כגון עט״ז הרא״ש כתב רק אביו ואמו ורבו וגם בחה״ר כמ״ש המ״א ב׳ ומ״מ מדכתב הטור סתם אדם נכבד משמע מפני עושרו וכדומה וא״צ גדול בחכמה בהכרח הא דתניא בברייתא (י״ד אי) אביו ורבו וגדול הימנו כו׳ יראה הוי ולא לצדדין כמ״ש בתה״ד דמאן דמפרש לצדדין סובר סתם אדם נכבד הוי בכלל כל אדם וע׳ פי׳ המשניו׳ להר״מ ז״ל ומ״ש הכ״מ בפ״ב מק״ש הט״ז ופסק בש״ע דלא כר״מ ורש״י מפני שרשב״א ורא״ש פירשו יראה אביו ורבו ומסתבר טעמייהו מפני קושיית פשיטא (וגם מה איריא ק״ש תפלה נמי) וכבוד פי׳ כטור ומשמע אף ננבד כל דהו וממילא ברייתא ברכות י״ד א׳ אביו ורבו וגדול בחכמה כולהו יראה ולר״מ כולהו כבוד ולחה״ר לצדדין ועמ״ש בחידושינו בזה. ומ״ש שיש רשו״ת להפסיק משמע לא חיוב עי״ד קנ״ו ומ״א ק״ד א׳ וא״ר כאן דספק פיקוח נפש נמי (מחויב באפשר) ואי״ה לקמן ק״ד אבאר הא דנחש אין פוסק ועב״ח פוסק כרש״י ור״מ יראה כו׳ ומלך ישראל פוסק והקשה מירושלמי דלא ישאל בשלום רבו עי״ד רמ״ב סי״ז פסק המחבר דמקדים שלום ביראה יע״ש ועל הר״ב שם ק״ק למה שתק כאן:

מה שמפסיק בן שנייה לק״ש אע״ג דאסור להפסיק בין ברכה למה שמברכין עליו ברכות ק״ש כיון דא״א אקב״ו על הק״ש רשאי להפסיק. כ״מ ספ״ב מק״ש בשם ר״י הביאו הפר״ח עמ״ש במ״א ב׳:

והכי נהוג עט״ז משמע כמ״א אות ד׳ דוקא טלית אין להפסיק לברך דמותר לקרות ק״ש בלא ציצית לכן יניח הטלית בלא ברכה משא״כ תפילין מעיד ע״ש גם תפלה צריכי׳ תפילין ועמ״ש שלימ׳ עיין סי׳ כ״ה ס״ד ומ״א כ״ד אות ג׳ בשם הזוהר ומ״מ הכל הולכין בט״ק. ואפשר אף שאין לו ט״ק מאחר שלא נמצא בפוסקים מפורש דבלא ציצית כמע״ש ואם קרא ב״פ ק״ש אפ״ה מניחין מפני תפלה בברכה. ואם אירע שהביאו לי תפילין באמצע פרק א״ו להמחבר מניחן בלא ברכה ולהר״ב אף באמצע מניח תפילין ומברך כמבואר ס״ח והיינו היכא דא״א בע״א אבל קודם ק״ש ימתין עד בין הפרקים ופשוט הוא אבל באמצע פ׳ ק״ש יניח ויברך מיד ולא ימתין:

תיבת עט״ז ועמ״א אות וא״ו. ומיהו כ״מ שאסור להפסיק אפי׳ פחות מכ״ד נמי אסור דהא אמן אסור ועסי׳ ר״ו שם מיירי בהפסיק בשתיקה אבל בדיבור אפי׳ מלה חדא בתפילין סח חוזר ומברך ועיי׳ מ״ש רב״י עלה הא דבין הפרקים כ׳ ברוך ה׳ המבורך לא הוי כ״ד (דסוב׳ ד׳ תיבות עיין ר״ו) ואנן קיי״ל דרשאי לומר ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד עמ״א מזה באות וי״ו ואי״ה שם יבואר:

אחד עט״ז ועמ״א אות זיי״ן לדידו נמי סומכין על מ״ש ואמרו אמן כו׳ ועד״מ כאן וכן משמע מדלא הגיה הר״ב כאן כלום מ״מ דאף לדידין כן:

יש עט״ז ק״ש ד״ת עסי׳ ס״ז אי ויאמר ד״ת או לאו ועיין מ״א אות ח׳ דהמנהג להפסיק ובין גאל ישראל לתפלה צ״ע ומ״ש המחבר כה״ן עיין פרישה פירושא דרשב״א אפי׳ דאיכא חשש פגם וליכא כהן אחר אבל הכה״ג הביאו הפר״ח כתב דרשב״א בכהן שקרא סתם יעמוד כהן (ואין כהן אחר דיברך) ומ״מ לדינא קי״ל דמפסיק ועולה אפי׳ ישראל כדאמרן עיין סי׳ קל״ה ס״ה ובט״ז ומ״א שם ואי״ה שם יבואר:

אחר גאל ישראל עט״ז. ועיין ב״ח אם אמר וגאלו בלא וי״ו (בין ג׳ לאלף) הוי משמע לעבר. והנה וי״ו ההיפוך מעבר לעתיד או מעתיד לעבר זה בשו״א וזה בפתח וא״כ וגואלו בלא וי״ו ועם וי״ו ההיפוך הי׳ עתיד כמו וגאל את ממכר אחיו (ויקרא כ״ה) וגאלתי אתכם (שמות ו׳) ואם יאמר בפתח א״כ וגואלו בפתח עדיף טפי ויש נוסחות במעריבין עיין עליהם:

ואמת ואמונה ערבית עט״ז ובטור רק אמת ואמונה והט״ז הוסיף דבשחרית אומרים אמת ויצי״ב (תרגום של אמש יציב) וקיי״ם והחזיר לנו הפקדון במנוחה ע״כ ראוי לעסוק בתורה כל היום ב״ו מפקיד ביד חבירו ב״ו מחזיר לו בלוי וכו׳ והקב״ה מחזיר במנוחה ורגיעה עיין לבוש: