בין עט״ז בר״ן הגירסא עומד יושב יצא קראוהו שנים יצאו וכ״ה בטור וסובר יצאו דסיפא איידי דרישא והט״ז מתרץ זה להרמב״ם ז״ל שיש חילוק בין יחיד לציבור בזה. ודע די״ל ממ״ש המחבר כאן כהר״מ ז״ל דלכתחלה צריך לקרות בציבור מעומד מפני כבוד הציבור וא״כ ע״כ בתורה דיעבד נמי לא יצא במיושב וצריך לחזור ולקרות מעומד דבמגילה כ״א אמר עלה דמתני׳ תנא משא״כ בתורה ואי בציבור במגילה לכתחלה צריך לעמוד וביחיד אף בתורה שמעביר פרשיותיו א״צ לעמוד. וא״כ צ״ע עמ״ש המ״א בקמ״א א׳ דיעבד יצא יע״ש עמ״ש שם. ובס׳ חמד משה הקשה מ״ש כאן דיעבד יצא ונשים אף דיעבד אין מוציאין עסי׳ תרפ״ד במ״א ה׳ וי״ל דל״ד כבוד הציבור להדדי ונשים אף דיעבד לא. ועמ״א קמ״א מ״ש ממלך דאי איתא דאפילו דיעבד לא איך מהני כבוד המלך יש לומר דמ״ה אין לנו שום קריאה רק תקנת נביאים וקרא דעמוד עמדי אסמכתא וחז״ל מחלו למלך כו׳ ועסי׳ תרפ״ה. ולסמוך עמ״ש בר״פ:

אפילו עט״ז היינו תרי קלי לא מישתמעי אם לא יהבו דעתייהו אבל יהבו דעתייהו מישתמעי שפיר ומגילה חביבא יהבי דעתייהו ועמ״א ואי״ה שם יבואר עוד:

שלא עט״ז מ״ש ענין שלם מדברי הרשב״א דאינו כמו שמבואר בב״י (וציינו כאן ב״י בשם א״ח) ורישא דהנה בחסר תחלה או סופה הוא הר״ן בשם הרשב״א ז״ל (ומה שהקשה דהגמרא פריך שפיר (מגילה י״ז א׳ וי״ח ב׳ קראה ע״פ ות״ר חסר מקצתה כו׳ ושם מימרא דר׳ חלבו ופריך אאם כותבה כו׳ יע״ש ובב״י) דכותבה משמע מתחלה א״כ לא יצא דעד חציה ליכא הרוב כתובה דכה״ג פסול אף באמצע כדמסיק וכמ״ש המחבר כאן דעד חציה כשר הא טפי לא. וכ״ת לאחר שכתב חציה כתב פסוק אחד יותר הרי כחובה תו רובה ויוצא בקריאת חציה השני דז״א דודאי צריך לקרותה כולה דיעבד וכל שהשמיט פסוק אחד לא יצא אלא כל שכתוב רובה ומשלים הקריאה בע״פ הוי כמ״ש במגילה משא״כ כאן דהקריאה עד חציה היה בפיסול דרובה חסירה וא״כ איך יצא אח״כ בחציה הא׳. וראיתי להפר״ח שתירץ דיוצא בחציה הב׳ וכונתו דמש״ה א״י בחציה הב׳ דפסוק אחרון לא כתב עדיין והא שנכתב פסוק אחרון יוצא אלא מה אית לך למימר אין הקריאה מתכשרת למפרע ה״ה חציה הראשון במאי יתכשר דהא דמיעוט ע״פ יצא כשכבר רובא כתוב וצ״ע:

והוי יודע שהמחבר כאן כתב לשון הטור אבל ביותר מחציה פסולה משמע הא חציה חסירה כשירה דלא כהר״מ ז״ל דמשמע מדבריו במחצה פסולה ובגמרא י״ח ב׳ רמי הא דת״ר היה חסר כשירה על הא דתני חסר פסול ומשני הא מקצתה הא כולה ותרווייהו ר״ל הר״מ והטור מפרשים כולה ל״ד ורובה קורא כולה והר״מ ז״ל מפרש כולה קיים רובה קיים כשר הא מקצתה קיים פסולה והטור מפרש להיפך כולה חסר היינו רובא חסר פסולה הא מקצתה מחצה כשר ומ״ש הב״י דכ״ה בטור והיינו מלשון כולה דפירושו רובא בהא שווין הר״מ וטור ועיין באר הגולה אות ח׳ מ״ש וכפירוש הר״מ ז״ל קשה ועפר״ח. והנה להרשב״א וא״ח ה״מ לשנויי על ב׳ ברייתות הא בתחלה הא באמצע או חסר ענין שלם ועפר״ח הרגיש בזה יע״ש ומיהו החילוק מסברא הוי כל שחסר רוב הוי ככולה חסיר׳ לפירוש הטור לא מחמת רומיא דברייתות. עוד אבאר לך שהמחבר כתב וצריך שתהא כולה לפניו לכתחלה (ודיעבד אם השמיט הסופר באמצע כו׳ ולא סיים אבל מתחלה וסוף והר״ב הוא שהוסיף כן דהב״י ספיקא ליה לכן כתב בש״ע מה דפשוט ליה דבאמצע אם חיסר מיעוט כשר ובתחלה וסוף והשמיט תחלה וסוף דאין זה מוכרח כ״כ קושיית הרשב״א ועמ״א מזה ואי״ה שם יבואר ובאר הגולה אות ו׳ ציין מימרא דר׳ חלבו א״ר חמא אמר רב ולהרשב״א הך דרב דיעבד הוא בחיסר תחלה ומברייתא דת״ר השמיט הסופר וקראה כמתורגמן יצא דיעבד ולא לכתחלה היה לציין אלא ש״מ כמ״ש ועיין בטור ותבין:

אלא עט״ז עמ״א ו׳ ושם כתבנו דב״י בשם הרשב״א ושיבולי הלקט משמע הטעם דהקורא בחומש נותן דעתו אקריאה במגילה פסולה והוא גופא אין יי״ח ולכך כתב שומע ושותק ואפי׳ בלחישה וקול דממה דקה שאין מבלבל אחרי׳ אסור שהוא א״י י״ח כאמור ואי״ה שם יבואר עוד:

וקרא עט״ז ועב״י כתב הואיל וברייתא מגילה ח״י ב׳ נאמר בלשון זה כו׳. והט״ז פירש דצורך הוא להשמיענו לומר דלא מיבעיא פסוק שלישי ואח״כ שניה דהוי למפרע דנשתנה הענין אפילו דלג פסוק א׳ וקרא אח״כ וגמר כל המגילה דלא נשתנה הענין בשביל פסוק א׳ שדילג אפ״ה צריך לחזור ולקרות על הסדר כאמור והמחבר לשיטתיה בב״י השמיט זה שסובר היא היא. ובר״מ ז״ל פ״ב ממגילה ה״א ג״כ לא הביא הברייתא ועמ״מ שם. ואמנם בגמרא שם ח״י ב׳ מצא ציבור קראו חציה לא יאמר אקרא חציה עם הציבור כו׳ זכרה הר״מ ז״ל שם ה״ב והט״ז השמיטו וא״י למה כי י״ל קריאה בצבור התירו חז״ל וקמ״ל דלא יצא כל שקרא למפרע ודע דאף פסוק א׳ למפרע אף דיעבד לא יצא דצריך לקרות כולה כמו שנתבאר. וה״ה תיבה א׳ למפרע צריך לחזור ולקרות על הסדר פסוק א׳ רבותא וכן אקרא חציה דל״ת דענין בפ״ע ש״ד וער״ן ז״ל ריש פרק הקורא למפרע:

אע״פ עט״ז ובגמרא מידי דהוי אנשים וע״ה ואחשתרנים וער״ן הוכיח מכאן כל שדילג חיבה אחת ולא אמרה כלל בעל פה לא יצא אף דיעבד דאל״כ מה ראיה מאחשתרנים דלא ידעינן והוי כדיעבד כו׳ ולכן כל ירא שמים יהיה לו מגילה כשירה בידו ולקחת מלה במלה בלחישה שא״א לשמוע מהש״ץ הכל ובפרט שהנערים מבלבלים וכמש״ל. והוי יודע שמ״ש המחבר הלועז ששמע המגילה בלה״ק ובכתב הקודש הוא לשון הר״מ ז״ל פ״ב ממגילה ה״ג והטור לא כתב רק בלה״ק ובמשנה הקורא למפרע סיים עד שתהא כתובה אשורית ובדיו ועתי״ט ופר״ח בזה ולמ״ש הב״י דאם כתובה בלשון לעז אע״פ שאין הכתב מיוחד ללשון ההוא יצא וגם א״צ כתב אשורית ה״ה כתב גפטית ולשון עילמית יצא א״כ לאיזה צורך התנה במשנה כתב אשורית ומסיק בגמרא י״ט א׳ דכתיב ככתבם כזמנם ועפר״ח אי מקרא ככתבם וכלשונם או ככתבם וכזמנם ובחידושינו כתבנו מזה. אשר ע״כ מוכרחין אנו לומר משום דמסתמא כותבין בלה״ק שיצאו בו הכל אף מי שאין מבין לה״ק וגם כעת אין יודעין מלת האחשתרנים כמ״ש הב״י בשם הריב״ש ז״ל בתשובה ואף דהב״י מצא תיקון שיכתוב בלעז ויקרא אחשתרנים בלה״ק וזה התיקון רק דיעבד דלכתחלה צריך לקרות כולה מכתב ומיהו אם כתב כולה בלעז ואחשתרנים בלה״ק לכתחלה ש״ד לדעת הב״י דמצי לכתוב בב׳ לשונות ומ״מ שפיר אמר במשנה אשורית לכל העולם שאין מבינים ויוצאים באשורית ה״ה דבעינן כתב אשורית לזה כאמור וא״ש מ״ש התי״ט ופר״ח אבל אה״נ דבשאר לשונות ומי שמבין אותו לשון אע״פ שכתובה בכתב אותו הלשון יוצא וכדכתיבנא ואי״ה במ״א יבואר עוד:

יש עט״ז זהו מ״ש הר״ן ועב״י בשם הרמב״ן ז״ל. וטעם הריב״ש משום אחשתרנים דלא ידעינן מלעז י״ל לכתוב אותו פסוק בלה״ק עמ״א אות י״ב דלכתחלה אסור לקרות בב׳ לשונות ל״ד ה״ה להיות כתובה בב׳ לשונות אין נכון ואי״ה שם יבואר עמ״ש באות ו׳:

קראה עט״ז פירש מ״ש התוס׳ בתענית י״ב ב׳ ד״ה נים ולא נים דצריך להגיה וכ״ה בר״ן ז״ל פרק הקורא מתנמנם דבמגילה סליקו ב׳ הפירושים שפיר אבל בע״פ ובתענית א״א לפרש סוף השינה יע״ש (ט״ס י״א וצ״ל י״ב ובר״ן פ״ב צ״ל) ומה שסיים הט״ז דלדינא אין חילוק ר״ל אף בסוף כשניער משינה והוא נים ולא נים נמי יצא דלא כב״ח שפסק כמ״ש התוס׳ דוקא בתחלת השינה אבל בסוף השינה לא יצא דהתוס׳ לא כתבו רק הפי׳ בע״פ ותענית א״א לפרש כן וא״י למה ליה להגיה דא״נ כמ״ש לפנינו יכול לפרש כן ואולי אגב גררא הגיה נמי זה. מ״ש בש״ע שמעה מתנמנם לא יצא הוא ירושלמי וכמ״ש באר הגולה והטעם דבקורא בפיו שפיר דמי משא״כ שומע י״ל דלא שמע יפה בתיר ולא תיר ונים כו׳ אמנם בב״י הביא ירושלמי מנשה היה יתיב קומי ר׳ זירא ומתנמנם א״ל חזור בך דלא כוונת והיינו דהיה שומע א״כ משמע הטעם דמצות צריכות כוונה ואע״פ ששומע לא מכוין יפה משא״כ קורא בפיו וקצת צ״ע דנים ולא ידע לאהדורי סברא ופירש״י ז״ל מבינת הלב ואיך יכול לכוין כראוי ועסי׳ ס״ג במצות צריך כוונה יש ב׳ כוונות א״ש:

מתחלת עט״ז עשרת בני המן היו שרים על אותן חמש מאות ומ״ש רמ״א ולכתחלה כו׳ הוא כעין י״א כי להמחבר לכתחלה די רק בעשרת בני המן בנשימה א׳:

קורא עט״ז כי לשון המחבר הוא לשון הר״מ ז״ל ובטור לא כ״כ ועיין באר הגולה אות ח׳. והמנהג לפושטה כולה קודם שקורא ובא״ר אות י״ב פושטה יריעה ע״ג יריעה ויראה דא״א לפשוט ע״ג השולחן לגמרי לא יריעה ע״ג יריעה עדיף טפי כאגרת פשוטה כולה. וכתב עוד הא״ר בשם שכ״ג יזהר שלא יגרר ע״ג קרקע וכ״כ הפר״ח ויראה ל״ד ע״ג קרקע ה״ה תלוי׳ מעל השולחן ושטענדי״ר נמי הוי גנאי כתבי קודש כבסי׳ שכ״ג בה״ש הקורא בספר ונתגלגל ע״ג החומה ויראה דפושט קודם ברכות דלא ליהוי הגלילה הפסק בין ברכה לקריאה ובס״ת נמי פושט ורואה ומברך אבל ברכה אחרונה לא קאי על המגינה ואי״ה במ״א אבאר עוד. מ״ש המחבר בסי״ד הקורא והשומע צריך שיכוין דמצות צריכות כוונה ועמ״מ פ״ב דמגילה כתב דאפשר כאן כ״ע מודים ועב״י בתקפ״ט בשופר דהיכא דעביד מעשה י״ל א״צ כוונה ובקריאה צריך כוונה אלא דבמגילה פרק הקורא מקשה מק״ש אם כיון לבו ועלח״מ מזה. ועמ״א בסי׳ ס׳ אות ג׳ בשם הרדב״ז דמצוה דרבנן י״ל א״צ כוונה וי״ל מגילה ד״ק הוי כשל תורה ועיין ר״ה כ״ח ופר״ח כאן. ועמ״א שם אות ד׳ מ״ש דכל הפרשה צריך כוונה דמצות צריכות כוונה ועמ״א סי׳ ס״ג אות ח׳ דפסוק א׳ ד״ת ושאר הפרשה דרבנן א״כ א״ש בפשיטות דשאר הפרשה דרבנן אם לא כיוון כלל יצא דהוי דרבנן ומיהו כל שנתכוין לדבר אחר או שלא לצאת פשיטא אף בדרבנן לא יצא כההוא דפתח בחמרא וסיים בשיכרא וההיא דמצה נהנה הוא ועב״י תע״ה ותקפ״ט ולעיל בהלכות ק״ש ושאר דוכתי הארכתי:

בחדושינו ריש הקורא למפרע כתבנו דא״צ לחזור מפסוק א׳ רק קורא פסוק ב׳ וג׳ ד׳ וה״ה בדילג תיבה עד״מ ויהי אחשורוש בימי א״צ להתחיל ויהי אלא מתחיל בימי אחשורוש יע״ש וצ״ע: