Peri Megadim on Yoreh De'ah, Mishbezot Zahav
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**כגון.**חלב עט"ז. מדאמר איסור שנתערב בהיתר ע"כ הכין הוא דחלב בקמץ תרווייהו היתר נינהו. ומ"ש ראיה מאגור המעיין שם בב"י יראה דלענין שמא איירי ועמ"ש בש"ך אות א' ובש"ך אות ו' אבאר דעת הט"ז אי מסכים עמו דבס' בתר טעמא אזלינן או לאו. ומ"ש ביש"ש פג"ה ל"א ט"ס וצ"ל ל"ב ועיין פתיחה:
**יטעמנו עובד כוכבים עט"ז.**עש"ך בסימן מ"ב אות ד' תי' במרה רוב יש טעם מר וגם הרבה פוסקים מכשירים בניטלה המרה. ולפ"ד ש"ך שם בכל ספק איסור אסור לטעום בלשונו. והט"ז מיקל וחילק בין טעימה בלשון דשרי וא"כ ללחוך הבשר אם נמלח שרי ובתנאי שיקנח הדם מעליו. ולשונו צריך תיקון והוא מ"ש דלחיכה בלשון במקום ספק שרי משמע הא ודאי איסור אף בלשון אסור ומש"ה כתב לטעום בשר אם מלוח אם נקי מדם שרי ולא אמרינן שמא אין נמלח ומתוך לחיכה ירגיש טעם דם הנבלע בבשר ויהיה פירש בספק לא גזרו. והיה נראה הטעם דלחיכה בלשון הוה איסור דרבנן ובספק לקולא משא"כ טעימה אם יש טעם איסור צריך ליתן לתוך פיו והוה איסור תורה אסור אף בספק אלא שבריב"ש סי' רפ"ח מבואר דאף בולע ופולט הוה דרבנן ולזה נאמר דכאן בעינן טעימה שיבלע מעט וז"ש הט"ז אכילה ממש כו' ומ"מ קשה מה זה שסיים ובא"ח מבואר שבלשון אין איסור אלא לתוך פיו ובזה יש חילוק בין איסור לתענית א"כ משמע דאף בוודאי איסור מותר ללחוך בלשון ויראה דה"ק דבא"ח מבואר דבתענית ציבור אסור לטעום ולפלוט משמע הא ללחוך בלשונו מותר אלמא לחיכה קיל מליתן לתוך פיו ובזה יש חלוק ר"ל לחיכה חלוק בתענית מותר לחיכה בלשון אף בת"צ ובאיסורין אסור אבל לתוך פיו אף בת"צ אסור ע"ש בא"ח סי' תקס"ז אף שיש לפרש דברי הט"ז בע"א נ"ל לפרש כמ"ש. ועמ"ש פר"ח סימן מ"ב אות ה' וא"ש מ"ש הט"ז ממרה דמ"מ איסור דם איכא נמי התם דטועם קודם צליה עמ"ש בסימן מ"ב בש"ך אות ד':
והנהראוי להזכיר בכאן מ"ש הריב"ש ברפ"ח וז"ל שאפשר שאין סומכין על קפילה בלא אכילה גמורה יע"ש נמצינו למידין מדבריו דיטעמנו עובד כוכבים היינו לאכול ולבלוע ובע"א לפלוט לא מהני ונ"מ לדידן טעימת ישראל בעינן אכילה ממש עש"ך אות ה' כאן. ועמ"ש לעיל בסי' צ"ה על מ"ש הצ"צ בבורית דלק"מ מחולין קי"א ע"ש. ויש לנו הרהורי דברים מ"ש הריב"ש שם דטעימה אסורה מדרבנן דלמא יבוא לאכול דאי ד"ת כמו ח"ש ליבעי מטעמת ברכה עכ"ל קשה בברכות י"ד א' השרוי בתענית יותר לטעום דלא קיבל הנאה מ"מ ליתסר אטו אכילה. ולזה י"ל דמיירי בת"צ מד"ס דלא גזרינן גזירה לגזירה כמ"ש בצ"ה. ומ"ש ראיה מטעימה א"צ ברכה הא להר"מ פ"א מה"ב משמע אף בולע פחות מרביעית א"צ ברכה ומיהו אפשר כתב זה לדידן עי' א"ח ר"י. ובהר"מ יש לדייק בהלכות תענית פ"א כתב בולע ופולט ואילו בפ"א מה"ב כתב מטעמת אף בולע ואין פולט אין מברך פחות מרביעית ואי סובר ע"כ כדי רביעית קאי אתרוייהו א"כ בחד גוונא הוא ולזה י"ל דבתענית קאמר הנאה לא קיבל אלמא בפולט מיירי ובברכות משמע ליה ע"כ באין פולט דאי פולט אף יותר מרביעית נמי והא כדאיתא כו'. ובלבוש שם א"ח תקס"ז במ"ש י"ה ד"ת יש לעיין נודר נמי ד"ת הוא ולפי שאין דברים אלו ענינים לכאן לא ראיתי להאריך בהם:
ובעיקרהדין טעימה במ"א אי הוה ד"ת יש לעיין בס"פ כ"ה ק"ג הרי נהנה גרונו כפי הנראה דחיך אוכל יטעם וע"י טעם למה דווקא כי בלע מחייב הא חזינן דמצטרף בין החניכים לכזית נימא אפי' נתן לפיו ופולט הרי נהנה חכו ועיין פי"ד ממ"א בר"מ וצ"ע ✍:
כתבעוד הט"ז טעימת עובד כוכבים כו' ודבריו צריכין ביאור. מ"ש כמ"ש הראב"ד שאם עובד כוכבים ט"ס צ"ל הר"מ טועם עובד כוכבים וכן דקדק הב"י שם. ומ"ש הט"ז שם עיקר היתר מסל"ת לא היה צריך לראיה מב"י שמבואר כאן בש"ע וצריך שלא ידע שסומכין עליו ומ"ש הט"ז מהרא"ה הוא בדף ק"ו ב' וירצה דכאן לא הוי גילוי מילתא דהעובד כוכבים לא מירתת שיוכל להשמט לומר לא הרגשתי בטעם. ומ"ש דסמך ארש"י והר"מ כו' כ"כ הש"ך באות ב' ולא ידענא כיון דלחומרא פסק דטכ"ע ד"ת אם כן תו מימרא דר"א בהגוזל מה עביד בי' וי"ל דמ"מ חשיב קצת כגילוי מילתא ומ"ש לתרץ דבאיסורין דע"א נאמן מהימן נמי מסל"ת וההוא דב"ק בממון או שאר דברים דבעי ב' עדים צ"ע דהא בב"ק שם מקשה מאיסורין משבויה ותרומה והא ודאי שם בשבויה עכ"פ ע"א מהימן ואי לאו שבויה דרבנן לא הוה מסל"ת מהימן. גם מ"ש בש"ע שי"ו פסק דמסל"ת לא מהימן היינו אפי' שלא להשביח מקחו ורא"ש מתיר כה"ג עיין בכורות ועיין שי"ו בט"ז אות ד' ובש"ך אות ב'. ואין להקשות התם ע"א אין נאמן דאיכא חזקה י"ל דלהמחבר איכא חזקה להיפך ולד אין קדוש במעי אמו ואף לדידן בהג"ה שם דאין חלב פוטר מ"מ קיימא לן ע"א נאמן להתיר התם ואי"ה בס' שושנת העמקים אבאר בזה ובס' גינת וורדים הערנו בזה יע"ש:
בטורכתב כו' זה לשון הטור כתב הרשב"א אפי' לאו קפילא שכל טעם שאין נרגש לסתם ב"א אין טעם. ואומן נאמן אפי' אין מסל"ת דלא מרעא אומנתו ויש מחמירין עד שיהא אומן ומסל"ת וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו באיסור והיתר והב"י עשה ע"ז כלומר שאין בדבריו הכרע רק דבעינן מסל"ת (ולפ"ז הביא דברי הרא"ש לומר דמסל"ת בעינן ובזה לא פליג הרשב"א ג"כ ולאפוקי מסברת הר"מ ז"ל דלא בעי מסל"ת ודוחק) אבל לענין אומן אין הכרע בדבריו עכ"ל הב"י משום דקשיא ליה לישנא דטור דהיל"ל ולזה הסכים הרא"ש גם לא היל"ל שצריך כו'. והט"ז הקשה מדכתב הרא"ש קפילא פי' נחתום אומן והרא"ש לאו פרשן הוא אלא פסקן וכן הקשה הדרישה אות ז'. ועמ"ש בש"ך אות ב'. והט"ז תי' דהרא"ש כיש מחמירין סובר ומה שהאריך הטור שצריך כו' אגב גררא השמיענו חידוש אחר דהאי מסל"ת אפי' ע"י שאלה שאומרין לו שב"א המרו זה בזה אי יש טעם (עיין כר"ו) כל שא"י שסומכין באו"ה שרי משא"כ בעדות אשה כל שע"י שאלה אסור ולא מיקרי מסל"ת רק שיאמר מעצמו עכ"פ בלי שום שאלה:
**אם נתערב.**עט"ז בכר"ו אות ח' הקשה ליטעמיה קפילא ותי' זית נבילה וזית שחוטה לירקות ונשפך וא"י אם היה ס' נגד זית נבילה יע"ש. הנה מה דפשיטא ליה נסתפקנו בזה בפתיחה דכה"ג דמחצה או רובו איסור כיון שהטעם נרגש וחיך אוכל יטעם אסור הוא ומיהו ברובו היתר ממינו רואין שפיר כמו שהארכנו בפתיחה. ואף לקמן צ"ט ס"ו בהג"ה ממין איסור הא' משמע הא היתר ממין א' אין ניעור אין ראיה כ"כ די"ל דלאו דוקא נקיט וממ"ש הר"מ פט"ו ממ"א הביאו הב"י מין במינו וד"א דמשמע בס' נגד האיסור סגי הוא ז"ל לשיטתיה דטכ"ע דרבנן. ואם נאמר שהדין פשוט הוא דדי בס' נגד האיסור על כל זה טעמא לא ידענא כיון דחיך אוכל יטעם וכבר הארכנו בפתיחה ואין להאריך כאן. ואם נשפך ואח"כ נתרבה בשוגג ויש יותר מס' בא"מ יש לעיין ביה כיון דחנ"נ בשאר איסורין דרבנן תו הוה ספק להקל וי"ל כיון שמתחלה טרם הוסיף הוה ליה ספיקא דאורייתא תו ע"י גלגול לא הולכין להקל כמו ספק טריפה שנתבשל בכלי אף לאחר מעל"ע אסור עס"י ק"י ובמ"י בקונטרס הספיקות אות ל"ג:
ואםספק טריפה יש ספק אי נפל לתבשיל יראה דהוה ס"ס בגוף א' דעל התבשיל אנו דנין עיין שו"ת שבות יעקב ח"ב ק"ט ואם ודאי נפל אלא שיש ספק אי יש ס' בא"מ יבואר הכל בסי' ק"י בעזה"י:
ודעדאיסור דרבנן אף בא"מ ויש ספק אי היה ס' תולין להקל וכ"כ הש"ך באות ז' והאמונת שמואל סי' כ"ח הביאו. הפר"ח אות ט' ויראה אף שיש עובד כוכבים אומן אין צריך לברר ונהי דס"ס כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן וה"ה ספק דרבנן כדבעינן למימר קמן בקונטרס הספיקות מ"מ כיון שא"א נוהגים כלל לסמוך אעובד כוכבים הוה כלא אפשר לברורי ע' מ"י בקונטרס הספיקות אות מ"ה ובכלל נ"ט אות ח' ✍:
**ולענין.**עט"ז הראה מקום לב"י לכאורה משמע דעתו כהר"ב דבתר שמא אזלינן וכ"מ מאות א' ואפשר סובר תרתי בעי שוה בשמא וטעמא הא כל שלא שוה בשמא נמי א"מ מיקרי ובש"ך אות ו' אבאר:
**ואם.**עט"ז הסכים להמחבר דאפי' אינו מינו מותר דהטעם הנרגש בא"מ הוא מעורב מהיתר ואיסור ונתבטל ברוב במינו דהיתר. ומ"ש הט"ז שהיה ס' במינו ובסוף מסיים שיש ספק אם היה ס' באינו מינו הכל לאו דוקא אלא אם ספק שיש בין הכל בא"מ ומינו דהיתר ס' נגד האיסור שרי דבס' בין הכל די מדרבנן כמ"ש הדרישה אות כ' דבסלק מינו כמי שאינו וא"מ רבה עליו בעינן בא"מ ס' לבד מינו משא"כ רואה א"מ כאינו ודאי שמצטרף הכל לס' והוא פשוט דמינו סלק דאינו מועיל לבטל אדרבה מחזיקו לר' יהודא מה שאין כן לדידן להיפך פשיטא אם יש בין הכל ששים שרי ועיין מה שכתבתי בסימן ק"ט בש"ך אות ד':
והנההדין נחלק לשלשה דרכים כמו שאבאר. הדרך הא' אם בישל מין במינו או"ה ויש רוב בהיתר ואח"כ נפל א"מ היתר לתוכו כ"ע מודים ר"ל היש"ש והש"ך דהכל שרי כיון דכבר נתבטל מקודם ונעשה היתר גמור ובאם נפל האיסור לא"מ ואח"כ נפל מינו דהיתר אף הט"ז מודה דאסור כל שלא נודע שהיה ס' כ"פ בנפל ההיתר לא"מ ואח"כ נפל האיסור לשם או בב"א הרשב"א והמחבר והב"ח והט"ז והמ"י כלל פ"ה אות מ"ה מתירין הכל והיש"ש והש"ך אות ח' והפר"ח אות ח' אוסרין ובש"ך אבאר. ויש לראות אמאי בנפל מן האיסור תחלה לא"מ נ"נ ומה בכך כיון דעתה נפל מינו דהיתר רוב סוף סוף ליכא איסור תורה עכשיו לסברת הרשב"א ונ"נ בשאר איסורין הוה דרבנן וספיקא לקולא. וכ"ת דה"ק דאם נפל בב"א די בספק שיהא בין הכל ס' משא"כ כשנפל לא"מ לא מהני שיהא בין הכל ס' וצריך בא"מ ס' דאל"כ חנ"נ דאין לשון הט"ז מורה כן. ואולי כה"ג לא רצה הט"ז להתיר כיון די"א חנ"נ בשאר איסורין הוה מ"ה ומכל מקום צריך עיון:
וראוישתדע דכ"ז מיירי בתערובת לח בלח או שם ילקוהו לאיסור קודם שנשפך הא לא"ה כל שאין עכשיו ס' נ"ט עתה ואפילו במינו אסור מדרבנן כמבואר סימן ק"ו וק"ז וכ"כ הפרישה אות י"ז ופשוט הוא:
שאלהדשיל"מ דבמינו לא בטיל אפי' באלף כמבואר סימן ק"ב אם נתערב במינו תחלה ואח"כ בא"מ אם נאמר רואין או לאו. ואם יש לחלק בין ביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת לבין יום טוב דעלמא:
תשובההנה קיי"ל רואין כו' כמבואר מדברי הרשב"א כאן וכ"ע מודים בזה דסלק מינו כו' ואף בעבודת כוכבים ע"ג ב' פליג חזקיה ולית ליה רואין והוא רביה דר"י (כמבואר בה"ע) מ"מ רבא דהו' בתרא סובר בחולין ק' ב' הכין ועיין חולין ק"ח א' בתוס' ד"ה דאמר שר' יהודא במנחות כ"ב סובר כן יע"ש ובהא לא פליגי רבנן עליה. ועיין בב"י לקמן סימן קל"ד במ"ש רי"ו שהרי"ף השמיט הא דנפל קיתון של מים דסובר מצא מין את מינו וניער והב"י דחה שם אמנם בש"ע שם סימן קל"ד סעיף ד' חילק בין יי"נ גמור דבעינן קיתון מים תחלה ובין סתם יינם כמ"ש הט"ז אות ד' והש"ך אות י"ט וכ' דבאיסור תורה החמיר ובאיסור דרבנן היקל ואף שביי"נ נמי ליכא איסור תורה מין במינו כ"א מדרבנן מ"מ כיון דעיקר איסור הוה מ"ה החמיר. א"כ ה"ה בנדון דידן אם נתערב דשיל"מ במינו באופן שיש ששים דלא נ"נ כי דבר האסור במשהו לא נ"נ כמבואר סימן צ"ב בט"ז אות ט"ו ובסי' קל"ד בש"ך אות י"ז יע"ש ואח"כ נפל לא"מ ויש ששים בא"מ לחוד נגד הדשיל"מ אמרינן רואין והכל שרי ודוקא י"ט דעלמא הא י"ט אחר השבת דהוה דאורייתא עיין או"ח תקי"ג במ"א אות א' תו יש לאסור בנפל א"מ לבסוף דומיא דיי"נ גמור. ואף שיש לומר שהמחבר בקל"ד הכריע להחמיר ביי"נ משום חומרא דע"ז ואין לדמות שאר איסורים ליה שהרי בספרו הארוך הכריע להקל לגמרי יע"ש:
אמנםכן לא שקר מילי שהרי הר"מ ז"ל בפי"ו ממ"א הלכה ל"א ובהלכות תרומות פט"ו הלכה י"ז כתב ב' כוסות א' של חולין וא' של תרומה ומזגן ואח"כ עירבן כו' הרי דבכל איסורין סובר הר"מ דבעינן דוקא תחלה והב"ח בקל"ד ס"ו כתב דהב"י דייק לישניה דהר"מ ז"ל שכתב יי"נ והטור כתב יין אסור וסיים דיי"נ הוא איסור תורה הרי כמ"ש דכל שעיקרו איסור תורה שוב א"א אומרים רואין כל שנפל היתר לאיסור מין במינו תחלה וכדאמרן ✍:
נספקתיאם נתערבו הרבה מיני עופות יחד שחלוקין בשמן ויש בהן אפרוח שנולד בי"ט דאסור ע' א"ח תקי"ג ס"ח מהו מי אמרינן סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו עס"י ק"ט בש"ך אות ח' וא"כ אם יהיה מין עוף א' ב' או ג' מהן וכן מין השני ואחד מהן נולד בי"ט וא"י איזה מהמינים וכולם בגדר הספק הן א"כ אי אמרינן רואין ממ"נ מותר דדשיל"מ בא"מ בטל הוא ובתר שמא אזלין כה"ג ע' ש"ך כאן אות ו' ובב"י בשם מ"כ ובש"ך בספרו הארוך (שנדפס ימים לא כביר) ומה שהביאני לזה הוא ממה שראיתי כתוב בהג"א בעבודת כוכבים ע"ג וז"ל רשב"ם כתב וכן הלכה בכל מין ומין וא"מ ואינו בעין שהוא דבר לח סלק יע"ש היטב משמע הא בדבר יבש כה"ג לא אמרינן כה"ג סלק וא"כ כה"ג דכתיבנא לא יצויר כלל וכלל והבן ולפי שדרכי החכמה נעלמו ממני לא ראיתי להאריך בו ✍:
הט"זהחזיק בפסק הת"ח דבב"ח אף בשר עוף גזרינן אטו בהמה משא"כ מין במינו דאין שם גזירה אטו דאורייתא. תמה במ"י כלל פ"ה אות מ"ו דמין במינו בלח דבעי ששים הוא אטו א"מ יע"ש. ובאמת שגם אני תמהתי כן ואף שי"ל לדידן הטעם דלח בלול הוא ולא דמי ליבש עיין מ"ש בפתיחה מ"מ ודאי הטעם ג"כ אטו א"מ עס"י ק"ט ומ"מ בגוף הדין הסכים הכה"ג בהגהות הטור אות י"ז להט"ז ויראה דעוף אטו בהמה קיל לטעות שהרי גזרו בה גזירה לגזירה (עמ"ש בסי' פ"ח בט"ז אות א') משא"כ במין במינו לא גזרינן. ל"מ לר"מ ז"ל דכל ספיקא מ"ה שריא די"ל כן אלא אפי' לדידן י"ל כן והבן. ולפ"ז בכל ספק שיארע בבשר עוף בחלב אם נפל כלל או ב' קדירות המבואר סימן קי"א להט"ז אין תולין אטו בשר בהמה ולהש"ך באות ז' תולין ויראה בה"מ המיקל כש"ך לא הפסיד וכן הסכים הפ"ת אות ט"ו והמנחת יעקב שם אות מ"ו (ויש טעות סופר בדפוס פיורדא יע"ש):
**ואי אפשר כו'.**עיין ט"ז ותוכן כוונתו דהקשה הא ספק דרבנן וספק ספיקא בדאורייתא דין אחד להם (עיין סימן ק"י) ואם כן כיון דבס"ס אין מזיק חסרון חכמה הוא הדין בספק דרבנן. ועוד הקשה קושית הב"י מ"ש הטור אם לפנינו וא"א לשער אסור הלכך כחל אסור דהרשב"א יליף מכחל לספק חסרון חכמה. וע"ז תי' הט"ז דודאי יש ב' עניני חסרון חכמה א' שא"י לשער וא' כחל שאם נאמר במה דנפיק בטל' איסור כחל כי אף שאין בתבשיל רוב נגד הכחל נאמר שלא יצא אלא משהו ויש ס' ועיין ב"י הביא דברי הר"ן והש"ך באות ט' ג"כ הביאו. והלכך הרשב"א לשיטתיה דאוסר הגבינות ולא חשיב ס"ס אף בספק לכל באי העולם שפיר יליף דיניה מכחל אבל הטור דפוסק דספק לכל העולם הוה ספק וע"כ בכחל טעם הר"ן יש בו דכ"א ישער לפי ראות עיניו א"כ וודאי דלאו מכחל יליף לה ומ"ש הלכך כחל לדמיון נקטי' כלומר כמו שיש חילוק בין חסרון לכל הדור ובין לאדם א' ה"ה דיש חילוק בין שיש גבול להאיסור אז שרי באם הספק לכל הדור ובאם שאין גבול כמו כחל דאם נשער במאי דנפיק בטל' תורת כחל כו' ולענין דינא עי' סימן נ"ג בט"ז אות ח' ובס"ס ק"י דבהפסד מרובה יש להתיר בנשמט ולא בע"א אף דהו' ספק לכל באי העולם ובקונטרס הספיקות אבאר:
ואמנםכן במ"ש הט"ז דרשב"א מש"ה אין מתיר בסירכא דהוה חסרון חכמה לא זכיתי להבין דברי קדשו דהמעיין בטור וב"י פ"א מבואר מטעם דכל שיצאה מחזקה מחיים לא אמרינן אוקי אחזקתה מחמת רובא שהני ראינו עכשיו שאינה מהרוב ואנן מכשירין לה דאמרינן עתה יצאה מהרוב ומקודם בחזקת רובא היתה וכבר התבאר שם באורך וצ"ע:
**ולכן.**עט"ז דבעינן ס' ותקנתא מים צוננים לחומרא הוא דהוה כמכירו. וכן הסכים הש"ך אות י"ז וכ"ה בת"ח כלל פ"ה דין י"ז (וט"ס פ"ג) וכ"כ הפר"ח אות ט"ו והפ"ת אות י"א אף דל"ד לחתיכה שסילקה וגדולה כבראשונה דאמרינן פלטה ובלעה מהיתר וזה לא שייך בחלב מכל מקום טעם בולע ממנו יע"ש בפ"ת ונכון הוא. ולקמן אבאר דין של הב"ח ז"ל ובכר"ו אות ו' היקל כשהמאכל מתקלקל ע"י צינון כמו לקמן סי' ק"ב בכלי ע"י הגעלה יע"ש. ויש לחלק ביניהן כי כאן הוא כמכיר האיסור. ויש לעיין בחלב לרוטב שומן דאם יצנן יהיה עכ"פ בשומן היתר רוב נגד החלב ומ"ה במינו ברוב:
כתבהפ"ת אות ט"ו בשם הר"מ ז"ל שומן איסור ע"ג יין יקפה השומן וע"ג ציר כ"ק מהציר רמב"ם סוף ה"ת והבנ"י אות י"ד העתיקו. ויראה דהיינו צונן בצונן ולא שהה מעל"ע הא ברותחין לא גרע מחלב וטעמו אית ביין וצריך ס' עכ"פ ועס"י קכ"א ס"א בהג"ה ופ"ת שם ושם אבאר:
ודעדאשכחנא פתרי למ"ש הב"ח אף שאין ס' נגד החלב שרי כמו שאגיד באם נפל חלב רותח מהותך למשקה צונן בנפסק הקילוח (ובלא נפסק ע"י עירוי שהעמוד הקילוח יורד למטה אבאר בסימן ק"ד גבי עכבר שנמצא בשומן עיין או"ח שי"ח סי"א ובמ"א אות ל"ה ולקמן בק"ד יבואר) דאם נאמר אדמיקר בלע כ"ק ויש ס' נגד הקליפה או דמותר אפילו באין ס' עס"י צ"ב א"כ לא נימא כיון דנתערב תחלה גוף החלב במשקה צונן ואין במשקה ס' נגד גוף החלב לא שייך חנ"נ כיון שאפשר להפרידו ע"י צינון שצף למעלה לא שייך חנ"נ כה"ג כמבואר כאן ובדוכתי טובא מידי דהוה אמליחה שבשר תפל שבלע ממקום אחר ואף דממליחה אין ראיה דלא נשאר כלל בתוכו מ"מ מבואר בהרבה מקומות מאו"ה כן ומש"ה בכ"מ לא שייך נ"נ עש"ך כאן אות כ"א:
**אם ידוע.**עט"ז. הנה התה"א והר"ן פג"ה והל"ח פג"ה אות קי"ז הביאו מחלוקת הרשב"א והרמב"ן כי הרמב"ן סובר בב"ח גופא בכלי אין נ"נ המשל בזה כף בלוע מבשר הרבה ובלע זית חלב ותחב אח"כ לבשר א"צ ס' כ"א נגד זית חלב דבלוע בכלי לא נ"נ כמו דאמרינן אין טומאה בלועה מטמא טהרה בלועה ה"ה אין איסור בלוע בכלי (ולא באוכל) אוסר היתר בלוע ולדעתי י"ל דלא הוה דרך בישול בכך) והרשב"א חולק ואומר דבלוע בכלי חנ"נ. ולשון הטור ע"ש והט"ז הביאו ומ"ש הט"ז עכ"ל רמ"א ות"ח סימן קפ"ג כו' הוא טעות סופר וכן צריך להיות עכ"ל הטור ות"ה סימן קפ"ג כו' וירצה בזה דהתרומות הדשן סימן קפ"ג בסופו כתב וז"ל ובי"ד נמי כתב והיכא שידוע לנו האיסור שבכף לא נשער נגד כולו עכ"ל ונתכוין למ"ש הטור כאן אבל כף ישנה דלא ידעינן כמה בלע הא ידעינן כמה בלע עד"מ כף בשר ובלע זית חלב בבלוע בכלי לא נ"נ כסברת הרמב"ן ז"ל ומ"ש בסי' ק"ז (ומ"ש ק"ו ט"ס) הוציא זבוב בכף י"א שכף נ"נ והטור כתב ונראה דאין לחוש דאין לשער אלא נגד הזבוב אלמא דהטור סובר דבכלי לא נ"נ דא"ל דהטור הוא לשיטתיה דאין חנ"נ בשאר איסורין דמ"מ היה לבאר דלר"ת דחנ"נ בשאר איסורין הדין עם הי"א אלא ש"מ דס"ל דבלוע אין נ"נ כ"כ הדרישה בסימן ק"ז אות ו' ועיין דרישה כאן אות כ"ג וב"ח אות יו"ד ועיין הגהות ש"ד כלל כ"ה ונ"ה ופ"ה. אבל הב"י סובר שהטור סתם כסברת הרשב"א והיינו מדכתב הטור כף חדש ולא אמר רבותא טפי כף ישן ובלע זית חלב ש"מ כרשב"א סובר וזה שסיים ישן דלא ידעינן כו' ונ"נ זית שבלע עם מה שבכף בלוע. וזה שהביא בכאן סברא א' בסתם הוא דעת הרשב"א ויש מי שאוסר הוא דעת הרמב"ן דבלוע בצלי לא נ"נ אף בב"ח וכ"ש שאר איסורין (דמשום לתא דבב"ח גזרו) והלכה כדעה א' שהביא בסתם כדרכו כמ"ש הרמ"ע עיין בהנהגת או"ה סימן רמ"ב וכן סיים רמ"א דהעיקר כסברא א' כדמוכח מטיפת חלב נגד הריקן דבעינן ס"א פעמים ס"א דאלמ' בלוע בכלי נ"נ וכדבעינן למימר קמן. וא"כ מ"ש המחבר אבל כף ישנה וב"י היינו הרבה פעמים בשר ואח"כ זית חלב נ"נ הבלוע בכף ולא ידעינן כמה בשר בלע ומשערין בכולו וכאמור ומ"ש הר"ב ולא אמרינן גבי כלי ר"ל להמחבר אפילו ניערו איסור די"ל דגוף העץ נ"נ לא אמרינן כן לכ"ע במתכות ובחרס יבואר לקמן. ומיהו להמחבר בלא"ה אין נ"נ בשאר איסורים וי"ל דה"ק אפילו בלע הכף זית בב"ח לא אמרינן דהכף נ"נ דבאוכל כה"ג כיון דבא מבב"ח כבב"ח דיינינן לה אף להמחבר ע' סימן צ"ד בש"ד אות כ"ב:
אמנםמ"ש הט"ז דאין ראיה מט"ח דשם ג"כ יש היתר לא הבינותי כלל ושוב ראיתי בנה"כ כתב עליו לא ידענא מה קאמר דהא שם נגד הריקן אוסר דהבלוע נ"נ יע"ש. ועלה בלבי לומר דט"ס ס"ד וצ"ל אות כ' ושם משמע דמנהגא בעלמא הוא ומן הדין מותר ובהפסד מרובה שרינן שם וכן מצאתי במ"י כלל נ"א אות ט"ו ובאמת באו"ה כלל כ"ד דין ט' כתב וז"ל ולא כפי' הסמ"ק בנפל נגד הריקן דאוסר בס' פעמים ס' אלא מנהגא בעלמא הוא כדלקמן ונתכוון למ"ש בכלל ל"א דין ב' וז"ל שם וז"ל הא"ז נפל נגד הריקן אעפ"י שיש צד היתר נהגו העולם לאסור והיינו אף על פי שאף בכ"ח לא אמרינן חנ"נ כדאיתא לעיל מכל מקום נהגו העולם לאסרו ואין להקל עכ"ל ונתכוין למ"ש כלל כ"ד ד"ט דחזרת הכבשונות מהני יע"ש ומכל מקום להבין דעת קדושים צריך אני להאריך קצת:
דעכי בסימן צ"ב סהו"ז משמע לכאורה מהמחבר דודאי נגד הריקן אוסר ס"א פעמים ס"א כרשב"א דכאן ומה שנהגו העולם לאסור היינו אפילו להניח להצטנן שמא עלה פ"א רתיחה למעלה כמ"ש הט"ז שם אות כ' ומה שמתירין בשעת הדחק דלא חיישינן לזה אבל וודאי אם מלאוהו אחר כך כל הקדירה או עירו דרך מקום נפילת הטפה ודאי אוסר עד ס"א פעמים ס"א ואם כן שפיר כתב רמ"א כאן דיש ראיה מט"ח. אמנם מדכתבו שם בע"ש יערה דרך אחר שלא במקום נפילה כמ"ש הט"ז אות כ"ג והש"ך שם אות למ"ד בשם יש"ש והבאר הגולה ציין כרבינו יחיאל סמכו להתיר ע"ש. ואמאי יערה ממקום אחר כיון דחיישינן לפעפוע מההוא דזבחים בישל במקצת כלי כו' וודאי פעפוע בעוגל בכל הקדירה אלא דעיקר ההיתר דאין בלוע בכלי נ"נ ומש"ה מתירין בשעת הדחק ולפ"ז אפילו עירו דרך מקום הנפילה שרי דיעבד ולכתחילה הוא דיערה ממקום אחר בע"ש אלא שהש"ך שם באות י"ט כתב דלערות ממקום אחר חיישינן ע"י נענוע כו' משמע אפילו לפי סברת הסמ"ק והטור והמחבר אפ"ה דרך מקום אחר שרי ולא ידענא דאי מפעפע בכלי כולו ובלוע נ"נ מה מהני דרך אחר הן אמת שממ"ש הטור והמחבר שאם יערה דרך מקום הקדירה שנאסר הרי יאסר התבשיל משמע דרך מקום אחר שרי אמנם יש לפרש דה"ק דכל שמערה דרך הריקן הוה מקום הנאסר אלא יש תקנה לנקוב שולי הקדרה יע"ש:
שובראיתי במנחת יעקב כלל נ"ה אות ח' עמד קצת בזה ותמה מאי מהני שיערה ממקום אחר יע"ש באופן שלמידין מכאן דהש"ך לשיטתיה סובר מה שנהגו להקל שם בעת הצורך הוא מטעם דלא חיישינן שמא עלה רתיחה פ"א כו' ואה"נ אם עירה דרך מקום ריקן במקום נפילה אפשר דאסור ומש"ה משיג עליו בנה"ך והט"ז סובר דמה שנהגו שם להקל הוא מה"ט דאין בלוע נ"נ: ולענין הלכתא אבאר תחלה דברי ת"ח כלל נ"א דין ב' ופ"ה דין א' מפרש במרדכי ב' פירושים אחד דהמרדכי מחלק בין חרס לעץ בישן וה"ק דבעץ שייך הגעלה או ליבון. ובכ"מ סמכינן ארמב"ן דאין בלוע בכלי נ"נ משא"כ בכ"ח דאי אפשר להוריד האיסור הלכה כרשב"א כאן דבלוע נ"נ ופי' הב' דודאי בישן אין חילוק דאף עץ ומתכות מה יושיענו הגעלה נהי שיוכל להפריד הבלוע מכלי מ"מ א"א להפריד האיסור מהיתר ונ"נ הבלוע וכי מחלק בין עץ וחרס בחדש דעץ לא נ"נ גוף העץ כיון דאיפשר להפריד ע"י הגעלה משא"כ בחרס גוף החרס נ"נ ואם כן כף חדש בלע זית איסור צריך לשער נגד כל הכף אם הוא חרס אבל בלע זית חלב עדיין כולו היתר הוא והשתא מ"ש רמ"א כאן ויש שאין מחלקין כו' וטוב לחוש לחומרא לפי' האחד במרדכי פליגי י"א אלו בתרתי א' לקולא בעץ ומתכות אף ישן הבלוע לא נ"נ וא' לחומרא בחרס חדש נ"נ גוף החרס וז"ש שאין מחלקין בין חדש לישן כלל ולפי' הב' פליגי בחדא לחומרא בחדש חרס ולשון שאין מחלקין לא יתיישב דהא יש חילוק בין ישן לחדש בעץ ומתכות וסיים הט"ז דלדינא אין נ"מ אי הפי' במרדכי כפי' א' מכל מקום הא סיים רמ"א וטוב לחוש לחומרא ר"ל לחומרא נקטינן כמרדכי ולא לקולא וכמ"ש בת"ח דכחומר ב' הפירושים נקטינן:
והנהדעת יש"ש פג"ה ל"ו והב"ח ואו"ה והש"ך כאן אות כ"א דאין לחלק בב"ח לשאר איסורים אלא בין כ"מ וחרס דמתכות ישן ב"י הבלוע נ"נ כסברת הרשב"א וה"ה לדידן בשאר איסורים באין ה"מ אבל בה"מ שרי במתכות אף בב"ח ובחרס ישן אף בשאר איסורים נ"נ הבלוע אף בה"מ וז"ש הט"ז דיש"ש תרתי בעי רצה לומר חרס ישן הא חרס חדש אין גוף החרס נ"נ אף בלא ה"מ וכן מתכות ישן בה"מ עכ"פ שרי:
אבלדעת רמ"א בת"ח כלל צ"א דין ב' פסק דיש לחלק בין בב"ח לשאר איסורים דבהפסד שרי בשאר איסורים וכמ"מ המ"י שם אות ח"י דאף ישן וב"י סמכינן אהרמב"ן בזה ובב"ח אסור אף בהפסד יע"ש ודעת הט"ז כאן יש לעיין בי' דמתחלה כתב דכ"ח חדש יש להחמיר כמרדכי דגוף החרס יהיה נבילה ואחר כך כתב בשאר איסורים אין להחמיר כלל ואם כן גוף החרס שאר איסורין הוא גם מלת כלל אין לו פירוש דהת"ח כתב במקום הפסד דווקא ולכאורה י"ל גוף החרס שבלע זית בב"ח כיון דבא מבב"ח כבב"ח דיינינן ליה משא"כ כשבלע שאר איסורין אין להחמיר כלל בגוף חרס חדש הא ישן דווקא במקום הפסד שרי ועדיין צ"ע ✍:
ויצאלנו הדין בטפת חלב נגד הריקן ואח"כ מלאוה במים גם במקום הריקן וה"מ יש לחלק בין מתכות לחרס ובין בב"ח לשאר איסורים ותליא בפלוגתת הט"ז והש"ך כאן אות כ"א ובש"ך אבאר עוד ועמ"ש בסימן צ"ב ואין להאריך יותר:
**כחצי זית.**עט"ז והדין אמת אפילו אד"ר וחצי שיעור צריך ששים לבד חלת ח"ל יש דיעות ומ"מ הראייה מפג"ה דף צ"ח לא מוכח מיניה אלא איסור תורה ושיעור דרבנן למה דהוה ס"ד דח"ש מדרבנן. ובבאר הגולה כתב דהלכה כר"י דח"ש אסור מ"ה וכ"ה בלבוש ס"ו ח"ש אסור מה"ת הלכך ח"ש צריך ס' וכ"כ הש"ך אות כ"ג והא ודאי קשה דהא אפילו איסור דרבנן ומינו וח"ש אפ"ה צריך ששים כי לא חילקו חז"ל והשוו מידותיהן בלח בס' ובש"ך אות כ"ג יבואר בזה עוד:
צריך ס"א עס"י פ"ו שם נתבאר הטעם לזה ובין בתבשיל ובין טרופה ס"א אבל טרופה ובתבשיל די בס' יעוין שם:
**והוא אסור.**עט"ז ודבריו צריכין ביאור. מ"ש שומן למאכל חלב אין איסור מצ"ע מה בכך בשלמא מלח הבלוע מדם כיון דנ"נ בשאר איסורין דרבנן נתנו על המלח כאלו הוא דם משא"כ בב"ח כיון שהשומן נרגש בחלב אף ביותר מס' דטעמא לא בטיל שוב ראיתי במ"י כלל פ"ה אות ס"ג הרגיש בזה ועי' או"ה כלל כ"ה ד"ה וח' וכלל מ"ו דין ד' ועס"י פ"ו. וצריך לומר סברת הט"ז הוא דלטעם מדרבנן לא בטיל כמ"ש הש"ך אות כ"ט מדרבנן ולכן בב"ח שכ"א היתר לא גזרו:
ועודי"ל כיון דחזינן דהתורה דווקא דרך בישול אסרה תורה טעם גמור בעינן. ומיהו שומן שבלע טעם מחלב בפחות מס' וודאי גוף האיסור הוא הוה כמו שומן איסור וראוי הוא שלא לבטל באלף דלטעמא עבידי והביא הט"ז ראיה מא"ח דקורא לביצה עביד לטעמיה ואף דשם תרתי בעינן חזותא וטעמא היינו דטעמא לחוד אין אוסר שם דלא גזרו בדשיל"מ על הטעם ומשום חזותא וטעמא הוה כממשו עס"י תקי"ג בא"ח (יש לעיין בי') מה שאין כן כאן טעם לחוד אוסר. ומ"ש הט"ז ואע"פ שכתב רמ"א כו' צריך ביאור ויש לפרש דה"ק דכ"ז שמרגישין טעמו היינו מסתמא אין בו טעם אף במידי דעביד לטעמא אם כן מותר לטעום התבשיל ואם טועם אחר כך הטעם אסור הוא ואם כן בשומן איסור נמי כן הוא אם יש ס' טועם הישראל ואם יש טעם אה"נ דאוסר ביותר מס' וביצה בי"ט כיון דחזותא הוא חיישינן מסתמא שמא יש טעם ואסור לטעום דהוה כממשו של איסור (עס"י תקי"ג דבעינן ממשו דווקא וכאן סימן ק"ב) וכ"ז דוחק. ולסוף העלה דלא מיקרי דעביד לטעמיה כי אם ד"ח הא שומן לא מיקרי טעם כו' ולפ"ז י"ל כמ"ש הש"ך אות כ"ח דבכל הדברים בסתמא בששים אין בו טעם ואם מרגישין טעמו אסור אף ביותר מס' ולכן מלח ותבלין מסתמא אסור ביותר מס' וביורה גדולה אף מלח שרי וכן הלכתא. ובל"י אות כ"ב בשם חידושי הגרשוני אוסר בשומן איסור והוא התיר יע"ש:
ודעדיש לעיין בשומין ובצלים עיין חולין צ"ז ב' תוס' ד"ה כל דמשמע פלפלים באלף לא בטל ובצל עכ"פ ביותר מס' בטל ואם כן אנחנו לא נדע מה לעשות בבצלים ושומין של עובד כוכבים וכיוצא מגוף האיסור דס' עכ"פ לא מהני וראיתי במ"י כלל ע"ד אות ס"א העיר בזה קצת ובפר"ח אות כ"ד כ' דלא נ"מ יע"ש וא"י דודאי אסור לישראל למיטעם ומיהו בעובד כוכבים קפילא או מסל"ת ביותר מס' יש להקל האידנא וכמ"ש הש"ך אות כ"ט ושם אבאר:
אינם. בטלים אפי' באיסור דרבנן ט"ז וכ"כ הש"ך באות ל"א ושם אבאר:
**וכן.**עט"ז דגירסת הש"ע נכונה דבין הכל נ"ט וב' זיתי איסור להמחבר דלא נ"נ די בכך ואין צריך ל' ול'. ונ"מ לדידן בלח בה"מ:
**ונתערבו.**עט"ז וכ"כ הש"ך אות ל"ד ועיין שם:
**של נבילה.**עט"ז ובזה לדידן נמי כ"ט ירקות וזית וחלב ול' ירקות וזית בשר ונתערבו אח"כ שוגג שרי דאין נרגש טעם כ"א ונ"נ לא שייך דכ"א היה היתר כאמור:
דעדאם נפל איסור בלול להיתר ויש ס' ונשפך שרי דיש בילה. איסור גוש והסירו ונשפך נמי שרי. הא לא הסירו נותן טעם עתה כשאין ס' וזה פשוט לא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו. וכתב הפר"ח אות ל"ב ב' זיתי גבינה ובשר לנ"ט ירקות והסיר א' משם שרי וב' זיתי איסור והוציא א' משם אוסר עתה עכ"ל וגם זה אמת ויציב דבשר וחלב בשעה שהיו שניהן לא יהיבי טעמא דהוה ס' ונתבטל באין טעם בשר וגבינה כלל ועתה שהסיר עד"מ הגבינה ונשאר זית בשר היתרא הוא משא"כ ב' זיתי איסור והוציא א' משם. וזה מבואר יפה בד"מ אות י' וז"ל ובארוך כלל כ"ד ב' זיתי בשר וגבינה לנ"ט ירקות הואיל ולא נתערבו עד שנפלו לקדירה שרי אפי' נטל אח"כ א' מהן יע"ש. הן אמת שבאו"ה שם דין י' בסופו משמע ב' זיתי איסור וסילק א' מהן ואח"כ חבירו אין איסור וזה תמוה דהא יהיב טעמא עתה וד"מ באו"ה שלפניו לא היה כתוב כן והב' זיתי גבינה ובשר שייך זה. גם שם באו"ה משמע בפירוש דאם נאסרו גבינה ובשר מקודם נפילתן חשיב גוף א' כיון דמצטרפין למלקות אף שאין טעמן שווין מכל מקום בעינן ס' נגד שניהם ולפ"ז כ"ש זית נבילה משור וזית נבילה מעוף או כבש (אם נאמר דאין טעמן שווין) מכל מקום חד איסור הוא צריך ק"ך זיתים וכבר דברנו מזה בפתיחה וכאן אין להאריך:
ומיהואם נתערבו ב' איסורין המשל בזה זית חלב וזית נבילה עם נ"ט זיתי בשר כשר עם רוטב וסילקו לחלב ונבילה נשאר בתוכו אלא שאין ניכר בין החתיכות ואין ר"ל דקודם לזה היה ס' ועכשיו שאין ניכר בטל הוא כדין יבש ברוב חתיכות ועכשיו שאין ס' נגדו הוה כמו בק"ט ס"ב דאם נודע התערובות יש להקל במקום הפסד וה"נ דכוותי'. ועיין בפר"ח אות ט' בשם הרשב"א בחידושיו דאם נתערבו יעוין שם והבן. ואם נפל זית גבינה לנ"ט ירקות והסירו משם ואח"כ נפל זית בשר לשם אוסר דהא קיבלו הירקות טעם גבינה ועתה טעם בשר ובשלמא אם בב"א נפלו לא היה נרגש הטעם כלל מה שאין כן בזה אחר זה דודאי אי סילקו הא' אסור אף בשר בחלב וכדאמרן ✍: