אפי׳ עט״ז ואף ביום ב׳ דרבנן נקטינן ככל חומרות יום א׳ ומיהו אף ביום א׳ אם שמע זכר מטומטום חוזר ותוקע בלא ברכה ועסי׳ ס״ז בספק קרא ק״ש וצ״ע. ועיין י״ד רס״ה הל׳ מילה ועב״י בשם ה״ה דאם נאמר אנדרוגינוס ספק מוציא עצמו ולא אמרינן דצד זכרות כו׳ כחציו עבד די״ל בין בידי שמים ובין בידי אדם יע״ש:

מי שחציו עבד עט״ז משא״כ אנדרוגינוס כמ״ש באות א׳ ועי׳ לבוש יש הקשה מ״ש מסוכה יע״ש והנה יש לומר הקושיא הוא למה חצי עבד יברך ברכה לישב בסוכה לעצמו אקב״ו וחצי עבד אין מחויב ולכאורה מ״ע שהז״ג נשים רשאות לברך דאשה ואיש גוף שלם משא״כ עבדים ואף אם נאמר דעבד נמי רשאי לברך מ״ע שהז״ג מ״מ איך יוציא צד עבדות שאין מחויב לצד חורין המחויב אע״ג דברכה דרבנן והדבור בא מכל הגוף כמו תקיעה וה״ה בדומה בכל המצות הברכות ובהמ״ז למה לא ישמע מאחר וצ״ע.

הנה השמיעה היא העיקר לא התקיעה כלל ואפ״ה השומע מחש״ו לא יצא דאין מחויב הוא עצמו אין מוציא אחרים ול״ד להלל שקטן מקרא הוא אומר אחריו וע׳ לבוש ובס׳ כפות תמרים אפי׳ שמע מחש״ו ואח״כ תקע הוא עצמו והכניס השופר לבור ותקע לא יצא כאמור ועי׳ בכפות תמרים כתב זה יע״ש:

המתעסק עט״ז עסי׳ סמ״ך ושם כתבנו די״ל לחומרא לא לקולא ואין דבר ברור וצ״ע בברכה אח״כ ועמ״א שם אות ג׳ בדרבנן מצות א״צ כוונה ומיהו י״ט ב׳ כי״ט א׳ דמי שלא לזלזל וה״ה מצה ולולב דכוותיה ועסי׳ תע״ה לענין מצה אנסוהו עכו״ם יע״ש ובב״י שם:

מ״ש המחבר המודר הנאה מחבירו בתקפ״ו מיירי משופר יע״ש ועפר״ח אם אמר לחבירו תקע והוציאני יצא דיעבד אע״פ שעבר על בל יחל יע״ש ואף למ״ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהניא י״ל היכא שלא יצויר הא כה״ג שבדה האיסור מעצמו כמו דאיתא בח״מ ר״ח וכדומה לזה ועוד הא ישנו בשאלה וכמו השוחט בשבת שחיטתו כשירה דומה קצת לזה ואין להאריך: