חייב עט״ז ועב״י מפרש בע״א ועא״ר אות ב׳ מפרש ג״כ וכתב יזהרו בנט״י ויהיה שמחה של מצוה וסעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות י״ל צריך ובסי׳ תע״ה ובמ״א י״ד דמצה שנהנה יצא אע״ג דלא איכוון י״ל סעודה עיקר לזכר הנס שנעשה ע״י סעודה ע״כ בעי כוונה וצ״ע:

וי״א עט״ז ועפר״ח שאין להשתכר כ״כ רק קצת וירדם בשינה ועי״כ לא ידע בין ארור המן כו׳. וכן ראוי לעשות:

ונוהגין עט״ז ובקפ״ח אות ו׳ ה״ה כאן כשחל פורים בע״ש ומשכה סעודתו עד הלילה יאמר על הניסים ורצה ואי״ה במ״א אות י׳ יבואר עוד:

מיני אוכלין עט״ז ומשמע לכאורה בשר חי רשאי ועפר״ח חיים לא ישלח הא שחוטין חיין ישלח כ״מ לכאורה ובמ״א א׳ בשם מהרי״ל דוקא מבושלים המנות משמע שיהא ראוי להתכבד כפי המקום והזמן ובחידושינו כתבנו מזה:

מחליף עט״ז והבן בב״י דודאי זה שהזמין חבירו לסעוד אצלו יוצא י״ח אלא הקושיא הוא איך יוצא חבירו בהאי שתא כו׳ ועד״מ צידד בכוונת קושיית הב״י או דגם המזמן א״י י״ח דבעינן שילוח דוקא רש״י סובר דל״ד שילוח ואי דקשיא ליה על חבירו וא״כ מאי קושיא מאי קמ״ל הא טובא קמ״ל דמזמין יוצא ןהיינו דלב״י נמי מאי אתא לאשמעינן ולמ״ש הט״ז י״ל דלב״י אשמעינן דל״ת דהוי הלוואה גמורה קמ״ל דיוצאין אבל לרש״י מאי קמ״ל דפשיטא ליה דשילוח הוא ל״ד ה״ה מזמין יוצא ועפר״ח משמע שמפרש מחלפי לרש״י שא׳ שולח סעודתו לחבירו ויוצא י״ח אע״פ שהולך אח״כ לסעוד אצלו משמע שילוח ממש בעינן ובלח״מ כתב זה שלח סעודתו לחבירו והוי של חבירו ואח״כ הלך זה אצלו לסעוד ויוצאין שניהם ומרש״י משמע שמזמין חבירו אצלו ומ״מ משמע דשילוח ל״ד הוי. כתב הפר״ח עיר ספק מוקף ישלחו המנות בי״ד שהוא לרוב העולם. וא״י דלמה יגרע מקריאת מגילה דצריך בב׳ הימים ומתנות לאביונים י״ל בי״ד סגי עמ״א תרצ״ד א׳ בשם בעל המאור ולא יתן להם קודם פורים דילמא אכלי כו׳ הא לא״ה שפיר דמי א״כ בי״ד ממ״נ יוצא ומיהו כשאכל העני בי״ד ואין לו במה לשמוח בט״ו צ״ע.

בש״ע ס״ד בהג״ה אם שלח מנות או מחל ל״א יצא כ״ה בד״א וט״ס וצ״ל ל״ו בוי״ו יצא וכ״ה בשאר דפוסים ובתרצ״ז ס״ז בהג״ה דאם מחל האבל יצא ובפר״ח הקשה מנלן זה ובד״מ מבואר זה מהריב״ש: