Peri Megadim on Yoreh De'ah, Mishbezot Zahav
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**וי"א.**עט"ז מ"ש זו דעת הטור וכן סמ"ג בשם ריצב"א הוא בסמ"ג לאווין קמ"א ריש דין בטול ביצה אסורה בשם ר"י בר אברהם והטור שכתב בשם ר"י אין זה סתם ר"י בר שמואל המוזכר בתוספות אלא הוא ריב"א כמ"ש הב"ח ואמנם צריך שתדע דהטור הביא דעת העיטור דביצה אין בטילה וכ"כ הטור בסימן פ"ו והיינו מטעם בריה כרא"ש עש"ך בפ"ו אות יו"ד וז"ש הד"מ כאן דהטור הביא דעת הר"י בלי מחלוקת אף דהביא דעת העיטור דביצה אין בטילה היינו מטעם בריה (מדלא כתב "אבל" בעל העיטור ואין הכרח כ"כ) ובת"ח כלל מ"ב ד"א דעת הטור כעיטור היינו מטעם בריה וכאמור. והט"ז הקשה דברי המחבר אהדדי וכ"כ בפ"ו אות ז' יע"ש. ומ"ש הבאר הגולה קשה דבפ"ו מיירי בלא אפרוח שכ"כ ביצת נבילה יע"ש. ומ"ש בה"מ להתיר יראה דה"ק דבה"מ מותר דבר שפעמים במנין ולסמוך על רמ"א אבל ביצה אפילו בה"מ אסור האידנא דאין דרך למכור במנין כלל אמנם במ"י כלל מ"ב אות ב' יראה שסובר דמ"ש הט"ז להקל בה"מ חוזר אביצה וא"י מנא ליה הא והא וודאי הכל לפי הזמן ועכשיו שאין מוכרין אלא במנין לא בטיל אף בה"מ כדעת רמ"א וכר"י. מ"ש מדין כרכשא יראה אף שנתמלאה מ"מ הכרכשא שהיא טרפה אר"ל מיקרי בלא המילוי ועמ"ש בק"א:
**ודווקא.**עט"ז הנה הד"מ תירץ לפי שיטת הטור דתרנגולת בנוצה ר"ל וע"כ כאן בב"ח קטנים ורש"ל בפג"ה סימן נ"א (ט"ס י"א) תי' דמודה הטור בכבש דגרע מנוצה דהפשטה טירחא טפי מנוצה (ויש לנו הרהורי דברים דהמעיין ברא"ש פג"ה דהביא ראיה מר"ש דפרק התערובת משמע דאפילו בלא הופשט הוה חהר"ל וי"נ). ומ"מ קשה דהר"ב כאן לפי שיטתו בק"א דבנוצה וכ"ש בעורו לא הוה חהר"ל אין צורך להגיה ב"ח קטנים אלא שהכריחו מ"ש הש"ך באות י"ג מטעם מנין לא מטעם חהר"ל והט"ז כתב דב"ח חשיב אף שאר"ל בכחוש ואי נשחט אף שהופשט כיון דכחוש הוא לא ר"ל ועמ"י כלל מ' אות ז' וכלל מ"ב אות ג' ועש"ך אות י"ג. עיין פרישה ד' נשחט אותו שנשחט שרי והשאר אסור יע"ש:
**רוב.**עט"ז הנה תוכן דבריו שבתה"א ק"כ ב' אחר שכתב ולפיכך כו' והם הדברים שהעתיקם המחבר ס"ה כתב הרשב"א ומסתברא שאם נתערב אח"כ באחרות שרי וראיה מכום של עבודת כוכבים והב"י הבין בדברי הרשב"א כפשוטו דמיירי מתערובת חתיכות ומש"ה התיר בס"ה שאר"ל אלא ממנהגא אוסר כו' וא"כ מ"ש הרשב"א ומסתברא קאי אקבוע דרבנן דהיינו חהר"ל ולא קבוע ד"ת שספק הא' מ"ה לא מהני ס"ס כמ"ש המחבר לקמן ס"ט משם הרשב"א גופא בארוך קט"ו בשם ר"י הזקן. ואמנם וודאי קושיא אלימתא הוא על הב"י לכאורה אבל המעיין בקצר מ"ג ב' שינה וכתב דין קבוע דאורייתא בניכר החנות ואח"כ ראינו יוצא ממקולין הוה כקבוע וכתב ויראה לי שאם נתערבה באחרות מותר הרי דכ"כ אקבוע דאורייתא יע"ש. ומ"ש הט"ז דהב"ח פירש דברי הרשב"א כמו שפירש הוא לא זכיתי להבינם דהב"ח בס"ה פירש דהרשב"א אפירש לפנינו קאי וסובר פירש לפנינו הוה דרבנן עש"ך אות כ"ב אבל לא כתב דרשב"א אתערובת חתיכות קאי וכדכתיבנא דבקצר א"א לפרש כך וא"כ הדין עם ב"י דסובר פי' לפנינו הוה דאורייתא וכמ"ש בש"ך אות כ"ב וע"כ משום דקבוע חידוש הוא. ומ"ש הט"ז על הגהות או"ה הנה המעיין שם בהגהות כתב דלא כרשב"א שחושב ולדרבנן ואינו מחלק בין לקח מקביעות י"ל דה"ק דאו"ה חולק וסובר פי' לפנינו הוה דאורייתא ורשב"א סובר דהוה דרבנן וכמ"ש הב"ח ועש"ך אות כ"ב ומ"ש הט"ז דלא קיי"ל כפסק הש"ע דלקמן כו' ר"ל לקמן אות יו"ד הקשה על המחבר דסותר ד"ע דכאן התיר בב' תערובות (ר"ל אף דיהיה כאן דינו כב' תערובות ולקמן בעינן ג' תערובות) ועש"ך אות כ"ב:
**אבל.**עט"ז וכוונתו נעלם ממני דהא המחבר משם הרשב"א אמרה וסובר פירש ממילא שרי כמו שפסק המחבר משמו בס"ו. וע"כ מ"ש ליקח מכאן ואילך אסור ברשב"א משום סיפא נקיט לה ולומר אף באר"ל גזרינן במקולין ואין לומר דרשב"א מיירי בין תערובת חתיכות ובין תערובת חנויות זה שבוש דהא סיים דמש"ה לא גזרינן בקבוע דרבנן הא קבוע דאורייתא אף קודם שנודע אסור כמ"ש באות ה'. ועוד דהא בורכא הוא דע"כ לא קאמר הרא"ש דבאין ניכר גזרינן אלא מהא דאמרינן גזירה שמא יקח מקבוע משא"כ להרשב"א דפי' דקאי אהפרישו במתכוין א"כ מנלן לבדות מלבנו בקבוע דאוריי' כמו תערובת חנויות גזרינן ולא בקבוע דרבנן עמ"ש באות י"ז ע"כ דבריו צ"ע בכאן. ומיהו לדינא אף להרא"ש שרי זה דלא גזרינן שמא יקח מקודם כמבואר בטור ועיין אות ו' ובש"ך אות ל"ג:
**שאין.**עט"ז והסכים למ"ש הש"ך באות י"ד בכוונת הרשב"א במ"ה ותערובת חנויות הוא קבוע דאורייתא ושהרשב"א יודה להרא"ה דבקבוע דאורייתא אף קודם שנודע אסור. ומ"מ הר"ן חולק ומתיר אף קבוע דאורייתא ממש שניכר קודם שנודע דחידוש הוא וכ"כ בנה"כ כאן יע"ש. וכלל תוכן כוונת הט"ז דא"א להתיר כבש א' מקצתו שאר"ל ולאסור הר"ל ולפ"ד ה"ה חתיכה א' שנתערבה ונחתך ממנה שאר"ל ונשאר עדיין ממנה חהר"ל שהכל אסור ובתשובת הרא"ש כלל ב' סימן י"ז כתב וז"ל על כבש טריפה שנתערב בין כשרים אם נאכל כבש א' כולו הכל מותר ובלבד שיאכל ב' ב' (כר"א) ✍לחתיכות דקות מותר ואין לו מובן. כפי הגירסא הכתובה (בתשובת הרא"ש שבידי דפוס ויניציאה השס"ז מ' ח') והב"י בסוף הסימן הביאו והוסיף אלו תיבות "וכל מה שנחתך מהכבשים לחתיכות" כו' ולפ"ד אף שנשארו חהר"ל מכל הכבשים אפ"ה כבש א' מקצתו היתר ומקצתו אסור והט"ז מגיה "וכל הכבשים שנחתכו לחתיכות" ודווקא שנחתכו ולא נשאר אף חתיכה א' ר"ל מכבש טריפה אבל לא נתיר מקצתו ולאסור מקצתו. ומ"מ אף לפ"ד אם נתערבו ב' חתיכות טריפות בין שש וכדומה כשירות ונחתכו ב' לא חיישינן שמא א' מכשירה וא' מטריפה ונשאר עדיין חתיכה טריפה דמדכתב "והרי בוודאי יש" כו' משמע הא מספיקא אין לאסור וכן יראה:
בבה"יהביא מעשה בק"ק ווילנא ששחטו שבעה בהמות ונטלו שני בהמות מבית למקולין ומשלישית לקחו חצי למקולין ואח"כ נמצא מחט בביה"כ שהיה טריפה בלי פקפוק ונפל מחלוקת על חצי בהמה ומשמעות שם שבעל ח"מ והגאון מו"ה העשיל ז"ל מקראקא התירו אף חצי שבבית ובעל בה"ז והבה"י אסרו אף מה שבחוץ וכתב שבעל ח"מ פסק להחמיר ובס' א"ר מצאו להטריף אבל ב' בהמות שבמקולים מותר זה תורף השאלה. והפר"ח באות כ"ג ובקי"א חרה אפו בם וכתב דאינו כן שנמשכו אחר דברי הט"ז ולהלכה העלה דמה שפירש מותר ומה שנשאר בקביעות אף בהמה א' הדין כן שחציה אסור וחציה מותר וה"ה בחהר"ל כן דמה שאר"ל שרי ליחיד בביתו מלבד במטבחים אסור כמ"ש המחבר. וכ"נ דעת הש"ך בנה"כ וכתב דחהר"ל מדרבנן הם הקילו יע"ש ובל"י אות כ"ג החמיר מטעם גירסת הרא"ש ועוד דקביעות ד"ת הוא יע"ש ול"נ כלל דאיזו קביעות ד"ת יש כיון שבבית נשארו ד' וחצי ובמקולין ב' וחצי בכ"א יש תערובת חתיכות לא תערובת חנויות גם העיד בנה"כ דבתשובת הרא"ש דפום קושמנטינא רפ"ב ויניצאה שי"ב היה כתוב כגירסת הב"י יע"ש. וכ"כ המ"י בסולת למנחה בכלל מ"ג וחולק על הט"ז כאן יע"ש:
והנההב"ח בס"ו הביאו הש"ך אות י"ד וי"ז פירש דברי הרר"ש בתשובה בתערובת חנויות דהוה קבוע ד"ת (לדעתו) ואפ"ה מה שלקח קודם שנודע הספק שרי אלמא חצי מותר וחצי אסור המשל בזה ט' חנויות מוחזקות בבשר כשר בכל א' שור א' ולקח חצי מהם לביתו ואח"כ נודע שחנות א' טריפה דהוה קבוע ד"ת לדעת הב"ח וט"ז כאן אפ"ה מה שלקח קודם שרי להב"ח ולא אמרינן איך יהיה חציה אסור וחציה מותר וכ"ש בדרבנן שחציה מותר ומיהו חציה השני אסור אף בדרבנן אמנם בדין הט"ז שנחתך לחשאר"ל ועדיין יש מהאיסור ר"ל אין אני אומר לא היתר ולא איסור דלא שייך ממ"נ ובאין ה"מ יש לאסור אף ליחיד בביתו ובש"ך אות ל"א אבאר עוד. וכ"כ הכר"ו אות י"ט כפר"ח יע"ש וכבר כתבנו דבחהר"ל יש להחמיר כט"ז באין ה"מ ובמעשה דבה"י להקל דמטעם פירש אתינן עליה:
וישלחקור באם היו ג' בהמות א' טריפה ביניהם ונפל מחציתה לים המשל בזה שחלקו כל בהמה לחצאין חלק אחוריים לבד וחלק פנים לבד ונפל חלק פנים לים מי נימא הותרו ב' חלקים הפנים דאיסורא נפל כמ"ש המחבר בס"ז והטעם דל"ד לפי' אחד מהם בפנינו (לרשב"א ולרא"ש אף שלא בפנינו) דלא חולין דפירש דאיסורא הוא אלא אדרבא אמרינן לחומרא איסורא ברובא אישתאר כיון שאנו צריכין לדון על שניהם משא"כ כשנפל א' לים כדבעינן למימר קמן וכמ"ש הרשב"א בתה"א קי"ז א' א"ד כיון ששלשה חלקי אחוריים כולם אסורים אין להתיר חלק הפנים ואף הפר"ח והמ"י ונה"ך שמתירים בפירשו או בנחתך א' מהם אפשר כאן יודו דאי אתה מתיר חלק הפנים יבואו להתיר ג"כ חלק אחוריים ומה שהביאני לזה הוא ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל כ' סימן י"ז בשאלה הנ"ל דאם נאכל כבש א' "כולו" קודם שנודע התערובות אמרינן דאיסורא נאכל משמע הא מקצתו לא ואין הכרע. וסבור הייתי לומר דהר"מ ז"ל בפ"ו מהל' פה"מ פסק כחכמים בזבחים ע"ז ב' קירבו כל הראשים חוץ מא' יוציא לבית השריפה ואח"כ פסק בפ"ז מהלכות עבודת כוכבים ה"י כר"נ בטבעת דנפל א' דהותרו כולן וכבר עמד הלח"מ בזה שם וי"ל דשאני התם כיון שכל הבהמות נשארו כולן רק הראשים נקרבו מקצתן לא רצה להתיר. שוב ראיתי שזה בורכא הוא דהא בפ"ו מפה"מ הכ"א כתב אבר א' באיברים אפילו קרבו כולם חוץ מא' נמי יוצא לשריפה וע"כ כמ"ש הכ"מ בפ"ו מעבודת כוכבים ויש לצדד בה"מ ועדיין צ"ע ✍ועמ"ש בס"ז:
שובראיתי בפנים מאירות ח"א סימן ק"ה כתוב בנדון דידן וז"ל (קצת בע"א) יו"ד בהמות כ"א מונחת בפ"ע החלקים וא' מהן טריפה ובא כלב ואכל לשון א' אי שאר הלשונות שרי דל"ד לקרב ראש א' מהן דהתם שאר איברים אין ניכרים משא"כ כאן כל בהמה בפ"ע הוא יע"ש דכשאנו אומרים זו הלשון דאיסורא הוה אנו דנין על כל החלק הנשאר יע"ש וצ"ע בדין זה של הפ"מ. ולפי שהאריך שם בדברים הנוגעים לסימן זה לכן אביא דבריו כ"א במקומו לקמן בעזה"י. ומ"מ באין מכירין שאר החלקים יש להקל אף באין ה"מ ולומר דאף הט"ז יודה לזה דשרי ובדין של הפ"מ צ"ע:
עודהקשה שם הפ"מ דבק"א כתב הש"ע טעם ממ"נ והא בק"ט סתם כרשב"א דיבש ביבש אסור לאכול כולם בב"א ור"ל דלרשב"א ע"כ הא דנתפצעו שרי לאו מכח ממ"נ ומ"מ אין זה קושיא דאנן ה"ק דממ"נ מותר וכיון שא"א יודעין בבירור שזו האסורה תלינן לומר של היתר הוא ואין להאריך:
**והוא.**עט"ז ומשמע דעתו כהרא"ש כ"מ בש"ך אות ל"ו דווקא קבוע הניכר לא גזרינן ולא בקבוע שאין ניכר ואפילו תערובת חנויות אסור להרא"ש עמ"ש אות י"ז וכ"כ הר"ב בת"ח כלל מ"ג (ד"ב) דטוב להחמיר ובמי"ט פג"ה אות צ"ד כתב שהת"ח בתרא ואזלינן בתרי' אמנם העיקר דהגהות הם אחרונים וכמ"ש המי"ט גופא בדף קע"ג ע"ש ועיין מ"י כלל מ"ג אות מ' דבה"מ יש להקל ועיין שכה"ג א"ח קנ"ה. והנך רואה מדברי כולם דבהג"ה סתם כהמחבר. ול"ת דהר"ב סותם כהרא"ש לגמרי וה"ק להלכה אין חילוק בין מתכוין לממילא אלא כל שלא נשאר קביעות הא' כלל אף במתכוין שרי ע"י דניכבשינהו והיכא דנשאר קצת קביעות הא' אף ממילא אסור כרא"ש והוה א"ש לישנא דהר"ב בהג"ה אבל אם "נתפרשו כולן ביחד" משמע פירש ממילא אפ"ה בעינן כולן וכבר עמד הפר"ח בזה אות כ"ח ותי' דה"ק פירשו מקצתן ע"י כבישה ומ"מ קשיא לישנא דנתפרשו יע"ש היטב. ומ"מ האמת שבהג"ה סתם כהמחבר דאל"כ היל"ל וי"א כיון דבהדיא פליג עליה ועמ"ש באות ז':
**והא.**עט"ז דבריו צריכין ביאור א' מה שחזר והקשה מזבחים והיא קושיא ראשונה. ב' למה לא תירץ בקיצור דבקדשים החמירו טפי אף פירשו כולן אסור ובחולין לא החמירו כ"א בנשארו קצתן בקביעות ובנה"כ השיג עליו בזה גם שאר דבריו הם מקושי ההבנה לכן אבאר:
הנההרא"ש בפ' או"ב סימן ה' הביא דברי בה"ג דנכבשינהו באו"ב ובפג"ה פסק דלא כר"ת בדרוסה דלא מהני כבישה. והטור פסק בסימן י"ו ונ"ז כבה"ג וכר"ת והב"י בש"ע בסימן ט"ז פסק כבה"ג ולא בסימן נ"ז ואזיל לשיטתיה בב"י דתמה על הטור אף שפסק כאן כרשב"א מ"מ ביד וודאי אסור ומיהו באו"ב י"ל דמשום יום א' לא יקח מקבוע כמ"ש הם ז"ל וכמ"ש בש"ך אות ל"ו. והד"מ כאן ובת"ח כלל מ"ג דין ב' תי' דיש חילוק בין נעקרו כולן כו'. ואמנם יש שינוי בין מ"ש בד"מ למ"ש בת"ח דבד"מ כתב דהואיל ועדיין מונחים במקומו הוה עדיין קבוע והעתיקן הש"ך אות ל"ז ואלו בת"ח כתב דכשנשאר במקומו גזרינן שמא יקח מן הקבוע ר"ל מאותן הנשארים. (וצ"ל בין הא לבין נתפרדו כולן דלא גזרינן שמא יקח מב' הנשארים):
ואמנםכן נראה כי סברות הרבה נאמרו בדברי ר"ת דמתיר בדרוסה שנתערב ע"י נכבשינהו י"א אפילו בעצמו ורואה הפרישה והא דפריך ונכבשינהו בזבחים היינו שיראה (דלא כתוס' שם ד"ה ונכבשינהו ע"ג ב' דאזלי לשיטת ר"י) ול"ד לפסחים בט' צבורין דאורייתא פירש לפנינו הוה כלוקח מקבוע לא בקבוע דרבנן חהר"ל ותי' הגמרא גזירה שמא יקח מקבוע וזה בקדשים ולא בחולין. וי"א שר"ת לא התיר אלא שלא בפנינו כו'. והנה הטור בסימן י"ו ונ"ז כתב תקנה דנכבשינהו משמע אפילו בעצמו ורואה הפרישה מדסתם והא וודאי קשיא שסותר למ"ש כאן בב' מקומות שכתב דפירש אסור ולא אמרינן מרובא פריש ולקמן כתב במחלוקת הרשב"א והרא"ש דפירש אסור שמא יקח מקבוע וגם כפל דבריו והב"י כתב דמ"ש תחלה הוא סברת ר"י ועפ"ח והד"מ לא כן ידמה אלא שם בי"ו ונ"ז מיירי שמכה וטורדן מכל וכל שמבטל כל הקביעות ואז פירש לפנינו נמי שרי כיון שבטל כל הקביעות כמ"ש הרשב"א הביאו הש"ך אות ל"ה ושם אבאר וז"ש הרא"ש בפרק או"ב מכה וטורדן אפילו בעצמו ורואה וכאמור וכאן כתב הטור תחלה דפירש אסור ולא אמרינן "מרובא פריש" לא דגזרינן שמא יקח מקבוע דהכא איירי בפירש לפנינו ונשאר מקצת קבוע כ"ע אף הרשב"א מודה דבקבוע דרבנן נמי אסור כמו קבוע דאורייתא דלא כר"ת (ר"ל פירש א' אלא סובר דר"ת יודה כה"ג) וז"ש הטור דלא אמרינן מרובא פריש דהוה קבוע. ולקמן מיירי בפירש שלא בפנינו מקצת ע"ז כתב שמא יקח מקבוע לרא"ש והרשב"א סובר דווקא במתכוין להפרישן אף שאין רואה דהוא הגורם כמ"ש הש"ך אות ל"ז. והשתא מדויקין דברי הד"מ והת"ח היטב:
ומעתהדברי הט"ז שרירין וקיימין. הנה נתחיל לומר זה החילוק הוציא דלא תקשה דברי הטור אהדדי אלמא אף לכתחלה מתיר לטורדן וקשיא הך דזבחים ועיין ש"ך אות ל"ז ובנה"כ ולפי מ"ש א"ש ואח"כ הקשה עוד דאפילו נאמר דבמתכוין אסור ובממילא מותר עכ"פ כשפירש הכל אף ז"א דאכתי קשיא ההיא דזבחים היכא תנן ימותו דהא מסתמא יפרשו הכל מעצמן ונימא כל דפריש ומההיא דהל' שבת שכ"ט ס"כ ט' עובדי כוכבים וא' ישראל פירש א' מהם מפקחין דקל הוא שהקילו בפיקוח נפש שאין הולכין אחר הרוב פירשו כולן ואח"כ פירש א' אין מפקחין שהביא הד"מ ראיה הקשה הט"ז דהתם מטעם קולא דהתם ניכר הקבוע ולא שייך כו' ומש"ה חילקו שם ועב"ח הקשה מזבחים ומשבת ומה שלא תירץ הט"ז בקצרה דבקרשים גזרו אף פירש כל התערובת ולא בחולין משום דהרואה ברא"ש פג"ה צ"ה הביא דברי ר"ת וכפל שם דבריו לומר דלר"ת צריך לחלק בין קדשים לחולין ולא מסתבר כן ואלו כן אף להרא"ש וטור צריך לחלק בין קדשים לחולין ע"כ הניח תחלה הנחה דרא"ש סובר כר"ת סברא א' דמתיר אף בפירש לפנינו ואף ע"י עצמו שמכה וטורדן ומחלק בין חולין לקדשים ומחלק בין קבוע דאורייתא לקבוע דרבנן (דפסחים נמצא בפי עכבר אסור ע"ש בתוס' ומהרש"א ז"ל) ולזה כתב הרא"ש דזה לא מסתבר כלל כיון דחז"ל נתנו על חהר"ל ודברים חשובים דין קבוע (כמ"ש שמא יקח "מקבוע") א"כ כל מה דתקון כעין דאורייתא תקון וכל שפירש לפנינו הוה כלקח ממש מקבוע. וה"ה פירש שלא בפנינו מקצת נמי הכין הוא דנהי דהוה פירש מ"מ הואיל והספק נולד בקביעות תו שפיר גזרינן שמא יקח מקביעות וסברא טובא הוא ולא למידין זה כלל מקדשים. ומיהו בפירש הכל אף בפנינו ואף ע"י עצמו שמכה וטורדן ש"ד דכיון דפירש הכל הוה כשלא בפנינו עש"ך אות ל"ה וגזירה שמא יקח לא גזרינן בחולין דלא ילפינן מקדשים וא"ש הכל:
הכללהעולה מדבריו לדינא דמכה וטורדן בב"ח בעצמו ברואה (דלא כתוס' שפירשו שאין רואה כמו אחורי הגדר או יכניס למקום צר והם נפזרים עפר"ח כ"ח) ומפרישין הכל וליכא למיגזר ונתפזרו כולן הוה כשלא בפנינו. אבל פירש מקצתן אפילו שלא בפנינו אסור כהרא"ש באין ה"מ. ותדקדק בדברי הט"ז ותראה שדבריו כנים ואמתיים. ומ"ש בהעתקת הב"י דברי הרא"ש הוא בסימן נ"ז. גם התב"ש בסימן י"ו אות מ"ז קלסיה להט"ז אלא לענין דינא החמיר שם בשמ"ח דעובד כוכבים יפזרם ולא יראה ישראל יע"ש. אמנם מ"ש התב"ש להרשב"א נמי ע"כ צריכין אנו לזה דלפלגא יליף מקדשים דהא בקדשים אף פי' וממילא אסור דאל"כ תקשה עדיין אמאי ימותו ובחולין יליף מיניה לפלגא דהיינו הפרישה במתכוין עכ"ל אני תמה על רב מובהק כמוהו ז"ל דהמעיין בתה"א ק"ך ב' שכתב וכן דעת ר"ת ז"ל דכל שפירש מעצמו מותר ולא אסרו בשור הנסקל אלא בכובש ביד הרי להדיא דמה שאסרו שם בשור הנסקל בזבחים דהיינו קדשים נמי כל שלא כובש ביד שרי. ומ"ש הרשב"א לר"ת כבר ביארנו שיש סברות מתחלפות בדברי ר"ת עפר"ח אות כ"ו ובש"ך אבאר עוד:
**ונאכל.**עט"ז שהשיג על ת"ה וכ"כ הש"ך אות מ'. וז"ל הרא"ש בתשובה כלל כ' סימן י"ז אמעשה דלקחו בשר מכבשים ואח"כ נמצא כבש א' ביניהם טריפה אם נאכל א' מהם הותרו כולן ואע"ג דפי' ר"י דווקא נפלה מעצמה הא לא"ה קנסי' אטו מזיד דלא שייך אלא לאחר שנודע הספק הא קודם שנודע לא דשמא לא יוודע התערובת. כללו של דבר כ"ז שעומד בחזקת היתר לא שייך למקנסיה עכ"ל ומשם משמע אף שאכלו ישראל (דל"ת כמ"ש הש"ך אות מ' דמיירי אכלה עובד כוכבים) כל שנודע קנסינן ומ"ש הפר"ח אות ל"א דלרווחא דמלתא כ"כ הרא"ש אינו דהא כתב דאע"ג שפירש ר"י כו' משמע לאחר שנודע אף אכלו ישראל שוגג קנסינן. ולמ"ש המ"י כלל מ"ג אות י"ב דעת הר"ב בת"ח שם ד"ג דאפי' פירש שלא בפנינו ולמאן דמתיר (הוא הרשב"א בס"ו) אפ"ה אם נאבד לים הותרו כולן וכמ"ש בש"ך מ"ב א"כ י"ל לשון הרא"ש בתשובה דוודאי אחר שנודע בפירש ממילא ונאכל לא הותרו כולן דכ"ע מודים דלא שייך טעמא דאין אוכל איסור כיון דהיתר הוא להרשב"א שפיר קנסינן שוודאי יאכל א' מהם ולהתיר אחרות ולא שרי אלא בנפל מעצמו לים או אכלו כלב מעצמו ואף שהרא"ש שם כתב כר"י דבאין ניכר פירש ממילא אסור הא כתב שם עוד תי' דפירש לפנינו יע"ש והלכך כתב כאן אף למאן דסובר כרשב"א וודאי לאחר שנודע ופירש ממילא ואכלו לא הותרו כולן ומ"מ קודם שנודע ולקח דהוה כפירש שלא בפנינו לא גזרינן וכאמור. כתב הפנים מאירות ח"א סימן ק"ה אם נודע התערובת ואחד שלא ידע מתערובת פירש שרי דל"ש למקנסיה כיון שהוא לא ידע וראיה מהתערובת דר"א אמר אם קרב ראש א' יקרבו כולן וע"כ בנודע אלא שזה לא ידע דאל"כ איך אמר שם דב"ח אין נדחים יע"ש והמ"י כלל מ"ג אות י"א עמד בזה דע"כ נודע התערובת וכהן א' לא ידע א"כ קשיא לט"ז וש"ך דאפילו אכלו גזרו ותירץ דבקדשים לא גזרו יע"ש. הנה מ"ש דאכילה נמי אסור וה"ה אכילת מזבח י"ל דאיכא למגזר שמא יאכיל לעובד כוכבים או ישליך לים ובקדשים לא שייך זה דאיך יעשה ספק איסור אף לשרוף שלא על גבי המזבח א' לא יעשה מספק שמא דהיתירא הוא וצריך להעלותן ע"ג המזבח. ומ"מ מדבריו אתה למד דלא סובר כפ"מ וכל שנודע אף למי שלא ידע קנסינן אפילו שוגג וכ"מ לשון הרא"ש שהעתקתי דשמא לא יוודע וכ"ז שהוא בחזקת היתר כו'. מיהו בס"ו בפירש ממילא להרא"ש דאוסר יודה הפ"מ כל שנודע אף מי שלא ידע אסור לו וזה פשוט ✍:
כתבהכר"ו אות כ"א אם בישל אחד מהם בכלי ונאכל שוגג והכלים קיימים הנשארים אסורים דהא צריך לדון על הכלים אמרינן איסורא ברובא אשתאר עכ"ל עיין ש"ך אות מ"ד. והנה בכלי שטף יש לעיין דניתר בהגעלה בלי הוצאה עס"י ק"ב גם בכ"ח לאחר מעל"ע יש לעיין דהואיל וספק חתיכה זו הוה רק מדרבנן ועמ"ש בקונטרס הספיקות וצ"ע (מה שכתב הכר"ו אות כ"ד לרב פריך שפיר (זבחים ע"ד א') דאית ליה מין במינו לא בטיל מ"ה הנה התוס' בזבחים שם ד"ה ונפלה דטעמא הואיל ומ"ה ברוב' בטיל וה"ט דלר"י דמב"מ לא בטיל זהו בלח דומיא דם הפר ולא ביבש כמ"ש התוספות מנחות כ"א ב' וחה"ר בשמעתא דזרוע בשילה דאל"כ איך תרומה עולה באחד ומאה יע"ש ועמ"ש בש"ך:
**ואפילו.**עט"ז הנה גי' הטור ודווקא לאכול ב' ב' אבל א' א' או שאוכלים כולם אדם אחד אסור ולפי' הב"י הדין כך לאדם אחד אסור ב' ב' ולב' בני אדם אסור א' א' ודין הג' שכתבו התוס' להנות מכולן בבת א' פשיטא דאסור היינו ב' בני אדם כא' וקשיא למה השמיטו הטור דב' ב"א כאחד אסורים. והט"ז גורס כגי' הב"י ופוסק דלב' ב"א כאחד שרי ומתוס' שכתבו להנות מכולן בב"א אסור זה פשוט להם אבל בזא"ז נסתפקו בחולין בביטול יבש ביבש וכ"ש בד"ח והיינו לאדם א' בזא"ז אסור וכן פסק הטור בד"ח ולפ"ז ב' ב"א שריין אפילו בב"א זה תורף כוונת הט"ז. ומ"מ קשה דמ"ש התוס' חולין היינו שיש וודאי איסור מה שאין כן בנפל א' לים. והרא"ש ג"כ העתיק לשון להנות מכולן בב"א וזה י"ל. והדרישה הוסיף מלת ביחד ומשמע דב' ב' בין לא' ולב' ב"א שרי ולאדם א' הכל ביחד אסור ולקמן סימן ק"מ דכתב הטור דלהנות אדם א' מכולן אסור משמע אף ב' ב' ע"ז חמירי. וגי' התרומת הדשן הכין הוא אבל לאוכלן א"א שאוכלן אדם א' אסור וזה גירסא שלישית דלא כהפרישה ולפ"ז ב' בני אדם אפילו א' א' שרי ואדם א' ב' ב' שרי וע"ז חמור משאר איסורין בתרתי לפ"ז. דאי הת"ה גורס כגירסת הפרישה קשה איך כתב הטור ודווקא ב' ב' אבל א' א' או שאוכלן אדם א' כולן ביחד כו' והא ברישא ב' ב' נמי אאדם א' קאי דב' בנ"א א' א' שרי אמנם המעיין בדרישה יראה דגירסתו וגי' ת"ה א' הוא דוקא ב' ב' אבל א' א' או שאוכלן אדם כאחד דהיינו ביחד:
**ואם.**עט"ז יש בכאן מקום עיון ובמ"ק הארכתי וכאן במ"ב ראיתי לקצר מפני יראת האריכות. הנה מ"ש תוס' דביצה ג' ב' ד"ה ואחרות שם פי' לר"ת דל"ג ואחרות באחרות דמותר ס"ס לר"ת ור"י בר ברוך אומר דיש לקיים והכוונה שם דנתערבו בשוה עד"מ שתים בשתים ומשם לרוב וזה כשיטת ר"י בר שמואל בעל התוס' דכל שספק א' מן התורה אסור תו לא מתירין מס"ס וכמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ט וכמ"ש הרשב"א בארוך קי"ו א' על מ"ש בזבחים ע"ד א' לשלש ומשלש למקום אחר הא חד בחד תחלה לא וזה כדעת ר"י עכ"ל ר"ל ספק א' מ"ה וכדבעינן למימר לקמן בעז"ה. אבל ס"ס שע"י ב' תערובות בב' רובי אף ר"י מודה דשרי כמ"ש הרשב"א בארוך קי"ד ב' וקט"ו א' אם כן צ"ע על הט"ז מ"ש דר"י אוסר ב' תערובות. ומ"ש דבפ' הערל כתבו כן חפשתי בדף פ"א א' ד"ה ונתערבו ולא הוזכר שם דברי ר"י רק דברי ר"ת יע"ש ועיין זבחים ע"ב ב' ד"ה נתערבו. שוב ראיתי במ"כ ח"ש פ"ח ק"ט ב' תמה על הט"ז במ"ש שר"י אוסר ב' תערובת יע"ש ואמת שכ"כ הרשב"א בארוך וסה"ת סימן ע"ו בשם מורו רבינו יצחק בר' שמואל (הוא מה שקורא הרשב"א בארוך קי"ד ב' ר"י הזקן הידוע בעל התוס') דב' תערובת והיה בתערובת א' רוב שרי יע"ש. והט"ז נמשך אחר הב"י בס"ס זה דמה שכתב הטור ויש אומרים שד"ח אין להתיר בס"ס על ידי תערובת שזה דעת ר"י ומ"ש הטור ול"נ כתב הב"י דבסימן נ"ז מיושב זה ומשמע דמפרש לר"י בעל התוס' אוסר ב' תערובות והיינו מטעם הג' שאבאר בסעיף ט' כיון שאפשר להפריד הספיקות תו לא הוה ס"ס וכבר תמהו על הב"י הב"ח כאן והמ"ב בסימן ל"ח. ומ"ש הדרישה אות ל' ר"י היינו ר' יהודה דזבחים קשיא איך כתב הב"י דבסימן נ"ז מיושב זה ושם אין זכר למו ועיין דרישה אות ל"א. ומ"ש הט"ז בזבחים פירש"י יבואר לקמן ובש"ך אות נ' ונ"ג. ומ"ש הט"ז דרשב"א כר"ת צריך ביאור כי הרשב"א כר"י פסק בארוך קי"ו א' פסק כר"י דספק טריפה שנתערב אסור. וכ"כ בקצר מ"ב ב'. ואמנם בארוך ק"ג א' כתב ספק טריפה שנתערב כולן אסורין. אם פירשו מועט למקום א' ורובן למקום א' המיעוטין מותרין וכתב הרא"ה בב"ה דהיה לפרש דוקא שנתערבו אחר כך הא בעינייהו המיעוטין אסורים דכה"ג לא מיקרי פי' כיון שאינו אלא דרך חלוקה. וכ"כ בד' קי"ד ב' והכוונה דהרא"ה מודה לרשב"א בפי' שלא בפנינו ממילא דשרי ודוקא פי' א' א' אבל פי' הרבה בבת אחת כמו מ' וס' בעינן דוקא לתערובת ב' דהוה דרך חלוקה וכן פי' המ"י כלל מ"ג אות י"ז דבריו. והמשמרת הבית שם כתב שהמחבר על ספק טריפה אמרה יע"ש ואבאר כי כלל כוונתו שם דמודה להרא"ה כל שפירשו הרבה אף שהם מיעוט כל דהוה דרך חלוקה לא מיקרי פי' ומש"ה בזבחים ע"ד א' פי' ארבעים למקום א' אינה אוסרת היינו ע"י תערובת (דאוסרת אחרים משמע עב"י) והיינו בוודאי איסור משא"כ ספק טריפה מדינא הלכה כר"ת דס"ס א' בגופו והב' ע"י תערובת שרי אלא שראוי לחוש לחומרא לדעת ר"י (שכ"כ בארוך קי"ו א' וראוי לחוש לר"י ובקצר מ"ב ב' וראוי לחוש למי שאסר) ומש"ה דווקא ליקח מתערובת עצמו הא כל שפי' אף בדרך חלוקה (ואפשר אף בפנינו עיין תה"א ק"ך ב') תו המיעוט מותרים בפ"ע מס"ס דסמכינן כה"ג אר"ת זהו ביאר דבריו להמעיין היטב במ"ה. ואמנם בארוך גופא ק"ג שם כתב אם פירשו מעוטן מותרים דגרסי' בזבחים פי' מ' מותרים וס' אסורים והא התם בוודאי איסור ומטעם תערובת ב' וצ"ל דהכי קאמר דהמיעוט מותר והמרובין אף בספק טריפה אסור כמ"ש במ"ה ומביא ראיה מזבחים דרוב כוודאי. וכ"ז דוחק גם המעיין בארוך במ"ה קי"ד ב' יראה להדיא דאף וודאי איסור פי' מ' בפ"ע מותרים יע"ש:
ואמנםמ"ש הט"ז בטור וברשב"א הנה זה לשון הטור המיעוט שפי' מותר והרוב אסור ואם נתערב הרוב באחרים אסור והמיעוט שנתערב מותר וכתב הב"י הכל דברי הרשב"א בתה"א ומ"ש המיעוט מותרים לאו כמות שהן דהא ליכא מאן דשרי כמות שהן ועוד דא"כ איך קאמר והמיעוט שנתערב מותר הא בעיניה מותר אלא ה"ק המיעוט מותרים ע"י תערובת. וכן מ"ש בשער א' ב"ח שנתערבו המיעוט שפירש מותרים לאו כמות שהן ולישנא דרב פירשו מ' למקום א' אין אוסרת משמע אוסרת לאחרי' (דהול"ל אין אסורין) עד כאן לשון הב"י ופי' הט"ז דבריו דהכי קאמר דוודאי בטור א"א לפרש בספק טריפה וכמ"ש במ"ה ק"ג דהטור קאי אוודאי טריפה וגם הטור סובר פירש ממילא אסור א"כ וודאי טפי קשיא ע"ז תי' דהטור פירושו מפרש מ"ש בסיפא המיעוט שנתערבו קאי ארישא דהמיעוט מותר היינו ע"י תערובות. ומ"ש הב"י הכל לשון הרשב"א בת"ה הוא בקצר בית ד' ש"ב דף מ"ב ב' ומ"ש הב"י דליכא מאן דשרי ר"ל אף הרשב"א דסובר פי' שלא בפנינו שרי מ"מ דרך חלוקה מ' וס' אסור דרב דאמר פירשו מ' למקום א' אין אוסרת משמע ע"י תערובת וכמ"ש ג"כ הרא"ה ז"ל בב"ה ק"ג א' וליכא למימר אספק טריפה קאי דבהדיא בשער ב' שם אוודאי קאי בקצר. ומיהו בשער א' בקצר ל"ט ב' כתב ממש כארוך ספק טריפה כו' אלא ה"ק הט"ז דבארוך כתב בק"ג א' ספק טריפה שנתערב פי' המיעוט מותר היינו בלא תערובת כמ"ש במ"ה ובד' קי"ד ב' הביא מימרא דרב בזבחים ע"ד וא"כ י"ל היינו ע"י התערובות שנים כמ"ש רש"י בזבחים אבל בקצר ש"ב מ"ב כתב כלשון הטור וז"ל פרשו ך' ול' הך' מותרים וכן לעולם המיעוט כו' ע"ז כתב הב"י לאו בפ"ע קאמר אלא ע"י תערובת ומיהו הב"י כ"כ בפירוש אמ"ש הרשב"א בשערי א' ושם כתב הרשב"א בפי' אספק טריפה דא וודאי צ"ע:
והנךרואה שהט"ז תירץ בזה כמה קושיות בב"י וברשב"א גופא משמע בשער א' דווקא ספק טריפה בדף ל"ט ובדף מ"ב משמע ע"י תערובת דווקא ואלו בארוך ק"כ ב' יראה סתירה לזה וכבר כתבנו לעיל מזה ועיין פר"ח אות כ"ו והט"ז מיישב כל זה דבארוך ק"ג א' דווקא ספק טריפה הא וודאי לא כיון שפי' א' בב"א לא א"א הוה דרך חלוקה כמ"ש הרא"ה בב"ה שם ובדף קי"ד הביא מימרא דרב בזבחים כפשטא על ידי תערובות שניה ובק"ך ב' כתב הרשב"א אברייתא דכוס פי' א' מהן והא ודאי פירש לפנינו מיירי אבל מימרא דרב אף שלא בפנינו כיון דמ' הם שפי' מרובין הוה דרך חלוקה ואין היתר אלא ע"י תערובת שניה או בספק טריפה וכ"כ בקצר באותן מקומות זהו מה שנ"ל לתקן דברי הט"ז אשר כל דבריו נחמדים מפז אמנם לעיל כתבנו שיטה אחרת ברשב"א:
ומ"שהט"ז דעת הר"מ תערובת ב' אסור אף לאחר שנפל א' לג' אפ"ה הב' נשאר באיסורו וזה דלא כרש"י ור"י וכ"כ המפרשים שכ"ה דעת הר"מ ומ"ש ויש תימא על הש"ע ירצה בזה דאפי' נימא דהמחבר שם מיירי בתערובות חנויות ונאמר דלא הוה קבוע ד"ת אלא דרבנן או שאר תירוצים מ"מ תערובת הב' ודאי אסור ואף תערובת חתיכות כה"ג אסור וז"ש הט"ז באות ג' דלא קיי"ל כהך סעיף ד' ר"ל אפילו תערובת חתיכות בעינן ג' תערובת ועל רמ"א תמה הט"ז דסותר א"ע שכתב ספק איסור תערובת הב' מותר משמע אף בב"א ובתערובת הג' בוודאי לא כ"כ ומ"ש. ובש"ך אות נ' ונ"ג אבאר הגמרא בזה:
ומהשהביא ראיה מהגהות ש"ד דקשיא ליה הא ר"ת לשיטתיה ספק א' בגופו מותר (ודוחק לומר דר"ת לפי דברי ר"י שסובר ספק א' בגופו לא מהני עמ"ב סימן ל"ח) ע"כ פירש הט"ז דה"ק משליך והשאר מותר אפילו היה וודאי איסור בתערובות כיון דעדיין נוצה עליה לא הוה חהר"ל עיין סימן ק"א ומכל שכן כאן בספק איסור שרי אפילו הסירו הנוצה דהוה ס"ס לדעת ר"ת ואח"כ אמר ואע"ג דאיכא ס"ס לא דר"ל אי לא היה נוצה לא היה בטל אע"ג דיש ס"ס דז"א דבאמת מותר לר"ת אף בלא נוצה מטעם ס"ס אלא ה"ק דלמה להשליך א' על זה תי' אף דיש ס"ס מ"מ יש להשליך א' ומזה למד הט"ז ה"ה לתערובת הג' דאין לאדם א' לאכול הכל. ומ"מ י"ל שאני התם כשאוכל הכל אוכל ספק איסור תורה עכ"פ משא"כ תערובות הג' אף שאוכלן כולן איכא ס"ס וכאמור. ובנה"ך השיג עליו דלא הוה ס"ס דחזקת איסור וכ"כ מ"ב בתשובה סימן ל"ח פירוש על הגהת ש"ד. ובאמת קושיא חזקה היא על הט"ז דבאות ט"ו פסק הט"ז גופא כן דבחזקה לא מהני ס"ס ואפילו אלף ספיקות לא מהני לדעתו דלא כש"ך שהרי כתב אות ט"ו א"א אפילו כמה ס"ס לא מהני וכ"כ המ"כ בח"ש פ"א קי"ד ב'. ואמנם לכאורה נראה לומר דע"כ אוסר הט"ז היינו היכא שב' הספיקות סותרים לחזקה כההיא דטריף רב יוסף תליסר חיותא אף דס"ס שמא באחרונה ושמא בעצם קמייתא מ"מ החזקה שאין זבוח של ראשונה סותרת לאלו ב' הספיקות משא"כ מעשה דר"ת נהי ספק א' הפך החזקה מ"מ ספק הב' שמא אינה זאת מהני דספק א' אי הוה ספק השקול ר"ל שמא זאת כו' וספק הב' שמא בעצם נהי דאיכא חזקה מ"מ מכריע הוא לרוב או להיפך. ואבאר לקמן באות ט"ו באורך:
**י"א.**עט"ז ועיין אות יו"ד שם כתב הט"ז דעת ר"י דלא מהני ס"ס הפך מ"ש כאן להשיג על הב"י וכבר כתבנו באות הקדום מזה. ומ"ש הט"ז דאו"ה אין חולק עם הר"ן כי הר"ן מתיר בדרבנן ס"ס בדשיל"מ ואו"ה מיירי באיסור תורה וע"כ תמה על הר"ב שהיקל בה"מ אף באיסור תורה השיגו בנה"כ דמאו"ה כלל כ"ה ד"ד וכלל כ"ו ד"ט מבואר דאף בדרבנן אוסר ס"ס בדשיל"מ והר"ן אף בד"ת מתיר ואמת שבכ"ה ד"ד כתב או"ה ספק ביצה שנולדה בי"ט ונתערבה אסור ובכ"ו ד"ט ספק איסור בב' תערובת וודאי איסור בג' תערובת חוץ מביצה שנולדה בי"ט וי"ל דבי"ט אחר שבת קאמר ומי אלימא ממ"ש המחבר בק"ב ספק נתערבה אסורה ובא"ח תקי"ג היפך המחבר יע"ש במ"א אות ד' וחילק דכאן מיירי בי"ט אחר שבת ה"ה באו"ה י"ל כך ומיהו ממרוצת דברי הט"ז בק"ב אות ג' ד' מפרש ספק נולדה ביום טוב דעלמא ואפ"ה אוסר המחבר בדשיל"מ ואפשר הטעם דגזירת י"ט אחר שבת יש בו דררא דאו' כמ"ש המ"ה בקי"ו א' וקרוב לאיסור תורה שאם אתה מתיר בי"ט דעלמא ודאי יתירו בי"ט אחר השבת מש"ה החמירו בספיקא שנתערבה:
אויאמר דהא דמתירין ס"ס בדשיל"מ כתב הרשב"א ז"ל בארוך קי"ו א' וז"ל ומדברי רבינו יעקב (הוא ר"ת) נלמד דס"ס בדשיל"מ שרי דאוקמי' ספיקא אסורה נתערבה אוודאי קאי ואף דספק א' בדרבנן כס"ס בד"ת ואפ"ה החמירו בדשיל"מ דשאני כיון דספק א' בשל תורה אסור החמירו בו. וכוונתו דספק דרבנן בדשיל"מ החמירו כשל תורה מה שאין כן ס"ס אף בשל תורה לקולא ה"ה בדשיל"מ ולפ"ז נאמר לדידן דקיי"ל כר"י דספק א' בגופו בשל תורה לא מהני כמ"ש המחבר בס"ט ה"ה בדבר שיש לו מתירין בדרבנן כיון בשל תורה ס"ס כי הא לאו כלום הוא וא"כ בק"ב ספק א' בגופו החמירו בדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן מה שאין כן ס"ס שע"י ב' תערובת או בגוף א'. ועמ"א א"ח תקי"ג אות ד':
והנההפר"ח אות מ"ג ומ"ו האריך להשיג אהרשב"א ולקמן אבאר בס"ט וכאן אקצר. כי י"ל בפשיטות וודאי לר"י שמפרש ספק א' בגופו לא הוה ס"ס בד"ת אבל בדרבנן שאין בו חשש תורה כלל מהני כמו שיראה הרואה במ"ה קט"ו א' וא"כ לרבה משום הכנה נתערבה אספק' קאי ובהוה אמינא דספק דרבנן לקולא דשיל"ע ה"ה ס"ס לקולא דמ"ש (אף שי"ל קצת ס"ס מטעם רובא ואין הולכין אחר הרוב בדשיל"מ מ"מ ל"נ) וע"כ הטעם ספק א' בגופו לא מהני וה"ה למה דבעי לאוקמי' בספק טריפה מה"ט הוא דהוה ספק א' בגופו. ולמה דחדית לן ר"א דספק דרבנן להחמיר בדשיל"מ תו י"ל ה"ה ס"ס וכגוונא דאמרן ספק א' בגופו דכנגדו בשל תורה להחמיר כר"י. וקאי במסקנא למ"ד פירות הנושרין כו' נמי אספקא. ולר"ת קאי בין בה"א ובין במסקנא אוודאי לא אספיקא ואם כן מ"ש הרשב"א דמר"ת נלמוד דס"ס בדשיל"מ מהני היינו ממסקנא והיינו אף בספק א' בגופו כי לדידיה אין חילוק העולה מזה דס"ס בדבר שיש לו מתירין בספק א' בגופו צ"ע אם יש להתיר אף בה"מ אף בדרבנן וצ"ע. תדע שהמחבר בס"ז היקל בדשיל"מ בנפל א' לים והחמיר בק"ב ושם משמע אף בדרבנן (ומיהו י"ל דחששא ד"ת הוא) אלא כיון שב' ספיקות מענין אחד ש"ד וכן מוכח ביום טוב שני הוה ס"ס בגוף אחד ולקמן אבאר עוד:
גםמ"ש התוס' זבחים ע"ד א' ד"ה ונפלה משום דמ"ה ברובא בטיל משמע אי מ"ה לא בטיל אסור וקשה הא הוה ס"ס אפילו מ"ה מהני וצ"ע ✍:
**שהספק.**עט"ז ועמ"ש באות יו"ד וברשב"א בתה"א מבואר בדף קי"ד ב' דב' תערובות מהני לר"י בעל התוס'. ומ"ש לתרץ קושיית הב"י הוא פשוט דכל ס"ס שבש"ס הוא מענין וגוף א' משא"כ זה וגם אין קושיא דנימא ספק דרבנן לקולא דכל שהספק באיסור תורה וע"י גלגול בא לו דהוה דרבנן לא אמרינן ספיקו לקולא כמו שיתבאר בקונטרס הספיקות ואמנם מ"ש בפירוש הרשב"א הוא כמ"ש ג"כ הפר"ח אות מ"ו דהרשב"א הבין בר"י דכל שהב' ספיקות מענין א' וגוף א' כמו ההיא דפתח פתוח או ע"י ב' תערובת הוה ס"ס ומיהו ספק א' בגופו וב' ע"י תערובת לא הוה ס"ס שהם ב' ענינים כמ"ש המחבר (ובש"ך אות ס"א וס"ב אבאר) ומיהו כי נתערב חד בחד תחלה לא מיקרי ספק תערובת אלא ספק איסור תורה וז"ש הרשב"א ושמא לא אמרו להקל בס"ס אלא ב' תערובת כו' ור"ל דחד בחד לא מיקרי ספק תערובת ובתי' הב' כתב דאף לר"ת יודה בחד בחד דגרע מספק איסור דהוה כוודאי כיון דאתחזק איסורא חד בחד ומביאין אשם תלוי כו' והלכך ל"מ ס"ס כה"ג אף לר"ת ותי' הב' מוכרח הוא דקאי אף לר"ת דאל"כ תקשה קושית הרשב"א למה לי משלשה למקום אחר וא"כ כמו חד בחד לר"ת בתי' הב' אף בלא נודע כיון דהוה כוודאי איסור לא מהני ס"ס ה"ה לתי' א' דלר"י לא מהני חד בחד דהוה ספק בגופו (אף דע"י תערובת כיון דלא הוה רק חד בחד) נמי אין לחלק בין נודע כ"ה כוונת הט"ז. ומיהו בגמרא משלש למקום אחר לכאורה בנודע מיירי דאל"כ פי' לפנינו ואף לקח ביד מותר קודם שנודע כמ"ש בס"ה וס"ח. מ"מ תערובת חד בחד וודאי אף בלא נודע ובחדא מחתא כו' ובש"ך אות ס"א וס"ב אבאר באורך:
**הוא.**עט"ז רצה בזה דס' איסור תורה לא מהני ביה ס"ס ולא ספק דרבנן לקולא כיון דמתחלה היה איסור תורה וע"י גלגול בא לו דהוה דרבנן כמ"ש באות י"ב א"כ מש"ה א"ש ההיא דפ"ו בט"ז אות ה' דמש"ה כי נתערב לח בלח הביצים שרי אם א"י אם הדם במקום האוסרו אף דע"י גלגול בא לו דרבנן אלא ששם העיקר דם ביצים דרבנן יע"ש:
עודהביא דברי מ"ב סימן ל"ז ודחה דבריו. ויש בדבריו קושי ההבנה. דכפי מה שהבין הט"ז ברשב"א משמע שאין חילוק בין ספק א' בגופו ובין ס"ס מענין א' רק שזה אפשר להוודע וזה א"א להוודע וכמו שאומר הט"ז כל שאפשר להפריד בין הספיקות כו' וראיה דפ"פ ב' הספיקות מענין א' ואפ"ה אי לאו ששתיהן באין כאחד וא"א להפריד ביניהן לא הוה ס"ס וא"כ בב' תערובת אמאי מהני להרשב"א והא יש להפריד וע"כ בנודע הוא דאל"כ פי' מותר כמ"ש באות י"ד וכ"ת דיש לחלק בין איסור תורה לדרבנן הא להמחבר והוא שיטת הרשב"א משמע דהחילוק בין ספק א' בגופו. ולזה י"ל דלהרשב"א ב' חילוקים יש באיסור תורה בענין שא"א לבוא לפניך כ"א יחד כההיא דפ"פ הא לא"ה אף והם בענין א' לאו כלום דבאיסור דרבנן כל שהם בענין א' אף שיש להפריד ואף נודע שרי כב' תערובות וכל שספק אחד בגופו אף שלא נודע ואף בדרבנן לא הוה ס"ס דאין מענין א' ולפ"ז מ"ש הט"ז באות י"ב שתירוץ הא' של הרשב"א לר"י חד בחד לא הוה ב' תערובות ר"ל אף דהוה ב' תערובות מ"מ ספק א' אסור מ"ה וכל שיש להפריד אסור (דלא כמש"ל דפר"ח סובר באות מ"ו דחד בחד הוה ספק א' בגופו וב' על ידי תערובת) אלא דקשה מפסחים ט' ונדה ט"ו ועבודת כוכבים מ"א ששם ב' הספיקות באיסור תורה ויש להפריד ביניהם אפ"ה שרי כיון דשני הספיקות מענין אחד ועמ"י כלל ע"ג אות כ"ז הרגיש בזה מאותן מקומות שכתבנו ובש"ך אכתוב עוד:
**אבל.**עט"ז הנה הרב הגיה הטעם הואיל וספק הא' מ"ה אבל אם ב' ספיקות אם יש איסור אף באיסור תורה מותר היינו הא דפ"פ אף שאיסור תורה ובתנאי שלא נודע ספק אחד קודם והיינו שלא הרגישו בספק א' קודם והרב חולק אהמחבר שכתב אף באיסור דרבנן ספק אחד בגופו אין להתיר וי"א דווקא באיסור תורה וספק אחד בגופו אין להתיר הא בדרבנן מתירין ומיניה כל שב' ספיקות אם יש כאן איסור אף באיסור תורת מתירין ובלבד שנודעו יחד וע"ז תמה הט"ז דוודאי אף שהרגישו בספק אחד מ"מ איגלאי מלתא למפרע כו' והביא דברי מ"ב בסימן ל"ח דב' תערובת אף נודע שרי דאל"כ פירש לחוד אף בפנינו קודם שנודע שרי בלא תערובת הב' ממילא ה"ה בס"ס בגוף אחד כההיא דפ"פ אף שהרגישו בספק א' קודם ר"ל שמתחלה דנו ואמרו שמא לא תחתיו ואח"כ נתחדש להם עוד ספק שמא באונס ומ"מ א"א להפריד במעשה ביניהם ש"ד כ"נ כוונתו. ומ"מ קשה דוודאי משכחת ליה כההיא דפסחים ט' ונדה ט"ו ועבודת כוכבים מ"א להפריד בין הספיקות והם בגוף א' יע"ש. ועמ"ש באות הקודם וצ"ע:
ומהשכתב הט"ז כלל העולה כו' משמע דעתו אף עיקרו מדרבנן כמו במסקנא לרב אשי למ"ד משום פירות הנושרים ליכא דררא ד"ת ואפ"ה נתערבה אספיקא קאי כמ"ש ר"י והרב בהג"ה ס"ח הכריע בעצמו דס"ס מהני בדשיל"מ לצורך ע"כ טעמא דברייתא במסקנא לר"א דספק אחד בגופו ושני ע"י תערובת לא מהני וכ"כ הפר"ח אות מ"ו. ובנה"כ כתב דבדין ט"ו וי"ו לא כ"כ ושאני ביצה דהוה דשיל"מ ויראה לפרש בדשיל"מ לא מהני ספק א' בגופו כיון דכשנגדו בשל תורה לא מהני בדשיל"מ החמירו כשל תורה משא"כ בשאר איסור דרבנן וכבר כתבנו בזה לעיל יע"ש:
**יש.**עט"ז. הנה כלל כונתו דס"ס נגד החזקה אפילו אלף ספיקות לא מהני כמ"ש בסוף העולה כו' וחולק עם הש"ך אות ו' דין כ"ח וכמ"ש בנה"כ. גם מוכח מכאן אף דספק הב' אין סותר החזקה כמו מצא פגימה ונתערבה כל שספק אחד נגד החזקה תו לא הוה ס"ס וצ"ע עמ"ש הט"ז באות יו"ד במעשה דר"י ור"ת והמ"ב בתשובה סימן ל"ח כ"כ אמעשה הנ"ל וכיון שהט"ז הודה ליה בגוף הדין אם כן איך כתב לעיל היפך מזה. ומה שהשיג כאן על המ"ב השיגו בנה"כ דהמ"ב יודה לזה יע"ש ואמנם יש לומר דכוונת השגתו מה דמשמע ממ"ב דחזקת אמ"ה לא שייכא כלל בדרוסה ומתוס' ד"א משמע דכיון דמחיים איכא חזקה עס"י נ' בהג"ה ואפ"ה מהני ס"ס כיון שאין החזקה סותר הס"ס לגמרי אמרינן רובא (ס"ס כרוב) וחזקה רובא עדיף משא"כ ספק בשחיטה דהחזקה אומרת שאין נשחטה כראוי והס"ס להיפך בזה לא מהני ס"ס. ואמנם קשיא דהט"ז גופא בסימן מ"ח אות י"ט כתב דמתוס' ד"א להיפך משמע דלא הוה חזקה אלא דרוסה שכיח יע"ש:
גםיש לראות בספק דרוסה דכתבו התוס' דרוסה שכיח א"כ מחלוקת דספק א' בגופו בספק דרוסה היא הא כשאין הספיקות שקולים לא הוה ס"ס עש"ך אות ל"ד:
אמנםכן תמיה לי טובא מה שהעתיק הט"ז מאו"ה פגימה ונתערבה דהוה כוודאי איסור דהמעיין באו"ה יראה לכאורה דאינו כן. וזה לשון או"ה כלל כ"ו ד"ב וכן נמצא פגום ונתערב מאחר דספק א' ד"ת ספק נבילה. והרמב"ם אוסר תרנגולת שספק אם נשחטה כדינה שלא בדק בסימנים ונתערבה דליכא אלא חדא ספיקא דאין לומר שמא נשחטה כדינה דאוקמיה אחזקה והוה וודאי איסור דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא וחזקה יליף מקרא וספק שלא בדק בסימנים הוה וודאי איסור בחזקה דרב הונא ולא ספק עכ"ל לשון או"ה. הנה תראה בפי' בנמצא הסכין פגום כתב הטעם דספק א' ד"ת או בגופו כמ"ש שם בדין א' ובלא בדק בסימנים הוא דכתב דהוה וודאי איסור והיינו דכן האמת דהר"מ ז"ל בהלכות שחיטה פ"א הכ"ד כתב הר"ז ספק נבילה ובהי"ב בלא בדק כתב הר"ז נבילה משמע וודאי כבר הארכנו בסימן ח"י וכ"ה בש"ך אות א' דבפגימה איכא חזקה דסכין נגד חזקה דבהמה דחזקה דהשתא לא אלימא כ"א במקום דחסר ואתאי לא בסכין משא"כ בלא בדקה חזקה גמורה היא וליכא נגדה חזקה אחרת ונאמר דלא כתוס' חולין ט' ד"ה ואסור יע"ש. וכפי הנראה שהר"מ ז"ל לא כ' בפי' כן אלא שאו"ה הוציא כן משום דראה שכתב בלא בדק הוה וודאי נבילה כו' ומ"ש או"ה סמוך מיעוטא כו' ירצה נהי דס"ס כרוב (וכמ"ש הרשב"א בתשובה ת"א) מ"מ סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא מדרבנן עיין תוס' בכורות כ' ב' ד"ה חלב. וכפי הנראה דמדרבנן הוא וכדכתיבנא. ואיך שיהיה בנמצא פגום ליכא חזקה דאיכא נמי חזקה דסכין וכאמור:
עודאומר מ"ש בהגהות שבסוף ספר או"ה על מ"ש או"ה בד"ב וכן השוחט כו' ואפילו לא נודע אלא בפ"א מאחר שאין בענין א' וה"ה בס"ס בענין א' אפ"ה אין ניתר אלא שנודע בפ"א. והנה הט"ז אות י"ג והש"ך באות ס"ג דין א' בביאוריו והמ"ב תמהו ויש לומר דהג"ה ה"ק דבס"ס נגד החזקה (ומה שציין וכן השוחט כו' אלא בדק קאי או סובר דפגימה נמי חזקה הוה) לא מהני וקשה תיפוק ליה מטעם ספק א' בגופו לא מהני לזה אמר דהתם בלא נודע מהני כמ"ש או"ה בד"א ובחזקה אף לא נודע לא מהני דהוה וודאי איסור. ואמר עוד דהבדל יש בין ספק א' בגופו וב' ע"י תערובת וספק א' סותר החזקה אז אף לא נודע אסור כיון דחזקה הפך הספק כוודאי ולית כאן אלא ספק א' משא"כ כשהס"ס גמור כההיא דפ"פ אף שיהיה חזקה לאיסורא נגד הס"ס מכל מקום כיון ששני הספיקות הם נגד החזקה תו רובא וחזקה כהאי גוונא רובא עדיף (ואפשר ס"ס כי הא אלים מרוב עיין תשובת הרשב"א) והיינו בלא נודע אבל נודע ספק א' ויש חזקה אף ב' ספיקות מענין א' לא מהני כיון דספק א' תו כוודאי מחמת חזקה ובזה ניחא מ"ש המ"ב הביאו הט"ז אות י"ג אמנם מה שסיים הג"ה בספק גבינות כו' לא א"ש והבן:
ובדבריקדשו של הרשב"א ז"ל בתשובה סימן ת"א נתקשו ז"ל המ"ב סימן ל"ח והש"ך אות ס"ד דכ"ז והפר"ח אות מ"ט לכן אעתיק בקוצר תשובת הרשב"א ז"ל. וז"ל השואל ס"ס דמותר אי אף בחזקה אם תאמר מותר מה נעשה למ"ש בפרק בכל מערבין (נ"א ב') אפילו ספק דרבנן איתחזק אסור וא"ת אסור תרוץ לי בפ"ק דכתובות ס"ס עדיף מרוב ובשחיטה מתיר ס"ס כההיא דמצא גדייו. והשיב הרשב"א ז"ל ההיא דגדייו מטעם רוב מצוין וההיא דכתובות ביוחסין והתם ליכא חזקה. ומעתה נתברר השאלה דאפילו באיתחזק איסורא ככוס דעבודת כוכבים ועוד בפ"פ פריך ס"ס הוא ואפילו למה דמוקמינן באשת כהן או אשת ישראל הקשו נימא ס"ס והוצרכו לומר מ"ע לא שכיח ואל תשיבני מדרב הונא דטריף תליסר חיותא דהוה ס"ס דרב הונא לטעמיה דבהמה בחזקת איסור יע"ש. ובתשובה נתקשו הרבה האחרונים. והפר"ח תמה ביותר דההיא דפ"פ איזו חזקה יש ע"ש:
ואעןואומר. מלשון השואל שכתב תרוץ לי ההיא דכתובות משמע דמשם מוכח להיפך דס"ס מהני במקום חזקה משמע דאל"כ אלא דמשם משמע דס"ס עדיף מרוב אכתי אין כ"כ תימה דאימא רובא וס"ס מדרבנן לא מהני נגד חזקה דסמוך מיעוטא כו' והו"ל פלגא ומכתובות שפיר הביא ראיה דאיהו לשיטתיה בתה"א קט"ו א' מכתובות פ"פ ספק א' אסור מ"ה מחזקה השתא נבעלה (ויש לנו הרהורי דברים במ"ש ועוד ספק סוטה כו' דהא איכא ספק א' מותר מ"ה שמא באונס ואולי מדנקיט תלמודא ספק תחתיו מעיקרא או ועוד הוא תי' א' עם הא' ור"ל ספק תחתיו יש חזקת הגוף וספק אונס יליף מסוטה. וקשה על ע"ש התוס' בפ"פ שמא באונס ושמא בקטנותה והא ספק סוטה הוא עיין פ"י שם ואין מקומו פה) ובסוף המדיר ע"ה ב' ד"ה אבל כתבו התוס' בשם רשב"א (אפשר שזה הוא הרשב"א שחיבר התה"א ותשובות) דחזקת הגוף עדיף יותר מחזקת הפנויה יע"ש ונאמר כפשוטו דאלימא הך חזקה טובא וז"ש התוס' בסוגיא דפ"פ "אדרבה" כו' וא"כ שפיר מביא הרשב"א ראיה מפ"פ אף בחזקה גמורה מהני ס"ס ומדרב הונא או דהתם החזקה סותר ב' הספיקות שאני ומיהו לטעמיה קשה ונראה דר"ה לטעמיה דאוסר אפילו בשיבר עצמות ולית ליה ס"ס אבל לדידן דקי"ל כר"ח בשיבר שפיר ועפר"ח ומיהו ממ"ש הרשב"א בארוך קי"ו ב' לא משמע כן עט"ז בסימן א' אות ו' ובש"ך אבאר עוד:
**ועיין.**עט"ז ומ"ש בסימן נ"ג. עיין ב"י סוף הסימן העתיק תשובת הרמב"ן וצ"ע לכאורה: