מעומד עט״ז ב״י בשם סמ״ק ויליף מעומר דכתיב (דברים ט״ו ט,) מהחל חרמש בקמה תחל לספור כו׳ עמ״ש במ״א א׳ ועי״ד רס״ה בטור ויברך מעומד והרב בהג״ה הביאו וא״י אמאי השמיט עיקר הדין שימול מעומד שזה ד״ת מג״ש לכם וכתב הברכה דהוא דרבנן עב״י וב״ח ובמ״א מ״ש מזה וא״ת בקמה אלא בקומה לא מצאתיו במנחות ס״ו כ״א רא״ש סוף פסחים והרי״ץ בן גיאות הביאו הכ״מ פ״ז מתו״מ הכ״ג כתב קבלה היא יע״ש והביא זוהר פ׳ תצוה: ומ״ש ב״ח מילה ולולב בהגהות סמ״ק סימן צ״ג אות ב׳ לא הביא כ״א עצ״ת עומר ציצית תקיעה ולא הזכיר שם מילה ולולב כלל וצ״ע (מה שנרשם סמ״ק צ׳ ט״ס וחסר צ״ג יע״ש בדף כ״ו א׳ בהגהת סמ״ק ד״ת בזה) ומ״ש דבעי עמידה היינו לתחלת עיטוף דוודאי לא חייבה התורה כל היום דאשר תכסה כדרך שב״א עוסקין במלאכתן בישיבה כו׳ שוב הראו לי בסמ״ק סימן קמ״ה בהגהות אות ב׳ בשם הרמב״ם ז״ל כל מצוה שנאמר לכם בעינן עמידה ואב לכולם עומר וסימן עמצ״ל עומר מילה לולב ציצית ובזה כב״ח כאן ולא חשיב תקיעה כאן והוא בדף מ״ז א׳ ד״ק:

כדרך עט״ז והביא ב״י בשם בעל העיטור ופסוק הוא ביחזקאל כ״ד י״ז לא תעטה על שפם משא״כ בציצית כיסוי הגוף לחוד הוה עיטוף והוא עיקר העיטוף ועמ׳א אות ב׳:

ונכון עט״ז הביא דברי ב״י הפירוש הב׳ דחשש לסברת הגאונים דשמא עיטוף כעטיפת ישמעאלים בעינן ובט״ז לא הונח לו בזה כי בעל העיטור סובר שאין צריך לכן מפרש להיפוך דבע״ה לשיטתיה אמר דנכון שלא יהא בגילוי הראש מכובע אף בשעה שמעוטף בטלית שמא יסיר אותו מאחר שא״צ עיטוף כו׳: מ״ש בשם רש״ל ממדרש לא הטרחתי עיין א״ר ב׳ אות ד׳ דומיא דלא טרחתי. מעומד דאין איסור יע״ש. ומ״מ קשה הא אסור לקרות ק״ש בפרועי ראש משום הזכרת השם ואף ללמוד אסור בגילוי הראש. ועיין סימן ע״ד בט״ז אות ב׳ וצ״א סנ״ד בט״ז ומ״א שם:

יוצאין עט״ז דבימיהם המנהג להתעטף וע״כ נתקנה הברכה בלשון עיטוף ועכשיו שאין המנהג כן מ״מ לא נשתנה נוסח הברכה ועיין לבוש ועיטוף לא רמיזא כו׳ טלית ישן הדיוט אם מותר לציצית סימן קמ״ז מ״א ה׳:

בטלית עט״ז וכ״ה בפנים ומיהו אם עשרה מתעטפין בטלית א׳ ממש יצויר שמברכין כולם בשותפות כמבואר בסימן י״ד גם שאלת עם ציצותיה מברך אלא דלא שכיחא:

אלא עט״ז ועיטוף הגוף נמי קרי עיטוף ולישב בסוכה כמו להתעכב ונוסח הברכה כך הוא והר״ב בהג״ה אמר דטוב לברך על טלית קטן על מצות ציצית אם לא בארבע כנפות כמבואר בסעיף ג׳ ואפ״ה נהגו עכשיו על מצות ציצית משום ל״פ רק על טלית גדול מברכין להתעטף:

על עט״ז ועיין לבוש ס״ה דחוששין שמא דווקא המצוה בעיטוף דווקא וטלית קטן כזה אין בו כדי עיטוף ראש וקצת גופו לכן מברכין על מצות ציצית שבח על לשעבר שנתן לנו מצוה זו ולא שעתה מקיימין אותה וניחא קושיית מהרי״א בב״י דעל לשעבר הוא כדמסיק בפסחים. ואף על גב בתל״ב על ביעור התם יש טעם כמ״ש התוס׳ שם משא״כ כאן היה טוב יותר לברך להתלבש בפלס להתעטף אלא דלשעבר נותנין שבח ומ״מ רק טעם הוא למנהג אבל העיקר וודאי דקיי״ל עיטוף לא רמיזא ויוצאין בו דאל״כ מנלן לבדות ברכה אחר חתימת התלמוד: מה שכתב בש״ע ס״ח יכוין שצונו כדי לזכור כל מצות ה׳ כתב הב״ח ז״ל דכאן ובה׳ תפילין וסוכה (תרכ״ה) בעינן שיכוין גם לזאת דבתורה מבואר כן הטעם משא״כ שאר מצות די אם כיון לצאת לחוד יע״ש וכאן אם לא כיון כן אין עושה כתקנה יע״ש ולפ״ז בפדיון הבן נמי כתיב ביה טעם י״מ:

כדי עט״ז והוא מטור ורא״ש סוף ה׳ ציצית (בבאר הגולה ט״ס אות ט׳ ויו״ד כי אות ט׳ מטור ויו״ד ראש ה׳ ציצית ואות כ׳ תוס׳ י״ד ברכות ומנחות ל״ו) והמחבר שינה קצת לשון הטור משמע דעתו דווקא משום ברכה לבטלה החמירו הא לא״ה לא ולשיטתיה בסימן י״ג אות ג׳ דלענין שבת הקילו וברכה החמירו יותר והמ״א כאן י״א ושם ה׳ לשיטתיה יע״ש ועמ״ש במ״א מזה. והוליד מזה בהרבה בגדים כו׳ וה״ה טלית משי שיש נוהגין לברך על צמר א״צ לבדוק המשי. גם הוליד מזה דאפילו מה שמתוך הנקב בודק דלא כמ״א י״א לשיטתיה דעשוי לפסוק משא״כ בנקב מה שא״כ לט״ז חומר לא תשא לפ״ז בכמה בגדים לכ״ע א״צ לבדוק מה שבנקב אבל א״ר אות יו״ד בשם ט״ז ושל״ה דלבדוק במקום שמונח על הכנפות דאדרבה שם בפסיקת חוט א׳ פסול ורגיל לפסוק שם עיין סימן י״ב וכן ראוי כי שם עיקר משא״כ החוטין רובן כשירים אם נשאר כדי עניבה: ומה שחילק בין ההיא די״ד סימן א׳ ס״א בשוחט אף להמחבר שם צריך לשואלו אחר השחיטה דיני שחיטה ולא סמכינן ארובא א״כ כאן נמי עבר בעשה ואין לתקן תירץ דשם אין יודעין כלל מה הוא משא״כ כאן דבדק פ״א מה״ת לומר שנפסק ובפרט לבדוק בכל יום לכך אמר משום חומר לא תשא. וא״צ לדחוק ולומר לענין זה חזקה עדיף מרובא וכדומה לזה כתבנו במ״א לענין ע״א היפך החזקה אין נאמן לענין רובא י״ל שאין אומר היפך כי שמא ממיעוטא הוא עיין פריי י״ד סימן א׳ במשבצות זהב: והב״ח ז״ל כתב דאמר משום ברכה ולא עשה דנ״מ בשבת בסימן י״ג או שאולה בסימן י״ד והט״ז לא ניחא ליה בהא דיותר היה לומר עשה דציצית דנ״מ טובא בהרבה בגדים כו׳ ועכ״פ היל׳ל בתרווייהו אלא דלא חש לעשה כו׳:

אמר ההדיוט הכותב במקום אחר הארכתי בס׳ ג״ו ובס׳ פרי מגדים לי״ד בק״י ודוכתי טוב׳ ובס׳ שושנת העמקים אשר כתוב ת׳י הארכתי בתכלית האריכות וכאן אבוא בקצרה עיין פר״ח א״א תל׳ו המשכיר ועיין פר״ח י״ד סימן כ״ט ושם ביררנו דאוקמינן אחזקה אף מדרבנן רק במקום מיתה י״ל חששו מדרבנן כמו בההיא דחולין פ׳ הזרוע בעיסת גר דחייבת בחלה כפירש״י שם (ק״ל א׳) דמיתה היא ולפ״ז בשבת בסימן י״ג ראוי לחוש וי׳ל שם איירי שכבר בדק בעת הברכה ולמה יבדוק במעט רגע דיוצא לרה״ר. גם רובא וי״ל כ״ש חזקה כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן וי״ח טריפות לאו בקל הוא. וכן ס״ס די״ל דעדיף מרוב אפ״ה כל דיש לברורי בקל מבררינן עי״ד ק״י בש״ך אות ס״ו ובפריי שם. וז״ש ר״ת למאי נ״מ נישייליה דליתיה קמן ובדיקה טורח הוא:

ואמנם כן ראוי להעיר בכאן פרט א׳ והוא דחז״ל יש להם רשות לעשות סייג וגדר והורשו ע״כ מקרא דושמרתם אש משמרתי עשו משמרת למשמרת עיין ר״מ פ״ב מה׳ ממרים ועיין תוספות מנחות ס״א א׳ ד״ה האוהב ב׳ ד״ה האיר ונהי דמצינו כמה פעמים בש״ס אף בעשה עשו סייג וגדר י״ל דווקא שלא לעבור עליה בקום ועשה כמו יבמות כ׳ ב׳ חייבי עשה כו׳ (ושם י״ל א״א שלא במקום מצוה כרת) ודוכתי טובי הא בשוא״ת לא עשו סייג וגדר וקריאת שמע עד חצות ולאח״כ קורא ועבריין מקרי וזהירות הוא לא סייג וא״כ ציצית דהוה שוא״ת כמ״ש התוס׳ יבמות צ׳ ב׳ נא עשו סייג לגזור מדרבנן שלא לילך אחר חזקה משא״כ חומר לא תשא י״א דהוה ד״ת עיין רט״ו עשו סייג שלא לילך בתר חזקה ואין מקומו פה להאריך יותר. ולקמן בי״ג י״ל לכאורה לרה״ר הוה ס״ס שמא כשירים ושמא ארבעתן פסולים ובטילים וס״ס א״צ לברורי אף בקל להר״ב בי״ד סימן ק״י סעיף מ׳ יע״ש ואינו נכון ועמ״ש לקמן בזה והנה בקרא סוף פרשה אחיי ושמרתם את משמרתי לבלתי עשו״ת מתועבות משמע נמי שהורשו לעשות משמרת שלא לעבור בקום ועשה לא בשוא״ת ויש דמדומי ראייה ממה שעשו חז״ל הרחקה בחמץ באכילה ב״ש ובהשבתה לא עשו הרחקה שזה קום ועשה וזה שוא״ת. והבן: ועיין בר״מ ה׳ ציצית פ״ג ה״י הל הלובש טלית בלא ציצית ביטל מ״ע אין סותר למרדכי בסימן י״ג לקמן וגם לתוס׳ יבמות צ׳ ואי״ה שם יבואר ומפני שבס׳ חמד משה לא כתב כן הוצרכתי לזה:

ימשמש עט״ז הנה הבין מב״י דמצוה שיש לה משך זמן יכול לכתחלה לברך אחר עשייה והוה עובר למה שאח״כ וע״ז אמר דאין מוכרח דאימא לכתחילה צריך כה״ג נמי עובר לעשייתן ממש ושאני כאן דרוצה ללבוש שלא ילך ד״א בלא ציצית וידיו מטונפות א״א אלא אח״כ ועמ״ש במ״א אות י״ב. ועל הלבוש קשה שכתב דא״א בענין אחר ועוד דיש לה משך זמן דמשמע לתי׳ אחר אפי׳ אין לה משך זמן והא ל״ד לטבילה ששם א״א בע״א דגברא לא חזי כלל משא״כ כאן דימתין עד שיטול ידו ובט״ז א״ש כדפרישית. ובנט״י לקמן דמברך קודם הניגוב התם הטעם דרוב פעמים ידיו מטונפות ואסור להזכיר השם אבל מצוה שיכול לברך קודם ממש וודאי צריך אע״פ שיש לה משך זמן. ולעיל סעיף א׳ יתעטף ויברך קודם עיטוף יע״ש:

אם עט״ז הקשה פסקי ש״ע אהדדי דכאן פסק אם לא היה דעתו תחלה כו׳ ומשמע אף שיש מאותן בגדים שהיה דעתו עליהן ובי״ד סימן י״ט ס״ז פסק המחבר כסמ״ג דאם יש עדיין לפניו אין מברך ושחיטה וציצית דומין זה לזה ומ״ש כאן דמברך עוד ומ״ש הב״ח דאכילה ושחיטה יש קבע כלומר אדם קובע לאכול הרבה ולשחוט הרבה ואין נראה כי שחיטה דומה לציצית וגבי אכילה ל״ש קבע היינו דאין לה קביעות ונגרר מאכילה לאכילה והנה משמע דמודה הט״ז אם כבר לבש ואח״כ הביאו עוד דיברך שנית ובי״ד י״ט סעיף ו׳ ממין הראשון אין מברך יע״ש אלא שהט״ז שם כתב דלא קיי״ל כן יע״ש באות י״א ובש״ך ט׳ שבמקצת דפוסים לית שם וכן עיקר יע״ש. ומ״מ מ״ש הט״ז מר״ו דאם יש עוד לפניו מאותו המין הנה בלבוש לקמן כתב בפירוש אפילו אין לפניו נמי יע״ש ועא״ר שם ט׳ ועבי״ד שם בט״ז אות י״א כתב דלרא״ש יש לחלק בין פירות לשחיטה משמע דבאכילה אף שאין לפניו מאותו המין אפ״ה אין מברך וצ״ע ואי״ה בר״ו אבאר עוד:

דהליכה עט״ז. הב״י כתב דהרא״ש חולק אמהר״מ וסובר דהליכה חשיב הפסק ובהכי פירש דברי הטור דמש״ה בביה״כ צריך פ״ש לברך והקשה מתוס׳ סוכה ל״ט א׳ ד״ה כל יע״ש דהוכיחו דעכ״פ כ״ב אמה השהייה הוי הפסק בין נט״י להמוציא וכ״ה בקס״ו ס״א והיינו מדאמרינן זבחים ל״ג א׳ דסמיכת אשם מצורע לא היה תיכף לסמיכה שחיטה דמרחק צפון כ״ב אמה מפתח ומאי קושיא דהתם הליכה הוי הפסק אבל שהייה בלי הילוך מנלן דלא היה תיכף אלא ש״מ כל שאין שהייה הפסק הליכה נמי לא הפסק וע״כ שם מטעם שהייה כ״ב אמה לא הוה תכיפה ולפ״ז בציצית דאין שהייה הפסק וודאי הליכה נמי לא הוי הפסק (מ״ש דא\ל״כ הוי לחשיב גבי שלש תכיפות כל הברכות א״י דבר״ו ס״ב איתא דאסור להפסיק לכתחל״ה בשתיקה בין ברכה לעשי׳ יותר מכדי דיבור ועמ״א קס״ו אות ג׳ מ״ש בכדי אין להפסיק כלל ומיהו י״ל בין בגד לבגד לא איכפת לן בשהייה) והעלה דהרא״ה ומהר״מ אין חולקין כעי״ן מ״ש מהרא״י ז״ל: והנה מוכרח אני להאריך קצת בכאן. הנה המ״א בקס״ו אות ג׳ הקשה על תוס׳ סוטה וכוונתו נ״ל דממ״נ אם סוברים דביאה במקצת שמיה ביאה אין מוכח דכ״ב אמה הפסק דמרשות לרשות הפסק דהמקשה סבור כרבי דלא מרחק צפון כו׳ ואי סוברים דלא שמיה ביאה (פ״ג מה׳ ביאת מקדש הי״ח מחלוקת הר״מ והר״א ז״ל) וכרבי יוסי בר״י דמרחק צפון ומעייל ידיה לבהונות א״כ מוכח אפילו פחות מכ״ב אמה הפסק דיד המצורע יותר מאמה וחצי בערך זה קושייתו (ועא״ר כאן אות ט״ו פורתא לא דק ולא הונח להמ״א בזה דמוכח דבערך כ׳ אמה הפסק) וליישב זה אומר דהתוס׳ הוקשה להם מדאמר רב יוסף התם לדחויי סייעתא דעולא הא מני ר״י בר״י הוא ולא אמר דלמא כדרך דחוי ועוד דמה״ת לאוקמי ברייתא כר״י בר״י דלא כהלכתא דהלכה כרבי (עיין ר״מ פ״ד מחוסרי כפרה ה״ב ובכ״מ שם) ועוד דהלכתא כעולא וכר״א ז״ל בה׳ ביאת מקדש וכן סוברים התוס׳ אלא דהמקשה סבור דכרבי והשיב רב יוסף דבהכרח ברייתא כר״י בר״י דאי כרבי אמאי לא הוה תיכף דמחלל פת״ח ששם עומד עד תוך העזרה מיד הוה תיכף דלא כסברת המקשה ובהכרח ר״י בר״י והשתא אין סייעתא די״ל ל״ש ביאה וכ׳ אמה הפסק או שמיה ביאה וכ״ב אמה עכ״פ הפסק וסומך בחלל ומוליך הבהמה משם עד צפון כ״ב אמות שלימות ומתורץ קושיית המ״א בקס״ו ג׳ ולזה כתב הט״ז א״כ מוכח מהתם דכ״ב אמה והליכה מרשות לרשות מחלל הפתח עד צפון לא הוי הפסק רק השהייה הוי הפסק ואף דבקע״ח מבואר מפינה לפינה הפסק י״ל דהטלית עליו כמ״ש במ״א י״ז לדעת מהר״ם וכן מוכח זהו תורף דברי הט״ז. ואמנם יש לחלק בין רשות לרשות אחר הוי הפסק ומחלל הפת״ח לפנים בעזרה לא הוי רשות אחר דנהי דמאגף ולחוץ כלחוץ (עיין סי׳ נ״ה סי״ג) ומ״מ רשות אחר״ת ממ״ש לא הוי וע״כ דשהייה לא הוי תיכ״ף והוכיחו שפיר התוס׳ בסוטה מזה משא״כ מביתו לביהכ״נ לרשות אחרת הפס״ק נמי הוי ואי״ה במ״א יבואר עוד:

צריך עט״ז ועב״י כי פירוש דברי הטור דהפסק הוי בתפילין כמו בציצית אם פשט לילך לבית הכסא נמי ספק ודעתו נוטה שא״צ לברך אף בתפילין שנית והזזה שלא מדעת שאני ולפ״ז ייחס שגגה גדולה להטור מסוכה דרבא מברך כשיצא מבית הכסא. אלא דבלא״ה קשה א״כ אמאי לא מסופק הטור בתפילין כמו בציצית ש״מ דידע מההיא דרבא בסוכה ושאני התם כמ״ש בד״מ אות ו׳ דאסור לכנוס לביה״כ בתפילין הוי הפסק משא״כ טלית אפי׳ טלית גדול דנכון להסיר בביה״כ מ״מ אין איסור ומש״ה מסופק משא״כ תפילין בביה״כ ואה״נ דתפילין במקום שא״צ להסיר הוי הפסק כמו בציצית ודעתי שאין לברך וכ״פ הט״ז באות י״ב דספק ברכות להקל דאין לברך כשהסיר אדעתיה להחזיר אפילו הולך לבית הכסא ואפילו אין טלית קטן עליו ואי״ה בי״ג יבואר עוד:

וי״א עט״ז. העתיק דברי הב״י שהביא דברי האגור ופירש הב״י דמיירי בדעתו ללובשו מיד דאל״כ מ״ט דר״ח שחילק בין נשאר טלית קטן עליו וזה שלא כטור שנטה דעתו אם הסיר הטלית אדעתיה ללובשו מיד דא״צ לברך שנית ואף בלא נשאר קטן עליו. ובש״ע פסק הב״י כפירושו וכדעתו בארוך דצריך לברך שנית ואפילו קטן עליו ואפשר דדחה חילוק מהר״מ דמה טעם בנשאר קטן עליו וכמ״ש לבוש ואמנם נראה לי לומר דמשו״ה השמיטו המחבר חילוק ר״מ והוא דמהר״מ הנ״ל המוזכר באגור ור״ח א״ז אזלי לשיטתייהו במה שהביא הב״י לעיל בשם תה״ד העתק תשובה שמהר״מ סובר הליכה מביתו לביה״כ לא חשיב הפסק ולא הלך בטלית קטן לבית הכנסת וקשה מקע״ח ס״ב בהגה״ה מגמרא דברים שאין טעון ברכה לאחריהם הליכה מחדר לחדר הפסק וצריך לומר כמ״ש המ״א אות י״ז דטלית קטן עליו לא אזדא עדיין המצוה ומשו״ה בההיא דנשאל האגור שיצא מבית הכנסת והסיר טלית ובא אח״כ לביה״כ ולובשו חילק שפיר הר״ח א״ז אליביה דמהר״מ גופו פירש כן דהא דמברך שנית כשאין טלית קטן עליו והליכה כה״ג מחדר לחדר הפסק כשחזר לביה״כ ולובשו משא״כ כשהקטן עליו אין מברך דלשיטת מהר״מ הליכה לא חשיב הפסק וסובר כטור דאדעתיה ללובשו אין מברך רק מטעם מחדר לחדר קאתינן עליה משא״כ המחבר בסי״ג הכריע דהליכה חשוב הפסק ודינא דסי״ד באותו חדר עצמו ולא כטור וראיה מרבא בתפילין (ואין סובר חילוק ד״מ עט״ז י״ב) א״כ מה טעם בין נשאר קטן או לאו:

והט״ז ז״ל פירש דעת ר״ח דסובר כמו בר״ו בפירות דאם יש עדיין לפניו מהני ה״ה כאן (ואזיל לשיטתיה באות יו״ד עמ״ש שם דבעינן שיש עדיין מקצת הפירות) ואף לפסק המחבר בסי״ב דאין מדמה לפירות לבישה כמ״ש הט״ז שם אות יו״ד כאן אין מעשה חדש. והמחבר לא ניחא ליה בכך ומשו״ה השמיטו. והקשה על הרמ״א בקושיית ל״ח ומ״א אות י״ט דאם י׳א ב׳ תרתי בעי קשה מסימן כ״ה סי״ב דהתם אין נשארו תפילין כו׳ ואפ״ה א״צ לחזור ולברך ואם לומר י״א הללו אפילו באין דעתו קשה למה כקושיית ב״י ועמ״א בזה ועיין אות י״ב. והנה דברי הלבוש לכאורה ירעו קדקוד דכאן פסק כהמחבר דצריך לברך ובסימן כ״ה סי״ב פסק דא״צ לברך כשהזיזו אדעתיה להחזיר למקומן וראיתי בא״ר אות ט״ז הרגיש בזה וי״ל דשאני ליה בין הסירן לגמרי ובין הזזה ובזה מיושב קושיית רמ״א אהדדי דג״כ שני ליה בין הסירן לגמרי ובין הזזה ודברי הלבוש מחוורין כשמלה ואמנם בא״ר כ״ה אות כ׳ כתב ה״ה הסירן ויש לכוין דברי הלבוש וא״י איך וכדכתיבנא. עמ״ש במ״א אות י״ח מזה:

וחוזר עט״ז. הב״י כתב דהטור סובר דחוזר ומברך כמו תפילין והקשה הט״ז א״כ רובו נמי כמו תפילין והראיה מצ״ז דכתב הטור כיל״ו שאני הפסק בתפלה ורובו אין הפסק ויברך אח״כ (אע״ג דצריך עובר לעשייתן לכתחלה כמו בסי׳ כ״ה ס״ח במשך זמן כאן אי אפשר) ומיהו הב״י לא הביא כ״א כמו דאשכחן בתפלה הפרש ה״ה י״ל לענין ברכה יש הפרש ומ״ש בתפילין רובן א״י דאה״נ להב״י א״צ ועא״ר אות ח״י ומיהו לדידן לקמן כ״ה סי״ב אין מברכין אף בנשמטו כולם עמ״א שם אות כ״א: כתב א״ר בשם שכ״ג בירך ונפל טליתו כולו מידו והגביה א״צ לברך פ״ש פשוט הוא מר״ו ס״ו דווקא נאבד או נמאס ולעיל כתבנו דאם נפסק ציציותיו דמיא להתם:

הלן עט״ז האריך ועב״ח והם כעין דבריו. והנה מ״ש חובת מנ״א כלומר שאין חיוב לילך בציצית כ״א הלובש ד׳ כנפות מחויב לעשות ציצית (אבל לא חובת מנא ממש דקיי״ל כלי קופסא פטורין ואי היה מחויב לילך בציצית שפיר י״ל לילה מפסיקו) והנה הגמרא מנחות מ״ב א׳ ורש״י שם ד״ה א״כ רק פעם א׳ כשהיתה חדשה ומכאן ואילך לא הרי מבואר דוודאי פשטו לפעמים אלא לרבנן דרבי אף פשטו והסיח דעתו זמן מה לא הוי היסח הדעת וד״ת מברך כשמתעטף והמעיין בסוכה מ״ו א׳ לענין סוכה מסיק תנאי היא דר׳ מברך תפילין כל פעם שמניחן ורבנן אין מברך רק בשחרית ופירש״י ה״ה סוכה לרבנן יום א׳ מברך ותו לא דאין לילות מפסיקין הרי מבואר דוודאי כל ז׳ הימים לא היה סגור בסוכה ויוצא לשוק והסיח זמן רב אפ״ה לרבנן כיון דאין זמן פטור מפסיק די ברכה א׳ ה״ה כאן גם המקשה סובר דפושטו בלילה ואפ״ה לרבנן די ברכה פעם א׳ ותו לא ומשני כרבי דכל זמן שמניחן אף ביום הרבה פעמים מברך כל פעם ופריך אי הכ״י ביום נמי אי כרבי משא״כ לרבנן שפיר ומשני איניש צנוע הוה ולא שרי לגלימיה כולי יומא ופירש״י ולעולם כרבי ולא כרבנן ופריך עוד מ״ש מצפרא ופירש״י למברך באשמורת ומשני כי משני מכסות לילה ליום ופירש״י ב׳ טליתות היו לו והוכיח הרא״ש מכאן בהלכות קטנות ה׳ ציצית דאם לבוש טלית ולובש אח״כ דצריך לברך עוד הביאו הב״י אלמא כפירש׳י סובר. אלא בתשובה פירש בסוגיין פירוש אחר דהמקשה היה סובר וודאי הלכתא כרבי כדמסיק בסוכה מ״ו ואנן עבדינן כרבי יע״ש א״כ מה הוקשה לו ארב יהודה אלא דסבור דלא היה פושע בלילה הטלית (כיון דלילה זמן ציצית הוי מסתמא גם בלילה כו׳) ומשני כדרבי כלומר כמו רבי היה חולץ תפילין כמה פעמים ביום ומניחן ומברך ה״נ רב יהודה היה פושטו בלילה וזה עיקר התירוץ (בב״י כתוב בדפוס ברלין דרבי וצ״ל כדרבי או דברי רבי פירושו שהיה פושט״ן בלילה כו׳ ור״ל רב יהודה וכאלו אמר פושט ואטלית קאי) ופריך אי הכי כולי יומא נמי כשפושט ומשני איניש צנוע היה ולא פשט כל היום ש״מ דלמ״ד לאו זמן ציצית אפילו ישן בטליתו אין מברך דהא המקשה הקשה דלילה זמן ציצית ואהא אין חולק התרצן. והעלה הט״ז דפירש״י עיקר דהמקשה נמי סובר שפושטו בלילה רק סבר כרבנן דרבי ולדידהו אף הסיח זמן רב כמו סוכה רק יום א׳ מברך כיון שאין זמן פטור מפסיק ומשו״ה פריך דווקא אי זמן ציצית הוא הא אי לאו זמן ציצית כיון שפשטן וודאי מברך משא״כ אי אין פושטו אף דלילה זמן ציצית וגם לדידן בכסות יום חייב בלילה להרא״ש אין מברך בבוקר. והנך רואה מדאמר לא שרי כוליה יומא משמע הא שרי רגע מברך וזה מסכים כהמחבר סעיף י״ד אם לא כול״י יומא ל״ד רק זמן רב. ומסוכה מ״ו דאמר רבא לא אמר כשמעתיה דמעייל לבית הכסא ומנח תפילין כו׳ לא קשיא דלמא בית הכסא שאני דאסיר לכנוס שם בתפילין כמו שחילק הד״מ בסי״ד ובד״מ אות ז׳ י״ל דלרבנן כיון שאין זמן רב והיסח דעת אין מפסיקו כ״ש תפילין בנכנס לביה״כ והבן זה ועיין באות י״ו ועיין סוכה מ״ב רב יהודה אמר שמוחל וליה לא ס״ל ומ״מ יותר יתכן פירש״י:

טוב עט״ז ומסיק דאין לברך כלל בבוקר ומשמע אף דאיכא כעין ספק ספיקא שמא הלכה כרמב״ם דכסות יום בלילה פטור ושמא כתשובת הרא״ש אפ״ה אין מברך. ומיהו בתשובת הרא״ש כתב דא״צ להסיר בבוקר משמע דאם רוצה עכ״פ מסירו בבוקר ומתעטף ויברך ואפשר לגרום ברכה שא״צ אסור: והנה ברכת התורה אין זמן פטור ומברך בכל בוקר דכוונתינו רק לפטור מעל״ע עיין סימן מ״ז ל״ד דכאן לבוש הוא בטלית ואין לברך נ״ל. ואין להאריך יותר:

וכן עט״ז דל״ת לשיטתיה באות י״ו ואין נכון מלת וכן שכתב הר״ב דבדק המחבר רק טוב מאמר שמאתמול משא״כ קודם היום חיובא לזה אמר דבלאו דבריו אין נכון דהרי המפרשים כתבו זה מהגמי״י פ״ג מתפלה (באר הגולה ת׳ ט״ס הגמי״י רק רא״ש בתשובה) ומייתי ראיה מתפילין משמע חיובא והב״י דקדק אהרא״ש שכתב וטו׳ב ותי׳ שמ״א הרא״ש סובר דל״ד לתפילין שהמשמוש חיובא והרב שהביאו להגמי״י לאיזה צורך הא כ״ש הוא מדין המחבר אלא בכאן חיובא ומלת וכן אין מדוקדק:

ביטול עט״ז וסי׳ י״ז אות נ׳ יע״ש. והוא מר״מ פ״ב מציצית ה״י ואין סתירה מכאן למ״ש המרדכי הביאו הב״י ומ״א י״ג ח׳ ואי״ה יבואר: