צומח עט״ז סוכה י״ב כר״י וכר״א והלבוש בתרכ״ה ענני כבוד היו כר״ע ואפ״ה בתרכ״ט כתב גורן ויקב י״ל כירושלמי עתוס׳ שם ר״י עננים מלמעלן שותין לי העני יש בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י:

ראשונה צריך לחקור איזה סכך פסול מן התורה ואיזה פסול מדרבנן ונ״מ למ״ש המ״א אות כ״ב באין לו אחר מסכך בדבר הפסול משום גזירה ובגמרא מוכח כן היינו סוכה י״ד ב׳ שעת הסכנה וכמ״ש בחה״ר שם דשמעינן דמברכין ג״כ בשעת הדחק מפסול דרבנן (דל״ג כה״ג) ולולב הפסול מדבריהן ג״כ הכין הוא ועסי׳ תרמ״ט ס״ו כל הפסולים נוטלין בשעת הדחק ואין מברכין משמע לכאורה בין פסול תורה ודבריהם נוטלין ואין מברכין ואי״ה שם יבואר (ובהיותי בסבך העיון זה עיינתי במ״ב סי׳ י״ז דמ״ש אתרוג יבש מלולב כו׳ י״ל זה מפורש בתורה פרי הדר ואידך היקשא או אפשר מדרבנן נוטלין ומברכין בשעת הדחק כמ״ש בתה״ד אבל דבר פסול מ״ה למאי מהני יע״ש ואי״ה יבואר עוד) ועדיין י״ל ולומר דוקא משום גזירה שגזרו במצוה זו כנסרים וחסר וניטל הפטמא וכדומה ל״ג בשעת הדחק ומברכינן נמי אפסולי דרבנן משא״כ דבר שאמר בעלמא דטמא הוא מדרבנן וממילא בסוכה אין מסככין בו י״ל בשעת הדחק העמידו דבריהם כיון דלאו במצוה זו גזרו זה כמו שביעי ט״מ בשבת דאין מזין וכדומה ובפתיחה כוללת כתבנו מזה וא״כ עכ״פ כה״ג אין מברכין. ומעתה צריך לבאר בסכך איזו ד״ת ואיזו דרבנן פסול ואיזה מחמת גזירה בסוכה ואיזה מחמת שאסרו חז״ל במקום אחר ואען ואומר:

הנה בסכך פסול גופא יש בו ג׳ פסולים מ״ה מחובר ומקבל טומאה ואין צומח מהארץ מחובר אין בו פסול דרבנן כי תלוש ולסוף חברו אף בטלו משמע כשר עב״י תרכ״ו בשם תה״ד וכאן ס״ח בלבוש ומ״א י״א. מקבל טומאה יש מ״ה ויש מדרבנן י״ל גזירה דעלמא ובסוכה ממילא פסול עכ״פ אין מברכין בשעת הדחק. והמקבל טומאה ודאי אף שעדיין לא קיבל פסול מ״ה ואמנם אפס כי עז וקשה עלי חקירה א׳ האריך בה התי״ט פכ״ד דכלים מ״ד וספי״ז דכלים והמעיין בר״מ ז״ל פ״א הלכה יו״ד ופ״ד ה״א ופכ״ג ה״א מכלים משמע כל המטמא מדרס מטמא בשאר טומאות רק מדבריהם כפשוטי כלי עץ יע״ש היטב וההיא ק״ו דפכין קטנים (עב״ק כ״ה ב׳ ושבת ס״ו א׳ ופ״ד ב׳ בתוס׳ שם ונדה מ״ט א׳ וסוכה ך׳ א׳) י״ל לא קיי״ל כן רק מדרבנן ולומר שכל י״ג מדות נקראים בלשון הר״מ ז״ל דברי סופרים עמ״מ ולר״מ פ״א מה״א קידושי כסף כו׳ הא הפרש יש בין מד״ס ובין מדבריהם ומעתה לשיטת הר״מ ז״ל י״ל כל מה שמטמא בנגעים אין פסול לסכך דלא קי״ל כסומכוס שבת כ״ד רק מדרבנן שנשתנה צורתו עט״ז ו׳ ובר״מ ז״ל שם ובסוכה י״ב ב׳ בתוס׳ ד״ה באניצי פשתן ופני יהושע שם דרבנן פליגי עליה דסומכוס כי באוכלין ל״ש טומאת נגעים וא״כ י״ל ה״ה טומאת מדרס ל״ש באוכלין וכופת שאור שיחדו לישיבה מעשה עץ שימש וא״כ מיפסל דראוי למדרס ויחדה לכך מ״ה אין פסול לסכך כי אם מדרבנן דמקבל טומאה מדרבנן במגע מת ושרץ ונבילה להר״מ ז״ל ובשעת הדחק י״ל מסככין בזה. ובזה יש ללמוד תי׳ עמ״ש במהרי״ל הביאו המ״א י״א והט״ז ב׳ די״ל ראוי למדרס אין פסול מ״ה כ״א מדרבנן וסובר כל בדרבנן בעינן דוקא שכבר טמא ומיהו אנן קיי״ל אף דבר המקבל טומאה מדרבנן פסול הוא עט״ז ה׳. ויתר הדברים אבאר כ״א במקומו אי״ה:

והוי יודע דצומח מהארץ יש בו פסול תורה כעפר ומתכות וכדומה דצומח בעינן לא גידולי קרקע כאבן ודומם שאף הם יקראו ג״ק ובהמה נמי ג״ק יקראו. ואמנם יש פסול דרבנן כפשתן שנידק וניפץ שנשתנה צורתו. ואפשר מעצים י״ל דנשתנה צורתו ורק מדרבנן פסול ועיין בי״ד כיסוי הדם אין ענינו לכאן וא״כ אותן שמשימין חלונות מחיצה מזכוכית י״ל בשעת הדחק מסככין בזכוכית כפי ששמעתי אומר מאפר הוא נעשה (כי לא ראיתי המלאכה ואם יש תערובות והולכין בתר הרוב בכל התורה) ודי כעת בהערה זו):

ואינו מקבל עט״ז ממ״ש במ״א אות י״א במדרש כ״כ ועמ״ש באות א׳ והלכה ודאי כל שראוי לקבל טומאה כגון יחדה למדרס אע״ג שלא יבשה מעולם פסול הוא לסכך:

כגון עט״ז גידולי קרקע יש בכללן בהמה ואבן ועפר וכל הדומם אבל גידולו מן הארץ אין רק הצומח כאילן ועשבים והדומה ועחה״ר:

כגון עט״ז עמ״א אות א׳ ועיין אות א׳ ועיין אות ה׳ ואות ך׳ דבר המקבל טומאה מדרבנן אין מסככין בו וה״ה שפודין י״ל מדרבנן דמשמש אדם ומשמשין כשולחן ועא״ר בזה:

וכל הכלים עט״ז תוס׳ סוכה ה׳ א׳ ד״ה ומסגרתו בסוף הדיבור ועיין אות ה׳ וי״ל בשולחן וכדומה פשוטי כ״ע דרבנן שנשבר י״ל דהוי גזירה לגזירה ומסכך בו. ובגמרא י״ו א׳ כלאי כלים מטלניות שאין בו שלש על שלש משמע פשתן ארוג ממש ולא נשתנה ואין ניכר גדולו מן הארץ ואף פשתן נידק וניפץ כה״ג פסול כבסעיף ד׳ ודוחק לומר פסולה היינו מ״ה ועוד דמ״ה מכסין בבלאי בגדים וכלים שנשברו רק דרבנן והר״מ ז״ל כתב פסולה אף בדרבנן. ועמ״ש אי״ה באות וי״ו. ובסוכה ט״ו והא אי אפשר לצמצם עתוס׳ ורא״ש שפודין עץ וכרעי המטה אם נאמר בשברי כלים הוי רק דרבנן וספק דרבנן לקולא י״ל בכמה אנפי. ארוכות המטה יש שמקבלין טומאה מ״ה עיין סוכה בדף ט״ו ב׳. ועמ״ש בתרל״א ס״ח בדין שפודין וכרעי המטה ופירש״י המקרה כמו שאנו עושין ואי״ה שם יבואר:

נידק עט״ז לכולהו טעמא דרבנן הוא ועדיין לא ניתן בכר וכסת עמ״א ג׳ ונידק ולא ניפץ בעי לקולא ע׳ לח״מ פ״ה ה״ד ובש״ע יש לומר לא נידק ולא ניפץ לכתחלה מסככין נידק וניפץ פסולה דיעבד מדרבנן ונידק ולא ניפץ לכתחלה אין מסככין והיכא דלית ליה כ״א זה יש לומר כשר:

והוי יודע חיצין נקיבות דפסולה אם עשוי למלאות מילוי עולם אין מקבל טומאה וי״ל מדרבנן פסולה היכא דלא ניתן עדיין הברזל אטו מילוי באין לעולם הא עשוי שלפעמים נוטלין משם מ״ה פסולה ער״מ ז״ל פ״ה מסוכה ה״ה ככל בית קיבול ובלח״מ הביא פירש״י ז״ל סוכה י״ב מילוי עולם ובמ״ל פ״ב דכלים ס״ג רמז לה כדרכו הטוב וע״ש ותוס׳ סוכה י״ב ד״ה מהו דתימא ולומר נקיבות כיון דאם ימלאם הוי בית יד וממ״נ מקבל טומאה הא מנלן מ״מ לע״ע אין בית יד ולא בית קבול. ודע עוד דבר המקבל טומאה מדרבנן י״א דמותר לסכך בהם עתה״ד צ׳ והב״ח הביאו בשם המרדכי בשם הר״א ממי״ץ ואין קיי״ל דאין מסככין בהם ומ״מ אי ליכא כ״א זה י״ל ספק פלוגתא מסככין ואין מברכין עיין אות א׳ ומ״א כ״ב כה״ג י״ל דשרי בכ״ע אם נשבר זה הכלי ל״ג דהוי גזירה לגזירה ועמ״ש באות ט׳ אי״ה מזה:

דהיינו עט״ז הלבוש ז״ל משמע שהשמיט הגהות רבו ז״ל וכתב כמ״ש הט״ז ז״ל דהמשנה י״ט ב׳ מיירי במקום שאין מנהג מבורר לא באומנים למה הן עושין ולא בקונים למה הם קונים הלכך גדולה סתמא לסיכוך ומסככין בה עד דעשאה אומן או קנה בפירוש לשכיבה אין מסככין בה קטנה לשכיבה סתמא עומדת הלכך עשאה אומן בפירוש או קנה לסיכוך מסככין בה וכת״ק. וע״כ שיש מקומות שאין ידוע ומבורר דאל״כ מה מקשה הדיוקים אהדדי לשכיבה הא סתמא לסיכוך והדר תנן לסיכוך הא סתמא לשכיבה דילמא לית סחמא רק מנהג מקומות יש לשכיבה ויש לסיכוך ש״מ דיש מקומות סתמא והרא״ש שחולק על רבינו ישעיה מטראני הוא דרבינו ישעיה מטראני סובר דאין הולכין אחר המנהג כלל ואף במקום שנהגו לאומרן לעשות לשכיבה אם קנה וצוה לאומן לעשות לסיכוך מסככין וכן אם דרך לשכב אליהן ואומן עשה בסתם והוא קנה לסיכוך מסככין בה וע״ז חולק הרא״ש ז״ל דבתר מנהג אזלינן כה״ג ומשמע בין גדולה וקטנה ואע״פ שא׳ שינה מתנהג דמי יודע ויסברו כו׳ ומדרבנן עכ״פ אסור ועיין ברא״ש ובטור ולא סתרי אהדדי וז״ש הב״י וז״ל הרא״ש והבן. ואי״ה במ״א יבואר עוד בזה:

במקום עט״ז ועיין אות כ״א ומ״א אות כ״ב ומשמע הא דיעבד סכך במחצלאות כה״ג יי״ח אף שיש סוכת חבירו וכ״ש לטי״ש ושינדלין כל שאין ד״ט יי״ח דיעבד ובחה״מ יכסנו כראוי בענפי אילן כנהוג ובמקום שאין מצוי רק אלו אף בנסרים ד״ט מכסין וכמ״ש המ״א אות כ״ב ולברוכי עליה אי״ה שם יבואר:

יש עט״ז הנה ד׳ סולמות יש א׳ ירכותיו נקובות לא מעל״ע בית קיבול חשיב הוא ותליא בפלוגתא הר״מ ז״ל פי״ב דכלים ה״ג והרשב״א ז״ל בתשובה קצ״ה הביאו המ״א אות ח׳ בית העשוי למלאות לעולם אם שמיה קיבול ועכ״פ מדרבנן אסור כחיצים נקיבות א״ד התם ממ״נ שאם יקבע הברזל כמ״ש באות ו׳. וירכותיו נקובים מעל״ע אין בזה בית קיבול או קבועים בצידי ירכים במסמרים (חרוץ בירכים צ״ע) ומדרס לא הוי כמ״ש בתה״ד צ׳ וצ״א שאין עשוי להנאת מדרס כ״א להלוך עליו לעלייה וכתב הט״ז שאין לסכך מחמת ל״פ וי״ל בדיעבד יי״ח עמ״א. וסולם של אבוס נתוץ על ב׳ יתדות ומספיא ועשבים שם למאכל בהמה וכל עגלה כתב הב״ח דטמא דבית קיבול הוא ומ״ה טמאין יע״ש. ומשמע אף נטל מעגלה ודופן מ״ה טמא כמטה מטמא איברים איברים עיין סוכה ך׳ ול״ד לשברי כלים רק מדרבנן:

כדי עט״ז עמ״א ט׳ ובאות י״א תירץ זה דכאן החשש שמא ירבה בסכך פסול ויסכך כל הסוכה בסולמות או בשברי כלים ואף להניחו על הסכך להחזיקו אין להניח דבר הפסול אם לא היכא דמוכח:

לחבר עט״ז ובאות י׳ ועמ״א וחסר בדפוס תיבות ויש לומר דסולמות אסור שירבה בהן. תלוש ולסוף חיברו בסוכה כשר תה״ד ב״י תרכ״ו הביאו הלבוש כאן:

כל עט״ז המחבר נמי מאכל אדם מיירי דפונינ״ו אין ראוי די״ל כמ״ש הרא״ש דארוך הוא עיין אות י״ג ומיהו קיי״ל כהר״ב דמאכל בהמה וב״א לרפואה מסככין אף באוכל עצמו. ומשמע ודאי אף שלא הוכשרו בתלוש במים פסול מ״ה משא״כ בנסר משופה כ״ז שלא יחדו למדרס מסכך בפחות מד״ט. ועתוס׳ סוכה י״ג ב׳ ד״ה ירקות בלא הוכשרו ואפ״ה משום אויר ולא סכך פסול כפירש״י ז״ל ד״ה ופוסלן והנה כו׳ יע״ש אלמא הכין הוא. ור״י דאמר אין סוכה נוהגת אלא בד׳ מינין לבד מאתרוג אף לא הוכשר וכאמור:

והוי יודע כל מיני אוכלין כללא הוא ואף שומים ובצלים וירקות שאדם יי״ח בפסח דלא אכלן בעינייהו כ״א בטיבול וד״א מ״מ מטמאין מ״ה וכמ״ש התוס׳ סוכה י״ג ב׳ ד״ה ירקות ול״ד למ״ש בעוקצין פ״ג מ״ה הר״מ ז״ל פ״א מט״א הקושט והחמס וראשי בשמים דאוכלין לאו להנאת גופן והנך אין ניקחים בכסף מעשר וכל שאין נקח אין מטמא וכל שניקח מטמא וקור שאני כמ״ש הרא״ש שם דראוי ע״י שליקה ועיין בפ״ש מהל׳ מעשר שני הלכה ח׳ וט׳ יע״ש ועיין בעירובין כ״ח ב׳ ורבינו הגדול בפני יהושע סוכה שם וא״כ אין מסככין בשום אוכל שום ובצל אבל קור קודם שנשלם מסככין בו וקנמון וכל בושם שאין נאכלים להנאת גופן כ״א לריח ומראה וכדומה מסככין ופלפל רטיבתא וזנגבילא רטיבתא עיין ה״ב ואף יבשי אח״כ כל שהוריד טומאה שוב אין כשר לסכך אחר כך ומיהו זה מדרבנן כבלאי כלים וזה מ״ה וכאמור עמ״ש באות א׳ מזה:

מאכל עט״ז טעם הר״ב לקולא אף פונינ״ו גופא מסככין וטעם יד ג״ט לקולא באוכל אדם ועיין לבוש הביא ב״ט ואי״ה במ״א י״ב יבואר עוד:

שממהרין עט״ז כמ״ש הר״ב בהג״ה ומיהו דבר שדרכו לייבש תוך ז׳ ימי החג ויהיה אז חמתה מרובה י״ל מ״מ כ״ז שלא ייבשו כשר משא״כ כשיבשו ויפלו עלין ולא ישאר ממש כנשורים עתה דמי וצ״ע בלבוש דמשמע הטעם דשמא תוך ז׳ לא יוכל לעשות סוכה יע״ש. ועב״ח משמע אם כפי שיעור גודל החום יבשו תוך ז׳ אפילו הכי כיון דאין דרכן בכך כ״ז שלא ייבשו כשרים. והוי יודע דרכן לייבש י״ל תרוייהו אית ביה סכך פסול שאם סוכה כראוי וזה ע״ג זה כבסי׳ תרכ״ו רואין כל מה שכנגד הפסול כמאן דליתא ול״א דחומר הוא והסוכה כשירה וז״ש אע״פ שפסולים דמקבלים טומאה כלומר קמ״ל דחמירי יותר וסכך פסול מיקרי גם כאויר חשיבי ועיין לבוש. ועמ״מ פ״ה ה״ג דאע״פ שאין מקבלים טומאה נמי כאויר חשיבי ואי״ה במ״א אות י״ב וי״ג יבואר עוד:

אפילו עט״ז בתרל״ב סעיף ב׳ יע״ש. ומשמע בלבוש מדרבנן הוא שמא לא יוכל לעשות סוכה בתוך החג ואף דרכו לייבש שתהא חמחו מרובה מצלתה ובמ״א אות י״ג אכתוב בזה אי״ה די״ל דרכן לנשר מ״ה פסולה גם י״ל דרכן לנשר שתהא חמתה מרובה אין פסול מיד וצ״ע:

וכל עט״ז ובמ״א דרב פליג על אמימר צ״ל דר״פ פליג על אמימר וכיון דקיי״ל כאמימר בסעיף י״ו כ״ש כשאין קשור כ״א בצ״א דמסככי ועב״י די״ל דפסק כר״פ והט״ז כתב דא״א עיין סוכה י״ג ב׳:

והתירה עט״ז ועב״י וב״ח האריך וב״ח כתב די״ל אף העלה לסכך נהג ר״ח לנענע אחר ההתרה ולהזיז ממקומו למקום אחר וה״ה כ״ד דבעי נענוע כמחובר אחר קציצה יע״ש שהאריך ועב״י ולבוש חבילה דיעבד נמי לא מדרבנן ובד״מ צידד בזה ועט״ז כ״כ דיעבד יי״ח צ״ע ובתוס׳ סוכה י״ב ב׳ ד״ה אין מבואר דיעבד נמי לא יי״ח ככל פסול דרבנן ול״ג לכתחלה ר״ל דיעבד היינו בליל י״ט א׳ וכדומה ואין סוכה אחרת ל״ג כה״ג לבטל ממצות סוכה עמ״א כ״ב. וכנ״ל הלכה:

שרחבן עט״ז רש״י סוכה י״ד א׳ ד״ה ר׳ מאיר ועסי׳ תרל״ו ס״ג ועמ״א תרכ״ו אות א׳:

אפילו עט״ז ועיין סוכה י״ד ב׳ וט״ו א׳ ותרל״א ס״ט בטולי תקרה מהני לי״א אף בנסרים שרחבן ד״ט משא״כ בסיכוך בד״ט אפילו הפכן על צידיהן לא מיקרי בטולי תקרה בהכי ועיין לבוש כאן ותרל״א ואי״ה שם יבואר עוד:

אפי׳ הן משופין עט״ז ועמ״א כ״א תירץ זה דלא ייחדן לשום תשמיש והט״ז י״ל סובר דדמי לפשתן נידק וניפץ כל שקרוב לטומאה גזרינן וי״ל אע״פ שקרוב דהיינו במחשבה מ״מ דרבנן הוא ל״ג כ״ז שלא ייחדן כלל:

ונהגו עט״ז מנהגא אבל מדינא שרי ועסי׳ תרל״א במ״א ב׳ י״מ באין מטר יכול לירד ויש פוסלין ועסי׳ תרכ״ו במ״א אות ט׳. וי״ל קש הואיל וירד להם טומאה בעוד התבואה בתוכה מטעם ידות אף שנחבטה אסור כבלאי כלים וי״ל ארוכין יותר מבית יד ובהא משתעי קרא פסולת גורן ומיהו קרא בלא״ה לאחר שנחבט רק מדרבנן או י״ל דכי מקבל טומאה מחמת עצמו גזרו רבנן בשברי כלים משא״כ יד דאין לו טומאה בפ״ע ונחבט שרי וצ״ע בזה עמ״א י״ב:

פי׳ עט״ז האריך ומסיק דאף לדיעה שניה דמיקל ואמר להגן נמי כלנאותה דמי ושרי תוך ד״ט היינו ביש קצת הוכחה הא לא״ה פסולה אף דיעבד ומסיק נמי כמו כל מחיצה דעשויה להתיר אסור לעשות בשבת עסי׳ שט״ו מחיצה מהצד מותר אם לא להתיר אסור ואהל למעלה אסור אף להגן אבל כל שבסוכה לא פוסל לאו אהל הוא לשבת א״כ יליף י״ט ושבת דעלמא מסוכה (ואם השמש מצער ביותר אפשר דמי למפיס מורסא וא״ל אין היתר כ״א תוך ד״ט לאהל עליון וכדומה) והגי׳ בפ״ק יו״ד ב׳ ר״א אומר ענני כבוד וי״ג בהיפוך לכאורה ערא״ם פ׳ אמור ובס׳ המגיד כתבנו. והנה בדין סוכה כאן המחבר סתם כדיעה א׳ לחומרא אף סוכה כהלכתה ופירס סדין להגן בין למעלה או למטה אף תוך ד״ט פסולה כבסי׳ תרכ״ו ס״א הביא ב׳ דיעות ולא הכריע והלכה כי״א ב׳ בד״ת לחומרא וכל לנאותה בטל הוא ולא אמרינן כמאן דנטיל סכך כשר נגדו ואפשר דוקא תחת הסכך כשר הא למעלה אף לנאותה פסול וסתם לנאותה מתחת ודוקא תוך ד״ט. אבל הלבוש היפך כאן וסתם לקולא כדיעה א׳ שם דלהגן כלנאותה ושרי תוך ד״ט ולשיטתיה בתרכ״ו ס״ב סתם לקולא ויש מחמירין יע״ש ועיין א״ר שם וכאן והנך רואה שהמחבר חלוק בזה. ועב״י במה שכתב על הטור והב״ח דלהגן י״ל דהוי כלנאותה ובטל ול״ד לאילן יע״ש:

ומיהו עט״ז כמ״ש באו׳ כ״ב דאף לדיעה ג׳ כרבינו תם דמתיר להגן היינו שהגיע החמה לסוכה עכ״פ ורואין הכל זה ומש״ה לכתחלה אסור ודיעבד יי״ח וברואין הכל שהגיע חמה לאדם הוי כלנאותה ושרי לכתחלה וכעובדא דמנימין עבדא דרב אשי סוכה יו״ד ב׳ יע״ש עב״י בשם הרוקח והלכתא גברוותא איכא למשמע מיניה במ״ש רז״ל לפרוס סדין סביב המחיצות שרי בי״ט ושבת (כבסימן שט״ו כל שאין להתיר אפילו בפני הנרות שלא יכבה הרוח שרי) ולפרוס לאהל תחת הסכך אסור בי״ט משום אהל ולמעלה אף בחול אסור כמנימין יע״ש הנה י״ל דסובר לקולא כדיעה ב׳ להגן כלנאותה ותחת הסכך מטעם אהל וברחוק ד״ט אסור בלא״ה וע״כ בקרוב ואפ״ה אסור משום אהל וזה קשה קצת למ״ש הט״ז באות הקדום. וי״ל וממ״ש לעולא על הסוכה יש מראית העין היינו באין ניכר לכל כמנימין הא תוך הסוכ׳ אף דבי״ט אסור בחול שרי הא כ״מ שאסרו מ״ע אף באין רואין אסור ואם היינו אומר דסוכ׳ צלתה מרוב׳ וסכך פסול פוסלת רק מדרבנן כאילו ניטל הסכך הכשר לא מ״ה הוי א״ש דמ״ע דוקא ביש חשש איסור תורה כההוא דצנור שעלו קשקשים וצרורות יע״ש בהלכות שבת ואם נאמר דמ״ה פסול אף מצלתה מרובה מ״מ זה למעלה אבל תחתיו רק מדרבנן דנראה כאין עומד בצל סוכה עיין ר״פ הישן משא״כ למעלה הצל בא מסכך הפסול ועיין פני יהושע סוכה יו״ד א׳. וי״ל עוד דוקא בעובר בקום ועשה אוסר מ״ע אף בחדרי חדרים משא״כ במ״ע שיאמרו דלא קיים מצות סוכה אפשר דל״ג בחח״ד דבכ״מ קום ועשה חמיר משוא״ת וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה: