באימה עט״ז וע׳ סי׳ ר׳ אות ב׳ ולקמן צ״א סעיף ג׳ דאפי׳ הנחת ידו על הראש דליכא בחוקותיהם אפ״ה אסור להוציא הזכרה בפיו וממדרש י״ל מן התורה אין איסור וחז״ל אסרו. והנה מ״ש המחבר בכוונה פירש הלבוש בכוונת הלב שיבין מה שאומר לא כוונת המצוה שזה לבד וזה לבד עסי׳ סמ״ך במ״א ד׳ וסימן ס״ג סד״ה ומש״ה דימו לפרוטגמא שצריך שיבינו מה שכתוב בה לא לקרות בלבד ע׳ פרישה וזה שהוסיף רב עמרם בטור ובחדשה דל״ת פ״א וב׳ צריך שיבינו מה כתוב בה ומכאן ואילך יקראו במרוצה לצאת ידי קריאה אלא כל יום כחדשה להבין מה שאומר ועסי׳ ס״ב במ״א א׳ ועכ״פ פסוק ראשון צריך שיבינו אף בלה״ק ואי״ה שם יבואר. בעל קרי מקלות ראש קורא ק״ש סי׳ פ״ח שיכור מבואר דינו בצ״ט ס״א בהגה״ת פר״ח ועסי׳ קפ״ה בט״ז אות ב׳ מזה:

א״ר הביא דברים טובים אעתיקנו בפ׳ א׳ מ״ב תיבות נגד שם מ״ב גבורה ופ׳ עצמה ימין ומשמשים יד שמאל ע״י ימין (באר מים חיים) עיין ודל״ת גדולה עד שמ״ע שאומרים על עיניכם (למי) שדי מלך עולם (אימתי) שחרית מנחת ערבית עול מלכות שמים למפרע (רד״א) כשאבדו ישראל נעשה ונשאר נשמע אמר הקב״ה במה שנשאר בידם ונשאר בידם שמע יהיו מייחדים שמי בשמע (ר״א מגרמיזא) (ועב״ח בשמע ישראל יכוין שרוצה ליהרג על קדושת השם ומעלה עליו הכתוב כו׳ וז״ש כי עליך הורגנו כל היום) עוד הביא א״ר בשם הכל בו בק״ש נרמזים עשרת הדברות אנכי ה׳ אלקיך לא יהיה ה׳ אחד לא תשא ואהבת מאן דרחים אין נשבע בשמי לשקר זכור למען תזכרו ועשיתם כל מצותי שבת שקולה כבד למען ירבו לא תרצח ואבדתם מאן דקטיל יתקטיל לא תנאף לא תתורו לא תגנוב וכתבתם על מזוזות ביתך ולא על חבירך (ואפשר מלך ב״ו עבדיו שומרים אותו והקב״ה משמר אותנו יקח הגנב מוסר ולא יגנוב כי ה׳ רואה ומשמר) ולא תענה ולא תחמוד כל הקורא ק״ש בלא תפילין מעיד עדות שקר ולא תחמוד בכלל ולא תתורו באפשר ואי״ה בספר המגיד יבואר בזה מ״ש המחבר בס״ב חדשים שיהא חביב עליו פירשתיו די״ל ג״כ שיבין בכל פעם מה שאומר. באר הגולה ציין ויקרא רבה פיסקא בחודש השלישי ט״ס וצ״ל פיסקא שור או כשב (דף קצ״ז ע״ב). ושמות רבה פיסקא (קמ״ד ע״ד) שם משל אחר אין שייך לכאן:

וכן נותנין עט״ז הציון על וכ״כ הראשון א״א דמה ראיה יחיד לציבור ויראה על וכן נוהגין השני בציבור אמן וחולק על המחבר סי׳ נ״ט ס״ד ולא כתב שם המחלוקת אלא מאחר שיש דיעות י״ל דאין להפסיק באמן רק אותם הנוהגים להפסיק דסוברים בק״ש רמ״ד תיבות כמ״ש הב״ח לעולם ועד ב׳ תיבות דאינון חד פירושא עולמית כמ״ש רש״י פ׳ בשלח (עמ״ש לקמן) ומשלימין ד׳ תיבות אמן אל מלך נאמן ומכוונין באמן ג״כ ר״ת ועולה לברכה ולהשלמה משא״כ עכשיו סומכין על הזוהר דרק ה׳ אלהיכם אמת כי רמ״ה תיבות יש א״כ לא יאמרו אמן ומיהו י״ל יחיד אומר אמת ושומע מש״ץ ג׳ תיבות הוי ד׳ תיבות עמ״א אות א׳ ומיהו מ״ש הר״ב בציבור אמן וביחיד א״א לתקן עכ״פ יאמר אל מלך נאמן לצאת הדיעה שיש רמ״ה. ועמ״ש בסי׳ נ״א במ״א ג׳ ובסי׳ ס״ו אבאר עוד אי״ה דאף להר״ב כאן אין זה ברור וגם שאני ק״ש דלא אמרינן אקב״ו על הק״ש ומש״ה אין לחוש להפסק משא״כ כשבירך על פרי וסיים הברכה ואח״כ חבירו מודה הר״ב דאין לענות אמן ומש״ה הר״ב כתב כאן זה לא בנ״ט כאמור רק הראה לכאן והבן. אבל אחר יוצר המאורות אומרים אמן אם הוא עומד בסיום הברכה לא כשעומד באמצע עסי׳ נ״א במ״א ג׳ ובסימן ס״ו סעיף ג׳ ובמ״א אות ה׳ בזה:

אסור עט״ז הקשה מברכות ל״ג ב׳ יע״ש ומהא דסימן ס״ג ס״ד חוזר וקורא י״ל אומר ב״פ כל הפרשה כמ״ש המ״א שם אות ו׳ או ימתין מעט כמ״ש הט״ז שם ג׳ ולס״ח קשה ותירץ דקשיא ליה למה משתקין וגוערין בו כל דלא מכוין מעיקרא אף שאומר בקול רם לא היה לנו לגעור ומשני דגוערין שפיר והיה לכוין מעיקרא. ומיהו אין לומר דפריך התם אחילוק פסוקא או מלה ולא משני הא דלא איכוין דמגונה הוי וי״ל. ועב״ח כתב הש״ע נמשך אחר הטור ואין מחלק בין יחיד לציבור וליתא יע״ש וא״י דהא בס״ג ס״ד חוזר וקורא היינו בלחש אלא מיהת הא עכ״פ דבירושלמי מחלק בין יחיד משמע אפי׳ כיון מעיקרא יכול לומר ב״פ דתחנונים הוא לו וכמ״ש הפר״ח וע״ז חולק הטור דבבלי אין סובר כן מדפריך מגונה אמשתקין והפ״ח תי׳ דביחיד מגונה נמי לא הוי ומ״מ אנו אין לנו אלא דברי הש״ע אם לא כיון חוזר ואומר בלחש וביחיד בקול כלחש דמי אבל אם כיון מעיקרא אפילו יחיד אסור לומר שמע ב״פ כדאמרן. ע׳ פר״ח הביא גמרא סוכה נ״ג ב׳ דאתרי עניני לית לן בה והוכיח דלא כרש״י דהא מלה מלה אמרי ולדידי י״ל דמ״מ מגונה הוי ונקיט שם ר״ז דמברייתא י״ל מגונה בפסיקי ולכך מייתי ר״ז ואין להאריך ועמ״א אות ט׳ ושם יבואר אי״ה בזה:

מנהג עט״ז אפשר דדמי לסוכה נ״ג דאנו מכוונים להמליך על ז׳ רקיעים ומושל בכולם וכתרי עניני וכ״ה באליהו הנביא זכור לטוב מלכים ז׳ י״ט. ומ״ש מסי׳ תרכ״ג שאומרים בשכמל״ו התם ליכא הזכרת השם:

בשכמל״ו בחשאי עט״ז וע׳ תרי״ט ביה״כ בקול רם בטור ולבוש ומ״א ח׳ ומשה לא אמרה בתורה אבל לקחה מהמלאכים ולכאורה קשה למה לי טעמא דאמרה יעקב והלא משה הורידה לישראל. ואמרו בחשאי משל כו׳ כדאיתא בטור שם בתרי״ט:

בין עט״ז והר״ב בהג״ה פסק ב׳ הפסקות בין אחד לבשכמל״ו ובין בשכמל״ו לואהבת אבל מלשון המחבר סתם משמע רק בין בשכמל״ו לאהבת ועיין לבוש וב״ח בזה: