מאחר עט״ז הקשה על מה שלא כתב הר״ב וי״א ב׳ הם דיעות חלוקות לר״מ ורש״י וטור על צידו ממש שרי בלבוש ובלא טירחא ומעט אסור משום פרקדן אם לא חולה וב״ב וההיא דשנים ישינים זה מחזיר פניו (ברכות כ״ד א׳) בצידו ממש אבל רבינו יונה לא מחלק בין מעט או צידו ממש רק היכא שאין לבוש וטורח ללבוש קורא שוכב משא״כ כשהוא לבוש צריך לעמוד ועמ״א א׳. והנה ממ״ש לכתחלה אין מוכרח די״ל כשכבר שכב קורא על צידו ממש הא לשכב לכתחלה לא ומלשון המחבר הזכיר חמשה דרכים יושב ורש״י הזכיר יושב לא רוכב ור״מ פ״ב מק״ש ח״ב הזכיר רוכב לא יושב והמחבר נקיט זה לומר כמו יושב לכתחלה ג״כ עב״י ולד״מ מצוה טפי בישיבה (וכ״כ הפר״ח עמ״ש בס״ב) ה״ה שוכב נמי כן רשאי לכתחלה. גם כפל הלשון אבל קורא כששוכב ע״צ כבר כתב שוכב אלא לומר אף לכתחלה והנה פרקדן ב׳ פירושים או פ״ר קד״ן פוריא קדקוד וזה יוצדק לפי׳ הר״מ ז״ל כי קדקוד אפשר יקרא בין פניו למעלה או למטה אבל לפי׳ פ״ר קד״ן קד״ל כי למ״ד ונו״ן מתחלפים ותרגום קשה עורף קשי דל עיין פרישה ורבינו יונה ותוס׳ ערבי פסחים והנה ר״מ ורבינו יונה לכאורה בתרתי פליגי לר״מ ע״צ ממש שרי וב״ב מוטה מעט שרי והיינו אצלויי ולר״י ע״צ ממש אסור ולחולה ולב״ב אפשר דוקא ע״צ ממש הא לא״ה כל ששוכב אפרקדן אף חולה וב״ב אסור ועיין נ״ץ וא״כ קשה ביותר על הר״ב שהסכים להמחבר ב״ב מעט שרי וכר״י ולכאורה זיכה שטרא לבי תרי. ואם נאמר דעת הר״ב הוא שיטה ג׳ וטעמא יהיב למילתיה של המחבר דע״צ ממש שרי כשכבר שוכב ואיכא טורח הא לשכב לכתחלה לא ואצלויי היינו מעט (והמרשים ר״י אינו) וכפי הבנת הלבוש ז״ל וכדבעינן למימר אי״ה במ״א הוי א״ש. אבל לר״י ודאי לא דייק אצלויי דאל״כ לא הוי מקשה משנים ישינים ולמה לא מחלק בין ע״צ ממש קשה. ובחידושינו הקשינו לר״י מלת פרקדן כששוכב ממש ע״צ למה יקרא פרקדן יע״ש:

ומה שיש מהספק הוא באם עבר וקרא פרקדן אם יצא ידי ק״ש או לאו כי בתוס׳ סוכה ג׳ וברכות י״א ד״ה תני רב יחזקאל דכל שהחמירו חז״ל ועבר הסייג לא יצא י״ח אלא מדפריך מגני נמי אסור דלמא עשו סייג אפילו דיעבד לא יצא ש״מ דיעבד יצא עמ״ש בסעיף ב׳ לענין ישב ועמד. וע׳ בכ״מ פ״ב מק״ש ה״ב משמע דחזר ממ״ש בב״י וסובר דר״מ נמי מיירי בא״א לעמוד קורא שוכב כר״י ועיין לח״מ פי׳ השגות הר״א שסובר כר״י ור״מ כרש״י (עמ״ש בפריי לי״ד בהנהגות או״ה שיש ספק איזה חיבר באחרונה הב״י או הכ״מ) וא״כ צדק הר״ב ז״ל במ״ש כן ואין להאריך:

היה עט״ז תוספות ברכות י״ג ב׳ ד״ה על לבית הילל מדין תורה קורא מהלך ומצוה מן המובחר לעמוד בפסוק ראשון אף לבית הילל. (ואם קרא מהלך יראה דא״צ לחזור ולקרות דיכול לכוון) וה״ה מהלך עומד בפסוק א׳ וכ״ש יושב שפיר טפי ויראה אפי׳ ערבית מהלך רשאי לישב דאין נראה שעושה כב״ש דוקא עומד אין יושב משא״כ מהלך וכ״נ מפרישה ומ״ש רוכב כו׳ דלא כב״ח והר״מ פ״ב ה״ג מק״ש הולך ברגליו למעט קרון כו׳ (ופר״ח מש״ה שינה המחבר וכתב היה מהלך בדרך דלא לטעות) ומשמע מט״ז דאם אחר מוליך בהמה שלו א״צ לעמוד ובקרון אף מנהיג צריך לעמוד ובא״ר ה׳ בשם בית יעקב בקרון מנהיג א״צ לעמוד ורוכב אף חבירו מוליכו צריך לעמוד ויראה להכריע ברוכב מהלך דמי כב״י וכ״כ הפר״ח ובעגלה כשמנהיג יעמוד בפסוק א׳. ומ״ש כל הפרשה רשאי לעמוד ממרוצת דבריו משמע בערבית כשעומד אם רוצה לישב לכוין שפיר דמי ובמ״א כתבנו דבגמרא אין מוכח כן בר״י וראב״ע יע״ש. ומ״ש דרשאי לעמוד דמכוין טפי זה אמת ויציב דאי משום שכבר עמד בפסוק אחד הרואה יקשה עליו איחור דרכו ויסבור שעושה כב״ש ע״ז כתב דיאמר שמכוין הואיל וכבר עמד בפסוק א׳ ומכוין יותר אף שאר הפרשה ומ״ש ראיה מרבי יוחנן ברכות י״ג ב׳ כל הפרשה בעמידה אמר התם דלטעמיה דסובר כל הפ׳ צריך כוונת הלב אלא דסובר הט״ז דב״ש וב״ה במשנה (דף ט׳ ב׳) פליגי לב״ש קורא פ׳ שמע בעמידה דוקא בשחר ולב״ה בהילוך אף מדרבנן (דלא משמע ליה דלב״ה מדין תורה קאמר אלא אף מדרבנן וקורא מהלך הפרשה לבד פסוק א׳) א״כ רבי יוחנן איך פסק כב״ש דעומד לא מהלך ומאן דחזי סבר דקובע הלכה כב״ש לא כב״ה (ומיהו רבי יוחנן ביושב שפיר דמי אלא במהלך ועומד מיחזי כב״ש) ואסור לעשות כן אלא כל שי״ל משום כוונה ש״ד ה״ה לדידן אף דא״צ כוונה כל הפרשה כל שי״ל לכווני אין חשש ויש להגיה קצת בדבריו ועדיין צ״ע:

וחוזר עט״ז ביארתיו בסי׳ ס״א אות ג׳ יע״ש ומ״ש נראה כב׳ רשויות הא צריך לקיים מ״ע ק״ש ודאי לכתחלה אין לומר שמע ב״פ ומיהו ודאי כל מ״ש לתקן מתקנינן וי״ל אי מ״ה חוזר וקורא כי בעינן כוונת הלב מ״ה או מדרבנן ונ״מ בספק לו אם כיון לבו או לאו. והברכות ודאי אין חוזר ואומרם דמה שייאטי׳ דברכות לכאן ועא״ר אות זיי״ן ולא הבינותיו כעת. וממ״א ק״א א׳ משמע דבק״ש כוונה ג״כ דרבנן ועא״ר כאן אות זיי״ן: