ומותר עט״ז יומא ע״ח ב׳ ועמ״א ז׳ פירש כן ועב״ח ופי׳ הט״ז מדיחה אשה כו׳ בתינוק שא״א ליטול מעצמו הא לא״ה אסור להדיח ידה במים וליתן לו פת אלא יקח מעצמו שנהנה ממה שרוחצת ידיה ועסי׳ תרי״ג. והא דמותר להאכילן בידים אף בתינוק שאפשר ליטול מעצמו עסי׳ תרי״ב ס״י בהג״ה בתה״ד הביאו הב״י כאן ולמאן דאוסר עמ״א שם י״ל קניבת ירק ואגוזים ממנחה ולמעלה שרי משום עגמת נפש הא לא״ה אף נגיעה אסור. מ״ש הר״ב בהג״ה דקטן בחינוך אף רחיצה כ״ה בטור ואע״ג דסובר בתרי״א דהנך מדרבנן אפ״ה חייב לחנכם כמ״ש במקום אחר וכ״ש לדידן דכלהו ד״ת כבסי׳ תרי״א. חינוך קטן בד׳ צומות ע׳ בספר תוס׳ יוה״כ פ״ב א׳ ואי״ה בהל׳ ט״ב ותענית יבואר דאין מחנכין רק ביוה״כ:

מאכילין עט״ז אפשר הגרסא היה ברביעית משמע בתוך שעה רביעית אמר שאינו כן כי סובר בשתי שעות היינו סוף שתים דהיינו בשלש מחנכין ונותנין בתוך ד׳ היה רגיל בג׳ היינו סוף שלש דהיינו בארבע נותנין לו בארבע היינו סוף ד׳ דהוא בחמישית והוא מברכות וסי׳ ע׳ וק״ו לפירש״י קטן פטור מק״ש אף בחינוך דאין רגיל בזמן ק״ש שישן בבוקר דהיינו בג׳ שעות משא״כ תפלה בד׳ אז ניעור כבסי׳ ק״ו א״כ מסתמא ה״ה כאן הפי׳ כן יודה הט״ז ז״ל שאין מחנכין רק שעה א׳ וכאמור וגורס בארבע דהיינו סוף ארבע דהוא חמישית ועא״ר ולמ״ש יתיישב קצת:

וה״ה עט״ז וחינוך שעות בין לזכר ובין לנקיבה:

וא״צ עט״ז יומא פ״ב א׳ ועמ״א ב׳:

**ואפי׳**עט״ז עיין תה״ד קנ״ה משמע דספק תורה לחומרא והנה המחבר שכתב משלימין מדברי סופרים הוא דברי הר״מ ז״ל פ״ב הי״א ולכאורה דסבר כל ספק מ״ה שריא ומדרבנן אסור ואפשר אף באיסור כרת (עיין הלכות שגגות) משא״כ כפי הנראה לדידן דמ״ה אסור חייב להשלים מ״ה ועיין תה״ד שם ואי״ה במ״א ג׳ יבואר עוד: