וברא עט״ז: הנה דעת הב״י מבואר בש״ע ומלת בחכמה כרש״י ברכות סמ״ך ב׳ ד״ה ומפליא וזו היא פליאה וחכמה או כתוס׳ שם ד״ה אשר והטור השמיט שניהם ופי׳ הב״י דוודאי בריאת האדם חכמה היא וקשה דאמאי בחר דרך לעצמו והשמיט רש״י ותוס׳: גם פירוש שאם יסתם א׳ המיוחד הפה בצאתו לאויר עולם אפי׳ רגע א״א ויסתם עתיד כיון דגם אח״כ אם יסתם יותר מדאי ומיהו שעה א׳ קאי איציאה לאויר העולם שהיה נשאר כך ואם יפתח קאי אאיברים רבים שאיזה מהן שיפתח אפי׳ לאחר צאתו לאויר עולם א״א אפילו רגע א׳ לחיות והקשה הט״ז א׳ מ״ש דלא יאמר חללים דל״ש בריאה ה״ה נקבים ל״ש בריאת והב״ח הקשה עוד דהא בורא חושך על העדר האור. ולי יש לומר דוודאי בריאה שייך באין ממש כמו נקבים וחושך דמ״מ מיקרי עשיה שדרך הנקבים מכניס ומוציא והסרת האור עשית הוה ועי״ז היה חושך משא״כ חלולים ממילא הוה החלל כי ע״י יצירת האבר נתהוה ממילא החלל באמצע (עיין רמ״א ע״פ איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר יע״ש). וז״ש בב״י ובש״ע נקבים פה כו׳ חלולים איברים כו׳ ובנקבים לא הזכיר איברי״ם דקאי אנקבים ממש ושייך בהו בריאה כדכתיבנא וא״ש וברא בו ולא יצר דבנקבים ל״ש יצירה (יצירה רק אממש ובריאה שייך נמי אממש כמו ויבר״א את האדם) עוד הקשה על הב״י והוא דהטור הביא גמ׳ נדה במעי אמו טבורו פתוח ופה סתום כו׳ משמע שאם יפת״ח קאי אטבור בשעת יציאה לאויר עולם כמו שאם יסתם פה יהיה נשאר סתום כמו כן טבור יהיה נשאר פתוח (דמש״ה נקיט באות איתן עתיד) וז״א דחלולים אם יפתחו אח״כ נמי א״א להתקיים רגע וכ״ת דקאי רק איציאה לאויר עולם דלאח״כ עכ״פ חיה יחיה עד יב״ח כטריפה ודלא כב״י שפירש חלולים אפי׳ אח״כ דא״כ אמאי נקיט יפתח יסתם עתידים (וז״ש הט״ז אין שייכות לחלולים כ״א לפה כו׳ ואגב נקיט חוטם ופי טבעת) ע״כ פירוש הט״ז דהטור אין מפרש כרש״י דחלולים קאי אלב וכרס וחוטם ומעיים ונקבים פה וטבעת אלא אפכא (דלא כב״י שפי׳ טור כרש״י יע״ש) כלומר רק פה וטבור שהוא סוף המעיים ובהיפך נקבים אמעיים במעי אמו טבור פתוח וממילא מעיים פתוחים וחלל הפה במעי אמו סתום ממילא יש בו חלל ומזכיר חכמת הבורא וז״ש אשר יצר בחכמ״ה נפלאה במעי אמו צריך להיות דווקא פה חלול וסתום ומעיים וטבור פתוח דווקא ולאויר העולם בהיפוך דווקא ומרומז שפיר בדברי הטור מלת בחכמה יע״ש: וא״ש נקבים ברא בוודאי בפה וטבור אלא שאין בזמן א׳ זה במעי אמו וזה ביציאה לאויר עולם וכן חללים ג״כ כה״ג ומש״ה אמר בכפל נקבים נקבים של״ת נקבים שניהם בזמן א׳ ז״א אלא יש זמן שא׳ נקוב כו׳ וחלולי״ם שאותן איברים גופייהו ופה וטבור שאמרנו הם מכונים בשם נקבים והם מכונים ג״כ בשם חללים זה במעי אמו כו׳ אלא שנכון לומר חלולים לבאר דקאי אאותן איברים גופייהו ולא תטעה דקאי אאיברים אחרים והשתא א״ש שאם יפתח או יסתם אחד מהן עתיד ומאי על במעי אמו ג״כ שאם יפתח א׳ הוא הפה ואם יסתם א׳ הוא הטבור א״א שעה אחת במעי אמו ומשום דקאי נמי אאח״כ ג״כ סמכו זה לעשיית צרכיו והקשה על המחבר שפי׳ דברי הטור חלולים כרש״י ונקבים כנדה על הפה לבד ולפ״ז שאם יסתם אחד מהם המיוחד הפה ושאם יפתח אחד יהיה אחד כל דהו וזה לא יתכן (עיין צוהר התיבה בפירוש אחד העם בפתח או סגול קמץ יע״ש בזה) ועיין רש״י ברכות שם ד״ה או יפתח קאי אחלולים יסתם קאי אנקבים לכאורה מה מלמדינו אלא לשלול פירוש הב״י דל״ת חלולי״ם גרם איברים כו׳ ויפתח אבר לז״א כמו יסתם קאי אנקבים לא נקובים (אף לב״י) כן יפרש יסתם אחלולים לא אאיברים. הארכנו בזה לפי קוצר דעתינו ולהבין דעת קדושים אני צריך עמ״ש במ״ח:

אפי׳ עט״ז תראה שהאדון ז״ל כיון כוונה מיוחדת במ״ש ואחרים פירשו דקאי אשעת יצירה כי הב״י פירש לטור דקאי איציאה לאויר העולם אבל הוא ז״ל פירש איצירה במעי אמו שאם יסתם הטבור ויפתח הפה וכמ״ש באות א׳ אפי׳ רגע א״א ומאן דלא גרס שעה פי׳ כרש״י. ואולי באבודרה״ם או בכל בו מצא כתוב ל׳ ואחרים פירשו ואני לא מצאתיו כעת:

רופא עט״ז ב׳ גירסאות יש להם מקום ובד״מ נמי כתב שאומר רופא חולי כל בשר שאדם בריא יכולה הנפש להשכיל במושכלות שאל״כ היסורין מבטלין משמע שי״ל חולי כל בשר יע״ש:

יש עט״ז: עב״י בשם מהרי״א ענט״י עובר לעשייתן קודם הניגוב ובאמת לסעודה שפיר דניגוב מעכב דכאלו אוכל לחם טמא משא״כ שחרית נגוב אין מעכב עיין מ״א ד׳ ו׳ וקנ״ח סי״ב אלא דמ״מ כל שיכול להסמיך הברכה סמכינן ואף ברכת השבח ראוי להיות תיכ״ף אחר הראייה והיכא דלא בירך תכ״ד מברך אח״כ כמ״ש הט״ז ברכ״ז ב׳ ירושלמי (עיין ר״ן ספ״ק דפסחים) וא״כ שכוי בינה וכדומה דא״א תוך כ״ד תו לא נתנו חז״ל שיעור תכיפה ומסדרם בבה״כ להוציא אחרים משא״כ ענט״י מיד כשיטול קודם ניגוב יברך דהוא שיעור תכיפה וכ״ש להר״ב סימן מ״ו דמברך על מנהגו של עולם פשיטא ענ״י יברך מיד ולכן נהג הוא כבני ספרד ועב״י יישב זה דבני אשכנז נוהגין ע״פ הרשב״א ענ״י נמי שבח הוא יע״ש עט״ז ד׳ א׳ ו׳ א׳ והבן:

ואפי׳ עט״ז והם דברי ד״מ: ודאי לתורה א״צ ברכה להרא״ש ג״כ כ״א לתפלה ולק״ש כמבואר בב״י ד׳ אלא דהוה הפסק גדול: ומ״ש אם עשה צרכיו דצריך לברך ענ״י ואשר יצר ענ״י אין זה חיוב לברך מיד אף כשעשה צרכיו אלא לצאת ידי כולם שי״א כל היום כשעשה צרכיו מברך ענ״י ואשר יצר עיין סימן זיי״ן בטור וש״ע ועמ״ש שם ומ״ש הד״מ יטול מים כו׳ בסימן ז׳ מבואר דא״צ כל היום וה״ה כאן כיון שכבר בירך ענ״י פ״א: ומ״ש להוציא מי שאין בקי כו׳ מ״מ וודאי ראוי ונכון הוא שלא לברך פ״ב רק יחיד אומר בביתו עד אלקי נשמה וש״ץ אם המנהג שאומר בבית הכנסת לא יאמר בביתו כלל מה שציינו בס״ד א׳ בט״ז ט״ס וצ״ל אחד מברך כו׳ יע״ש עמ״ש במ״א אות ז׳: