אלא עט״ז. הנה במנחות ל״ט ב׳ פירש״י ד״ה ופרט לך בכלאים (דברים כ״ב) ונגעים (ויקרא י״ג) ובשבת כ״ו ד״ה הואיל כו׳ בשרץ ומת וש״ז וציצית וד״ה ופרט בא׳ מהם בנגעים והנה אמת כלאים א״צ בנין אב כדמסיק כ״ז ב׳ שם בהדיא כתיב צ״ו וע׳ תוס׳ ד״ה אלא. ואמנם כי היכי דלא למיהוי ב׳ כתובים כלאים ונגעים י״ל דכלאים מיותר לאיזו דרשא אלא דא״כ לא הוה רב פפא בדותא כך כתבו התוס׳ שם. ורש״י שבת כ״ו ב׳ ד״ה ופרט כתב דדריש בכלל ופרט משא״כ בכלאים אין זה כלל ופרט דכלל ובגד בהעלאה כתיב ויקרא י״ט ולא תלבש שעטנז צ״ו יחדיו דברים כ״ב ולא דנין בכלל ופרט ובחדושינו בשבת הארכנו וכאן אין מקומו פה ולזה אמר ופרט בא׳ מהן והיינו נגעים לא כלאים אמנם מה שהזכיר כלאים א״י למה דמסיק בשבת כ״ז דר״פ בדותא הוא ורש״י כ״ו ב׳ ד״ה הואיל השמיט כלאים לכוונת זו: והוי יודע דסבור הייתי לומר דרב פפא לשיטתיה בכורות י״ז א׳ דרנב״י ה״מ שאין צמרו (רחל בת״עז עמ״ש במ״א א׳) מטמא בנגעים וכ״כ הר״מ ז״ל פי״ג ה״ג מהט׳צ ור״פ אמר ה״מ שפסול לתכלת מן הפשתים שלא נשתנה סי׳ וראב״י ה׳מ שאין לוקין כלאים כו׳ והנה י״ל רב פפא סובר דמחמת יתורא דצמר ופשתים דמותר דהא בגד יליף שעטנז מנגעים ומיותר להקיש מה פשתן בלא נשתנו אי לאו יתורא לא הייתי אומר היקש זה והשתא יליף נגעים בנין אב מכלאים דרחל בת עז אין לוקה (ולא הוה ב׳ כתובים) ולא כרנב״י דיליף לה מפשתים או פשתים כו׳ דר״פ ל״ל היקשא אי לאו יתורא והשתא שעטנז לג״ש אתיא לבישה מהעלאה כי היכי דליהוי צ״ו מיותר להיקשא ולא בדותא היא (ועיין תוס׳ שבת כ״ז א׳ ד״ה אלא ותבין) אלא רב אשי מסיק בכורות דהמדלה גפן ע״ג תאנה פסול ומשמע דיליף היקשא בלא יתורא וסתמא דמסדרי הש״ס הוא רבינא ורב אשי ומסיק בשבת סתמא דתלמודא דר״פ בדותא הוא וכדאמרן ומ״מ הט״ז לא היה להביא כלאים כדאמרן עיין ר״מ פ״ו מה׳ איסורי מזבח ה״י פסק כן וכבר הגיע העת לפסוק בכאן כי יצאתי חוץ מגדרי. ועמ״ש במ״א א׳:

וי״א עט״ז ועב״י ובגמרא מנחות ל״ט ב׳ דרחבא ורב יהודה ורבא וגם יש אידך חנא דבי ר״י דנפיק מהך תנא. והנ״מ אי שאר בגדים ד״ת או דרבנן א׳ דיותר ראוי לעשות בגד שיוצא מ״ה ומיהו בסעיף ו׳ ראוי אף להר״ב יע״ש. ב׳ ספק דרבנן לקולא אם יש איזו ספק בשאר בגדים אי חייבין ומיהו למ״ש יו״ד י״א מ״א תס״ז אות ב׳ בסופו ותפ״ט במ״א וט״ז ה״ו דאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה ומיהו באין לו בגד אחר וציצית כלל. ג׳ ביש לו הרבה בגדים א״צ לבדוק זה דבדרבנן אפשר לא אמרינן כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן ומיהו ז״א עמ״ש בסי׳ ח׳ במ׳א וט״ז ח׳ ט׳. ד׳ ביושב בציבור ונפסק א׳ מהם בדרבנן בחול י״ל כבוד הבריות דוחה דרבנן עס״י י״ג במ״א אות ח׳. ה׳ אם יש לו ב׳ טליתים משי וצמר ובירך על המשי צריך שיתכוין בפירוש לפטור הצמר לא בסתמא אע״פ שדעתו ללבוש שתיהם עמ״ש בסי׳ ח׳ סעיף י״ב בט״ז ומ״א ראיה מר״ו בא״ר א׳ בב׳י דמצנון וזית יע״ש. ו׳ אם לבש כלאים בזמן הזה בציצית ד״ת י״א דמ״ה עכשיו שרי רק מדרבנן א״כ לא מפסל מ״ה לעדות ובגדים דרבנן מפסל מ״ה כתבתיה בפתיחה. ז׳ אם לבוש טלית בלא ציצית שמכין אותו עד שתצא נפשו ואם עשה ציצית ולא נלקה לוקין אח״כ מכות מרדות אי בדרבנן לוקין בשוא״ת יש נ״מ לפסולי עדות דרבנן עיין פתיחה בזה וטומטום נ״מ ג״כ ועיין ע״ש וצ״ע איך יברך:

פוטרין עט״ז הנה להמחבר שאר מינין דרבנן הם אמרו שאין פוטר אלא מינים וצ״ו אמרו דלפטרו בכל המינים ולהר״ב דכל בגדים מ״ה יליף מקרא כדרבא הכנף מין כנף הא כיצד צ״ו כו׳ מנחות ל״ט ב׳: ומ״ש תכלת עמרא לא הבינותי דזה לי״א דכלאים אין פוטר כ״א בפשתן ולא בצמר דאפשר לקיים שניהן (לבוש יע״ש) משא״כ לדידן כמ״ש בסמוך מגדילים סמיכות הענין. וי״ל דבריו לקוחים מרש״י מנחות ל״ט ב׳ ד״ה חוטי צמר יע״ש דקשיא להמחבר אימא הכנף מין כנף צמר לצמר ופשתן לפשתן אלא דפשתן הואיל ותכלת בעי שם צמר צבוע תכלת ה״ה צמר לבן פוטר שם וממילא הכנף לאו דוקא וה״ה איפכא פשתן לצמר. ומיהו סמיכות הפנאה י״ל לצמר לבן בפשתים ואין להאריך ועיין ריש יבמות. עיין פתיחה: ומ״ש ב׳ חוטי תכלת להר״מ לא הוי רק חוט אחד מקצתו תכלת עב״י מזה:

שלא עט״ז. מוכרח אני להעתיק נוסחת הסמ״ק שבידינו והיא נוסחת הכל בו הביאו הב״י (ד׳ק שנת גיל״ו ברננ״ה) וז״ל בסי׳ ל״א (דף י״ג א׳) וכלאים בציצית לגמרי אסור לדידן שאין לנו תכלת וטלית פשתן פטו״ר אפיל״ו במינ״ו. וצמר ופשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם ושאר מינים פוטרים במינם ושלא במינם אין פוטרים בז״ה י״ש שנ״י פירושי״ם וצ״ע במנחות. ומיהו נכון שלא לעשות שום ציצית מפשתן ואפילו בטלית של משי עכ״ל ויש בזה ג׳ פירושים הב״י פי׳ דסמ״ק פוסק כר״ח (מנחות מ״ט א׳) דציצית פשתן אסור בטלית פשתן אטו כסות לילה ואטו ציצית צמר כו׳ וכב״ש יע״ש במנחות וע״ז כתב סמ״ק ומיהו נכון ליזהר אפיל״ו במשי (ושאר מינים) דאין מטילין פשתן כלל אטו לפשתן ואף דגזירה לגזירה קרובה הוא ואף עתה גזירה לא זזה ממקומה. והשתא ה״פ בסמ״ק וכלאים לדידן אסור כו׳ וטלית פשתן פטור אפיל״ו במינו לא מבעיא בצמר דכלאים אסור אפיל״ו במינו פשתן אסור גזירה לא זזה ממקומה וא״ש לשון אפיל״ו אלא דקשה מל״ת במינו ממינ״ו היה לומר (עיין דרישה) גם קשה מה האי דכתב וצמר ופשתים פוטרים במינ״ם דהא פשתים אסור במינם לפשתן ולא יצויר כלל וצריך לדחוק במינ״ם אשגרת לשון ואצמר קאי ושלא במינ״ם משי וכדומה פוטר פשתים ומיהו נכון לבטל ציצית פשתים אפיל״ו ממשי כו׳ וא״ש ב׳ אפילו הקשה על הטור בתרתי א׳ דהיה להקדים הגאונים ואח״כ להסמיך סמ״ק ומיהו ועוד קושיא חזקה דמשמע דהטור מסכים לסמ״ק והא בנפל היסוד דאין הלכה כר״ת וגאונים כ״ש פשתן במשי שרי. גם מלת בזה יש ב׳ פירושים אין להם ביאור. הפי׳ הב׳ פירוש הב״ח ז״ל בביאורי הארכנו והוא דאין גורס שני אפיל״ו א׳ ב׳ וה״פ כלאים אסור לדידן וטלית פשתן פטור במינ״ן היינו שמינו פוטר אותו פשתן לפשתן שפיר דמי וצ״ו פוטרים שלא במינם בזה יש ב׳ פירושים היינו י״א צמר לחוד או פשתים לחוד וי״א צמר ופשתים יחדיו דווקא פוטרים שלא במינם (הגמי״י פ״ג מציצית אות ו׳) וא״כ נכון ליזהר שלא לעשות פשתן למשי דשמא יחדיו וכלאים עתה אסור וה״ה צמר נמי אלא לדיוקא הא פשתים לפשתים שרי לשלול ר״ת וגאונים ומדויקין דברי הטור דפוסק כסמ״ק דפשתן במשי ושאר מינים לא שמא כהגמי״י כו׳ ולפשתן ש״ד דמינו הוא ואעפ״י שגאונים ור״ת אסרו אנן כסמ״ק בזה וכן הסכים הרא״ש ז״ל. הפי׳ הג׳ הוא פי׳ הט״ז (וכדומה שכן פי׳ הפרישה) והוא דאין גורס ב׳ אפי׳ ומפרש כב״ח פטור במינו שמטיל פשתן לפשתן ואמנם במ״ש יש שני פירושים הם הגאונים שהביא הרי״ף ריש יבמות ובהל׳ קטנות הביאו הב״י דמקצת רבוותא סברי דציצית לדידן אין פוטר פשתים כלל דציצית פשתן אין להם מקום מ״ה כ״א תכלת עמרא ולבן ג״כ עמרא (עיין עוד בב״י וב״ח דעת רז״ה ובעל העיטור) ורבא דווקא אמר צ״ו פוטרין שלא במינם כו׳ וא״ש פסחים לטלית פשתן לא מהני דהבגד מ״ה ופשתן אין לו מקום כלל גם יש דעת ר״ת זולת זה דאומר אע״פ שפשתים מקום מ״מ הלכה כב״ש דסדין פשתן פטור לגמרי גזירה נמצא בטלית פשתן יש ב׳ חששות א׳ דעת הגאונים מקצת רבוותא שברי״ף ודעת ר״ת כו׳ ובמשי וכדומה יש רק חששא דמקצת רבוותא כי שמא לדידן דלא כרבא אין פשתן פוטר (אפשר אף למ״ד שאר מינין דרבנן או בעל העיטור ורז״ה והבן זה עב״י) ומש״ה כתב סמ״ק ומיהו במשי וכדומה כיון דאפשר במשי או צמר יש ליזהר שלא לעשות פשתן משא״כ בפשתן אף דיש ב׳ חששות ר״ת והגאונים מ״מ כיון דאין לטלית פשתן תקנה דצמר לא ושאר מינים לא הניחו על ציצית פשתן. ופסק הטור בסמ״ק ממש וז״ש אעפ״י כלומר בטלית פשתן יש יותר חששא ר״ת וגאונים מקצת רבוותא א״א בענין אחר משא״כ במשי. והא דסידר הטור כן ולא להיפך דהא מיהו נכון ליזהר במשי הוא משום טלית פשתן דה״א דסמ״ק אוסר במשי וכ׳ש לטלית פשתן (כגי׳ אפילו) לכן הקדים הסמ״ק והלכה כסמ״ק:

כגון עט״ז עיין אות ג׳ וד׳ ביארתיו דבין להמחבר והר״ב א״ש דין זה ועיין סעיף ו׳ ובמ״ש שם לפסק הלכה בזה:

יש עט״ז וזה למ״ד שאר מינין בתורה ועמ״א אות ה, יע״ש ובלבוש כתב דמ״ה פסול דפסק בס״א כהר״ב בהג״ה והיפך וכתב דיעה א׳ דכל הבגדים חייבין מ״ה יע״ש:

מצבע עט״ז ועיין רש״י מנחות מ״א ב׳ ובר״מ ור״א פ״ב מציצית ה״ח משמע מ״ה קאמר שיהיו ציצית מצבע טלית הכנף מין כנף לר״מ לשיטתיה דשאר מינין מדרבנן קאי הכנף רק לצבע יע״ש ולא משום זה אלי ואנוהו ועמ״א אות ו׳ מזה. עיין אות ח׳:

אף בגדים צבועים עט״ז וכ״כ הב״ח ועמ״א ו׳ מזה. וד׳ כנפות הוא שאין תפור וטלית קפן התפור עמ״א סימן ח׳ אות ד׳ מזה:

שאין עט״ז ועיין מנחות מ״ם א׳ ת״ר הסוגיא לתוס׳ ולר״ת קיי״ל כב״ש ולרש״י מודה ב״ש ממינו עביד וא״כ מ״ש דלית לן כב״ש א״י מהו לרש״י דגם ב״ש מודים ממינם עביד ואפשר לבעל העיטור עב״י וב״ש פוטרי״ן לגמרי דבמקום תכלת בעינן לבן עמרא ולית הלכתא כב״ש בזה ומ״ש בפי׳ הפשט ביבמות אי ציצית פשתן יש לה מקום מ״ה ביארתיו באות ד׳ מזה וכאן אין להאריך: