אפילו עט״ז הנה ברבינו יונה הטעם דעביט מ״ה אסור ומ״ר רק דרבנן מש״ה מהני שם רביעית מים ולא בעביט של מ״ר (דמאיס ביותר ומ״ה אסור ובב״י דפוס ברלין חסר תיבות תר״י יע״ש) ולפ״ז מ״ר שריחן רע לא מהני רביעית מים דמ״ה אסורים כמ״ש בע״ד וע״ט בהקדמת ט״ז יע״ש וסתימת הפוסקים לא משמע כן (ומהא דכמה מיא בעי משמע נמי כך דמ״ה הויין) לכן בחר בטעם הב״י דאין מתערבין יע״ש. ומה״ט בצואה לא מהני נתינת מים דאין מתערב ורוק עבה דמהני לפי שעה מטעם כיסוי לא מטעם ביטול ומים עכורים נמי מטעם כיסוי כי מלת וכסיי׳ סובל ב״פ א׳ כיסוי הראוי היינו צואה בעששית ב׳ כיסוי העלמת עין מש״ה רוק עבה ומים עכורים העלמת עין הוי נמי כיסוי וע׳ סימן ע״ו במ״א אות ט׳ וכמ״ש כאן נראה יותר. ובע״ט במ״א א׳ יע״ש:

של עט״ז כתב דלא בלע והנה מתכות קיי״ל דבלע ע״י כבוש כמבואר בי״ד סימן ס״ח בש״ך אות ל״ג ובפריי שם וק״ה במ״ז אות ד׳ הארכתי. אלא כיון דאין בלוע הרבה לא דיינינן כצואה וכבית הכסא וא״כ ה״ה זכוכית אע״ג בתנ״א דאין מהני הגעלה הא ביי״נ פסק לקולא וע׳ א״ר. ועיין לבוש כ״כ חרס ועץ דרכן לבלוע הרבה משא״כ מתכות וזכוכית אין בולעין הרבה. ומיהו המעיין בב״י כ׳ זכוכית לא בלע כלל וכצ״ל במתכות בכבוש כמ״ש במ״א דאי בלע קצת הוי כבית הכסא במיוחדין כרא״ש ורמב״ם (ומ״ש הרא״ש ומיהו גרף ועביט חרס לאו חזרה הוא לומר דלאו מטעם כביה״כ אלא מטעם בלוע כמ״ש הפרישה אלא הכי פירושא מיהו אע״ג מטעם כבית הכסא אפ״ה יש להתיר מתכות וזכוכית דבלשון התלמוד גרף ועביט חרס משא״כ אי מטעם צואה דמזוהם הרבה פשיטא דא״צ להוכחה דודאי זכוכית לא בלע כצ״ל) וא״כ שפיר הקשה הט״ז הר״ב מדשתיק ליה כאן אודי ליה ובתנ״א ס״כז כתב דלא מהני להו הגעלה ובמתכות י״ל שם לפעמים מערין רותחין עמ״א שם אות נו״ן ועמ״ש בפר״י לי״ד ק״ה בט״ז:

רחוצים עט״ז כוונתו לתוס׳ ברכות כ״ה ב׳ ד״ה ובלבד דבגרף אפשר דלא מהני מים הא בעביט של מ״ר בזכוכית עכ״פ מהני מים אעפ״י שאין רחוצים יפה דמ״ר דרבנן מהני מים כתר״י והן מתערבים המ״ר עם המים והב״י כתב דרביעית לא מעל׳ ולא מוריד ולכן כתב כאן רחוצים דוקא וא״י באמת בעביט למה לא מהני ולפ״ז דברי התוס׳ בגרף אפשר דל״מ היינו בזכוכית דבצואה בעינן וכסית או רוק עבה. וטעם הב״י י״ל בעביט נמי הואיל ודבוק זוהמא בפנים אף ממ״ר לבד אין מתערב עם המים ול״מ רביעית:

ויש אוסרים עט״ז הנה טעם המתירין י״ל בא׳ מב׳ פנים או דטעמא דעביט וגרף כבית הכסא דמיין בפנים ובחוץ הוי כמחיצות בית הכסא דשרי עסי׳ ס״א והאוסרין סוברים דבלוע הוי כצואה או דכ״ע מטעם בלוע כצואה והמתירין סוברים דלא בלע מעבר לעבר ומהני כפאו ע״פ ועמ״ש במ״א אות ח׳ מזה. מ״ש בטור כתב היינו דהגאון פסק כר״ש בן גמליאל דמטה גבוה עשרה חוצצת אע״ג דחכמים פליגי עליה (וכ״מ ששנה רשב״ג במשנה דוקא) דהבעיא אזלא אליביה עשרה גבוה והגרף לאחר המטה חוצצת. ואע״ג לרש״י בעיא אליבא דר״ש בן אלעזר ואפ״ה אין הלכה כמותו כיון דרבא פסק דלאו כוותיה וט״ס בדפוס רשב״א במקום רשב״ג ורשב״ג במקום רשב״א ועיין אות ה׳ ומ״ש בעזה״י בזה. ומ״ש ברשות אחרת הב״י הגיה אחת והיינו מ״ש לרש״י האבעיא תחת המטה ברשות אחרת כלומר לא תחת המטה וכ״כ הב״ח וא״צ להגיה אחת יע״ש ומ״ש בחנם הגיה כאן בש״ע אין זכר למו רק בב״י הגיה כן:

וכן עט״ז משמע אפי׳ אין מכותל לכותל וכגאון באות ד׳ דמפרש הבעיא לרשב״ג וא״י היאך מוכח המסקנא בטור כן הא כתב ומיהו לרש״י כו׳ א״כ י״ל הלכה כחכמים בברייתא דמכותל לכותל בעינן וכמ״א ד׳ מ״ש המחבר מכוסה מהני דל״ת כבית הכסא וחמור מצואה עצמה (די״א מחיצות ביה״כ כו׳ גם אע״פ שפינהו הצואה) קמ״ל. ודע דפי״ר ליב״ן לא מחשב רשות בפ״ע לענין שבת כמ״ש הט״ז בשמ״ו אות ז׳ לדידן כרמלית כ״ש ביש צואה קמיה פונדק או בין בית לבית (בעיירות קטנות) שאסור לומר שם ד״ת אף באין רואה עסי׳ ע״ט במ״א ח׳: