בטיט עט״ז כ״כ הב״ח ראיה מתרי״ד ס״א ורחיצה כסיכה דכולן מ״ה ומלקות ד״ת אין בהם עמ״א תרי״א. אבל המ״א תרי״ד ולבוש שם כתבו בפשיטות דסוכה חמורה ואסור להעביר זוהמא אבל רחיצה שרי להעביר הזוהמא ואי״ה באות ב׳ ומ״א יבואר עוד:

לשפשף עט״ז ועב״ח ומ״א אות ב׳ ועסי׳ ז׳ הטיל ולא שפשף יע״ש ובסי׳ ו׳ היוצא מבית הכסא צריך נטילה אפילו לא עשה צרכיו אם כן היוצא מבית הכסא קבוע רשאי ליטול ידיו ביוה״כ אפילו לא עשה צרכיו ועפר״ח ובר״ן והנה בת״צ בצונן מותר יוה״כ שאני ד״ת הוא ומוכח מסה״ו עפר״ח ולמ״ד יוה״כ כולהו דרבנן לבד אכילה ושתיה אפילו הכי החמיר בהו ואסמכוה אקרא:

בין עט״ז יומא ע״ז ב׳:

ובלבד עט״ז ועסי׳ ש״א סד״ה ואי״ה במ״א ז׳ וח׳ יבואר עוד ועב״י חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה משא״כ רחיצה אסמכוה אקרא והיינו אף למ״ד רחיצה דרבנן עסי׳ תרי״א בטור אפ״ה הואיל ואסמכוה אקרא כו׳ עמ״ש בפתיחה כוללת:

אלא עט״ז ועמ״א ו׳ ויומא שם ע״ז ב׳ וברש״י שם:

הרב עט״ז אף אם נאמר דכולהו ד״ת כבסימן תרי״א או אסמכוה אקרא לא אמרי׳ ספק לקולא ועפר״ח ובפתיחה כוללת מ״מ כל שאין רחיצה של תענוג אין איסור דוקא לתענוג אסור שפיר היה ספק דרבנן ולקולא ולזה תי׳ שכיון דהתלמיד יכול לעבור להרב לא התירו ועפר״ח ביניהם שוין נמי אסור:

אבל עט״ז ע׳ אות ג׳:

דלמעט עט״ז ועמ״א יו״ד ואי״ה שם יבואר:

בין עט״ז לכאורה טעמים חלוקין במתכת שריק ובחרס לא שריק אפ״ה אסור משום דפולט ומדייתי לחוץ והוי רחיצה ומיהו י״ל אף מצופה אבר בפנים אפ״ה י״ל מדייתי ועי׳ הל׳ פסח ועי׳ לבוש הביא י״א כ״ח רקים והוא בטור בשם י״א ועפר״ח והמחבר והר״ב השמיטה:

בזמן הזה פט״ז תקנ״ד ס״א עמ״א אות י״ג ואי״ה שם יבואר. והוי יודע שמ״ש בריש הסימן רחיצה ושאין תענוג שרי ובט״ז א׳ הזיעה אסור ובט׳ באב כה״ג עיין בס׳ תוס׳ יוה״כ יומא דף ע״ז משמע דברי ועמ״א א׳ ובתקנ״ד סט״ו ואי״ה שם יבואר: