות י״ט דאם דבקו בדבק כשר יע״ש ועמ״א אות י״ג די״א כן דאפילו ברובו וא״כ כ״ש הוא לרחבו דמהני דבק ברובו ואף שלא נשתייר שיעור תקיעה:

פסול עט״ז משא״כ נסדק ברחבו ברובו אם נשאר שיעור שופר כשר דלא נפרד מעולם ולא הוי ב׳ שופרות כמ״ש באות י״ד יע״ש:

אלא עט״ז עיין בס׳ יום תרועה אפילו הרחיב הקצר לבד או קיצר הרחב לבר ושינה פסול יע״ש. ומ״ש הר״ב אם תקע במקום הרחב פסול מה״ט הוא דבעינן דרך העברתו בראשו של איל וסי׳ לדבר מן המצר קראתי כו׳ עיין לבוש כאן וס״ס תק״ץ ובעט״ז כאן:

זכרותו עט״ז ואע״ג דהפנימי אין ראוי לשופר לשון שפופר׳ (עס״א קרני רוב החיות) מ״מ מין במינו אינו חוצץ או אפשר עדיף נמי ועמ״א אות כ׳ ואי״ה שם יבואר ול״ד לסעיף ך׳ דשופר א׳ אמר רחמנא ולא ב׳ שופרות והוסיף עליו כ״ש אפילו במינו פסול זה היה דבוק מתחלה ממש ואה״נ אם הוציא הזכרות וניקב והחזירו לתוכו דפסול ועא״ר אות כ״ד ואות כ״ז ועיין אות י״ט ואי״ה שם יבואר:

עובי השופר עט״ז הנה כפי הנראה להמעיין בב״י וב״ח ופרישה יראה שלשה פירושים בברייתא ר״ה כ״ז ב׳ הנחת פה ושלא במקום הנחת פה הפי׳ הא׳ חלל הנקב במקום הקצר ששם מניח פה (חלל נקרא פה ושפתיו מניח מבחוץ על השופר) נקרא מקום הנחת פה ועובי השופר ממש הוא כפשוטו במקום הקצר עובי דופן השופר וכשהוא אומר בעוביו עם בי״ת י״ל דהיינו נתן טבעת זהב בפנים לתוך חלל במקום הקצר נמצא הוסיף בעוביו ופסול הוא מטעם דהקול מיד כשנכנס הוא לתוך הזהב לא לתוך השופר וצפהו זהב מבפנים כולו וכאן קמ״ל במקום הנחת פה נמי פוסל ושלא במקום הנחת פה כשר י״ל אף נתן זהב על עובי השופר ממש נמי כשר ולא מיקרי הוסיף עליו כל שהוא אלא בצד הרחב לא בקצר וחציצה נמי אין פוסלת וא״כ הרחיק השופר מפיו י״ל כשר וכפי הנראה הוא פירוש הר״ן ז״ל. הפי׳ השני הוא פי׳ הב״י בטור ורא״ש הנחת פה על עובי דופן השופר פסול מטעם דהוי כמוסיף עליו כל שהוא הן בצד הרחב או בצד הקצר פסול ומ״ש הטור בעוביו כאלו כתב על עוביו ועב״י עשה כלומר. וא״כ לפי׳ זה י״ל הן צפה טבעת סביב החלל בפנים נמי פסול אלא אף צפה על עובי דופן נמי פסול ושלא במקום הנחת פה היינו בחוץ סמוך ממש מה שמכניס לתוך פיו והוסיף בעוביו מבחוץ כשר אם לא נשתנה קולו ממיעוט זהב. הא נשתנה ממיעוט זהב פסול בכל מקום. ולב׳ פירושים אלו י״ל הרחיק השופר מפיו כשר דחציצה ג״כ אין פוסלת. הפירוש השלישי הוא י״מ בטור במקום הנחת פה אף מבחוץ פסול שהפה שמניח שפתיו בחוץ מפסיק הזהב בין שפתיו ובין השופר ולמדו מכאן דהרחיק השופר מפיו פסול אכל לב׳ פירושים ראשונים אין ללמוד זה. והמחבר העתיק הברייתא ופי׳ בה ב׳ פי׳ א׳ יראה הוא דעת הטור והרא״ש לא פי׳ הר״ן ומ״ש לצד הפנימי היינו עובי השופר ממש עובי דופן השופר הקצר שמניח בפיו מהתחלת חוץ לצד פנימי עד החלל ופסול דהוסיף עליו כל שהוא כמו בצד הרחב ולהט״ז הטעם דתחלה הקול בזהב על שפת עובי דופן השופר ואח״כ לשופר והיא היא קצר (וז״ש זה קצת דלא כב״י היינו מ״ש הב״י פסולה מטעם הוספה והט״ז סובר מטעם דהקול הולך תחלה אל הזהב כו׳) ופי׳ השני הוא פי׳ י״א בטור וכתבם המחבר ללמוד דינו בס״ט הרחיק השופר ותקע בו פסול והיינו מספק ותוקע אח״כ בלא ברכה ועפר״ח והשמיט פי׳ הר״ן ז״ל דמודה המחבר דזה פסול בפשיטות כל שנתן זהב תוך החלל במקום הקצר דהוי חצוצרות ולא שופר. ועיין בבאר הגולה אות נ׳ וסמ״ך משמע דמפרש י״מ א׳ הר״ן והב׳ הטור לא הבינותי ועיין בלבוש יראה שמפרש כמ״ש כאן. ועיין בספר כפות תמרים ועיין פרישה ופר״ח ולי העני כפי כוחי פירשתי:

ול״נ דאפילו כו׳ עט״ז דהמחבר ג״כ מודה דבצד הרחב הנקרא קצה העליון שהוא הרחב מפיו למעלה עסי׳ תקפ״ה אין שם מעלה אם הפנימי בולט או שוה לחיצון רק שלא יהא החיצון בולט יותר אבל לצד הקצר במקום פה אז צריך הפנימי בולט קצת על החיצון דאל״כ מכניס שניהם בתוך הפה והקול יוצא משניהם ושופר א׳ אמר רחמנא ועיין לבוש. ואף בולט הפנימי בצד הקצר לא יניח בתוך פיו כ״א הבליטה לחוד וכאמור:

והוי יודע שיש פסולי שופר מ״ה ויש מדרבנן כמו לא נשתייר ד׳ גודלים בס״ט כי מ״ה אין שיעור לשופר הלכך אם אין שופר אחר רק פסול מדרבנן יתקע בו עמ״א ואי״ה שם יבואר: