**במינו.**עש"ך דמשוה דבר חשוב לחהר"ל ובריה דאף שלא במינה אין בטל ומשכחת לה שהיו כאן אגוזי פרך ורימוני באדן וכיוצא וא' מהן של ערלה וכדומה ואח"כ שכח איזה מהן הוא דכולן אסורות ואם אגוזי פרך נתערבו בדברים שאין חשובין אותן שאין חשובין שרי וד"ח נשאר באיסורו דומיא דנחתך א' מהן בק"א. והמ"כ ח"ג פ"א צ"ז ד' חילק בין בריה ור"ל דאף בא"מ משא"כ ד"ח דווקא במינם וזה שלא הגיה הר"ב כלום אמנם להלכה נראה כש"ך וכ"כ הפר"ח אות א' וראייתו טובה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' ל' ובחידושיו דנתפצעו הרימונים במינו הוא דבא"מ ניכר הוא אלמא דבא"מ נמי אין בטל (ונ"מ באי ספק איזו מהן הוא וכמ"ש בק"ט אות ח' או שווין במראה ולא בשמא):

**בכל.**עש"ך עשה כלומר דכ"ש לאו ד"ח הוא אלא לגבי אלף כ"ש מיקרי:

ודעד"ח אף דרבנן ואיסור אכילה לחוד לא בטיל הוא וכן הלכה דלא כפ"ת אות ג' וכ"כ או"ה כלל כ"ה ד"א והכ"ג בהגהות הטור אות ה' דמנין אף מדרבנן לא בטיל ועק"א וה"ה איסור אכילה לחוד ומ"ש בעבודת כוכבים ע"ד האי תנא תרתי אית ליה כלומר תרתי חשיב דאסור בהנאה וה"ה איסור אכילה דאסור באכילה כמ"ש התו' שם וכדבעינן למימר קמן בעזה"י:

כתבעוד הש"ך דבשאר איסורין בד"ח האסור בהנאה אוסר בכ"ש והשיג על הלבוש ויש בדברו כאן קיצור לכן אבאר. הנה המעיין כאן ובקמ"ב אות ח' ובקל"ד אות י"א יראה דהעולה לדינא הוא כך. בעבודת כוכבים דתופסת דמיה (ר"ל שגם הדמים נתפסים דג' דברים יש שתופסין דמיהם עבודת כוכבים כל מה שאתה נהנה ממנה אסור והקדש אחרון נתפס והראשון יצא לחולין ושביעית ראשון ואחרון נתפש עד"מ פירות שביעית אין להם פדיון מכרן בדמיהם הדמים ג"כ קדושת שביעית עליהן מכר דמי זה עוד הראשונים חולין והפירות ומעות אחרונים קדושת שביעית) מהני לה הולכת הנאה ליה"מ ומותר להנות הישראל מכולן אבל באכילה אסור וכ"ש שמותר למכור הכל לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו. ומיהו ה"מ שנתערב חביות בחביות אבל יי"נ וודאי ביין לא מהני לא ליה"מ ולא חוץ מדמי איסור שבו (עיין ע"ז ע"ד א' הלכה בחביות כו') ובסתם יינם מהני הולכת ליה"מ או למכור חוץ מדמי איסור שבו אף יין ביין עס"י קל"ד בש"ך אות ה' י"ט ואם אפה פת בעצי עבודת כוכבים מוכר לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דקיל מיין ביין אבל ליה"מ לא מהני (ר"ל להנות הישראל ממנו בהנאה) הואיל והוא בעין אבל נתערב באחרות אף שחשוד כמו ככרות של בה"ב מהני נמי ליה"מ. וכל זה בעבודת כוכבים אבל בשאר איסורין הלכה דלא מהני ליה"מ רק חוץ מדמי איסור מהני וא"כ אסור לישראל להנות ממנו בשום ענין. ולפ"ז השיג הש"ך על הלבוש כאן ובקמ"ב אות ח' בתרתי דהלבוש בא"ח תמ"ח ס"ב באפה פת בגחלים חמץ דיוליך הנאה ליה"מ דז"א חדא דליה"מ לא מהני בשאר איסורין. ב' דעבודת כוכבים גופא כל שהוא בעין שלא נתערב אף בכרכר דאין ממש בעצמו שם אפ"ה לא מהני ליה"מ. ועיין או"ח שם במ"א ובח"י ותמ"ז הסכימו להש"ך כאן ודע דחוץ מדמי איסור מהני אף דלא נתבטל מ"ה וכ"כ הפר"ח כאן אות ב'. ויראה אפילו ליכא כ"א חד בחד דהא ארג בגד או אפה פת בעבודת כוכבים מהני חוץ מדמי איסור שבו:

ודעדאם דבר האסור בהנאה נתן טעם בתבשיל פשיטא דמותר התבשיל בהנאה וכמ"ש בפתיחה לבב"ח ומבואר הוא בגמרא עבודת כוכבים ע"ד ב' יין ע"ג ענבים מוכרים לעובד כוכבים וכ"כ לקמן בהל' יי"נ. ומיהו אם נתערב חלב האסור בהנאה שיש בו טעם בשר וכדומה בשאר חלב או בא"מ יש לעיין אי אין ס' אי שרי או חוץ מדמי איסור שבו בעינן מי נימא טכ"ע לא שייך באיסור הנאה דבאכילה היך אוכל יטעם משא"כ בהנאה וכבר הזכיר הר"ן סברא זו בסוף עבודת כוכבים ע"ש ואפשר דאפילו חוץ מדמי איסור נמי לא מהני הואיל ויש בו ממשות האיסור אם הוא איסור תורה כמו יי"נ וודאי ביי"נ דלא מהני וכבר נסתפקנו בזה במקום אחר ויראה בה"מ לצדד להקל עכ"פ חוץ מדמי איסור שבו ✍וצ"ע:

עודאבאר לך דבר חשוב האסור בהנאה דמוכר חוץ מדמי איסור שבו וודאי דבעינן למכור הכל ביחד אבל למכור חדא חדא ולהשליך האחרון או ישליך הראשונה אסור דשמא לוקח דמי איסור הנאה משא"כ כשמכרן ביחד ומוזיל לגביה העובד כוכבים אותו של איסור. כן למדתי מתוס' עבודת כוכבים ע"ד א' ד"ה אמר רב כ"מ שם. ויראה אף שהעובד כוכבים יודע שמוזיל גביה שרי כיון שמ"ה חד בתרי בטל ומדרבנן הוא וכ"מ קצת בטור קל"ד בשם הרשב"ם ומיהו אי לא בטיל חד בתרי דהוה איסור תורה יש לעיין ביה דשמא דווקא עובד כוכבים שאין מכירו מותר. ובכר"ו אות א' כתב דבעינן שהעובד כוכבים לא ידע כמה יש בתוכו דאל"כ יחזיק לו טובה וצריך עיון ✍:

וכ"זבשאר איסורים אבל חמ"פ מבואר בא"ח תמ"ז ותס"ז דאפי' חטה בתרנגולת שורפין מפני חומרת חמץ ושם יבואר בעזה"י:

**אגוז.**עש"ך דעתו להחמיר כב' הפירושים אף ד"ח דרבנן מ"מ א"י איזו מפירושים עיקר וע"כ צריך להחמיר בשתיהן:

**וחביות.**עש"ך והפר"ח אות ד' כתב דאף קטנה ופתוחה אין בטיל ביי"נ יע"ש ובאמת לכאורה קושייתו הוא קושיא עצומה דבא"ח תמ"ז ס"ט סתם המחבר כדעה א' בסתם דיבש לא בטל מטעם הרשב"א בתה"א ק"ז כל שבלח במשהו ה"ה יבש ביבש והר"ב מדשתק אודויי אודי ליה ואיך בקל"ד כתב הר"ב דוקא גדולות כו' ובכר"ו אות מ"ג הליץ דיי"נ במשהו במינו משום חומרא וחששו לדברי ר' יהודא דמינו לא בטיל משא"כ יבש (דלר"י ביבש במיל דומיא דדם הפר בעינן) ולדבריו ל"ק מערלה וכ"ה דהם במינו דווקא ואפ"ה אין חילוק בין לח ליבש התם לאו משום דחשו לדר"י דהא בטילין בר"א כו'. ועוד הקשה שם מה פריך בעבודת כוכבים ע"ד א' ליתני ככרות בעל הבית בחמ"פ והא לרשב"א אפילו משהו אין בטל ותירץ דקשיא ליתני בע"פ יע"ש. ואינו נראה מ"ש דבעבודת כוכבים ביבש מודה הרשב"א דמשהו בטל ודבר חשוב בעין הנה הרשב"א בתשובה סימן נ"ג כתב בפירוש דביי"נ במשהו ביבש וכתב עוד וז"ל אבל תרומה ועבודת כוכבים וערלה וכלאים וחמ"פ אין חילוק בין יבש ללח הרי בעבודת כוכבים נמי אין חילוק לדידהו הא דאמרינן זבחים ע"ז טבעת של עבודת כוכבים לאו דווקא ה"ה דבר כ"ש לא בטיל בעבודת כוכבים. גם כתב שם ובסימן ל' דהא דמקשה ליתני ככרות ב"ה היינו להנאה דאף דחמ"פ במשהו היינו לאכילה ולא להנאה דלא כרי"ף ומש"ה פריך ליתני ככרות ב"ה להנאה ולרי"ף הא כתב הרי"ף בעבודת כוכבים וליתא להאי כללא דמתני' דחמ"פ אף כ"ש אוסר בהנאה והביאו הרשב"א בתשובה נ"ג ואין כאן קושיא כלל מעבודת כוכבים וכאמור. וסבור הייתי לומר דהמחבר בק"מ כתב עבודת כוכבים אוסר בכ"ש והשמיט מ"ש הטור כגון כוס או טבעת או צורה (עי' עבודת כוכבים ע"ד א' תוס' ד"ה אלו) דהטור סובר יבש בחמ"פ בטל מש"ה בעבודת כוכבים בעינן ד"ת משא"כ המחבר דבא"ח סתם יבש לא בטיל כרשב"א ה"ה עבודת כוכבים וכל זה איננו שוה לי. ולכן אני אומר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' כי מ"ש בנה"כ צ"ב וק"ב דחק עצמו ג"כ לומר שהמחבר בא"ח מטעם דשיל"מ קא אסר הוא משום דקשיא ליה הא בעבודת כוכבים בעינן ד"ח דווקא וע"כ בחמ"פ הטעם משום דשיל"מ דלא כמ"י כלל ל"מ אות ט"ז שהרבה להשיב עליו אפו יע"ש. ולענין חמ"פ בע"פ בדשיל"מ יש לעיין כדכתיבנא. ועיין בר"מ פט"ז ממ"א הי"ד נפל לפחות מר"א הכל אסור בהנאה והשגות הר"א ע"ז ועמ"ש באות א' ועדיין צ"ע ✍ואין להאריך:

**סתומות.**עש"ך דלכאורה מלשון רי"ו משמע דווקא קטנה ופתוחה הוא דבטיל ביי"נ הא קטנה וסתומה וגדולה ופתוחה אסור דיי"נ חמור משאר איסורין וע"ז כתב הש"ך דט"ס ברי"ו וצ"ל קטנה או פתוחה דאין נאסר אלא בתרתי לגריעותא ועמ"ש באות הקדום:

**וככרות.**עש"ך דבזה"ז של נחתום נמי חשובים ואין בטילים דהכל לפי הזמן וחקרנו במקום אחר דלהר"מ ז"ל ביצה במ"א בריה הוסיפו בשיעורה אמאי לא עשו תקנה זו בדברים חשובים לבטל פליטתן בס"א משום היא גופא דבריה נמי מדרבנן הוא ✍עיין פר"ח אות ה' מ"ש על הב"י בא"ח תמ"ז במ"ש דלדידן לא קיי"ל כר"ע ושם יבואר בעזה"י:

**בעלי.**עש"ך זה אמת ויציב דבתערובת פריך וליבטל ומשני ב"ח אלמא אף דלא אסירי מתחלת ברייתן כמו חטאות המתות וכדומה ומיהו אף אי אסירי מתחלת ברייתן פעמים צריכנא לטעמא דב"ח דבריה לא הוה עס"י ק' יע"ש ומה שלא הוה מנין עט"ז ועס"י ק"א ואף ב"ח קטנים כחושים ב"ח חשיבי:

**אע"פ.**עש"ך דהמחבר פסק כר"מ ז"ל וכר"ע לא כר"י אליבא דר"מ:

**שדרכן.**עש"ך ט"ס בדפוס והציון הוא בהר"ב וכצ"ל שדרכו למנותו. דהר"ב פסק כר"י אליבא הר"מ. ומ"ש הש"ך דעת ר"י דכר"ל הוא סתם ר"י עיין סמ"ג לאוין קמ"א נ"ב ע"ד דלא רצה להתיר רגלי בהמה יע"ש ויש לעיין שם עס"י ק"א:

**ואזלינן.**עש"ך ועמ"ש בק"א אות ב' דאפילו ספק אי הוה חשוב או לאו לא הוה חסרון ידיעה מכ"ש אם ספק אי הוה איסור חשוב או לאו שנתערב כו' וה"ה אי ספק אי נפל כלל האיסור אזלינן לקולא אי איכא רוב וכמ"ש בקי"א:

וראיתילהכר"ו אות ה' כתב דאם יש חביות סתומות ופתוחות ולא נודע אם של יי"נ היה סתום כו' אסור דאיתחזק איסורא וראייתו ממ"ש הרשב"א בתה"א קט"ו א' ותוכן כוונתו דשם כ' בשם ר"י הזקן דספק א' בגופו וב' ע"י תערובת לא הוה ס"ס והקשה מערלה פ"ג מא"ב בגד שצבעו בערלה ונתערב ר"מ אומר ידלק כו' הצובע מלא סיט וארגו וא"י איזהו רמ"א ידלק ולא תנן נתערב ידלק אלמא מותר מס"ס וי"ל בשנחתך מלא הסיט דהוה כעין ב' תערובות ודבריו קושי ההבנה איזו ס"ס יש בלא נחתך וע"כ פי' הכר"ו דאינו יודע היינו שממלא הסיט ארג בבגד וא"י אם ציפורתא עביד מיניה או שאר הבגד עביד מיניה (עיין תמורה ל"ד א' דפריך ליבטל מלא הסיט בשק ומשני עביד כמין ציפור דמיפה לשק וחשיב) והשתא הקשה הרשב"א מדלא תנן אם נתערב ידלק ש"מ דס"ס הוה אף דספק א' בגופו והב' ע"י תערובת הוה ס"ס ותי' דמיירי שהיה כמה ציפורתא אלא בנחתך מלא הסיט ומש"ה אי נתערב שרי דהוה כעין ב' תערובות והשתא בה"א תקשה ליה דספק דרבנן לקולא ש"מ כה"ג לא אזלינן לקולא כן הוא תוכן כוונת הכר"ו. ואני ההדיוט הכותב אומר לענין דינא וודאי אינו כן אלא כה"ג אזלינן לקולא בדרבנן ואיזו חזקה יש דשמא ע"ז לא הוה סתום השתא בנפל איסור דרבנן וא"י אם היה ס' תולין לקולא עצ"ה ה"ה כאן והמעיין באו"ה כלל כ"ה דין ז' מבואר כך וכ"כ המ"י כלל מ' אות י"ט ועמ"ש בש"ך אות ב' וי"ב. ומה שפי' ברשב"א הוא פי' דחוק ורחוק ולבי אומר לי דהרשב"א ה"ק מדלא תנן נתערב ידלק ש"מ דשרי הואיל וספק הא' מותר מ"ה דמ"ה בטיל דבר חשוב ברוב וכיון שכן כי נתערב באחרים לא גזר עליה בד"ח אף דליכא ס"ס. ומ"ש הרשב"א מותר משום ס"ס הוא לאו דווקא דס"ס ליכא אלא כמ"ש שקורא אותן ב' ספיקות בגד שנארג בו מלא הסיט ואין מכיר איזה קורא ספק א' ומ"ה מותר וספק ב' ע"י תערובות וקשיא לר"י הזקן שפי' ההיא דריש ביצה ג' ב' ספיקא אסורה נתערבו אספיקא קאי ואף לפי האמת דהוה דרבנן אטו י"ט אחר שבת אפ"ה נתערבה אסורה וקשיא מערלה והמעיין במשמרת הבית ובדק הבית להרא"ה יראה כדברי. שב"ה תי' דבערלה ספק א' מ"ה מותר ור' מאיר בדרבנן אוסר משום מנין (ר"ל מלא הסיט או ציפורתא) דאיהו סובר דר"י הזקן אין אוסר אלא בספק הא' מ"ה אסור. ומשמרת הבית השיג עליו דלשיטתו אזיל שם דר"י הזקן אף בדרבנן אוסר וכדבעינן למימר קמן אי"ה. וע"ז תירץ דמיירי בנחתך מלא הסיט והוה כעין ב' תערובת וזה ברור ועיין תוס' זבחים ע"ב ד"ה נתערבו והר"ש בערלה משנה וז"ח כתבו דמש"ה לא תנן ונתערבו דיכול לחתוך מלא הסיט והוא ס"ס ואני תמה איך מותר לבטל איסור לכתחלה והא בנתפצעו אגוזים דווקא מעצמן הא פצעו איהו אסור עק"א ולקמן ובב"י והנ"י שבתה"א דמיירי בנחתך מלא הסיט מעצמו או קודם ידיעה נכונה היא וכאמור ✍:

וישלנו הרהורי דברים במ"ש המ"ל בפ"א מהל' מטמא משכב ומושב הי"ד דמש"ה לא כתב הר"מ ז"ל בפי"ט מהל' פה"מ הי"ב דבעינן ציפורתא דדחה סוגיא דתמורה מפני סוגיא דבכורות נבילה בשחוטה מטמא במשא דלא שייך ביטול כיון שנושא ה"ה בגד דנהנה מהכל בב"א. ולא אבין דא"כ אמאי בעינן מלא הסיט דוקא. גם בפט"ו מה' מ"א הלכה ב' פסק הר"מ ז"ל דמלא הסיט מערלה בטיל והא לא שייך ביטול כה"ג דנהנה מכל הבגד בב"א. גם דברי מרן הכ"מ ז"ל בפ"ג מהל' בכורות הלכה י"נ לא זכיתי להבינם במ"ש דרבינו דחה לה משום דקיי"ל בגד שאבד כלאים אסור ולא סובר חילוק המפרשים (עיין תוס' פ"ט דנדה ולקמן סי' רצ"ט בש"ך א' דכ"א היתר) דא"כ למה לי מלא הסיט ובמ"א אמאי התיר בערלה. אבל לד' הר"י קורקו"ס ז"ל שם א"ש דציפורתא היינו מלא הסיט שראוי לעשות ציפורתא ובבכור ומקודשין החמיר וכ"א כדיניה משא"כ במ"א בערלה הקילו וכלאים אף בפחות מסיט אסור ע"כ כחילוק המפרשים והדברים ארוכים אין עת האסף פה ואי"ה בס' שושנת העמקים אבאר:

**והוא.**עש"ך ויראה דה"ק דנשחטו קודם שידע מהתערובת אפי' נשחטו במזיד כיון שלא ידע הוה כשוגג ועס"ו:

בשוגג עש"ך ומיהו קודם שידע אפי' מזיד דל"ש מזיד כיון שלא ידע ועצ"ט אות מ"ו ששם האריך הש"ך כל איסורין שריב' שוגג היינו בנודע ומיניה בלא נודע אפי' מזיד שרי דהוה שוגג:

**ודווקא.**עש"ך ומ"ש הר"ב שחר"ל הוא לשון מושאל כמ"ש הפר"ח אות י"ב או דמסתמא כשראוין להתכבד הוה נמי מנין ולדינא העלה הש"ך לעיל בק"א כיון דבנוצה הוא מנין נמי לא הוה (ס"ס ח' וצ"ל ז') וכן הלכה עמ"ש בק"א וכאן בט"ז אות ב':

ודעדאם כבש בעורו או עוף בנוצה לא מיקרי ר"ל ובטיל ואף שהופשט אח"כ מותר כמבואר סימן ק"א ומיהו היינו שנודעה התערובת בעודו בנוצה אבל נודע לאחר שהסירו הנוצה מכי מתחיל הביטול הוה חהר"ל וכמ"ש בק"א בש"ך אות ח' בשם הפ"ת והכין הוא וודאי כמ"ש בק"ט בש"ך אות י"ב י"ג. ועיין כר"ו אות ו' משמע קצת בע"א ולהלכה נראה וודאי כמ"ש. ומיהו הא איכא לעיונא במ"ש הכר"ו כבש בעורו ותרנגולת בנוצה דמ"מ איברים פנימיים יוכל ליקח מתוכו והעור והנוצה אין מעכב יע"ש. והנה מ"ש לב וכבד וכל הבני מעים אין ר"ל ומיהו הכל לפי הזמן עמ"ש בק"א ומ"מ לב קשה לשכחה עס"י י"א וודאי אר"ל. ומ"מ יש לעיין אם כבש בעורו ואווזות פטומות שהכבר ר"ל והקורקבן של אווז והם בנוצה היכי נידוניה בהאי מי נימא הואיל וכל בשר הכבש והאווזא בטל דאר"ל ה"ה האיברים הפנימיים או להיפך כיון דאיברים הפנימיים אסורים ה"ה כל הכבש והאווז ודומה למ"ש הט"ז לקמן אות ה' וכמ"ש שם ועמ"ש בק"א. וה"ה ריאה אפשר דר"ל כדאמרינן למה נקראה שמה ריאה (ומיהו הכל לפי הזמן ועמ"ש בק"א ולקמן בט"ז אות ה'):

יראהלי בהמה שהופשטה עורה אלא שלא נבדקה אף לדידן דמעכב הבדיקה בדיעבד מ"מ הוה ר"ל כיון דאין טורח כ"כ ולא הוה מגונה כמו נוצה ועור ורובן כשירות גם הוה מנין כנ"ל:

**תשעה.**עש"ך:

קודםבואי לבאר דברי הש"ע והש"ך אמרתי להעיר קצת בדין קבוע ואחר כך אבאר:

הנההדין נחלק לג' חלקים.

א ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' נבילה וכ"א ניכר במקומו ולקח מקביעות וא"י כו' זה הנקרא קבוע מן התורה ואסור מספיקו ואף להר"מ ז"ל שסובר ספיקא דאורייתא מדרבנן הוא מ"מ הכא מודה דמוארב וקם לו נפיק ומשום דאיקבע איסורא וה"מ דאשם תלוי וכדבעינן למימר קמן בעזה"י בקונטרס הספיקות. פירש מותר אף מדרבנן דמרובא פריש ואף חהר"ל ובלקה מקביעות אף שאר"ל אסור כ"ז פשוט מברייתא מ' חנויות הובאה בחולין צ"ה א' נדה ח"י א' פסחים ט' ב' כתובות מ"ו א'. ועיין ב"ק מ"ד ב' סנהדרין ע"מ יע"ש וביומא פ"ד ב':

וישלהעיר מקודם הערה אחת והוא דכאן פסקינן בלי חולק דקבוע דאורייתא ובח"מ תכ"ה סעיף ד' הביא הר"ב וי"א דנתכוין לחבירו והרג אשה דפטור מתשלומין והוא מהשגות הר"א ז"ל בפ"ד מה' חובל ה"ה כתנא דבי חזקיה והתוס' בסנהדרין ע"מ א' ד"ה וכל ובכתובות ט"ו א' ד"ה פרט כתבו דלתנא דבי חזקיה לית לן לימוד על קבוע. ומיהו יש לומר דמ"ש הר"ב וי"א הוא דפוסק כרבנן לא כתנא דבי חזקי' אמנם הר"מ ז"ל בפ"ד מחובל שם יראה דפסק כחזקיה (ע"ש בהשגות מדכתב הר"מ שנאמר ולא יהיה אסון ועיין סמ"ע בתכ"ה ודברים קשים להולמם) ע"ש בלח"מ שבהל' רוצח ושמירת הנפש ה"א פסק המתכוין לזה והרג לזה פטור ממית' ומתשלומין כדתב"ח (וד' הכ"מ שם צע"ג במש"ש שלא כרש"י בסוף פ"ק דכתובות דהא מוארב וקם לו ילפינן קבוע והיינו דוקא בט' עובדי כוכבים ולא כולהו ישראלים) ואפ"ה פסק פ"ה ממ"א ה"א דין דקבוע:

ואניתמה עוד על מ"ש המ"מ בפ"ד מחובל דהר"מ כר"ש והא בפ"א מהל' נערה ובתולה הי"ג המעיין שם יראה להדיא דכתנא ד"ח פסק שכתב הא היה אסון אין עונש אף שהריגתה בשוגג ולא כתב שלא התרו והיינו כתד"ח. דלרבנן קרא דכי ינצו האמור במשפטים רישא אסון ממש וסיפא דין אסון ולר"ש ולר' רישא וסיפא אסון ממש ולתד"ח רישא אסון ממש וסיפא דין אסון כ"ז מבואר היטב להמעיין בסנהדרין וכך כתב מהרש"א ז"ל שם וא"כ ע"כ לא כרבנן ולא כר"ש אלא כתד"ח וה"ק קרא אם לא יהיה כלל אסון באשה ענוש יענש ומיניה דייקינן אם היה אסון באשה ואף בלא התראה פטור כתד"ח וכ"ש בחייבי מיתות שוגגין כו' וסיפא דקרא הכי קאמר ואם יהיה אסון היינו שנתכוין לאשה וכמו שכתבו התוספות בסנהדרין ד"ה ומפקא ובכתובות ל"ה א' יע"ש ונתת נפש ממש וא"כ קשיא:

ומיהוהא ל"ק אי ס"ד דר"מ פסק כר"ש וקרא לא איירי במצות שבמיתה א"כ ליכא ראיה דרודף שיכול להציל בא' מאיבריו דאין נהרג כמו שיראה הרואה בסנהדרין ע"ד א' והר"מ ז"ל בפ"א מהל' רוצח ה"ז פסק דיכול להציל בא' מאיבריו אסור להרוג אותו ולזה י"ל אדרבה איפכא מדכתב הר"מ ז"ל שם דרשא דסיפרי (הר"א ז"ל השיג והיינו בגמרא דידן דריש לענין בושת) וקצותה כפה היינו שתקצץ ידה וע"ש אלמא כר"ש ומש"ה דאיק לה מקצותה כפה האמור בכי תצא. (ויש לנו הרהורי דברים במ"ש המ"ל פ"ח מחובל ה"י דנרדף רשאי להציל עצמו בכ"ע א"כ אכתי קשיא אמאי לא יהיה אסון ענוש כו' ואולי כיון דאין מצוה לא קלב"מ קרינן וצ"ע):

ועלמה שהקשינו לתר"ח יש לומר ע"פ מה שכתב מהרש"א ז"ל בסנהדרין שם בתוספות ד"ה וכל יע"ש:

וישלחקור בדין הקבוע שלש חקירות:

**החקירה הא'**כיון דקבוע חידוש הוא דחדית לן רחמנא דבעלמא אזלינן בתר רובא דליתא קמן וכאן אפילו ברובא דאיתא קמן לא אזלינן א"כ כ"ש דלא ליהני ס"ס בקבוע דלא עדיף מרובא ואפשר דגרע וכדבעינן למימר קמן ואף שהרשב"א בתשובה ת"א כתב אפשר דעדיף מ"מ להלכה עכ"פ לא עדיף מיניה א"ד אין לך בו אלא חידושו אבל ס"ס מהני. המשל בזה ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' ספק נבילה או ספק טריפה (עיין סי' ח"י היאך משכחת ספק נבילה) ולקח וא"י מהו ול"ד למ"ש המחבר בס"ד דהתם העירוב אח"כ ומיהו למ"ש בש"ך לקמן אות כ"ו דהעיקר כהר"ב דלא מהני ס"ס דקבוע אף דחידוש הוא אלא בפי' לפנינו בה"מ מטעמא די"א פי' הוה דרבנן ולא הוה ספק א' מ"ה משא"כ כאן דספק הא' מ"ה הוא. ועדיין יש לעיין בלא נודע עד אח"כ להרא"ה ויתבאר לקמן. ודע דאם לקח מג' חנויות ג"ח וא"י כו' אם הן הר"ל אין בטילות ואם אר"ל מותר דב' כשירות הן וחד בתרי בטיל ומה בכך דקבועין הן מ"מ עכשיו בטילין כדין יבש ביבש ול"ד למ"ש בסימן מ"א יע"ש:

**החקירה הב'**היא כיון דגלי קרא דלא ניזול בתר רובא כ"ש בתר חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף א"ד היכא דגלי גלי כו'. והנה בנדה ח"י א' וכתובות מ"ו א' ט' צפרדעים ושרץ א' או להיפוך ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור והיינו טעמא אוקי גברא אחזקה. ומיהו זה טעות דברה"ר הלכתא הוא אף דליכא חזקה עיין חולין ט' ב' תוס' ד"ה התם. ואדרבה מהא דמוכח בכתובות דאף לקולא קבוע כמחצה מט' שרצים וצפרדע א' ברה"ר טהור דלמא התם דאיכא חזקת גברא הוא דאמרינן בקבוע דרובא וחזקה כהדדי נינהו ומנלן היכא דליכא חזקה:

והנהממ"ש המחבר סעיף ד' בלקח מקבוע ונתערבה הוה ס"ס ואף שהספק הא' יש לו חזקה לאיסורא דבהמה בחייה בחזקת שאין זבוח ועכשיו מסופקין על בשר זה אם מכשירה או נבילה נעמידנה על חזקה והוה ודאי עיין ש"ך אות ס"ד דאפשר הרשב"א מודה בחזקה גמורה דלא הוה ס"ס ולכאורה מוכח דבקבוע כיון דחדית רחמנא דלא מהני רובא ה"ה חזקה וכאמור. ואל תתמה ע"ז שהרי התוספות בנדה ח"י א' ד"ה אחר הרוב דאיכא חזקה דבהמה בחייה וכדכתיבנא. הן אמת שיש לראות בנמצא אמאי הלך אחר הרוב נימא מדרבנן מיתסר דסמוך מיעוטא לחזקה כו' ואולי ברוב דאיתא קמן לא אמרינן סמוך או כמ"ש הרא"ש בחולין י"א דרוב מצויין מיעוטא דמיעוטא ובס' שושנת העמקים אבאר בזה וצ"ע ✍:

ועםזה יש ליישב ההיא דפסחים ט' ב' בתוס' ד"ה היינו דאי לאכילה פשיטא דהיינו ט' חנויות ממש ומה קמ"ל וע' בס' פני יהושע בחידושיו לפסחים. ולמאי דכתיבנא שפיר דל"ת דוקא נבילה דאיכא חזקה בהא גלי רחמנא בקבוע דסמוך מיעוטא לחזקה מה"ת מש"ה אמר דבחמץ נמי דליכא חזקה אפ"ה קבוע כמחצה. מדברי התוס' שם מבואר דבקבוע מהני חזקה שהרי הקשה על רש"י דפי' לענין בדיקה ול"ד למ"ש הט"ז סימן א' אות ו' דכל טהרות שנעשו ע"ג דאף הכלים טמאין דהתם אנו דנין על האדם וממילא התרומה והכלים טמאין מה שאין כן בבדיקה דאין אנו דנין על החתיכה שנאבדה אלא על הבית ועדיין צ"ע:

עייןפני יהושע בחדושיו לכתובות ט"ו דממזר ספק לא משכחת אלא אי קבוע כמחצה הוה יע"ש ועיין בחדושיו לקדושין ע"ג שם תראה דמשכחת בגוונא אוחרא. גם מצינו הבא על יבמתו תוך ג' וילדה דחייבים אשם תלוי למ"ד לא בעינן איתחזק איסורא עיין פ"ח בר"מ מהל' שגגות ה"א אלמא ספק שקול הוא דחזקה דמעיקרא אינה מבוררת ואם ילדה עם היבם עוד ולד הרי הב' ממזר ספק ואין להאריך:

**החקירה הג'**הוא הא דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואם פירש אף שקרובה לחנות טריפה כשירה כמו שכתב הפר"ח אות מ"ו אם פירש לפנינו דהוה קבוע ונמצא קרוב לכשירה מי נימא כיון דקבוע לא אזלינן בתר רובא כ"ש בתר קורבא א"ד לא. ושוב ראיתי בכר"ו אות ח' הרגיש בחקירה זו השלישית יע"ש:

**החלק הב'**הוא בי' חנויות בכ"א מהן שור א' ונמצא אחד מן הראשים טריפה דנתערבו גוף החנויות יש מחלוקת. הנה דעת הר"ש מקינון ז"ל בס' הכריתות סי' קצ"ט ור' דכה"ג לא מיקרי קבוע ובהכי ניחא למה לא יאסור כל העולם מלזרוע ולחרוש שמא נחל איתן הוא הביאו המ"י כלל מ"ג אות ל"ט ומ"ו והפר"ח אות י"ג וכ"ב ומשמע דאפילו קבוע לא הוה אם אין חהר"ל (ומ"ש הר"ש ז"ל אי נסבינן זרע ולא ידעינן אי מינה היינו לקח מקביעות) ומדברי הפרישה אות ט"ז נראה דתערובת המקולין מדרבנן הוה קבוע ואף חשאר"ל הוה כמו ר"ל ולא מה"ת וא"ש קושיא דנחל איתן דאוקמי' אדין תורה כיון דלא אפשר אמנם דעת הב"ח בסוף ס"ו משמע בהדיא קביעות חנויות הוה קבוע מן התורה אף שאין נודע באיזה חנויות שהרי כתב מוארב נפקא אף שאין ניכר כלל הישראל יע"ש הרי דשלש מחלוקת בדבר והפ"ת אות ו' צידד אי הוה מ"ה יע"ש וכן דעת הש"ך אות י"ד ואות י"ז דמן התורה הוה קבוע וכמו שאבאר:

והנההתוס' בנזיר י"ב ד"ה אסור וגיטין ס"ד א' בד"ה אסור מבואר דלא הוה קבוע בכך וקנסא הוא עיין בא"ח ל"ח משמע בשאר איסורין אפילו מדרבנן שרי ואמנם הרמב"ן הביאו הרשב"א בד' שיטות והר"ן שם והמ"מ פ"מ מאישות כתב דמדינא אסור ולא בירר אי מ"ה אי מדרבנן:

ואניתמה על עצמי הא מבואר הוא דכל שיש א' שיודע מהקביעות אף שללוקח הוא ספק שלא נודע מ"מ קביעות גמור הוא עיין פר"ח י"ג ופ"ת ו' והובא במשמרת הבית ק"כ אם כן בהאומר לשלוחו כו' ל"מ היכא דשליח חי והלך לו הוה קבוע מ"ה כיון דלשליח ידוע וניכר הוא ואפי' מת השליח מ"מ האשה שנתקדשה יודעת והוה קבוע הניכר וצ"ע:

הנהלקושית הר"ש מקינון ז"ל מנחל איתן י"ל כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ט מחלכות רוצח נחל איתן ששוטף בחזקה יע"ש שמים עוברים בתוכו עיין פרש"י בחומש וא"כ אין אותו מקום ראוי לזריעה וליכא חששא. ומ"מ לדינא צ"ע ובה"מ יש לצדד ולומר דתערובות חנויות הוה קביעות דרבנן לא קביעות דאורייתא ונ"מ בתערובת הב' אח"כ דלא הוה ספק הא' מן התורה וכמו שאבאר באות כ"ו אבל לומר דלא הוה אפילו קבוע דרבנן כמ"ש הפר"ח ז"א והיינו אף באר"ל דאי בר"ל כ"ע מודים דקבוע דרבנן הוה. ובית לחם יהודה סותר דבריו באות י"א כתב חנויות היה קביעות מ"ה ובאות י"ב הביא דברי פר"ח וע"ש:

עייןשבות יעקב חלק שני סימן ל"ב השיג על הפנים מאירות ח"א צ"ח על מ"ש על הט"ז בא"ח תרע"ג אות ו' דנ"ח הוה קבוע דאין ניכר כתב הש"י דהוה דומיא דחנויות יע"ש. והנה אמת הט"ז כאן אות ה' סובר תערובת חנויות הוה קבוע דאורייתא ומ"מ אפשר דקביעות נ"ה לא דמי לזה:

עודאזכיר מ"ש הר"ב לקמן סימן קי"ד ס"י בהג"ה משמע ודאי דאף רלא ניכר האיסור במקומו מיקרי קבוע והצ"צ בסימן ל"ב בלוקח קמח משוק לפסח כ"כ דהוה קבוע ד"ת וכבר כתבנו בזה בח"מ יש לומר דהוה רק דרבנן ומ"מ על הפר"ח קשה ששם לא ערער וי"ל:

**החלק הג'**הוא בקבוע דרבנן שכל דבר חשוב או מנין וחהר"ל חוץ דשיל"מ נתנו חז"ל עליה דין קבוע וזה מוזכר בריש התערובת ונכבשינהו שמא יקח מקבוע וה"מ דנתנו עליו דין קבוע דאי פירש חד מיניה שלא ע"י מעשה לרשב"א שרי ולדידן דאסור אפ"ה נ"מ במה שקראו קבוע דאי לקח מקבוע קודם שנודע התערובת דשרי דלא שייך למיגזר כו' אמרינן כל דפריש כו' ואין חילוק בזה בין איסור תורה או דרבנן נתנו עליו דין קבוע וחמור הוא מחלק א' דהתם פירש שלא בפנינו מותר לכ"ע ובקבוע שאין ניכר גזרינן לדידן שמא יקח מקבוע ואף בחלק הב' יש לגזור וכמ"ש באות י"ז ומיהו סתם יינם כתב הט"ז לקמן קי"ד אות י"ד דהקילו ולא גזרו שמא יקח מקבוע. ויש עוד להאריך ואבאר לקמן:

ועתהאבוא לבאר דברי הש"ך ז"ל ותוכן כוונתו שהרא"ה ז"ל בב"ה הבין מ"ש הרשב"א בארוך ק"כ ב' וכן בקצר דפוס קרימונה מ"ג ב' (קצת בע"א) והעתיקם המחבר ס"ה דמיירי בקבוע דהנויות היינו שנתערבה החנויות וכפי מה שהבין הטור בדבריו ומש"ה כתב הטור שאין מבין דברי הרשב"א מה שהתיר חשאר"ל יע"ש. ולזה השיגו הרא"ה ג"כ דדוקא קבוע דרבנן דהיינו חהר"ל הוא דשרינן בלקח קודם שנודע דליכא למיגזר משא"כ בקבוע דאורייתא כי סובר תערובת חנויות הוא קבוע דאורייתא והרשב"א במ"ה יודה לו בזה ופי' דבריו שבת"ה בתערובת החתיכות ומש"ה התיר באר"ל וכפי מה שהבינם ג"כ הב"י יע"ש (והרא"ה ה"ה דהוה מצי להשיג עליו דחשאר"ל נמי אסור כפי הבנתו) וע"ז כתב הש"ך דמרא"ש בתשוב' לא משמע מתערובת חנויות אלא חתיכות והעולה מדברי הש"ך דתערובת חנויות הוה קבוע דאורייתא וכ"מ באות י"ז (ומאות כ"ט לא משמע דהוה ד"ת) ולפי דבריו יש להחמיר. אמנם הפר"ח אות י"ד השיג להש"ך וכוונתו דהרשב"א כהר"ן דאפילו קבוע הניכר כל מה שלקה קודם שרי ובמ"ה ה"פ דרשב"א הבין שהרא"ה הבין ברשב"א דמיירי שכל העולם ידעו איזו חנות והאיש הזה לא היה יודע והשיגו ועל זה כתב הרשב"א שאינו כן. ובאמת המעיין במ"ה במ"ש דהיינו סיפא דברייתא נמצא דמ"ש משמע דרשב"א אף אקבוע הניכר סובר כהר"ן דמה שלקח קודם שרי. ומ"ש הש"ך ויש ספק אם היתה הוודאי טריפה במקולין שלקח אין מדוקדק כ"כ וכוונתו דוודאי היתה שם אלא שא"י אי מכשירה או מטריפה:

ואניתמה במה דמשמע מש"ך דהרשב"א בתערובת חנויות סובר דהוה קבוע ד"ת (דאל"כ לא מוכח מטור כלום אי הוה קבוע דרבנן) והמעיין בארוך ק"ב וק"ג וק"ד וק"כ ובקצר מ' ומ"ג כפל כמה פעמים וכתב כיון שאיסו' ניכר במקומו לא שייך ביטול משמע בהדיא כל שאין ידוע אף תערובת חנויות לא הוה קבוע מ"ה והב"ח בסוף ס"ו דכתב דרשב"א יורה (ועש"ך אות כ"ט) י"ל מדרבנן הוה קבוע אף שאר"ל דחשיבות חנויות חשוב עכ"פ כמו חהר"ל וא"כ לדינא יש לצדד להקל בה"מ. אמנם בקבוע הניכר ולקח קודם צ"ע ובפר"ח כתב בפשיטות גם בזה להקל ואמת שפשט דברי המ"ה משמיעין כן ולכן אין לגעור במי שפוסק כן בה"מ אף בקבוע הניכר מה שלקח קודם וכדאמרן ✍:

**שכל.**עש"ך ועיין רש"י סנהדרין ע"ט ד"ה לא שכתב והא ליכא למימר קבוע כרובא דמי צ"ע מהיכי תיתי לומר כן. ומ"ש הש"ך דט' נבילה וא' שחוטה נמי הוה ספק היינו דנ"מ כמ"ש הר"ב ס"ח בהג"ה ספק איסור שרי תערובת הב' ולא יאכל כא' ולהש"ך באות נ"ה שם אפילו כאחד שרי אבל לענין תערובת הא' ודאי לא אף לרשב"א כמו שכתב הש"ך באות כ"ב דקבוע חידוש ואדרבא כאן אי לאו קבוע מרובא הוה דנבילה. ודע דט' נבילה ואחד כשירה נהפוך הוא בלקח מקבוע הוה ספק ופירש הוה וודאי איסור ומילקא עליה וכן לקח קודם שנודע הוה וודאי לפי מ"ש באות י"ד וכן פירש לפנינו יראה דצ"ע: ✍כי י"א דלא הוה קבוע אלא דרבנן ולקמן יבואר:

**אבל כו'.**אפילו חהר"ל ש"ך ובלקח ג"ח מקבוע והן ר"ל כתבתי לעיל באורך ועדיין צ"ע:

**הנמצא.**עש"ך ואזיל לשיטתיה באות י"ד דתערובת חנויות הוה קבוע דאורייתא לזה השמיענו דל"ת דוקא בקבוע דרבנן גזרו שיקח מקבוע אלא אף קבוע ד"ת כיון שאין ניכר פשיטא דאיכא למגזר וכבד כתבנו דתערובות חנויות עכ"פ קבוע דאורייתא לא הוה וכשיטת ר"ש מקינון ז"ל:

**או היה קטן.**ש"ך ועפר"ח אות ט"ז קטן חריף הוה כגדול. ואיכא לעיונא בהא מילתא דוודאי אם ראינו יוצא ממקולין אף עובד כוכבים אסור כמבואר ואי לאחר שפירש אם כן אף גדול ישראל לישתרי ותדע שהרי הרשב"א אומר כן וז"ל בארוך ק"ה א' אבל לקח אחד מקבוע ונפל מידו כו' מותר שלא נפל הספק בקבוע וכן בקצר בדף מ"ג כ"כ הרי שאין קפידא בנמצא ביד עובד כוכבים ולכך נראה לי בירורן של דברים כן הוא דאם נמצא ביד עובד כוכבים א"א מחוייבין לשאול לו וכן נמצא ביד קטן והיינו כ"ז שלא ראינו יוצא ממקולין ואמנם נמצא ביד גדול ישראל ולא ראינו פירש ממקולין כ"ז שהוא לפנינו מחוייבין לשאול לו דאיכא לברורי עיין פי' א' וה"ה קטן חריף ובעובד כוכבים ששאלוהו צ"ע אי אומר שהוא מטריפה ועדיין צ"ע בכל זה:

**דכל.**עש"ך ועיין תשובת מהרי"ל קצ"ט (ט"ס קצ"ד) וצ"ע טובא שם:

**אבל.**עש"ך ועמ"ש לעיל בסימן ס"ג:

**אבל.**עש"ך ואמת דבקבוע אין חילוק ואמנם צריך להבין וודאי אם ט' חנויות בשר כשר ואחת נבילה ומט' הכשירים אין בהם כ"א חנות אחת בשר טלה וכן בחנות הטריפה בשר טלה פשיטא דאף פירש הוה ספיקא דאורייתא. ויראה דה"ק ט' חנויות כולן בשר כשר בשר שור ומעט בשר טלה ובחנות אחת בשר טלה נבילה אף שבחנות הטריפה יש יותר מכל חנויות הכשירות מ"מ בתר רוב חנויות אזלינן ולא בתר רוב בשר וצ"ע:

ונתערבה. עש"ך הנה תראה שרמז לכל מ"ש בט"ז אות ג' כמו שאבאר. דבקצר מ"ג ב' כתב ויראה לי שלא אסרו אלא בפ"ע ולא כשנתערבו ואדסמיך ליה קאי אפריש לפנינו וכמ"ש הב"ח ולזה י"ל דפי' לפנינו הוה דרבנן ובארוך ק"כ ב' כתב ומסתברא דווקא שלא נתערבה חתיכה זו שלקח מקבוע באחרות אבל נתערבה שרי וי"ל כמ"ש הט"ז (וכמ"ש הש"ך כאן) דאסמיך ליה התם אתערובות חתיכות הר"ל קאי (וכפי מה שהבינם הב"י בעצמם בס"ה) וע"ז מדייק הש"ך במתק לשונו דמהרב המגיד משמע דאף בקבוע דאורייתא ממש התיר הרשב"א ע"י תערובות וז"ל המ"מ בפ"ט ממ"א הי"א מבואר דאם נמצא ביד עובד כוכבים שרי והיינו לא ראינו יוצא ממקולין. וכתב הרשב"א ויראה לי "שהלוקח "מקבוע לא אסרו אלא בפ"ע ולא על ידי תערובות עכ"ל. והם דברי ת"ה הקצר ואמנם הוסיף ב' מלות "שהלוקח "מקבוע והיינו שנתכוין לומר אף לקח מקבוע ממש ובניכר החנויות אפילו הכי שרי על ידי תערובות. והנה אין לומר דקאי על קבוע דחתיכות שלא הזכיר המ"מ מקודם כלל רק קבוע ד"ת דחנויות. גם אין לומר כפירוש הפ"ח דפירש לפנינו או עובד כוכבים יוצא ממקולין דהא לא קאמר המ"מ כ"א בלוקח מקבוע משמע ישראל לוקח מקבוע ועוד דא"כ למה ליה להמ"מ להוסיף לוקח מקבוע בכוונה והיה די לו באומרו וכתב הרשב"א ויראה שלא אסרו אלא בעצמה ולא ע"י תערובת ואדסמוך ליה קאי בראינו עובד כוכבים יוצא ממקולין כמו בקצר. ובדפוס יש חיסור לשון בש"ך וכצ"ל כמ"ש כאן. ומ"ש הש"ך דקבוע חידוש הוא כן הסכים המ"י כלל מ"ג אות מ"א ועמ"ש באות כ"ו:

**בטלה.**עש"ך וירצה בזה דודאי המחבר מחהר"ל מיידי דאל"כ לבטיל ברובא ואפ"ה ל"ק דהתם בעינן ג' תערובות כיון דאין ניכר משא"כ כאן דניכר הוה לן למיזל דמרובא לקח וחידוש הוא ומש"ה התיר ע"י תערובות א' ומיהו צ"ל דהמחבר מיירי בתערובת חנויות וסובר דהוה קבוע דרבנן עיין פרישה דא"י ממי לקח לא משמע כן ועוד בלא"ה א"א לומר כן עב"י:

**משום.**עש"ך וירצה בזה דאלו בג' תערובות מבואר לקמן בש"ך אות נ"ג להמחבר שרי בב"א וכאן אף דשוה להתם מ"מ אסור לאכול בב"א דליכא ס"ס ואי צריך בס"ס דוקא ב' ב' או א' א' יבואר בסמוך:

**ויש אוסרים וכן הלכה.**עש"ך ועמ"ש באות כ"ו בזה:

**בכה"ג.**עש"ך דפירש לפנינו יש להקל בה"מ מטעם דרשב"א התיר וסובר דגרע קביעות כמ"ש אות כ"ב והר"ן סובר דפי' לפנינו הוה רק מדרבנן אם כן ספק הא' אין איסור מן התורה מש"ה יש להתיר בה"מ בצירוף טעם דקבוע גרע ועיין אות ל"ו באורך:

**והואיל.**עש"ך הנה באות כ"ג הקשה כן להמחבר ותירץ יע"ש ובהר"ב קצת קשה כיון דכתב דהוה מחצה על מחצה כו' לזה אמר מ"ש הואיל ואסור מן התורה לאפוקי אי הוה אסור מדרבנן אף וודאי איסור דרבנן שרי התערובות השני כמו שכתב לקמן אות נ"ד דודאי דרבנן כמו ספק דאורייתא (ומ"ס נ"ג) ומיהו באו"ה אינו צריך ליה דאיהו מתיר בודאי איסור תורה תערובת הב' כמ"ש באות נ"ה (וט"ס באות נ"ד):

כתבבנו של ש"ך ז"ל בהג"ה בנה"כ דקשיא מא"ח תל"ט וכ"ת בביטלו דהא מתוס' משמע בלא בטלו יע"ש וכל מ"ש שם לא הבינותי דהטור שם בהדיא כ"כ דבלא בטלו שרי וכבר כתב המ"א שם או דנודע קודם ו' שתי הספיקות באין כאחד או דבעוד בפי העכבר אין כאן ספק ובמ"י כלל מ"ג אות מ"ב דספק אכלוהו עדיף משאר ספיקות וירצה בזה דהוה ספק הרגיל וקרוב לוודאי ונהי מידי ודאי אין מוציא הא מידי ספק מוציא ע' פסחים ט'. ומ"ש מתוס' לא ידענא דהתוס' שם מפרשים לענין אכילה לא לענין בדיקה ע"ש ד"ה היינו ומ"ש ד"ה היינו ב' הוא בב' ציבורין יע"ש ומה שיש לעיין בההיא דסימן תל"ט יבואר שם בעזה"י:

**ולא.**עש"ך וכבר כתבנו דהמיקל אף בקבוע גמור הניכר קודם שנודע התערובת כהר"ן לא הפסיד ועפר"ח:

**אבל ליקח.**עש"ך ועיין אות י"ד שם כתבנו תערובת החנויות מחלוקת אי הוה ד"ת או דרבנן או כלל לא (כ"ד הפר"ח) ומיהו חהר"ל וודאי לא גרע תערובות חנויות מתערובות חתיכות והוה ממש תערובות חתיכות ופשוט הוא. ודע בתערובות חנויות בפירש ממילא שלא בפנינו משמע בש"ך אות י"ז דשרי דלא גזר שמא יקח מקבוע לרשב"א. ומריש הוה קשיא לי הא נולד הספק במקום קביעות וכיון דשמענא למ"ש הרשב"א בפירש שלא בפנינו שרי אף שנולד במקום קביעות ה"ה כאן אלא שעדיין קשה דהתם הוה רק קבוע דרבנן ועיין פסחים ט' ב' בתוספות ד"ה היינו במ"ש דהיה נולד כבר הספק מקביעות ומ"ש מהרש"א שם והבן:

**אסור.**עיין ש"ך ועיין פר"ח מתיר אם לקח חשאר"ל אפילו במזיד ואפי' בתערובות חנויות. הנה בלקח בשוגג יש לצדד ולא במזיד ואמנם בתערובות חנויות יש להחמיר מדרבנן עכ"פ אף שאר"ל וכמ"ש באות י"ד:

כתבהכר"ו אות י"א דכל מה שלקחו קודם שפירש אף מה שלקח באחרונה שרי דלא כתשובת דרכי נועם שאוסר ב' האחרונים וכן הלכה ול"ד לס"ו בהג"ה דב' אחרונים אסורים ועמ"ש בסימן ק"א.

**שאין.**עש"ך הנה ליחיד בביתו אף שיש ר"ל ושאר"ל לא גזרו רק במקולים שרבים שם ואוושא מלתא. מ"מ יש לעיין אי דוקא ביש ר"ל ושאר"ל הא אם לא נשאר במקולים רק שאר"ל לא גזרינן אטו פ"א ר"ל וכ"נ ממ"י כלל מ"ג אות מ"ד כ' הטעם במקולים שהרואה יאמר קמו רבנן במלתא וידעו שסלקו הטריפה כו' והיינו דיש נמי ר"ל וכמ"ש וכ"נ דזה גופא חומרא בעלמא הוא הבו דלא לוסיף עליה. אמנם בפנים מאירות ח"א סימן ק"ה כתב דאי יש ר"ל ושאר"ל אף ליחיד אסור ואני תמה דזה אינו ושאני מקולין וכמ"ש הב"ח והיש"ש בכ"ד והש"ך. ומ"ש הש"ך שלא נתערבו יראה דט"ס וצ"ל שנתערבו וכאמור. ועמ"ש עוד באות ל"ג בשם הפ"מ:

**ושאר כגון חהר"ל ומנין ובריה וכה"ג ש"ך.**הנה המחבר ס"ו נקיט דברים חשובים ודשיל"מ כי דבר שיל"מ לאו מתורת חשיבות אלא עד שאתה אוכלו באיסור תאכל בהיתר וכאן נקיט רק ד"ח והא דפלגינהו בתרתי לאפוקי מב"ח הביאו הש"ך אות ל"ו שחילק בין ב"ח לשאר ד"ח. ואמנם הדברים סתומים כי י"ל דלהכי לא נקיט המחבר דשיל"מ דבזה אפילו בפירשו במתכוין שרי דמשום יום א' לא גזרינן שיקח מקבוע וכן דעת רש"ל באו"ה סימן ו' והפרישה סימן י"ו ובזה א"ש פסק הש"ע בי"ו וכאן דלא כמ"ך ח"ש פ"ז ק"ו ג' שהקשה אהדדי או די"ל דמשום סיפא נקיט לה דבלא במתכוין שרי הא דשיל"מ אסור מטעם דלא הלכו אחר הרוב בדשיל"מ עיין א"ח תקי"ג ס"ו אלא שזה אינו דבסימן י"ו באו"ב דשיל"מ אפ"ה פסק הש"ע דנכבשינהו ופריש (וע"כ צ"ל בין רובא דעלמא לרוב דאיתא לפנינו ודוחק). והמ"י כלל מ"ג אות א' כתב דשיל"מ גזרינן שיקח מקבוע כו' ונ"מ בתערובת ופירש א' א' לתערובת הב' אסור וכ"מ בת"ח ד"ב עכ"ל. הנה מ"ש הש"ך והט"ז לקמן ס"פ בדשיל"מ אין ראיה דאפירש לפנינו איירי עש"ך אות נ"ז וט"ז אות י"א ומיהו מת"ח מוכח שהקשה מסימן י"ו וכן בד"מ. ואפשר לחלק עוד באו"ב אין איסור מגופו רק שאיסור שחיטה רביע עליה וכמ"ש החו"י בסימן קל"ג ושאר פוסקים עב"ח וא"כ י"ל בדשיל"מ אפילו פירש הכל אסור ומ"מ לדינא יראה דדשיל"מ שוה לשאר איסורין ופי' כולם שרי אפילו בפנינו ועדיין צ"ע ✍:

**אחר.**עש"ך ובד"א יש חסרון וכצ"ל "אבל "קודם "שנודע "התערובות "מותר אפילו כו' וירצה בזה דלהרשב"א ס"ה שרי קודם שנודע דכל שלא נודע אף לקח ביד הוה כפי' ממילא ושרי משא"כ להרא"ש דפי' ממילא אסור ל"ת ה"ה קודם שנודע קמ"ל דלא וכמ"ש הרא"ש דלא גזרינן כה"ג כו' דלא כרשב"א שתלאן זה בזה בארוך ק"כ ב' דלפי' ר"י (הוא כדעת הרא"ש) לא נודע נמי אסור והבית יוסף הניח דברי הטור בצריך עיון וז"א דלהרא"ש נמי שרי עיין דרישה ופרישה:

ועדייןיש לשאול אם ידעו מתערובת רק זה האיש שלקה לא ידע מהתערובת אם יש לגזור להרא"ש או לא דבקבוע ד"ת כל שנודע לא' תו לא מהני מה שלא נודע למי שלקח עיין מ"ה ק"כ א' ופר"ח אות כ"ב משא"כ קבוע דרבנן. וראיתי להפנים מאירות ח"א סימן ק"ה במפיל א' לים כל שלא נודע למפיל אף שאחרים ידעו לא קנסינן ויבואר לקמן ס"ז א"כ י"ל ה"ה מה שלקח קודם ועדיין צ"ע ויש לאסור כל שנודע ואפילו איסור דרבנן נמי אסור להרא"ש שמא יקח מקבוע ואף דהוה גזירה לגזירה ✍:

**אבל.**עש"ך ובקצר ל"ט י"ל קצת ואמנם במ"ב ב' כתב וכן לעולם כו' ואח"כ כתב הרוב אסור משמע בהדיא דהמותרין דווקא במיעוט ומיהו בזא"ז הכל שרי לבד ב' האחרונים:

**אם.**עש"ך ומה שנרשם ק"ד ב' הוא ט"ס וצ"ל ק"ך ב' שכ"כ שם והוא פשוט דכל שנתפזרו לגמרי אפילו בקבוע ד"ת תו לא הוה קבוע כ"ש קבוע דרבנן וכ"ע מודים בזה ומיהו מ"ש הר"ב אם נתפזרו כולן שרי אף במתכוין איכא לאוקמה באין רואה כמ"ש התוספות זבחים ע"ג ב' ד"ה ונכבשינהו והפר"ח אות כ"ה ומש"ה כ"כ ועמ"ש באות ל"ז:

**שרי.**עש"ך ומשמע דעתו כהט"ז באות ו' דהלכה כהרא"ש ובמ"י כלל מ"ג אות ד' פסק בה"מ שרי כפי' ממילא יע"ש. ומ"ש שלא ירד לסוף דעתו של הב"ח שמחלק בין ב"ח דאפשר ע"י ניכבשינהו שרי כפי' ממילא ולא בשאר כו' שמשמע מכל הפוסקים שאין חילוק מוכרח אני להאריך קצת:

הנהר"ת התיר בוודאי דרוסה שנתערב בפי' כו' ורבו הסברות אליביה כמו שהעיד הפר"ח אות כ"ו ואני אוסיף קצת. התוספות בריש התערובות ד"ה ואפילו ובסנהדרין ע"ט ב' ד"ה בשור כתבו בשם ר"ת דאפי' ביד כובש ושרי ומחלק בין קדשים לחולין והקשה מטבעת וכוס דווקא תערובות הב' הא בפ"ע אסור (עיין זבחים ע"ז א') עד שהוצרכו לחלק בין עבודת כוכבים וקדשים ולסוף כתבו ושמא ב"ח שדי הואיל ואפשר ע"י כבישה וניידי כו' וירצו בזה דלא גזור ר"ת בחולין בב"ח שמא יקח מקבוע ממש הואיל ויש לו תקנה ע"י כבישה משא"כ בשאר דברים והרא"ש בפנ"ה כתב ר"ת אין סובר חילוק בין ניכר האיסור ולדידיה צריך לחלק בין קדשים ועבודת כוכבים ולא מסתבר. והרשב"א בארוך ק"ך ב' כתב דעת ר"י דפי' שלא בפנינו אסור באין ניכר שמא יקח מקבוע וראיה מכוס עבודת כוכבים (זבחים ע"ד א') לאיצר כוסות מריבוא לריבוא כו' הא פי' ולא נתערב אסור. והשיב הרשב"א דההיא ברייתא דכוס בפי' לפנינו ומש"ה אסור בלי תערובת כההיא דפסחים בפי עכבר כל שפי' לפנינו (עיין פסחים ט' ב' תוס' ד"ה היינו) אבל שלא בפנינו או כולן בפנינו (דהכל בפנינו כפי' שלא בפנינו דנתבטל הקביעות) מותר וכן דעת ר"ת ז"ל דכל שפי' מעצמו מותר ולא אסרו בשור הנסקל אלא בכובש ביד עכ"ל ובדף ק"ג ע"ב וז"ל ב"ח שנתערבו אסורים ואם פי' מותר ואסור להנידן שמא יקח מקבוע. ואם פירשו מיעוט למקום א' ורובן למקום א' שרי דא"ר יהודא אמר רב טבעת עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות פירשו מ' למקום אחר אין אוסרים וס' למקום א' אוסרין וכ"כ ר"ת ז"ל דווקא לברורי אסור הא ממילא שרי. ואתה המעיין תראה שאליבי' דר"ת נאמרו ד' שיטות. שיטה א' דעת התוס' והרא"ש דלר"ת בחולין אף בפי' לפנינו ואף כובש ביד כי היכי דניידינן מישרא שרי כל היכא דלא לוקח ביד ממש מקבוע ומש"ה אין תי' לההיא ברייתא דכוס עבודת כוכבים אלא לחלק בין עבודת כוכבים ולא בפירש לפנינו דלר"ת אליביה דרא"ש אף פירש לפנינו בקבוע דרבנן שדי ודוקא ההיא דפסחים ט' בקבוע ד"ת היה כשנולד הספק במקום קביעות הוה כלוקח ביד. וכנראה ממרוצת דברי התוס' בפסחים שם (עיי"ש וי"ל בתוס' ב' פירושים) וז"ש הט"ז אות ז' דלר"ת שרי רק שלא יפזר בידים ר"ל אפילו פי' לפנינו ואפילו ע"י כבישה רק שלא יקח ביד א' א' מקבוע. שיטה הב' דלר"ת דווקא ב"ח שרי ע"י כבישה בחולין ולא גזרינן שיקח ביד כיון דיוכל לעשות תקנה משא"כ שאר דברים אף פי' ממילא שלא בפנינו אסור. שיטה הג' היא דעת רשב"א אליבי' דר"ת שלא התיר ר"ת דרוסה אלא בפי' ממילא לא ע"י כבישה ואין חילוק בין קדשים לחולין. שיטה הד' יראה פי' הט"ז דבקדשים אסור כדמוכח ההיא דתערובת אף פי' ממילא ולא בחולין והמ"ך ח"ש פ"ז ק"ה ג' כפל ושלש דלר"ת פי' לפנינו אסור ותמה על הרשב"א שפי' ממילא שרי ובתוס' מבואר דאף כבישה מותר והנך רואה שמחולקין הפוסקים אליביה דר"ת. ומ"ש שהתוס' כתבו דווקא שלא בפנינו לא מצאתי שיאמרו כן לר"ת אלא בזבחים ע"ג ד"ה וניכבשינהו פי' באין רואה והיינו לר"י ולא לר"ת. והפנים מאירות ח"א ק"ו כתב ג"כ דר"ת מודה בפי' לפנינו דאל"כ סוערת עליו קושיא חזקה מפסחים. ואחר בקשת המחילה מהאדון ז"ל אומר שהסער הזה יכולין להשקיט בקל דשאני קבוע ד"ת מדרבנן עיין פסחים תוס' שם:

והפר"חבאות כ"ו בהקשותו על רשב"א שסותר ממ"ש בק"ג דפי' ארבעים לא ע"י תערובת לק"ך שפי' ע"י תערובת ותי' לדבריו דהר"ש קאמר עכ"ל הנה י"ל דמימרא דרב יהודה אמר רב וודאי מתפרש שפיר בלא ע"י תערובת והיינו שלא בפנינו (עיין פרש"י ע"י תערובת) אבל ברייתא דכוס לאוצר ומריבוא לריבוא ומש"ה ע"כ מפרש הרשב"א פי' לפנינו ולא לדברי דהר"ש. ותראה שהרא"ש בנ"ה לא הביא אלא ברייתא וכאמור:

ועתהאבוא למ"ש הב"ח פי"ב (מ"ס י"א) שהשיג על המחבר וסובר שטה ה' דרשב"א ור"ת סוברים חילוק בין ב"ח שאפשר שיתפזרו מעצמן ומש"ה פי' ממילא שרי דלא חיישינן שיקח מקבוע דימתין עד שיתפזרו מעצמן (ומ"ש הש"ך כיון דאפשר ע"י נכבשינהו שרי בפי' ממילא הוא מגומגם דלתוס' שרי בע"י כבישה ולב"ח בפי' ממילא כיון שאפשר שיתפזרו מעצמן) משא"כ שאר דברים חיישי' אף בפי' ממילא. והבן שמ"ש בקצר מ"ב ב' פירשו כ' למקום א' ול' למקום א' היינו ע"י תערובת ומלבד שזה דוחק צ"ע הא בארוך ק"ג א' כ"כ דפי' מ' וס' ואף אי נמי בפירש ע"י תערובת מלבד שזה דוחק גדול הא בדף קי"ד ב' במ"ה מבואר להדיא שאף לא ע"י תערובת שרי ולא עוד דבדף ק"כ ב' מבואר להדיא על ראיית רבינו שמעון מכוס תי' בפי' בפנינו והא בכוס אפילו פי' ממילא אסור באופן שד' הב"ח תמוהין וז"ש הש"ך שלא ירד לסוף דעתו:

ואיקשיא למה שפי' הרשב"א בארוך ק"ג וקי"ד מימרא דרב (זבחים ע"ד א') בכוס למאה מ' וס' בלא תערובת ומטעם פי' והיינו שלא בפנינו ובברייתא בפי' לפנינו איך קאמר שמואל הנח לעבודת כוכבים דס"ס אסורה ומאי שיאטי' דס"ס הכא י"ל דה"ק אפי' נתערבו אח"כ דהוה נמי ס"ס לא מהני. או יאמר כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה ת"א דס"ס עדיף מרוב ולז"א אפילו ס"ס לא מהני וכ"ש דלא אזלינן בתר רובא ומ"ש הש"ך דמכל הפוסקים מוכח שאין חילוק היינו לבד מתוס' ואף התוס' כתבו דרך דהיה ושמא:

**והא.**עש"ך דבריו בכאן יש בהם מקושי ההבנה כמו שאגיד. הנה התחיל וכתב דודאי דברי הר"ב בכאן אמתיים אכן בד"מ הם קשים. וכלל כוונתו לכאורה דלהרשב"א דפירש ממילא שדי ובמתכוין אסור טעמא דכובש רואה הוא (דלא כתוס' זבחים ע"ג ב' ד"ה נכבשינהו שפי' באין רואה) ומש"ה אמר דודאי כל שמנידן ומפזרן כולן אף בפנינו שרי וזה אמת ויציב שכ"כ הרשב"א בפי' והעתיקו הש"ך באות ל"ה אכן מ"ש הד"מ ובת"ח קשה דלהרא"ש וטור פי' ממילא אסור אפשר ה"ה פי' כולן ונהי שיש סברא דלא שייך שמא יקח מקבוע הנשאר כיון דנתבטל כו' מכל מקום אין מוכרח כן נראה לכאורה פי' דבריו אבל חלילה לחשוד למאורן של ישראל בכך אשר כל אליו גלויות:

וראיתילהמ"י כלל מ"ג אות ו' חרה אפו בו ובמי"ט בפג"ה אות צ"ד על מה שרצו להשוות דעת הר"ב עם הרשב"א (ר"ל שהר"ב שמחלק בפי' כולן אף להמחבר ורשב"א אמרו) שזה ליתא דהמעיין בארוך ק"ג א' וק"ך ב' ובקצר ל"ט ב' מבואר לרשב"א כל שהפרישו במתכוין אסור אף פירשו כולן ותמה על הש"ך עוד במה שהבין מרשב"א דבמתכוין אסור משום פי' לפנינו וז"א עכ"ל. וללמוד תורה אני צריך ראיתי ליישב דבריו ולבארם:

הנההרשב"א בארוך ק"ג א' כתב וז"ל ומיהו אם נתפזרו ונדו אילך ואילך כ"א וא' מותר ודוקא בשלא הנידן אבל אסור להנידן שאם תתיר בכך יקח מקבוע ומכאן אין ראיה דשמא בפי' מקצתן קאמר ומ"ש כ"א הוא לאו דוקא דהא ב' אחרונים אסורים (להר"ב) ובק"כ ב' כתב וז"ל בשפירש שלא בפנינו או נתפזרו כולן בפנינו כבר נתבטל הקביעות ומותר וכ"כ ר"ת ז"ל דכל שפי' מעצמו מותר ולא אסרו שם (בריש התערובת) בש"ה אלא בכובש ביד שאם אתה מתיר ביד וליקח מפורשים ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מקבוע עכ"ל. הנה י"ל מ"ש ולא אסרו שם אלא בכובש ביד לא קאי כ"א אפי' מקצת אבל פי' כולם אף ביד שרי אלא דממ"ש הרשב"א שאם תתיר ביד שמא לא יפזר ולא כתב שמא יקח מקבוע הנשאר שזה עיקר החששא ש"מ ודאי דאף להנידן הכל אסור לכתחלה שאם אתה מתיר לכתחלה להניד אף הוא יטעח ויקח בלא פיזור וזה ודאי מורה שלא כמי"ט בג"ה צ"ד דמתיר לרשב"א לכתחלה (כ"מ שם) ובקצר ל"ט ב' (דפוס קרימונה) כתב וז"ל נתפזרו כולן מותרים בד"א שנתפזרו מעצמן אבל הנידן אסורים וכן אסור לקבצם במקום צר שכל שהוא הגורם יש לגזור שמא יקח מקביעותם. והמ"י כתב שנעלם זה ממי"ט הנה סובר מלת כולן דבוק לנתפזרו והיינו בפי' לפנינו בעינן כולם וכמ"ש התב"ש בסימן י"ז אות מ"ט יע"ש וא"כ עלה קאי הנידן אסור ובין שיהיה הפי' כולן מותרים ויהיה מוכרח כמו שהבינו הב"ח והפר"ח אות כ"ח דאף ב' אחרונים שרי והיינו בפי' כולן איך שיהיה מוכח דהנידן כה"ג אסור ואי משום הא לא אריא דנאמר מלת כול"ן הוא לאו דוקא אלא כלומר כ"א וא' שפירש מהרוב מותר (כמ"ש בתה"א ק"נ א') ובפי' מקצתו מיירי. אמנם כ"ז אם נאמר דהר"ב הבין ברשב"א שמתיר להניד לכתחלה וז"א מתה"א ק"כ ב' דכתב שמא לא יפזר ולא כתב שיקח מקבוע הנשאר ש"מ אף להפריש כולן במתכוין אסור לרשב"א:

אבלדברי הש"ך ז"ל מאושרין ומיושרין וה"ק מדכ' הר"ב והא דאסור אם הפרישו מתכוין כו' אבל נתפרשו כו' התחיל בהפרישו מתכוין וסיים נתפרשו משמע מעצמן גם לא כתב רבותא והא דאסור להפריש כו' אלא הוא הדבר אשד דברנו דודאי להתיר לכתחלה לכבוש ביד אף שיפרשו מכל אסור (דאל"כ אכתי קשיא ההיא דזבחים ועיין מי"ט ר"ס ב' ד"ה היה) שאם מתיר לכתחלה אף הוא לא יפזר ויקח מקבוע וז"ש בארוך ק"כ ב' אבל הר"ב התיר דיעבד אם לא ידע שיש איסור להנידן (דאי ידע הוה כמבטל איסור. וק"ק אהא דפריך ונכבשינהו ולא משני אין מבטלין איסור אף שאין מוסיף כמו אסור לפצוע וי"ל) והנידן הכל שרי דתו לא שייך האי דרשב"א וגם חששא שמא יקח מקבוע הנשאר כיון שנתבטל מכל משא"כ כשנשאר קצת אסור וז"ש הר"ב נתפרשו דיעבד שלא ידע וכאמור ואף הנידן כה"ג שרי. ומ"ש הש"ך דפי' כולן הוה כלא בפניו הוא ענין בפ"ע ולומר שמה שסתם הר"ב בהפרישו מתכוין ולא ידע שיש איסור שרי אף ברואה משום דפי' כולן כו' ולקיים דברי הר"ב שפסקו בכאן אמת כ"כ ולא להשיג בזה על הב"ח. ומ"מ קשה מנא ליה להר"ב לחדש גזירה זו בהרשב"א בלא ידע שאסור דאפ"ה כל שנשאר מקצת אסור ואולי חשש כן לס' הרא"ש והכריע כן. ומ"ש אכן כו' יראה דל"ק ליה רק אמ"ש אפי' לכובש ביד לכתחלה התיר הרא"ש וז"א והלשון קשה. ומה שכתב הש"ך על קושית הב"ח דב' אחרונים אמאי אסורים ותי' דחזרו לקביעותן קשיא קצת להבין ועפר"ח אות כ"ח האריך ופסק כל שחזרו לקביעותן אסור וראיה ממ"ש ביומא פ"ד דמה לי חצר זה או אחרת וראיה מפ"ב דנזיר דאשה הדרא לניחותא יע"ש:

והנהמט' עובדי כוכבים וא' ישראל דהוה קבוע ד"ת אין ראיה דפשיטא אם הוקבעו פ"ש דהוה כמו קבוע א' ומאשה אין ראיה אי אמרינן דהיא יודעת הוה ניכר עמ"ש באות י"ד ואי לא הוה קבוע ד"ת לא הוה רק קנסא בעלמא שעשה שלא כהוגן עמ"ש באות י"ד (ובזה י"ל דל"ק מקדושין ע"ד ד"ת שתוקי כשר) ומפני שדין קבוע יש בו ענינים עמוקים ולא רציתי פה להכניס בהם כל כך רק אחקור ב' חקירות:

**החקירה הא'**אם הא דאמרינן בס"ה כל מח שלקחו קודם מותר דהוה כפירש שלא בפנינו ולא נולד הספק במקום קביעות אי לקח א' רוב מהם מהו:

**החקירה הב'**במקום שהקצבים שוחטים בביתם ונוטלים הבהמות משם לחניות שקורין יטקע"ש אי הוה פירש או לאו שהוקבעו פ"א בחניות ואשיב בקצרה בחקירה א' יראה לי אם נטל א' מהם רוב עד"מ ג' בהמות וא' לקח ב' ודאי אף קודם שנודע התערובות אסור דלא עדיף מפי' שלא בפנינו לאחר שנודע ופי' ארבעים וס' המ' מותרים והס' אסורים דאיסורא ברובא אישתאר כדבעינן למימר קמן בס"ח בעזה"י וה"ה כאן ואף דב' אחרונים קודם שנודע שרי מ"מ בלקח רוב בב"א אמרינן איסורא ברובא איתי' לחומרא. ובחקירה ב' אם נטלו כולן והניחו בחנויות המשל בזה י' קצבים שחטו כ"א בהמה בבתיהם ולקחו לחנויות עשר ואח"כ עירבו כל הבני מעיים ונמצא אחד טריפה ודאי יש כאן חנות א' בשר טריפה הוקבע בחנויות ותליא בפלוגתא עמ"ש באות י"ד אי הוה קבוע ד"ת או דרבנן או כפר"ח דבחשאר"ל מיבטיל בטיל ועש"ך סימן קי"ד אות י"ט דהוקבע בחנויות ואי נטלו רק ב' או ג' מבואר בבה"י במעשה דק"ק ווילנא שהמיעוט שבחנויות מותרין ומה שבבית אסור יע"ש. ואם הם של אדם א' ולקח רוב או מחצה בב"א (עש"ך אות ל"ד) היינו חקירה א' דידי ואסור ואם הם י' בני אדם ולקחו ו' ששה בהמות והשאר בבית בזא"ז יש לעיין ביה:

מעשהאירע בקהלה אחת שג' קצבים שחטו ה' בהמות א' שחט ג' בביתו וב' א' א' בביתם ומשם נשאו ליטקע"ש ולקחו הקונים בשר לכבוד שבת וא' לקח כל הבני מעים מה' קצבים וא' קנה כל הריאות ולאחר כך נודע שא' מהדקין נמצא בו נקב מפולש וקרום מחמת מכח עליו כמין כובע ומסופקין שמא היה שומן סותם שם ושאלו לי ההדיוט מחו הדין של הבשר ומבני מעים והריאות. הנה במ"ק הארכתי וכאן אקצר. דע אותן שלקחו מקצב שיש לו שלש בהמות בחנות שלו מותר ממ"נ אי הטריפה בשל ב' קצבים שלו מותר ואי בשלו הרי בטל מדין תורה חד בתרי בחנות שלו ומדרבנן חהר"ל והדין מבואר בס"ה כל מה שלקחו קורם שרי. ואותן שלקחו מב' קצבים. לכאורה תלוי בפלוגתא באות י"ד להרא"ה וסייעתי' דתערובת חנויות הוה קבוע דאורייתא ובדאורייתא לא אמרינן מה שלקחו קודם שרי ולאינך פוסקים שרי וכ"ש להר"ן דשרי אף בקבוע ד"ת מה שלקחו קודם וכבר ותבאר להלכה שם באות י"ד וי"ז כ"ח וכ"ט. אמנם כן נראה דכאן לכ"ע מותר חדא כיון שאין ברור שיש חנות א' טריפה דשמא מקצב של שלש בהמות כו' תו לא הוה קבוע ד"ת אף להרא"ה וב"ח. ועוד דהוה ס"ס שמא משל בעל ג' בהמות היה ואת"ל משל ב' הנשאר שמא לקח מחנות הכשירה מאותן ב' קצבים. ולא הוה מש"א דספק הב' מחמיר יותר מספק הא' דכשאתה אומר של שלש הותרו כולן. ומיהו בנדון דידן שהיה ספק טריפה דשמא השומן הי' סותם אפילו שחט כל א' חדא בהמה יש להתירן הדא דהמ"כ בתשובה סי' ל"ז היקל בלא נודע וכ"כ הש"ך בקיצור ס"ס להקל בה"מ אלא שז"א דע"כ היתר בנתערב ברוב אח"כ לא במחצה דהוה ד"ת כדבעינן למימר קמן. ומ"מ איכא ס"ס שמא הלכה כר"נ או כאותן הסוברים דתערובת חנויות לא הוה קבוע ואת"ל דהלכה כהרא"ה אכתי שמא אינו טריפה ובה"מ ולכבוד שבת ראוי להתיר אף כה"ג וכאמור ועמ"ש באות י"ד. ובעל הבית שלקח כל הדקין ומלח עם בשר הרבה והיה ה"מ וכבוד שבת ואיש עני אמרתי שאותן חתיכות דקין שבה הנקב ישליך שהוא ספק טריפה והבשר שנמלח יש לצדד לפי מ"ש הש"י בח"ב סי' ק"ט בעגל פה מיץ הבאתי בק"ה מס"ס שמא הלכה כראבי"ח דמליחה כ"ק ושמא לא היה טריפה ושתי הספיקות מענין א' דאנו דנין על הבשר הנמלח יע"ש. ושאר הדקין מותרים מטעם ביטול ברוב דבני מעים וכרכשא אין ר"ל דאוכליהון לא בר אינש ועס"י ק"ט באם נתבשלו אחר כך דשרי בה"מ. והריאות נמי אף דאמרינן ריאה דידה בד' מ"מ היינו עם סמנין והכל לפי הזמן והמקום ועכשיו אר"ל וצ"ע אי הוא דבר שבמנין ומכל מקום יש להקל בהפסד מרובה מטעם דהוה ספק טריפה דיש נמי ספק אי כל שדרכו כו':

שאלהט' חניות בשר כשירה וא' נבילה ופירש א' דשרי ואחר כך נתערבה אותה חתיכה חד בחד עם טריפה וודאית אי כ"א מחתיכות אלו דין ספק איסור עליהן או וודאי איסור הוה כל חדא וחדא ונ"מ טובא אי הוה ספק איסורא מהני תערובת לדעת הר"ב ס"ח בהג"ה ולש"ך אות נ"ח אף לאוכלו כ"א ועיין בקונטריס הספיקות דחד בחד הוה ספק איסור. ונ"מ עוד לדברים אחרים:

תשובהבכר"ו אות י"ג בשם שטה מקובצת לב"מ דף ו' ב' קפץ כו' דהא דכל דפריש מרובה פריש לאו וודאי אלא התורה התירה ספק זה ומידי ספיקא לא נפקא ומפני כן העלה בשאלה דבה"י שחצי שפירש מותר והחצי נשאר אסור וליכא ממ"נ יע"ש ולפ"ז הוה ס"ס לאיסורא שמא מוודאי טריפה ושמא החתיכה שפירש נמי טריפה היא וכדבעינן למימר קמן דס"ס לאיסורא הוה כוודאי איסור ואפשר אף להר"מ דכל ספיקא מ"ה שריא מ"מ יודה בס"ס דהוה כמו רובא:

אמנםעיינתי שם בשטה מקובצת ב"מ בד"א כ"ו א' ומשם אין ראי' דעשירי וודאי ולא ספק ממעט ליה (ויש לנו הרהורי דברים בקדושין בספק ממזר ברוב פסולים אמאי לא ממעט מוודאי ולא ספק עיין מ"ש בקונטריס הספיקות) משא"כ בעלמא ודאי הוא דכל דפריש מרובא פריש (ומ"ש שם בשטה מקובצת דמאחרי רבים דבטל ברוב הלשון מגומגם דלאו מתורת ביטול קאתינן אלא אזלינן בתר רובא ומרוב פריש ודוקא יבש ביבש מטעם ביטול) וא"כ כי פריש הוה ודאי בין לקולא ובין לחומרא המשל בזה ט' נבילה וא' כשירה כל דפריש מרובא הוה ודאי ומילקא לקי עליה. והא דפסק הר"מ ז"ל בפ"ב משבת ובא"ח שכ"ט פי' א' מהם כ"ז שנשאר קביעות מפקחין קל הוא שהקילו רבנן ולא מד"ת עיין במ"מ שם וי"ל איך התירו לעבור ד"ת בקום ועשה וצ"ע וי"ל:

מרישה"א אם היה ט' ציבורין מצה וא' חמץ ובא עכבר ושקל קודם זמן איסורו אף לאחר זמן איסורו שרי כיון דבשעה שלקחו אין נ"מ דכולו היתר ומהא אמינא ליה ממ"ש המ"מ פ"ב דשבת ה"כ וא"ת פשיטא וי"ל דכאן בעת פרישתו ספקו אי ישראל או עובד כוכבים לא היה צריך לנו בדבר עד שנפלה מפולת ודומה לסיפא קמ"ל שמואל עכ"ל יע"ש היטב והכוונה דבראינו יוצא מקבוע אפי' באיסורין לא הלכו אחר הרוב לי"א בעוד פרישותו אין לנו נ"מ אלא לאחר שנפל מפולת ותו נולד הספק בפי' וה"ה חמץ קודם איסורו ועיין תוס' פסחים מ' ב' ד"ה היינו ותראה הקישור הוא כדברי כיון דשמענא למ"ש הטור א"ח תל"מ דפי' כרש"י לענין בדיקה אלמא אף בעת פרישתו מקביעות אין לנו נ"מ אפ"ה מיקרי נולד בקביעות וההיא דפ"ג ע"כ בלא ראינו יוצא. ואולם י"ל מ"מ נולד הספק בעת פרישותו לענין אכילה משא"כ קודם זמן איסורו ועמ"א שם וצ"ע:

**הביצה.**עש"ך והם דברים פשוטים דהר"ב השמיענו דהביצה מותר ל"מ אם התרנגולת טריפה ניכרת אלא אפי' אין ניכרת הא להר"ב והמחבר כאן פסקו פי' שלא בפנינו מרובא פריש אבל פי' לפנינו אסור הואיל והקבוע במקומו ומלתא דפשיטא הוא להר"ב כאן. והש"ך סיים דברי ת"ח דבאות ל"ו גילה דעתו כהרא"ש שאפ"ה כאן לא גזרינן בפי' שלא בפנינו ביצה אטו תרנגולת ואטו פי' בפנינו לא גזרינן אלא אטו יקח מקבוע הנשאר ומש"ה מביצה לתרנגולת לא חיישינן ומיהו אם נמצא ג' ביצים למ"ד ביצה לא בטלי אסור עיין אות ט' וכר"ו אות י"ט כתב ללא צורך כ"כ הש"ך גם מ"ש באות כ"ה לא הבינותי. ואם היו ב' תרנגולים יבואר בקונטריס הספיקות:

ופשגבן עדיין ספק א' בט' חניות מוכרות ביצים מכשירות וא' ביצים מנבילה וכדומה דהוה איסור דרבנן והחנות ידועה מהו הדין אי נימא כל קבוע כמחצה דמי וחד בחד אף בדרבנן ספיקו להחמיר א"ד קבוע חידוש הוא (עש"ך אות כ"ב) ובדרבנן לא החמירו והולכין אחר הרוב. ול"ד לאיסור דרבנן בד"ח שאין בטל דהתם חז"ל החמירו בד"ח ואף פי' לפנינו כנוטל מקבוע דאל"כ בטלה תקנת חז"ל משא"כ כאן וכעת הדבר צריך תלמוד. ומיהו גבינת עובדי כוכבים כה"ג בלקח וא"י מאיזו לקח כל שיש חשש איסור תורה לא אמרינן ספק דרבנן להקל ויבואר בקונטרס הספיקות:

שובראיתי שנהפוך הוא ובניכר החניות באיסור דרבנן לקח וא"י מאיזה הוא ספיקו מותר ול"ד למ"ש הש"ך בכללי ס"ס אות כ"א חד בחד דהתם באין ניכר משא"כ בניכר עסי' קי"א בש"ך אות ד' דכל שניכר לא איתחזק מיקרי ובאין ניכר החניות אף באיסור דרבנן אסור כמבואר סימן קי"ד ס"י בהג"ה קבוע לחומרא אף בסתם יינם דרבנן. ובגבינות עובדי כוכבים יראה להחמיר אף בניכר וכאמור. ומיהו ממ"ש התוס' בפסחים ט' ב' ד"ה היינו דספק דרבנן אין ראיה דאדרבא מדלא כתבו ספיקא לקולא אלא כתבו היכי מייתי ראיה דקשיא להו דל"ד לט' חניות דהוה ד"ת וממ"ש הטור בא"ח תל"ט בביטול הוה ספק דרבנן יש קצת ראיה. ומצאתי ראיתי במ"כ ח"ש פ"ה ק"ד א' וז"ל קבוע כמחצה אם הוא איסור תורה הרי כדאמרן ✍:

**ודבר שיל"מ.**עש"ך. ובאות נ"ז מסיק דלהר"ב לא מהני בדשיל"מ נפל לים דמטעם ס"ס הוא וס"ס לא מהני אם לא בה"מ ע"ש באות נ"ח. ועיין אות מ"ח ועמ"י כלל מ"ג אות ח' ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות מ"ז האריך דבזבחים ע"ד ב' מבואר דשיל"מ מהני נפל לים ולא ידענא דרש"י פי' שם דיוכל למכרו לכהנים אבל לא מיקרי דשיל"מ כמבואר בהערל פ"א ושוב ראיתי להמ"י שכ"כ והוא פשוט ואי משום דר"א הוה בעי למימר בהערל פ"ב א' לר"ל תרומה דשיל"מ אם כן תיקשי ליה מימרא דר"ל בזבחים זה לאו כלום דלא ידע ממימרא הנ"ל והא איתותב גם מ"ש בהגהות הטור אות מ"ג וז"ל חהר"ל ובריה ודשיל"מ ש"ך לא ידענא דהש"ך לא הזכיר דשיל"מ שם ועמ"ש באות ל"ב בש"ך:

**ונאכל.**עש"ך תמה גם כן כמ"ש הט"ז אות ח' ע"ש והפר"ח אות ל"א והמ"כ ח"ש פ"ז ק"ז ב' פסקו כש"ע דאכלו שוגג לישראל שרי והביאו המ"י בכלל מ"ג אות י"ג יע"ש:

**אחד.**עש"ך ובסימן ק"מ סתם המחבר כדיעה א' יע"ש ובמידי דרבנן בה"מ אין להחמיר:

**או.**עש"ך ולשונו מגומגם דלמאן דמתיר בס"ו פי' שלא בפנינו פשיטא דנפל לים השאר אסור דכיון שהתרת מתחלה איך תחזור ותאסור אח"כ וסבור הייתי דרבותא קאמר וכן מצאתי למ"כ ח"ש פ"ז ק"ח א' אמנם במלת כיון שכתב הש"ך משמע דטעמא יהיב למלתיה קשה. וכתב המ"כ שם והפר"ח אות ל"ג שאם פי' קודם שנודע התערובות ונאבד אחר כן ונודע הותרו כולם:

והנהזה אמת ויציב ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל כ' סימן י"ז הביאו הש"ך אות מ' (ט"ס ל"ט) דנאכל א' קודם שנודע שרו האחרים וכל שלא נודע אף בלקח מקבוע הוה פי' כמבואר ס"ה. ואמנם קשיא טעמא מאי כיון דרובא דאורייתא וכל דפי' מרובה פי' אמאי הותרו אחרים כשנאכל או נפל לים. והמ"י שם אות י"ב דייק מלשון הר"ב שם ממ"ש פי' לחוד אסור משמע הא נפל לים אח"כ שרי ואין כ"כ הכרע וצ"ע להתיר ואמנם פי' שבא בפנינו יראה דאין להתיר:

כתבהפנים מאירות ח"א סימן ק"ה תמה על הש"ך מהקריב ראש א' הותרו כולן והבל"י אות ל"ט כתב דהתם קודם שנודע יע"ש ואי משום הא אכתי קשה לפי מה שפי' הפ"מ שם דע"כ נודע התערובת דאל"כ לא הוה נדחין אלא שזה הכהן לא ידע אם כן היה בחזקת איסור ומה לנו שלא ידע זה הכהן (ונהי לענין קנסו שוגג אטו מזיד סובר הפ"מ דלא קנסינן בהיכא שזה לא ידע) וקשיא שפיר להש"ך האוסר אפילו פי' בפנינו זה יש ליישב. ומ"ש הש"ך כיו"ן דנאסר הוא וגם התערובת י"ל דה"ק כיון דנודע ונאסר משא"כ כשלא נודע:

**לים.**עש"ך והפר"ח אות ל"ד מיקל בנאבד אף שאפשר להמצא ומ"מ יש להחמיר כמ"ש הכ"מ פ"ז מעבודת כוכבים ה"י:

**בענין.**עש"ך הנה הרשב"א כ"כ בארוך קי"ז א' ויש לומר דה"ק כשהוא לפנינו ופירש א' לפנינו אפ"ה שתיהן אסורות כיון שצריך לדון על שתיהן וה"ה נחתך או נתרסק א' מהן הכין הוא אבל בתשובה סימן שכ"ה הקשה הא דזבחים ע"ד תרי מימרות דרב פי' מ' וס' והמ' מותרים אמימרא דנפל א' לים דהשאר הותרו ותי' דכ"ז שהם בעולם ואתה צריך לדון כו' וכנראה שמפרש מימרא דמ' מותרים היינו בלא תערובת (כמ"ש בתה"א ק"ג) אם כן בפשיטות היה לחלק בין נפל לים ולא פי' ובין פי' ממילא ורפ"ז משמע דבנפל לים אף פי' ממילא הותרו השאר והרשב"א מהמתירין פי' ממילא וצ"ע על מ"ש הש"ך אות מ"ב ובתשובה י"ל קצת יע"ש:

**שנאבד.**עש"ך ואולי מפני זה כתב בתה"א קי"ז ובתשובה שכ"ה כדי ליישב בנחתך א' אמאי לא אמרינן הך דאיסורא אף שבתה"א אפילו כ"כ ע"ש:

**שאנו.**עש"ך הא חד בחד כתב הש"ך באות כ"א אף איסור דרבנן ונאבד א' מהם אסור ויבואר שם בקוצר ס"ס אות כ"א:

**דממ"נ.**עש"ך והמ"י שם אות ט"ו גמגם אזה והפר"ח אות ל"ו כתב מראש ספג"ה דכתכ איכא חדא דהיתרא משמע אם נפל ב' די בג' ומ"מ העלה להחמיר ועמ"ש באות מ"ח:

**אסור.**עש"ך תיוהא קא חזינא הכא. הנה הרא"ש כתב הטעם משום ס"ס אמנם הרשב"א בתה"א קי"ז א' כתב ואפילו חד בתרי אם נפל אחד לים הותרו כולן והב"י כתב דמ"ש בקצר (מ"ג א') עשרים הוא לאו דווקא אלא חד בב' וא"י דבחדיא כ"כ בארוך ואם כן ע"כ סובר דלאו מטעם ס"ס קאתינן עליה דאיך יצויר חד בב' ממ"ש לאכול הנשאר ב' והא וודאי אוכל האיסור גם בת"ח כלל מ"ג דין ג' הביא דברי ב"י בשם רשב"א חד בב' שרי'. ובדר' הביא דאדם א' אסור לאכול כו' והם דברים סתומים לכאורה כי להרשב"א ע"כ לאו מטעם ס"ס אלא תלינן בדרבנן דאיסורא נפל ונהי דמחמירין לאכול ב' ב' דאיתחזק קצת איסורא אבל לא מטעם ס"ס להרשב"א גם הש"ך שכתב בד"ס ק"ט ונתכוין לרשב"א ואיהו לאו מס"ס קאמר וצ"ע ועמ"ש בקיצור ס"ס אות כ"א וכ"ב שם לענין יבש בא"מ ונפל א' לים אי תולין:

**לאדם.**עש"ך מ"ש דמתוס' משמע ב' ב' מותר לאדם אחד לאכול הכל ל"ק ממ"ש התוס' בחולין ק' א' דהתם אוכל וודאי איסור מה שאין כן כאן דאימר דאיסור לים נפל עמ"ש בט"ז אות ט' ומ"ש ב' ב"א לא הזכירו היינו כמ"ש ת"ה קע"א דב' ב"א אפשר א"א שרי ועמ"ש בקיצור ס"ס דין כ"א וכ"ב וכ"ג:

**ונפל.**עש"ך וכ"ד הפר"ח אות ל"ח דתערובת ב' שרי כשאין אוכלן כא' ותערובת הג' אף כא' ובמ"י כלל מ"ג אות כ' השיג על הש"ך במ"ש מאו"ה משמע כן דהמעיין באו"ה כלל כ"ו די"א מבואר להדיא דאין מותר כי אם תערובת ג' יע"ש:

ואניהעני עיינתי באו"ה שם כלל כ"ו ה' ט' וי"א מבואר להדיא כש"ך בדין ח' ט' פירש בהדיא תערובת הב' שרי א' א' וג' בב"א כר"י בעל התוס' בזבחים ומ"ש שם מ"ש הר"מ היינו לומר דאף להר"מ ספק איסור הוה כתערובת הב' כמו וודאי בג' אבל להלכה פסק או"ה כר"י דתערובת הב' א' א' שרי וג' בב"א וכמ"ש הש"ך באות נ"ה. ותראה שהש"ך כאן הביא מ"ש או"ה די"א לומר אף לכאורה כתב שם או"ה וז"ל ספק איסור אז כ"א מתערובת הב' שרי אבל וודאי איסור תורה אין מותר כ"א תערובת ג' כדאיתא לעיל ל"ח דכ"ל אח"ד מתערובת הב' שכתב או"ה היינו לאכל א' א' אפ"ה וודאי איסור אסור וז"א דהא כתב כדאיתא לעיל ובדין חו"ט פירש בהדי' דב' א"א שרי בוודאי איסור וג' אף בב"א וכל אחד הוא לאו דווקא. ועיין מ"ש באות נ"ג נ"ד נ"ה בביאור דברי או"ה ומ"ש הש"ך דרש"י יודה כמ"ש באות נ"ג (ט"ס נ"ב) הוא ממ"ש רש"י (זבחים ע"ד א') ד"ה אלא דהמ' שפירשו ונפלו למקום אחד מותר תערובת הב' מס"ס אלמא לרש"י תערובת הב' שרי א' א' ומ"ש רש"י ד"ה ר"ש דג' אמצעים שרי בפירש אחד מהן לתערובת ג' היינו כמ"ש המ"כ ח"ש פ"ח ק"ט א' דרש"י מ"ש הג' אמצעים מותרים היינו בב"א לאחר שנפל א' מב' לג' אבל קודם שנפל לג' התערובת הב' בזא"ז שרי כדמוכח ממ"ש רש"י ברב דדוחק להש"ך לומר דרש"י מחלק בין איסור אכילה להנאה:

מהתערובת. עש"ך ופירש הרוב ונפל למקום אחד הוה ככולו וכמ"ש בארוך קי"ד ב' ובקצר מ"ב ב' והוא מזבחים מימרא דרב יע"ש. וכבר הארכנו למעלה אי פירש הרבה בב"א דרך חלוקה יע"ש וכאן אין להאריך.

**כולן.**עש"ך הנה הכ"מ פרק ז' מעבודת כוכבים הלכה י' תמה דשם פסק תערובת הב' שרי ופי"ו ממ"א ה"י פסק ג' דווקא ותי' דגרס בברייתא דכוס לאוצר כגירסת הרשב"א (ולא מרבוא לרבוא) ובבריית' דרמוני באדן גרס כרש"י ותוס' ועבודת כוכבי' דחמירי לא אתי לזלזולא ביה ומש"ה בש"ע ק"מ לא הונח לו בזה ע"כ פסק דכ"ש עבודת כוכבים דחמיר דבעינן ג' דוקא. ומהר"מ אשכנז תירץ דיש חילוק בין הנאה לאכילה ואה"נ דלא גרס בברייתא דכוס לאוצר מרבוא לרבוא. וחילוק דהר"מ מרב דאמר מ' למקום אחד היינו תערובות ב' שרי ע"כ דיש חילוק בין הנאה לאכילה. ובמ"י כלל מ"ג אות כ' הקשה מה פריך לשמואל אי כר"י אפילו שאר איסורין דלמא איסורי הנאה דווקא עבודת כוכבים ולא שאר איסורין עכ"ל ומשום הא לא אריא דא"כ מנ"ל לשמואל הא הא ברייתא דכוס מותר בעבודת כוכבים מנ"ל דר"י חולק עם ר"ש בזה באיסורי הנאה אף עבודת כוכבים שריא ואלא הא קשיא באמת מנ"ל לשמואל דסבר כר"י בחדא דלמא ר"י לא פליג עם ר"ש אלא באיסורי אכילה לא באיסורי הנאה דהא לר"ש הכין הוא דבהנאה ב' תערובת סגי (להר"מ) שוב ראיתי להכר"ו אות כ"ה עמד בזה ולזה יש לנו לומר דגרסינן בברייתא דכוס לאוצר מרבוא לרבוא וכתי' הא' בתוס' זבחים ע"ד א' ד"ה פירש דמשום רבי יהודה בר פלוגתא דר"ש נקיט דמאן דאסר אף בתערובות הג' ומיהו מרב ע"כ מוכח דתערובת ב' שרי אף בעבודת כוכבים ומ"מ פריך שפיר שמואל כמאן דהא לא הוזכר דעת החולק בעבודת כוכבים אלא ברימוני באדן אלמא ר"י אוסר אף איסורי הנאה בשאר איסורין ועוד דרימוני באדן אוסרין בכ"ש משמע לגמרי אף הנאה דוודאי דבר הראוי לאכילה מש"ה שרי עכ"פ בהנאה לר"ש בב' תערובת וכ"כ כר"ו בשם בנו בפתיחת הספר והוא פשוט:

ואילאו דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי אמינא דדברי הר"מ כנים דוודאי דבר חשוב חז"ל נתנו עליו דין קבוע כמ"ש כל הפוסקים וכ"ה בזבחים אם כן הוה כמו תערובת חד בחד ומש"ה תערובת האחת הוא כולו איסור כמו שיתבאר בקונטרס הספיקות דחד בחד חשיב כגופו של איסור ומ"ה אין להתיר אלא תערובות הג' כברייתא דרמוני באדן כר"ש ושם הוזכר נפל אחד לרבוא כו' וכן העתיק הר"מ ז"ל בפי"ו ממ"א ה"י דהיינו נפל מקבוע (עש"ך אות מ"ב) משא"כ בברייתא דכוס הוזכר פי' א' מהן וכן העתיק הר"מ ז"ל בפ"ז מעבודת כוכבים ה"י וסובר כהרא"ש פי' שלא בפנינו אסור משום גזירה לחוד שמא יקח מקבוע ומ"מ הקביעות נתבטל ומש"ה די בתערובת הב' וכאמור:

בהאדפריך מ"ש א' מ"מ יש לומר התם איכא ג' ספיקי למאן דבעי ג' ולמאן דבעי ב' איכא ב' בב"א משא"כ א' מס' דאיסורא ברובא הוה כוודאי כמ"ש הרשב"א במ"ה ק"נ א' אם כן ליכא אלא ב' ספיקות בזא"ז או חד ספק בב"א וי"ל. שוב ראיתי בפ"מ למס' זבחים העיר קצת בזה יע"ש:

**ומ"מ.**עש"ך ועט"ז אות י' ותוכן כוונתם דהב"י שכתב ומשמע מרש"י כו' קאי אמימרא דרב (אף שהב"י כתב שמא שאני אוכל הוא לאו דווקא דטבעת כו') אבל תערובת ג' שרי אף בב"א ומ"ש הש"ך כ"מ מרש"י ירצה בזה דהב"י כתב דהר"מ כרש"י ע"כ היינו שגורס כרש"י לא דסובר כרש"י מדדייק הב"י מרש"י במ"ש פירשו מועטין שזה לישנא דרב ע"כ ליכא למימר שרש"י סיבר כר"מ שיש חילוק בין עבודת כוכבים לשאר איסורין (כמ"ש הכ"מ פ"ז מעבודת כוכבים או כתי' מהר"מ אשכנז) א"כ אמאי לא דייק ליה טפי מברייתא דרימוני באדן שפי' רש"י תערובת הג' שרי וה"ה אמצעים לאחר שפירש מס"ס היה לב"י לומר היינו בזא"ז לא בבת אחת דליכא אלא חדא ספיקא דתערובת הא' הוה כולו איסור כדבעינן למימר קמן בעזה"י. ועל מימרא דרב בתערובת הב' בהנאה (או עבודת כוכבים) פשיטא היא דבב"א ליכא אלא חדא ספיקא גם אי אפשר לומר דרב דנקיט פירש אחד ממקום למקום אחר ע"כ ומשם לתערובת ג' (וכמ"ש המ"י שם אות כ' אף שדוחק גדול הוא) מכל מקום הוה ליה למידק להב"י מרמוני באדן דמרב אין מוכח כלל דאימא בתערובת הב' מיירי והב"י רוצה לדייק בג' (כפי הבנת הר"ב בהג"ה) אשר ע"כ מוכח להיפך דג' מותר אף כאחד אם נאמר דרש"י והר"מ אחורים הם ויש לחלק בין עבודת כוכבים לרימוני באדן וגם אם נאמר דרש"י דלא כר"מ אם כן וודאי דתערובת הג' לרש"י כאחד שרי ומנא ליה לומר להר"מ אינו כן:

ועייןמ"י כלל מ"ג אות כ' האריך להשיג על הש"ך ולפי מ"ש אתי שפיר הכל ומ"ש המ"י להר"מ תערובת הב' אסור אף א"א אלמא דא' כוודאי איסור השיב ליה אם כן ה"ה תערובת הג' בב"א אסוד דאוכל א' מתערובת הב' יע"ש ולדידי אין זה מוכרח דאף דנימא תערובת הב' אסור להר"מ אף שפי' א' לג' אפ"ה הב' נשאר באיסורו וס"ס לא הוה דאמרינן איסורא ברובא בב' אשתאר אכתי י"ל דמש"ה ב' אסור להר"מ דגזרינן אטו ב"א משא"כ תערובת הג' וקיל יותר אפשר אף להר"מ ג' בב"א מותר ומנ"ל להחמיר כולי האי. ומה שכתב הש"ך ד"ה צל"ע במ"ש התוס' ד"ה פירש דרש"י לא פי' כן והא רש"י נמי מפרש כתוס' דתערובת ב' שרי כדמוכח ממימרא דרב ברש"י ד"ה אלא ומ"ש רש"י בר"ש דתערובות אמצעיים שרי לאחר שפי' היינו אף בב"א. הנה יש לומר דהתוס' סוברים תערובת אמצעיים בב"א אסור אף לאחר שפי' א' לג' וזה דלא כרש"י והטעם דאיסורא ברובא אשתאר וכן מצאתי למ"כ ח"ש פ"ח ק"מ א' שפי' כן למ"ש התוס' ובקונטרס לא פי' כן. והמ"י שם כתב שדוחק גדול הוא ולי העני דוחק הזה דרך מרווח הוא כמו שאגיד. כי המעיין בתוס' שם (זבחים ע"ד ב') ד"ה ואי שפי' ר' אליעזד וכרבי אליעזר דאמר שנים שנים מש"ה נקט מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר דאמצעיים שרי ב' ב' וע"כ שלשה והוא דהוה ד' יע"ש וזה שרש"י שם ד"ה ואי כתב דלשון א' ישר ה"מ כיון שפירש ברייתא דדימוני באדן מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר היינו הכל אף תערובת ב' בב"א לאחר שפי' א' לתערובת ג' ולא אמרינן כה"ג איסורא מתוך רובא (דלא מחמירין כולי האי בתערובת ב') אם כן למה לי בתערובת ג' שלשה ב' והוא סגי לאכול בב"א דאיכא ודאי חדא דהיתרא משא"כ התוס' סוברים תערובת ב' בכ"א אסור ומילי מילי קתני מותר כ"א כדיניה תערובת ב' בזא"ז וג' בב"א ולז"א לשלשה דאי ב' והוא נשאר אחד באיסורו (ורש"י לא ניחא ליה מילי מילי) ומ"ש התוס' שם שלשה מותרים דברובא איתא הוא לתת סעד לדבריהם והבן. ומ"ש התוס' ד"ה פי' ומשלשה לשלשה הוא כפי תי' הא' בגמרא וסוברים חד בחד לאו תערובת מקרי כמו שאבאר:

ועייןכ"מ פי"ו ממ"א וצ"ע דגמרא ערוכה הוא ב' והוא שוב ראיתי בכנה"ג הרגיש זה ובפ"ו מעבודת כוכבים הביא הכ"מ הגמרא ועיין בת"ח כלל מ"ג ד"ז מ"ש מר"מ משמע תערובת ב' בעי רוב ומרשב"א אין משמע כן צ"ע דלהר"מ ג' דוקא אם כן ב' בעינן רוב דא' הוה כגוף איסור משא"כ לרשב"א דב' שרי. עיין מ"י שם אות כ"ב וכ"נ ולא הבנתי לכאורה יע"ש ואין להאריך:

**ודאי.**עש"ך ועמ"ש באות נ"ה ודע שמ"ש הר"ב אין לאדם אחד לאכול כולם היינו בב"א אבל זא"ז ודאי שרי לאדם א' וכן כוונת התוס' שס ד"ה פי' וה"ה להר"ב בג' וראיתי להפ"מ בחדושיו לזבחים תמה על הבה"ז במ"ש ג' מחלוקת לרש"י אמצעים דוקא פי' מותר הא לאו"ה אף בזא"ז אסור הקשה דמימרא דרב אינו כן כבר כתבנו כמה חילוקים בין עבודת כוכבים לשאר והמ"י כתב לעיל גם כן איירי בג' וכנראה שזה דעת הר"ב בהג"ה. ומ"ש שם בתוס' ד"ה פי' מכולן ב"א דהב"י נתכוין על ד"ה אלו ולדעתי אינו כן כי בב' או בג' תערובות מודה הטור דאדם א' שרי ובנפל לים הוא דכתב הרא"ש בפג"ה בשם ר"י כן יע"ש היטב. וכ"כ הפר"ח אות מ' מ"ש הר"ב אין לאדם א' לאכול כולן היינו בב"א יע"ש:

**אבל.**עש"ך כבר השיג על הר"ב לעיל וכאן כתב עוד דבספק איסור משמע מהר"ב דתערובת הב' א' א' הוא דשרי והמעיין באו"ה יראה דספק איסור בתערובת הב' בב"א שרי. ובמ"ק נתקשתי בזה דהכל טעמא מאי כיון דאליבא דר"י אמרה או"ה דספק א' בגופו לא מהני אמאי בספק איסור תערובת הב' בב"א הוה כמו תערובת א' בזא"ז וס"פ א' בגופו והב' ע"י תערובת לא מהני שוב ראיתי להפר"ח אות מ"ב עמד בזה וכתב דהאמת כש"ך בפי' או"ה (וכמ"ש הש"ך באות נ' ונ"ג וכבר הארכנו לעיל) ומכל מקום להלכה לא כיוונו יפה או"ה וש"ך והדין עם הרב יע"ש. ואני תמה עוד דמאו"ה משמע להדיא התם דוודאי איסור דרבנן שוה לספק איסור תורה וכ"כ הש"ך בשמו אות נ"ד והיינו בתערובת הב' בב"א שרי והא ודאי אוכל א' מתערובת הא' ואנן קיי"ל דאיסור דרבנן בדבר חשוב אפילו באלף לא בטיל אפילו לאכול בזא"ז כמבואר סימן ק"א ס"א ולקמן. שוב ראיתי שאין קושיא דודאי בתערובת הא' הוה ב' ספיקות מב' ענינים דוראי יש כאן ספק איסור תורה משא"כ בתערובת הב' דיש ספק אי יש כאן כלל ספק איסור תורה שפיר הוה ב' ספיקות מענין א' דאנו דנין על אותו ספק איסור שמא מותר הוא ושמא לא נפל כלל לתערובת הב'. וכן ודאי איסור דרבנן בתערובת הא' אין מקילין בזא"ז לומר ספק דרבנן לקולא כיון דחז"ל דין קבוע נתנו על התערובת הוה כמו חד בחד ואיתחזק איסורא מיקרי משא"כ תערובת הב' לא איתחזק כלל איסורא ובה"מ יש לסמוך על הש"ך בזה ובקונטרס הספיקות אבאר עוד:

כתבהמ"י כלל מ"ג אות כ"ג דס"ס ע"י תערובת לא בעי שיאכל ב' ב' דלא כיש"ש פג"ה סימן נ"ה יע"ש היטב. ואני ההדיוט הכותב ללמוד תורה אני צריך התבוננתי בספרים וראיתי דאיכא לעיונא בהא מילתא. הנה הש"ך בקיצור ס"ס דין א' כתב ספק טריפה לא נודע עד שנתערב בה"מ יאכל ב' ב' ובמ"י שם בקונטרס הספיקות אות ז' כתב שלא ידע מאין למד לומר כן (וזה לשיטתיה בכלל מ"ג אות כ"ג) ובדין י' בספק איסור שנתערב ברוב ואחר כך א' באחד שניהם אסורים כתב המ"י אות י"ז דליתא יע"ש. תחלה אני אומר שמ"ש הד"ב בת"ח כלל מ"ג ד"ו בוודאי איסור כהר"מ ז"ל ג' תערובת א"כ הגי' בגמרא ברימוני באדן מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר וע"כ תערובת הב' בעי רוב ואיך כתב בד"ז כרשב"א להלכה דתערובת ב' די חד בחד וזה לפי גי' הרשב"א ז"ל ר"ש אומר לשלשה ומשלשה למקום אחד ותערובת א' בעי דוב דליהוי בטל מ"ה כמ"ש בארוך קי"ו א' וכפי הנראה לכאורה זיכה שטרא לבי תרי ומש"ה בש"ע חזר ופסק כהמחבר כלישנא דר"מ ז"ל בפי"ו ממ"א ד"י דאף תערובת הג' בעי רוב (בר"מ סיים ומשלשה לרמונים אחרים והיא היא). ומ"מ הנך רואה דגי' רש"י ותוס' והר"מ ז"ל ר"ש אומר מרבוא לשלשה ומג' למקום אחר והרשב"א ז"ל שגורס ר"ש אומר לשלשה יחיד הוא בגי' הזאת והשתא אין לנו לומר אלא א' מב' אנפי או כתי' א' בגמרא זבחים ע"ד ב' דג' והוא ובעינן תערובת הב' רוב דוקא (ולתוס' ורש"י שרי תערובת ב' כשאין אוכל כא') או כתי' אבע"א כר"א וכפי' התוס' שם ד"ה ואי כר"א דאמר ב' ב'. והמעיין ברא"ש פג"ה סימן ל"ז כתב וז"ל וליכא למימר בחהר"ל אסרו תערובת א' לאוכלו א' א' ותערובת הב' לאכול שנים ולא כולן כאח' יע"ש הרי תפס בבירור תי' הב' בגמרא וכפי' התוס' שם דמסתבר כן דלתי' א' קשה אמאי בעינן רובא דוקא ואיך שיהיה דעת הרא"ש כן (ויש להעמיס במ"ש הב"י דעת הטור כרשב"א ולא כתב כאביו) וא"כ לדינא צ"ע ✍: ובקונטרס הספיקות יבואר. מ"ש הכר"ו אות כ"ה להר"מ תי' אבע"א אינו כתוס' דהר"מ פי' אלא תרתי היינו שנפלו ב' ופירש"י הא ד"א באכילה ז"א דהא אמרינן אחרות באחרות אסורין בהנאה ר"א אימר יוליך ליה"מ הא כ"ז שלא הוליך מודה דאסור בהנאה ומה יוסיף תת כח אכילה לענין איסור הנאה:

**י"א.**עש"ך ויש לראות ס"ס ע"י תערובת לאו מתורת ביטול אלא ס"ס גמור הוא שמא לא נפל האיסור מתערובת הא' ושמא בתערובת הב' לא זו שנפל מא' ומ"ש מס"ס דמעשה. ועיינתי שם בתשובת הרא"ש כלל ב' דין א' והכוונה ע"י תערובת כיון דאיתחזק איסורא (דהיינו ספק נולד בי"ט) לא מקילין להתיר ע"י תערובת לומר שמא אין זאת אבל היכא שב' הספיקות מגוף המעשה אם היה כלל איסור מקילין:

**אין.**עש"ך משמע דנפל לים גרע מספק ספיקא דתערובת והמחבר משמע דעדיף שהרי בספק ספיקא דתערובת לא התיר אלא בג' ואלו בנפל מתיר בס"ס לחוד ויש לעיין:

כתבהמ"כ בח"ש פ"ט ק"ט ב' כל הג' דרכים (ר"ל נפל לים או פי' שלא בפנינו או ב' תערובת) שייכים ביבש בא"מ בפחות מששים עכ"ל והמנחת יעקב כלל מ"ג אות כ"א הסכים לזה. וא"י למה יחסו זה לעצמו ולמ"כ ובאו"ה כלל כ"ו דין י"א מבואר כן להדיא דבאינו מינו פחות מששים ופי' א' שלא בפנינו להרא"ש אסור ולהרשב"א שרי יע"ש עוד סיים יבש באינו מינו ונאכל א' בשוגג קודם שנודע שרי ומיניה נפל לים אחר שנודע. וב' תערובת אפשר אף להמחבר דאוסר היינו שתערובת האחד הוה קבוע כמחצה וכולו איסור משא"כ יבש בא"מ מדברים המתבטלים אפשר כ"ע מודים דב' סגי וכבר צדדנו בש"ך אות י"ד בזה והבאתי דברי הרשב"א בארוך קי"ו ב' יש אומרים דלא מקילין נפל לים אלא באותן שהן למעלה מס' ולא ביבש יע"ש. ובאו"ה שם די"א משמע ממ"ש פי' אסור להרא"ש שיקח מקבוע כיון דלא הוה אלא איסור דרבנן וה"ה יבש בא"מ דמ"ה בטל הוא ומדרבנן בעי ס' גזרינן שיקח מקבוע. משמע הא אי הוה מן התורה לא גזר שיקח מקבוע אף שאין ניכר האיסור וזה קצת ניגוד למ"ש הש"ך אות י"ז והבן:

**מכח.**עש"ך והיינו ע"י תערובת אבל ס"ס דמעשה יש להקל באין ה"מ:

**אם.**עש"ך וכבר כתבנו טעם הדבר דספק א' כיון בשל תורה להחמיר בדשיל"מ עשאו כשל תורה משא"כ ס"ס דאף בשל תורה לקולא ולפ"ז בס' א' בגופו והב' ע"י תערובת דבשל תורה להחמיר ה"ה בדשיל"מ ויבואר בקו"ה:

**אם.**עש"ך לישנא דהמחבר הוא כלשון הטור עפ"ר אות כ"ט ובמחבר לא שייך זה יע"ש ומ"מ קשה דהיל"ל ספק טריפה כו' אסור אם הוא מדברים החשובים שזה עיקר אבל לומר דבעי רוב בדברים המתבטלים זה לכאורה פשיטא ובתה"א קי"ו א כתב נ"מ לספק טריפה שנתערב שאין מתירין אא"כ חתיכה הראוי' להתבטל מצד עצמה ברוב קשה פשיטא דבאין ר"ל בטילה בלא ס"ס אפילו וודאי איסור. ואולי רמז להמחבר בזה דבא"מ דבעי ס' ביבש אם ספק בעינן ששים ול"ת דווקא בלח החמירו בו דבעינן ב' ספיקות מענין א' כמו שכתב הפ"ת אות ח"י יע"ש קמ"ל דה"ה יבש באינו מינו בעינן ס' ובחהר"ל לא בטיל:

עייןלבוש פ"ח פסק ב' תערובות סגי ובסימן ק"מ פסק פ"א בעבודת כוכבים ג' תערובות הפך פסק הר"מ ז"ל וכתב הטעם דעבודת כוכבים תערובת הא' מ"ה אסור מלא ידבק הלכך בעינן ג' תערובות יע"ש וצ"ע דמכל הפוסקים ומתוס' משמע בזבחים ע"ד א' ד"ה ונפלה דנפל לים התירו דמ"ה אף עבודת כוכבים ברובא בטיל ותלינן שאני אומר ואף די"ל דס"ס הוא מ"מ התוס' ושאר פוסקים לא כ"כ וצ"ע:

**שכיון.**עש"ך יש לראות דס"ס דגוף המעשה עדיף מב' תערובות דאלו ב' תערובות להמחבר לא מהני וחד בחד אף לרשב"א לא מהני דהוה כגופו של איסור ואפילו איסור דרבנן חד בחד ונאבד א' אסור עש"ך דין כ"א דאיתחזק איסורא ואלו ס"ס דגוף המעשה אף באיסור תורה לרוב הפוסקים מותר כמו ההוא דפ"פ כדבעינן למימר קמן בעזה"י א"כ ה"א ספק א' בגופו וב' ע"י תערובת קיל טפי דלאו איתחזק כו' קמ"ל דלא או דשאני ד"ח דחמיר טובא. והנה המחבר השמיט תערובת חד בחד דאסור ובטור הביאו מרשב"א תה"א קי"ו א' אלא משום דאין נ"מ לשיטתיה דבעינן ג' תערובות משתרי אף שספק הא' חד בחד הוה ספק איסור ומותר בב' תערובות אח"כ כמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ח (ומה שהשמיט המחבר דאם רוב מתערובת א' נתערב הא' בב' הוה כאלו כל התערובת הא' בב' והוא מזבחים ע"ד א' פי' ס' אסור קשה למה השמיט דא"ל דפי' בלא תערובת מיירי התם דלהלכה קיי"ל וודאי כן כל שיש רוב מתערובת הא' אסור עיין תה"א ק"כ ב') הן אמת מ"ש הש"ך דספק איסור בתערובת הב' אף המחבר יודה בו א"י הא בת"ח כלל מ"ג ד"ו בספק איסור נקטיה כרשב"א ובוודאי כרמב"ם משמע דלהר"מ ז"ל אף ספק איסור בעי ג' תערובות. ובמ"י כלל מ"ג אות כ"ב כתב כן דחד בחד הוה ספק איסור ודי בב' תערובות וצ"ע דאפשר חד בחד איתחזק איסורא והוה כל א' כגופו של איסור ובעי ג' תערובת ועמ"ש בדין ט' וכ"א כ"ג ד"ה יע"ש:

**וי"א.**עש"ך במהדורא קמא הארכתי ועתה במהדורא בתרא ראיתי כי טוב לקצר. הנה הפר"ח אות מ"ו הביא בקוצר ג' שיטות בהבנת דברי ר"י הזקן דנתערבה אספיקא קאי ולא היה ס"ס. שיטה א' דעת הרא"ה ז"ל בב"ה קט"ו א' דס"ס לא שרינן אלא כשספק אחד שרי מ"ה ומדרבנן אסור הקילו בס"ס הא כל שהספק א' מ"ה ספק ב' אסור מדרבנן דאין חילוק בין כשהס"ס בענין א' נמי לא שרי אלא כשהספק א' מדרבנן וההיא דפ"פ מ"ה אוקמיה בחזקת היתר (ובמ"ה השיג דאיכא חזקה דבתולה ולזה יש לומר דספק א' הוא שמא באונס עיין תוס' כתובות ט' ד"ה לא ומדרבנן אסור רצון רוב דרבנן והגמרא נקיט שמא לאו תחתיו לאו דווקא ותחלה אנו אומרים שמא באונס) וזו השיטה היא ג"כ שיטת ס' התרומה סימן ע"ו דאין מחלק בין גוף אחד אלא כשהספק אחד איסור תורה יע"ש. ומ"ש הרא"ה דמדרבנן אסור הא מ"ה עכ"פ שריא א"י מנא ליה הא אימא איסור תורה אית ביה ואפילו אלף ספיקות וממ"ש הרא"ה בפ"פ מ"ה שרי ומדרבנן אין להאמינו על פיו יראה דלהוציא אשה מבעלה אמר כן אבל בעלמא שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אפילו בדרבנן. ועיין פני יהושע בקו"א לכתובות דף י"ד סמ"ו כ"כ שכל ס"ס האמור בתלמוד ספק א' מ"ה מותר יע"ש והנך רואה שזה מחלוקת בין הרא"ה להרשב"א והרשב"א מביא ראיה מב"ק י"א שליא יע"ש. ובמקום אחר הארכנו מכמה ראיות ואי"ה בס' שושנת העמקים אבאר זה. שיטה הב' הוא ג"כ שיטת הרא"ת שם ב' ל"א דטעמא דר"י הזקן דספק א' בגופו וב' בתערובות אסור כל שספק א' מ"ה הא בגוף א' אף מ"ה אפ"ה שרי והנה ר"ת סובר אף ספק אחד מ"ה ואפי' ב' ענינים שרי וסבור הייתי דר"ת לשיטתיה כפי מ"ש התוס' זבחים ע"ב א' ד"ה רבי יהודא ומנחות כ"ב ב' ד"ה מכאן דר"ת סובר לרבי יהודה מין במינו אף ביבש לא בטיל ורב ושמואל נמי הכין סבירא להו ואפ"ה מתיר רב בזבחים טבעת במאה ונתערבה אח"כ דשרי מס"ס אף שספק אחד מ"ה ומיהו המעיין שם ז"א ואין להאריך. שיטה הג' הוא דעת הרשב"א במ"ה שם דספק א' בגופו וב' ע"י תערובות אף בדרבנן כל שיש דררא ד"ת כמו ביצה בי"ט אחד שבת דגזרו כו' אבל באיסור דרבנן שאין לו שרש מ"ה לא. ואמנם הט"ז באות י"ד כלל העולה כו' דאף שאין לו עיקר רק מדרבנן אפ"ה ספק אחד בגופו לא מהני ועמ"ש שם:

והשתאמבואר מ"ש הש"ך דלהמחבר גבינות עובדי כוכבים ה"ה ביצה ספק נולדה בי"ט דעלמא כו' והוא שיטת המ"ה והר"ב מיקל כשיטת הרא"ה בל"א דבעינן דווקא שיהא ספק אחר מ"ה ובגוף וב' ענינים לא הוה ס"ס הא ספק דרבנן אף שיש חשש איסור תורה הוה ס"ס אף שני ענינים. ומיהו דשיל"מ כ"ע מודים כה"ג ספק א' בגופו דאסור אף בדרבנן שאין לו שורש בתורה כדמוכח מסקנא דר"א בביצה וכמ"ש בט"ז אות י"ד וע"ש בנה"ך ואף בה"מ אסור ועמ"ש בש"ך אות נ"ח. ולפ"ז הר"ב מיקל. ומ"ש עוד הש"ך די"ל דהרב מחמיר י"ל בב' אנפי דהר"ב בתערובת חד בחד ואח"כ נתערב עוד להמחבר מענין אחד הוה ס"ס ולהר"ב כיון שספק א' מ"ה אסור וזה אינו חדא דכ"ע מודים בזה כמ"ש התה"א קי"ו א' ועט"ז אות י"ב ועוד דלהרב והמחבר ג' תערובת בעינן ואין נ"מ בזה וראיתי במ"כ ח"ש פ"ט קי"א א' שרוצה לפרש כן דעת רמ"א וז"א ועמ"ש באות ס"א. הפן הב' דלהר"ב אף בענין וגוף א' כל שיש להפריד הספיקות והספק האחד מ"ה אסור כההיא דפסחים ט' חבר שהניח מגורה ועבודת כוכבים מ"א נדה ט"ו יע"ש ועמ"י כלל מ"ג אות כ"ז וז"ש הר"ב ונודעו שני הספיקות ביחד כההיא דפ"פ שא"א שיבואו אלא ביחד כמ"ש הרשב"א בתה"א קט"ו א' ומ"ש דמר אמר חדא כו' הם דברים פשוטים. ומ"ש לעיין במהריב"ל ח"ג סימן ק"ג (ט"ס ק') עיינתי שם וצ"ע טובא מה דמשמע מדבריו דלהרשב"א בהבנת דברי ר"י חד בחד ואחר כך נתערב בב' שרי וברשב"א מבואר ההיפך וביותר במ"ש הרשב"א בתה"א קט"ז א' דחד בחד כגופו יע"ש ושוב ראיתי להפר"ח אות מ"ז עמד בזה. עמ"ש לקמן בדין י"ט מתשובה ההיא:

א) דיני ספק ספיקא **לא.**עש"ך מסקנתו דכל שספק א' בגופו וב' ע"י תערובת אף לא נודע אסור וב' ספיקות מענין אחד בעינן לא נודע ולפ"ז ההיא דפסחים ט' ועבודת כוכבים מ"א ושאר דוכתי או דמיירי בלא נודע או ספק הרגיל מהני ועמ"י כלל מ"ג אות כ"ז. ויראה לי דהא דספק א' בגופו וב' ע"י תערובת לא הוה ס"ס היינו מדרבנן ומן התורה בכל ענין הוה ס"ס דמטעם רובא הוא וכן משמע מפוסקים והתה"א קט"ז ב' ראוי לחוש לחומרא ואף הר"י דאוסר משמע רק מדרבנן. ובקיצור ס"ס דין א' כתב הש"ך להקל בה"מ בתנאי שלא יאכלנו כא' ויאכל ב' ב' וסעודת מצוה. והמ"י בקונטרס הספיקות אות ה"ו השיג ע"ז דבלא נודע יש להתיר אף בלא ה"מ ואין צריך לאכול ב' ב'. ובכלל מ"ג אות כ"ג דחה דברי יש"ש בג"ה סי' נ"ה דאין צריך לאכול ב' ב' בס"ס דתערובת ובאות כ"ה דחה סברת האוסרים בלא נודע ועיקר ראיה שלו דמהרא"י בהגהות ש"ד סי' פ"ה סובר לחלק כן יע"ש ומשום הא לא אריא דהב"י מביא המ"כ בסי' נ"ז ואעפ"כ חלקו עליו כל האחרונים. והפר"ח אות מ"ז אוסר ע"כ אין ראוי להתיר בלא ה"מ. ולכאורה יש לתמוה על המ"י דמכלל מ"ג אות כ' האריך שאין לזוז מפסק הר"ב דג' תערובות בעינן ומשמע דמסכים ג"כ בספק איסור בעינן ב' תערובות אם כן פשיטא דאין להתיר ספק איסור בתערובת הא' כ"א בה"מ עש"ך אות נ' וס"א. ובל"י בקו"ה אות ו' האריך דבעינן שיאכל ב' ב' והביא מר"מ ז"ל דבעינן ג' תערובת ובנפל לים די בס"ס אלמא נפל לים קיל (עש"ך אות נ"ז) ואפי' הכי בעינן ב' ב' כ"ש ס"ס תערובת יע"ש. והנה הר"מ סובר אנא תרתי קאמינא נפל ב' לים עיין כ"מ פ"ז מעבודת כוכבים ואף אי כוונתו דחזינן להר"מ נפל לים קיל ממילא לדידן כו' אין זה הכרח. ומיהו התוס' זבחים כ"כ יע"ש ע"ד ב'. ויראה דודאי כיון שאפשר לאכול ב' ב' ולא אחד אחד יש להחמיר. ומה שכתבתי דספק אחד בגופו כו' הוה ר"ל מדרבנן היינו שנתערב אח"כ חד בחד ומ"מ ודאי אי ספק איסור נתערב חד בחד ולא נודע אין להתיר אף בה"מ וצ"ע: ובדבריקדשו של תה"ד בפסקיו סי' ק"ל כתב לאמר על ששאלוהו עז אחת ילדה שני שעירים וא"י איזה יצא ראשונה דסבר השואל דהוה ס"ס שמא ילדה כבר ושמא זה יצא ראשון והשני פטור מבכורה השיב התה"ד דספק תורה לא מהני כמו ס"ס דרוסה הביאו הש"ך ג"כ בדין י"א והכה"ג בהגהות הב"י אות קי"ט בסי' נ"ז עמד בזה דמהרא"י גופא בפסקיו חזר וסובר לא נודע לא מהני ולקמן אדבר בו בהך דביצה מספק טריפה גם משמע חד בחד הוה ס"ס אי לאו דספק אחד כמו דרוסה לא מהני יע"ש: אחקורבקצרה. א' ספק אחד בגופו פלוגתא דרבוותא וב' ע"י תערובת אי מהני אי לא. ב' ספק איסור תורה וע"י גלגול בא לאיסור דרבנן דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא. עש"ך בדין י"ט בביאוריו ובקיצור ס"ס אי לא נודע ספק איסור עד שנעשה דרבנן אי יש להתיר בה"מ גם כן או דוקא ס"ס מתירין בכה"ג לא בספק תורה ועל ידי גלגול בא לו שהוא בדרבנן המשל בזה ספק איסור תורה נפל למינו בלח לרוב אי מהני בלא נודע כו'. ג' ספק איסור תורה שנפל לא"מ וסלקוהו וספק אי היה ס' אי נדון כס"ס או לאו: הנהדין הג' יראה לפשוט ממ"ש השבות יעקב ח"ב סימן ק"ט בעגל ספק טריפה ונמלח הוה ס"ס שמא כשירה ושמא הלכה כראבי"ה דבמליחה כ"ק וס"ס מענין א' דאנו באין לדון על בשר הנמלח לא על העגל וכ"כ במ"י כלל מ"ג אות כ"ד על מ"ש הרשב"א בתשובה ת"א מאלמנה ממשפחה שנתערב ספק חלל דאף דספק אחד כגופו מ"מ אנו על האשה דנין ובה ב' ספיקות מענין אחד ומשמע אף נודע ספק הא' כבר. וראייתו ממ"ש הש"ך בדין ו' ביצה שיש בה ספק אי נולדה מכשירה או מספק טריפה דלגבי ביצה ב' ספיקות מענין אחד יע"ש. ומ"מ לא הבינותי דלשם הש"ך אין מתיר כ"א בנתערבו התרנגולים תחלה וא"כ באלמנת עיסה שפיר משא"כ בעגל שנמלח וה"ה נדון דידן איכא לעיוני ביה ויראה בה"מ יש להתיר ובדין ד' ובדין ו' אבאר עוד. ובספק הב' באיסור תורה ועל ידי גלגול הוה דרבנן בלא נודע. הנה בשו"ת מהריב"ל ס"ג ק"ג כתב וז"ל בקיצור בשור ספק טריפה ובשלו בכלים ולאחר מעל"ע אי הוה ספק דרבנן לקולא והשואל דעתו דתלוי בפלוגתת ר"ת ור"י והריב"ל ג"כ דעתו כך כמו שיראה הרואה שם וא"כ בלא נודע הספק עד שנעשה דרבנן יש להתיר בה"מ. וכ"ת דהש"ך כתב לאכול ב' ב' ולא כולו כאחד בלא נודע והא אף כא' מותר מטעם ספק דרבנן לקולא בלא נודע י"ל ודאי לאכול שלא בבת אחת לא שייך ה"מ אבל ודאי אי בישלו כאחד דהוה לח וה"מ יש להתיר כאמור מטעם ספק דרבנן לקולא אלא שראיתי לשו"ת מהר"מ אב"ד דק"ק לובלין סי' ה' כתב דהש"ך דוקא התיר ב' ב' אבל ספק תורה וע"י גלגול דרבנן לא נודע לא מהני יע"ש והמעיין בריב"ל יראה כדברי ובכה"ג סי' נ"ז בהגהות ב"י אות קי"ט כתב דמ"כ בב"י שם קאי אספק דרבנן לקולא יע"ש וספק א' בפלוגתא דרבוותא הכה"ג שם אות קכ"ב כתב אף ספק פלוגתא דרבוותא כן הוא וראיה מכתבים ק"ל עכ"ל וכ"כ בסימן זה. ועש"ך דין י"א שאלה דעז ילדה שני שעירים דהשיג מהרא"י אף דספק פלוגתא דרבוותא הוא ואף שיש לדחות מ"מ מדברי השואל שם סי' קכ"ט יש ללמוד כן יע"ש ✍. עיין בב"ש אה"ע סי' ב' אות י"א ובמ"ש בספר גינת וורדים כלל ס"ח יע"ש:

ב) **כתב או"ה.**עש"ך הפר"ח והמ"י והבל"י האריכו. ובעו"ה שדרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי לפרש קצת באורך אולי אזכה להבינם. הנה המ"י בקו"ה אות ז' מחק תיבת "ספק מ"ש הש"ך בקיצור ס"ס בד"ב והבל"י בקו"ה אות ז' כ"ב בשם הפר"ח. ולפי דבריהם יהיה הפירוש באו"ה הכי מתחלה כתב ביצה מודאי טריפה וספק אי נגמרד בקליפה ונתערבה הוה ספק א' בגופו ודמי ממש לספק טריפה שנתערבה אלא דאו"ה קמ"ל דל"ת העמיד העוף בחזקה מהרוב ולאחר שנגמרה הביצה בקליפה נטרפה כמו גבינות. ומ"ש או"ה ול"ד לגבינות קאי נמי על דין א'. אמנם קשה טובא דמה ס"ס שייך א"נ נגמרה בקליפה קודם אכתי הוה ודאי איסור דרבנן עס"י פ"ו בט"ז ז' וש"ך ח'. ואיכא איסור דרבנן בדברים חשובים אין בטל כמבואר סי' ק"א ס"ב בהג"ה ולקמן בקיצור ס"ס דין כ"ג. ע"כ נראה דכולה חדא הוא וה"ק האו"ה ביצה בקליפתה "מספק טריפה שנתערב אין להפריד כו' ותחלה אמר דמס"ס דתערובת פשיטא דלא אלא אפילו ס"ס דשמא אין טריפה ושמא נגמרה קודם לכן דמ"ה הוה ס"ס ומדרבנן ספיקא חדא שמא אין טריפה תלינן לקולא כמבואר דין י"ו מ"מ כאן לא הוה ס"ס כלל דהם ב' גופים. ומ"ש או"ה והלכך אף נתערב והעתיקו הש"ך דין ג' הם דברים ראשונים דבהכין איירי קודם אלא דמפרש טעמא דמלתא וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י: ומהשפירש הש"ך דברי או"ה במ"ש דהתרנגולת היתה בחזקת טריפה דמתרץ בזה דל"ד לגבינות כו'. צריך התבוננות בו גם במה שעשה כלומר. הכר"ו בבית הספק נתקשה בזה מה ענין ביצה דאנו רוצים להתיר מס"ס לגבינות דהיתר הוא מכח חזקה ופי' דקשיא ליה מגבינות בסירכא דמתירין מס"ס אף דספק א' בגופו כו' ועל זה תי' דהתם נחלבה בחזקת כשרות והאריך עוד ובדין ד' אבאר. והנה מ"ש דקושיא הוא מס"ס המעיין באו"ה בכלל מ"ט מבואר להדיא דאוודאי טריפה דהחלב מותר דאוקי אחזקה קשיא ליה מ"ש מביצה מספק טריפה והכי קשיא ליה דנימא אוקי אחזקה דמעיקרא העוף (מחמת רובא) והשתא לאחר שנגמרה הקליפת הביצה נטרפה ומן התורה שריא וליכא כ"א איסור דרבנן בביצה תו אמרינן ספק דרבנן להקל ושמא אין התרנגולת טריפה. וכ"ת כל שבא ע"י גלגול לא אמרינן ספק דרבנן להקל עיין דין י"ט י"ל דבב' גופים אמרינן ספק דרבנן לקולא ומנא אמינא לה ממ"ש בש"ך סי' פ"ו אות י"א והפר"ח שם אות י' וכאן דין ח' הקשה הפר"ח ביצה בתרנגולת שספק נבילה הביצה מותרת אף שעל ידי גלגול הוא כיון דב' גופים הם יע"ש. והכוונה בזה בשלמא ספק דרוסה ע"י תערובת לא אמרינן לישתרי האיסור עצמו כיון שמתחלה היה ספק תורה משא"כ ביצה זו מעולם לא היה עליה כ"א דרבנן וכמו שאני עתיד לבאר זה בדין י"ט. ה"ה ה"נ ביש ספק אי נגמרה בקליפה. ולזה תי' או"ה דבגבינות בשעת חליבה היו הגבינות והפרה בחזקת כשרות משא"כ ביצה לא מבעיא בהיה ספק והטילה ביצה דלא על העוף דנין אלא על הביצה דאסור מ"ה אלא אפי' נמצאת ביצה לאחר שחיטה במעיה והתרנגולת ספק טריפה אמרינן אדרבה העמד על חזקה דהשתא כמו שהיא ספק טריפה היתה מקודם ונהי דחזקה דהשתא אין כלום נגד חזקה דמעיקרא (כמ"ש בס' ג"ו ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר עוד) מ"מ כיון דעל העוף אין אנו דנין (דאין נפקותא בזה) אלא על הביצה אדרבה חזקה דהשתא לגבי ביצה אלימא דאיזו חזקה טובה היה לביצה זהו נ"ל. ומפני שלא תפרש מ"ש או"ה "וגם היתה בחזקת טריפה טעמא יהיב למילתיה ולומר דמש"ה לא הוה ס"ס אף שלכאורה ב' הספיקות באין כא' לגבי הביצה (כמ"ש בדין ד') ה"ט דעוף בחיים עומד בחזקת איסור ומחזיקין מאיסור לאיסור (עס"י נ') והוה ס"ס במקום חזקה כה"ג שספק אחד בגוף כו' והש"ך אין רוצה לפרש כן (עיין מה שכתב בט"ז אות ט"ו) לכן עשה כלומר דמלת וגם לאו טעמא אלא לתרץ קושיא דל"ד לגבינות: ואניתמה על מ"ש הש"ך בדין א' דמאו"ה משמע דאין לחלק בין נודע או לא נודע. ממ"ש או"ה גופא כלל מ"ט ד"ב וי"א הטעם דחלב מותר מס"ס שמא כשירה ושמא עתה נטרפה כדאיתא לעיל בספק דרוסה אף שאיסור תורה כל שאין הספק ע"י תערובות מותר אף באיסור תורה וי"מ דהתם טעמא שהספיקות לא נודעו ביחד אלא נודע מתחלה שהזאב דרס ובאותו פעם לא היה אלא ספק א' יע"ש. הדי דאו"ה גופא מצדד בזה לחלק בין נודע או לא נודע ✍וצ"ע בכל זה:

ג) **והלכך.**עש"ך (כ"ז לשון או"ה שם עד עכ"ל בדין ד') ואף שיש בביצה ב' ספיקות קודם שנתערבה ונאמר כל שיש ב' ספיקות אף שספק א' ע"י גופו כו' מידי איסור תורה נפיק (כמ"ש בכמה דוכתי ובדין ד' אבאר עוד) מ"מ הוה כודאי איסור דרבנן עכ"פ ותו לא מהני תערובת במבואר בק"א ולקמן בקיצור ס"ס בדין כ"ג דאיסור דרבנן דינו כתורה לענין תערובת כל שהוחזק שם איסור:

ד) **ודוקא.**עש"ך ויש כאן עיון דק. וכפי מה שאני מבין מדברי הש"ך ז"ל הוא כך. דספק א' בגופו וב' ע"י תערובת חד בחד כמו ספק טריפה חד בחד יצא מכלל איסור תורה אף לר"י בעל התוס' רק מדרבנן אסור הוא והלכך ספק שנתערב חר בחר ונמצא ביצה שידוע שלא נגמרה בקליפה קודם ספק טריפות הביצה שרי דשמא מכשירה ושמא אין התרנגולת טריפה ואף דספק א' מ"ה הוא הא ליתא דבתרנגולת ליכא ספק תורה שכבר יש בכל אחד מהן ב' ספיקות שנתערב חד בחד וכיון שכן יצאו מכלל ספק איסור תורה. משא"כ אי לא נתערבו התרנגולים הביצה אסורה דאיך תאמר שמא מכשירה ואת"ל מספק טריפה שמא אין טריפה הרי מיקל אתה בספק תורה שכבר אסרתו התרנגולת מספק טריפה שבה ואין בכך שבאחרונה אתה מיקל בספק תורה שכבר אסרתו או בראשונה. והשתא מקשה הש"ך לנפשיה א"כ בדין הג' ביצה מספק טריפה וספק אם נגמרה כו' ונתערבה אמאי אסורה והלא הביצה אין בה ספק תורה דיש בה ב' ספיקות שמא נגמרה ושמא אין טריפה (ומ"ה הוה ב' ספיקות) וכיון שכן יצא מכלל ספק תורה א"כ לישתרי בתערובת עכ"פ. ויש לתרץ כיון דמ"מ יש כאן ספק איסור בתערובת זו ויש ג"כ עכ"פ איסור תורה מתחלה עכ"פ הוה כודאי איסור דרבנן שנתערב דלא בטיל. אבל לשון הש"ך קשה להולמו שכתב דמתחיל בספק תורה וצ"ע: ולפ"זהדין כך הוא ב' תרנגולים א' ודאי טריפה ונתערבו ונמצא ביצה א' וא"י אם נגמרה כו' אסורה דכל אחת מתרנגולת אסורה מספק איסור תורה וגרע מספק איסור דחד בחד איתחזק וכגופו מיקרי אף לענין איסור דרבנן עיין דין כ"א. וא"כ איך תדון ושמא מכשירה והלא כבר אסרתו התרנגולת מספק חד בחד איך תתיר מה שאסרתו ואף דלגבי ביצה באין ב' ספיקות כאחד מ"מ א"א מתירין דל"ד לפ"פ וכאמור. דהתם בגוף ובענין א' משא"כ כאן. אמנם כן אי לא נתערב התרנגולים תחלה אדרבה יש להתיר הביצה דהוה ס"ס גמור בביצה שמא מכשירה כיון שניכרים התרנגולים ואת"ל מטריפה שמא נגמרה קודם לכן הקליפה והוה ממש דומיא דפ"פ דלגבי ביצה ב' ספיקות בענין וגוף א' וא"א להפריד ביניהן וכ"ש בא' ספק טריפה דאז שרי הביצה בין נתערבו תחלה התרנגולים ובין ניכרים כל שיש ספק אי נגמרה בקליפה: אבלאי ידוע שלא נגמרה בקליפה אז הדין כך בספק טריפה ונתערבו התרנגולים שרי הביצה כו' ואי לא נתערבו התרנגולים אסור הביצה דספק הב' שמא אין טריפה אתה מתיר מה שאסרתה כבר ספק תורה כיון דלא נתערבו ואין חילוק בין אם תתחיל בספק תורה מעיקרא או אח"כ כדכתיבנא לעיל. וכ"ש כשא' ודאי טריפה דאז אף נתערבו תחלה תרנגולים כיון שידוע שלא נגמרה כו' אסורה הביצה ופשוט הוא. ואמנם לשון הש"ך מ"ש וכן ביצה ספק מטריפה ודאי "אף "על "גב שנתערבו חד בחד וכן בדין ד' בקיצור ס"ס כ' "ואף "על "פי שנתערבו כו' משמע לכאורה וכ"ש כשלא נתערבו וא"י אם נגמרה בקליפתה אפ"ה אסורה וצ"ע ואפשר דה"ק אע"ג כו' כלומר ל"ת דקיל הוא הואיל ונתערבו אלא חמור הוא. ומ"ש הש"ך לתרץ אמאי בספק איסור תערובת הב' שרי כא' והא הוה כמו תערובת הא' בזא"ז וכבר עמדנו ע"ז בש"ך אות נ"ה ומתרץ שפיר דבתערובת הב' לא איתחזק איסורא וספק הב' אין איסור תורה שכבר נתבטל בתערובת הא' ברוב מ"ה משא"כ תערובת הא' יש כאן ודאי ספק איסור הלכך כשתתחיל בספק איסור אתה מתחיל באיסור תורה וכן אתה עושה ב' גופים כיון דאיתחזק איסורא. ובזה א"ש כל החילוקי דינים הנ"ל. וכל זה כתב הש"ך שמ"ש האו"ה ספק טריפה ואע"ג דלא נתערב אלא חד בחד דדוקא קאמר הא לא נתערב אלא ניכרים אסורה הביצה אף מספק טריפה וא' כשירה דאל"כ אלא או"ה מיירי בין נתערב ובין לא נתערב איך סתם וכתב א' וודאי טריפה אף שא"י אי נגמרה כו' הביצה אסורה ואמאי אלא מיירי בנתערב כדכתיבנא לעיל בזה. אמנם הפר"ח דין יו"ד חרה אפו בו ובאו"ה וכתב שלא כיוונו בזה להלכה. ולפי דבריו נהפוך הוא ב' תרנגולים א' ספק כו' וניכרים הביצה מותרת דב' ספיקות בביצה באין כא' שמא מכשירה ושמא אין התרנגולת טריפה ובנתערבו הוה כ"א כגוף האיסור חד בחד הוה כגופו של איסור ולית כאן ספק שבא מכשירה עכ"ל. הנה י"ל נהי דחד בחד כגופו של איסור מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. ומ"ש כשניכרים הביצה מותרת מי יתן אזכה ואבין איזו חילוק יש בין הא לבין דין ביצה מספק טריפה וא"י אם נגמרה כו' דיש ס"ס בגוף הביצה ובאין כאחד בביצה ואף שהפר"ח כתב שם דבב' גופין לא אמרינן ס"ס כמו שכתב הרא"ם ז"ל בביאוריו למגלה התם קאי אטומטום אינו מוציא מינו שמא הא' זכר וא' נקיבה וס"ס בב' נופים לא אמרינן יע"ש (ע"ש ברא"ם ומגלה תקנה היא ועשאוהו כשל תורה) מ"מ ל"ד לביצה דב' ספיקות כא' אלא ע"כ כיון דאתה דן על הספק טריפה ממילא אתה דן על התרנגולת ואיך תתיר מה שאסרת. ומעתה אבוא למה שכתבתי בדין א' ומ"ש השבות יעקב כח"ב סימן ק"ט ספק טריפה שנמלח דהתיר שמא קיי"ל כראבי"ה דמליחה כ"ק (עס"י ק"ח) ושמא אין טריפה דב' ספיקות באין בא' על הבשר הנמלח לא ידענא איזו חילוק יש בין הא להך דב' תרנגולים שלא נתערבו להש"ך דביצה אסורה וה"ה ביצה מספק טריפה וא"י אי נגמרה דאף להפר"ח אסור. ואף שי"ל התם להתיר לדעת הפר"ח כיון שלא הוחזק איסור מ"מ בספק טריפה שנפל לא"מ וספק אי יש ס' אין להתיר אף בה"מ מטעם דהוחזק איסור. וכר"ו בבית הספק כתב על דין או"ה ביצה מספק טריפה וא"י אי נגמרה למה אסורה והא דומה למ"ש התוס' (צ"ל דש"י) בכתובות י"ד א' ד"ה תרי דס"ס שמא לא נתגרשה אמו ושמא בן ט' לראשון דומה לביצה ולי י"ל דהתם איכא חזקה דא"א באמו ולומר שלא נתגרשה אלא מדרבנן אסור או תרי ותרי מיירי דהוה ספיקא דרבנן (עיין כתובות כ"ב) וא"כ בדרבנן לא בעינן ב' ספיקות בענין א' ועם זה י"ל קושית הפוסקים באלמנת עיסה סוף דבר אני העני מחמת שדרכי החכמה נעלמו ממני והדברים עמוקים וארוכים לכן אני נבוך בדין הזה של הש"י ובדין מ"ש בדין א' אמנם בלא נודע יש להתיר שפיר כדכתיבנא ✍: דעדכל מ"ש בדין ג' ד' היינו למ"ד ביצה לא בטילה וכ"כ ז"ל והוא פשוט דלמ"ד בטילה ה"ה כאן. ואמנם אם יש ב' כשירות וא' וודאי טריפה נתערבו מבואר בס"ו בהג"ה כל דפריש מרובא והוא באו"ה כלל כ"ז ד"ד ועש"ך שם אות ל"ז ובמ"ש:

ה) **הילכך.**עש"ך והכוונה אף דבכל א' מתרנגולים יש ס"ס בלא"ה ויצאו מידי ספק איסור תורה כמ"ש בדין הג' מכל מקום כיון דיש כאן וודאי ספק איסור דומה ממש לביצה מספק טריפה וא"י אי נגמרה בקליפתה שנתערבה דלא מהני ה"ה כאן ולישנא דספק א' מ"ה לאו דווקא אלא הכוונה כל שיש בו איסור תורה אף שע"י גלגול דרבנן הוא אין אתה עושה ב' גופין להקל וצ"ע קצת:

ו) וממה. עש"ך והוא מבואר דאף לא נודע שרי וכל שאסור לא מהני לא נודע עיין דין א' ובקיצור ס"ס דין א':

ז) **ויצא.**עש"ך ונלמוד מדין ב' תרנגולים א' ספק ונתערבו ה"ה כאן אבל לא נתערבו החנויות לא כמו ביצה ולשיטת הפר"ח נהפוך הוא ול"ת דביצה גוף אחד הוא לז"א דאין לחלק ביניהן:

ח) **אבל.**עש"ך והוא פשוט ששוה לביצה שנמצאו ב' ביצים ה"ה כאן. והכלל בזה כל שי"ל שאין כאן ספק איסור כלל ש"ד הא כל שיש כאן וודאי ספק איסור אין מתירין וכבר כתבנו לעיל מה שיש לעיין בזה:

ט) **ונראה.**עש"ך בכאן יש לשאול ספק א' בגופו כו' אי מן התורה אסור לדעת ר"י דהלכתא כוותיה או כל שיש בב' ספיקות אף בב' ענינים מ"ה שרי ומדרבנן אסור א"ת שרי מ"ה קשיא הך דהכא בנפל לים נמי הוה כאן מדרבנן כיון דליכא ביה איסור תורה דיש ס"ס וא"ת אסור מ"ה תרוץ לי מ"ש הש"ך דין ד' דב' תרנגולים א' ספק טריפה ונמצא ביצה א' בניכרים הוה ספק א' מ"ה ובנתערבו חד בחד הוה ספק דרבנן ויש לומר דכל שיש ס"ס מ"ה מותר אלא דמ"מ הוה כוודאי איסור דרבנן וחד בחד באיסור דרבנן כתב הש"ך בדין כ"א דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא. ולפי מה שיתבאר שם דיש מקילין ה"ה כאן. ובמ"י בקו"ה אות י"ו מתיר בכאן מטעם דא"א דנין על הנאבד ואין מוכרח כ"כ אמנם מ"ש כאן צ"ע:

י) כתבעש"ך והם דברים פשוטים לדעתי דבספק איסור בתערובת הב' כולו כא' או ודאי איסור בתערובת הג' א"א בעינן רוב בתערובת הב' הא חד בחד הוה כתערובת הא' וזה דוקא ביבש אבל בלח ור"ל שסלקוהו לחתיכת חלב כיון שא"א דנין רק על הפליטה מקילין שפיר אף בפחות מרוב וה"ה א"מ ול"ק מ"ש הפר"ח דין י"א והמ"י בקו"ה אות י"ט דמ"ש מתערובת דהכא מיירי שסלקוהו ובטעמא מקילין. והיינו כשנתערב ברוב אבל ספק איסור חד בחד ונפל לקדירה וסלקוהו אסור ול"ד לד"ד ביצה מב' תרנגולים חד בחד ואחד ספק איסור דהתם בביצה לא איתחזק איסורא. ואמנם מ"ש הש"ך וכ"מ באו"ה כלל מ"ז באמת צ"ע דהתם בגבינה חהר"ל יע"ש והמ"י הרגיש בזה: ומהשיש מהתבוננות בדברים הללו הוא דתיפוק ליה דחלב בשומן מין במינו עס"י צ"ח מדרבנן נמי בטיל ביבש ברוב וכמ"ש הפר"ח וכ"ת מטעם חהר"ל מיירי הא בורכא דשומן וחלב לא מיקרי ר"ל (ע' סימן ק"א בכרכשה). ואולי מחמת דבר שבמנין מיירי. וכ"כ בכר"ו אלא מ"ש שם דאיסור דרבנן בלח אין צריך ס' כמ"ש הש"ך בק"ט לא ידענא מהו דא"כ בלא ס"ס הוה דרבנן שיש חד בתרי מעיקרא. ואמנם הדבר הקשה עלי הוא דכשנימוח אי סלקוהו מקדירה וליכא רק פליטה אמאי לא מותר מטעם חד בתרי כמבואר סימן ק"א דחהר"ל שנתרסקה בטילה היא וכ"ש הטעם דאין ר"ל. וכ"ת הטעם חמור מנימוחה דאיך תתיר פליטתה והיא גופא עדיין באיסורה קיימא הא מנ"ל וציר חגבים יוכיחו ועוד הא טעמא קאמינא דהטעם אין ר"ל: אויאמר דהיו כאן שלש חתיכות א' ספק חלב וב' היתר דבר שבמנין והוה איסור דרבנן מטעם מנין ואח"כ נאכל אחד מהן בשגגה דהשתא אם נתרסק א' מהב' הנשארים לא הותר מדרבנן דליכא עכשיו רוב (ומדרבנן מעולם לא הותר) ומש"ה מטעם ס"ס קאתינן עלי' וצ"ע ✍:

יא) **גרסינן.**עש"ך וכ"כ הפר"ח אות י"א דל"מ כשספק א' מתיר טפי מאחרון דהוה ס"ס אלא אפילו כשמוסיף במציאות כמו ילדה זכר ונקבה שמא נפתח רחמה כבר קודם לידה זו ואת"ל עתה מ"מ שמא נקבה ילדה קודם. אלא שבמ"י בקו"ה אות כ' והכר"ו פקפקו על זה והם כתבו דווקא התם דאיך תאמר שמא באונס ואת"ל רצון שמא בקטנותה כיון דהודית שהיה ברצון תו ליכא לספוקי בקטנה דאין לה רצון וכ"ת תתחיל הכי שמא בקטנותה ושמא באונס דבעינן מתהפך יע"ש ומ"מ לדינא י"ל כהש"ך וצ"ע בה"מ. ומה שיש לספק בזה אי ס"ס מש"א מ"ה לא הוה ס"ס או מדרבנן וממ"ש הרא"ה ז"ל בב"ה קט"ז א' מפ"פ דס"ס שהוא באיסור תורה מ"ה הוא ס"ס ומדרבנן אסור (זהו לשיטתו אף ב' בגוף א') ולהוציא אשה לא החמירו יראה דמש"א הוה מ"ה דאל"כ איך מוציאין ודוחק לומר דסובר כהר"מ ז"ל בהל' א"ב פ"ג ה"ב יע"ש והלכה כתו' דכולן חולקין על הרא"מ וכ"כ המ"י שם ומ"מ צ"ע דאפשר ס"ס מש"א ממש כמו ההיא דפ"פ מ"ה לא הוה ס"ס: והוייודע שהט"ז בסימן שי"ו אות ה' הניח דברי מהרא"י ז"ל בפסקיו בצ"ע וכוונתו דלא הוה ספק א' בגופו כיון דקודם לידה אין על מה לחול הספק הא' שמא ילדה או לא ילדה והוה באין ב' ספיקות כא' וכתב עוד שם דבב' זכרים שפיר כתב רמ"א דאסורים דא' וודאי בכור דהוה כב"א כו' הלשון מגומגם וה"ק כיון דב' ספיקי סותר כ"א חבירו הוה כמו ב' שבילן דספק טומאה ברה"ר טהור ואפ"ה בב"א מדרבנן טמא ה"ה כאן דעיקר ההיתר מס"ס וסותר א' חבירו (עיין ב"ק י"א בתו' שם ובספר ג"ו דברנו מזה: ומ"ש הט"ז דהוה כב"א קשה דבאדם א' אף בזא"ז כב"א דמי). וי"ל בב' תערובת התערובת הב' מותר א' א' לרוב הפוסקים והא ספק הב' סותר כל א' חבירו וסבור הייתי לחלק בין ס"ס בדאוריי' כמו בב"ק י"א ובין דרבנן כי היכי דמ"ה חד בתרי בטיל אלא שבד"מ בא"ח תל"ט אות ב' משמע דאף בדרבנן כל שא' סותר חבירו אין ס"ס ומדרוסה דמחלוקת ר"י ור"ת אי הוה ס"ס בגוף הא מטעם שא' סותר חבירו הוה ס"ס ובספר גנת וורדים נסתפקנו בתו' ב"ק י"א ד"ה דקא מטהרת אי דווקא שהב' ספיקות א' סותר חבירו או אף כשא' סותר וצ"ע ✍:

יב) אלא. עש"ך ועיין מ"ל בפי"ט מא"ב ואי באונס לא עשאה זונה אפשר ה"ה פיתוי קטנה לא עשאה זונה ואין הספק א' מחמיר יותר משני בפ"פ (דלא תימא באונס לא עשאה זונה דזונה דקרא רצון משמע ופיתוי קטנה רצון הוא אלא דלא נתכוין למעול באשה דאין לה דעת. ובהא דשני תערובות בס"ס מותר הא כולו כאחד לא אף דספק דרבנן להקל בלא איתחזק מ"מ קבוע דרבנן הוה כחד בחד ויש סיוע למ"ש הש"ך דין כ"א ושם יבואר) ואין עת האסף פה:

יג) **כתב.**עש"ך והנה נקיט למשל בעלמא דבלא"ה לא הוה ס"ס נגד חזקה. ומ"ש דגרע מש"א ירצה בזה דהתם בפ"פ שמא באונס ואת"ל ברצון דיש חשש אכתי בקטנותה וכן להיפוך משא"כ כאן איך תאמר שמא במיעוט בתרא ואת"ל לא במיעוט בתרא אלא שאתה חושש להחמיר אכתי שמא במפרקת אין זה חשש דבמפרקת פשיטא אתה מיקל. ואמנם מ"ש ועוד דתוכל לומר מיד שמא בעור יראה לכאורה דה"ק כשתאמר את"ל לא במיעוט בתרא אלא בעור וקשה קצת ויראה לכאורה דה"ק דבשחיטה לאו ס"ס דכשתאמר שמא בעצם ואת"ל בעור כו' והלכך לא הוה ס"ס וצ"ע. ועיין בסימן ק"צ בש"ך אות מ"ה ובמ"י בת"ה הלכות נדה סימן ק"צ אות ל"ו יע"ש:

יד) **וכ"כ.**עש"ך וכלל העולה מזה דכל שיש ב' צדדין ותוכל להתחיל באיזה צד שתרצה בעינן מתהפך ואמנם ב' תנאים צריך לזה האחד שיהיה ב' צדדין בגוף א' לאפוקי ב' גופים כמו נשבר הגף ונקיבת הריאה דשני גופים הם צריך אתה לדון תחלה על הגף ולא בעינן מתהפך וכן בב' מקומות ספק עאל ואת"ל עאל שמא לא דרס א"צ להתהפך. אבל מזמן לזמן שמא לאחר שחיטה נשבר ארכובה ושמא לא יצא לחוץ עד שאתה מתחיל כך תתחיל להיפך וליכא ס"ס והפר"ח אות י"ג האריך להשיג ע"ז וכתב דהוה ס"ס והרואה יראה כפי מה שחילק הש"ך אין סתירה מאותן מקומות וכ"כ במ"י בק"ה אות כ"ג (ומה שכתב הפר"ח על הרמ"ע דבאין עור חופין רובו לכ"ע טריפה לא הבינותי עס"י נ"ח). וההיא דפ"פ שהקשו בתוס' שמא מ"ע ושמא באונס אין צריך להתהפך דבתולה זו בחזקת שאין בעולה א"כ מתחלה צריך לדון שמא מ"ע (וק"ק מנשבר הרגל) וכ"כ הכר"ו בבית הספק:

טו) **ונראה.**עש"ך ולהלכה קיי"ל כן לחומרא דס"ס שאין מתהפך לא הוה ס"ס ומ"מ צ"ע בס"ס לאיסורא דהוה נמי ס"ס והולכין להחמיר אף בדרבנן כמו שאבאר במחודשים אי נימא דכל שאין מתהפך לא הוה ס"ס כלל או דלמא לחומרא אמרינן כן ולא לקולא מאחר די"ח בדבר: והוייודע דממ"ש הרמ"ע בתשובה מבואר שם דווקא באיסור תורה בעינן מתהפך הא באיסור דרבנן כמו דשיל"מ וכדומה (בה"מ) לא בעינן מתהפך שכ"כ שם בסימן קכ"ו וכיון שכן מאי חזית דתתחיל הכי תתחיל הכי ובדאורייתא ספיקו לחומרא משמע הא מדרבנן לא בעינן מתהפך וכן נראה לי וצ"ע: ומהשכתב הש"ך בשם תשובת ר"ש לדמיון נקטו דלהלכה מעמיד אפילו באלף לא בטיל ולדידן אף הועמד בפרחים אסור וכ"כ המ"י בקו"ה אות כ"ד ועיין בדין ח"י:

טז) **והיכא.**עש"ך והם דברים פשוטים דממ"נ מ"ה יש ס"ס ובדרבנן די בספק א' כל דלא איתחזק איסורא. ואמנם מ"ש כן משמע מאגור שהביא בדין י' צ"ע כי שם אף מדרבנן יש ב' ספיקות ושוב ראיתי במ"י בקו"ה אות כ"ו תמה עליו בזה וי"ל בדוחק:

יז) **כתב.**עש"ך הנה תחלה גמגם בדברי הת"ח דכפי המובן לכאורה הדינים אינם אמת דמשמע דאיסור דרבנן שנולד בו ספק אין ניתר אלא שניתוסף עוד ספק או על ידי תערובות רוב וזה אינו אמת דקיימא לן כל ספק דרבנן משתרי כחד ספק: גםדברי או"ה נדפסים בטעות בכלל כ"ה דין י"ב במה שכתב ומ"מ צריך ס"ס להתיר "דהא דאמרינן ספק דרבנן כגון כו' הם נדפסים בטעות מלת "דהא צ"ל והא גם חסר מלת "לקולא בתר תיבת "דרבנן וגם אין הכוונה דבשר שנמ"ה דינו כדין גבינות שהם רחוקות זה מזה כמו שאבאר: הנההדין נחלק לג' (עפר"ח בקו"ה דין י"ד ואבאר בסמוך) ביצת נבילה וכדומה שאסרו משום סייג וגדר אטו ביצת טריפה כל שיש ספק אם זאת ביצת נבילה או לא ספיקא לקולא ככל ספק דרבנן. ואם נתערב ביצת נבילה באלף אסורות (למ"ד כל שדרכו) ולא אמרי' ספק דרבנן שמא אין זאת כמבואר בסימן פ"ו וק"א דאיסור דרבנן חהר"ל לא בטיל דאיתחזק איסורא גם דין קבוע עליו והוה כחד בחד. בשר שנמ"ה אף שיש בו חשש איסור תורה מ"מ חומרא בעלמא הוא קיל טפי מביצת נבילה דל"מ אי יש ספק איזו היא שנמ"ה דשרי כמו ביצת ספק מנבילה אלא אפילו בשנמ"ה שנתערב ברוב והוא חהר"ל ניתר מס"ס שמא לא נתחלף ושמא אין זאת דבדרבנן לא בעינן שני הספיקות מענין א' ומיהו הכל ביחד אסור לאכול. והדר אמר ענין בפ"ע והוא הדין הג' החמור יותר מן הב' דינים הקודמים גבינות עובדי כוכבים שאסרו מדינא מדרבנן מחמת חשש איסור תורה הוה כוודאי איסור תורה ול"מ אי נתערבה גבינות עובדי כוכבים באלף דאסורה דפשיטא דא"נ הוה כוודאי איסור דרבנן כמו ביצת נבילה אין בטילה אלא אפילו יש ספק אי זאת הגבינה של ישראל או שמא הוחלפה בעובד כוכבים דכה"ג ביצה שרי והגבינה אסור דהוה כוודאי איסור תורה וכמ"ש או"ה כלל מ"ז וכמו שאבאר וכצ"ל באו"ה "והא דאמרינן ספק דרבנן "לקולא כמו ביצת נבילה כו' אבל מה שיש חשש ואיסור תורה היינו גבינות עובדי כוכבים הוה כוודאי איסור "תורה אבל "בשנמ"ה לא הוה אפילו כוודאי דרבנן מדבטל ברוב חהר"ל. ומ"ש אחר כך או"ה ומיהו רוב בעינן חוזר אראש דבריו אבשנמ"ה לא אגבינות. ותראה שהש"ך ז"ל דקדק בדבריו במ"ש תחלה דגבינת עובדי כוכבים הוה כוודאי איסור "תורה היינו אי ספק אי הוחלפו דאי כוודאי דרבנן היה מותר כמו ביצת נבילה. ולסוף כתב דעל ידי תערובת אין להתיר דהוה כוודאי איסור והשמיט מלת "תורה דדי בכך דא"נ וודאי דרבנן לא בטיל כמו ביצת נבילה. ועמ"ש בדין ח"י:

יח) **וכ"כ.**עש"ך הנה כבר ביארנו זה. ובכאן הוכיח הש"ך ז"ל דדבריו שפי' באו"ה כלל כ"ה אמת דל"ת דהגי' כמו שכתובה עכשיו אמת "דהא כו' ולומר שגבינת עובדי כוכבים ובשנמ"ה שוין המה וא"כ גבינות עובדי כוכבים על ידי תערובת שרי דהא ליתא דבכלל מ"ז לא התיר אלא ספק אי הוחלפה על ידי תערובת לא גבינות עובדי כוכבים ממש. אמנם הא קשיא לי במ"ש הש"ך דמ"ש או"ה גבינות עובדי כוכבים הוה כודאי איסור ע"כ איסור "תורה דאי דרבנן ספיקא לקולא זה אמת ויציב דנהי דיש חשש איסור תורה מ"מ לא א"ש במ"ש או"ה כודאי איסור דרבנן דודאי דרבנן ספיקו להקל והיה לו לבאר דיש חשש דאוריי' גרע מודאי דרבנן וע"כ בודאי של תורה קאמר. אלא מה שהוכיח הש"ך מכאן דספק תורה שיש ספק אי זאת היא החתיכה מותרת כיון שעל זאת החתיכה ב' הספיקות באין כא' דמדהוכרח או"ה לומר דהוה כודאי איסור "תורה. קשה נהי דנימא כיון דחז"ל גזרו על גבינות עובדי כוכבים מחמת דררא דאו' גרע מספק תורה ועשאוהו בגזירתם כודאי של תורה אכתי הא בדין ו' לא התיר אלא בנתערבו החנויות תחלה וכמ"ש שם דין ז' ובדין ד' מב' תרנגולים דוקא שאין ניכרים כו' וא"כ אכתי קשה למה ליה לאו"ה לומר כודאי תורה. והפר"ח דין י"ד כתב דגבינות עובדי כוכבים הוה בודאי איסור דרבנן ולא ידענא להולמו דהא באו"ה א"א לפרש כן ואם נאמר דחולק על או"ה מ"מ לקמן ס"ס קי"ח מבואר דספק אי הוחלפו גבינת עובד כוכבים אסור ושם לא ערער הפר"ח ויבואר שם:

יט) **ועתה.**עש"ך מ"ש דהוה כוודאי איסור והשמיט תיבת "תורה הוא דהר"ב בת"ח לא בא כאן אלא לומר דאין בטל בתערובת (לא אי ספק אי הוחלפו) ולזה די כודאי דרבנן כמו ביצת נבילה דאין בטילה ומיהו לדינא אי הוה כודאי של תורה כמו לקמן ס"ס קי"ח ספק אי הוחלפה אסור. ואמנם כן הדבר הקשה עלי הוא מ"ש הד"מ סימן נ"ז (ט"ס צ"ז) דספק ע"י גלגול לא אמרינן ספק להקל מהיכן הוציא כן אי מבשנמ"ה אדרבה בטל הוא וגרע מביצת נבילה ואי מגבינות עובדי כוכבים התם ע"כ חמור מספק תורה ועשאוהו כודאי של תורה בגזירתם משא"כ בספק תורה אימא דאה"נ אף ע"י גלגול ספיקו לקולא וצ"ע ומ"מ הדין אמת כל שע"י גלגול לא אמרינן ספיקו לקולא ובתנאי שיתבאר: ומהשחולק הש"ך בין ההיא דקי"א לכאורה ה"ק דהתם הקדירה בחזקת היתר ולא איתרעי כלל וכ"ב הפר"ח דין ח' וצ"ע מצ"ח במינו ונשפך דידוע דיש כאן איסור והמ"י בקו"ה אות ל"ג מחלק חילוק נכון כל שאנו מקילין בספק תורה לומר דמש"ה ליהוי ספק דרבנן לקולא הא לא אמרינן משא"כ בההיא דקי"א וצ"ח וצ"ע: והפר"חבדין ח' הקשה מ"ש מביצת נבילה שיש ספק בתרנגולת. רצה לומר שהש"ך בסי' פ"ו אות י"א ובפר"ח שם יו"ד דביצה מתרנגולת שיש בה ספק בשחיטה הביצה מותרת והא ע"י גלגול דרבנן ותי' דב' גופים הם הביצה והתרנגולת משא"כ ספק טריפה שנתערבה וה"ה כלים שבישלו ספק טריפה ואף לאחר מעל"ע איך נתיר הבלוע עכ"ל. ירצה בזה דספק טריפה אנו רוצים להתיר הספק עצמו ע"י תערובת משא"כ ביצה מספק נבילה ובביצה עצמה ליכא איסור תורה (ביצת נבילה דרבנן) כה"ג שפיר אף ע"י גלגול לקולא ומשא"כ בנדון מהריב"ל ח"ג שאלה ק"ג בספק טריפה שבישלו בכ"ח ולאחר מעל"ע אין מתירין מטעם ספק דרבנן לקולא דהבלוע בקדירה תחלה אסרתו ועכשיו מתירו והוה גוף א' ולא מקילין ע"י גלגול. עוד תירץ הפר"ח דבכלים קודם מעל"ע הוה בהו איסור תורה. ודע אי בישלו ספק טריפה ברוב היתר במינו בלח בכלים יש קצת נ"מ בין תי' א' לב' ויש להחמיר:

כ) ומיהו. עש"ך והפר"ח אות מ"ט ודין ט"ו והמ"י בקו"ה אות ל"ו והמשנה למלך בפ"י דמקוואות הל' ו' כולם כתבו דהר"מ ז"ל פוסק כר' מאיר בטומאה קלה טהור אף באיתחזק יע"ש: ואניתמה עוד דהא לקמן סימן ר"א סעיף ס"ז עד סעיף ע"א מבואר דספק דרבנן לקולא בטומאה שיש לה עיקר מ"ה ואפילו במקום חזקה ומ"ש הט"ז שם אות פ"ו הוצרך לזה אפילו בטומאה דרבנן צ"ע. והש"ך אות קמ"ה כתב דהוצרך משום רה"ר (עיין מ"ל שם): שובהתבוננתי בספרים וראיתי בא"ח סימן שצ"ד ס"א ות"ט ס"ו ותט"ו סכ"ג מבואר שם דספק הנוח ודאי לא הוה עירוב ובספק שלא היה לו חזקת כשרות דעת המחבר בתט"ו דסתם כדעה א' דהוה עירוב אף דאיכא חזקה דתחום ביתו עיין ערובין ל"ו א' ובמ"מ פ"ו משבת הי"ג וצ"ל דספק הנוח גרע טפי ובאמת בב"י סימן שצ"ד כתב הכי משמע בעירובין גבי אר"י כיצד ספק עירוב א"כ משמע דאין לחלק בין ספק הנוח. וזה דעת הרשב"א שהביא המ"מ בפ"ו והתוס' והרא"ש בפ' ב"מ ל"ד א' ד"ה שניהם דכל שלא היה חזקת כשרות תו אוקי אתחום ביתו ואף בדרבנן דהרשב"א לשיטתיה בתשובה ת"א דפסק כר"י בטומאה (וצ"ע שהטור בתט"ו פסק הפך דעת אביו) העולה מזה כפי הנראה דספק דרבנן היכא דאיתחזק משמע להקל אם לא בספק הנוח וכדומה בספיקא דגוף המעשה שאז אף בדרבנן להחמיר כמ"ש המ"א בשצ"ד אות א' דספק הנוח גרע טפי ועט"ז בת"ט שם אות ו' ותכ"ב אות א' דספק בשר שלא נמלח דהוה כספק הנוח שרי מטעמא דאיכא חזקה דמסתמא עשה כהוגן: וראיתיבמשנה למלך פ"ד מהל' בכורות הלכה א' כתב דכל שיש ספק בדרבנן אם נעשה מעשה להתיר או לא נעשה כל כי האי ספיקו לחומרא ודומה לספק הנוח וכתב שמ"ש הטמא "שירד לטבול היינו ספק טבל כראוי לא שספק אי טבל כלל והניח בצ"ע ממ"ש הר"מ בפ"ו מברכות עיין או"ה ק"ס סי"א. ובהיות הדברים ארוכים אין עת האסף פה ראיתי לקצר ובספר שושנת העמקים אבאר זה ודברי ב"י בסימן ר"א בזה ועמ"ש במחודשים בזה:

כא) **ונראה.**עש"ך וזה לשיטתיה באות הקדום והמ"י מתיר כאן חדא דאיתחזק נמי היתירא ועוד דספק דרבנן אף בחזקה לקולא יע"ש באות ל"ו ול"ז וי"ל דחד בחד גופו של איסור מיקרי כמ"ש הרשב"א בתה"א קט"ו והבאתיו בט"ז אות י"ד וגרע מספק איסור שיש לו חזקה אלא שהפר"ח דין ט"ו השיג עליו ממשנה דפ"ז דתרומות ופסקה הר"מ ז"ל בפי"ג מתרומות דב' קופות א' חולין וא' תרומה וא"י איזו ונפל א' לחולין אין מדמעתן והשיג אמ"ש הש"ך בקי"א אות ד' ושם יבואר: עוד רגע אדבר במ"ש במס' מכות ד' חביות לים הגדול "כו' "שמא כו' משמע התם דספק דרבנן נגד החזקה לחומרא וככר ממילא טמא כיון דגברא טמא אלא שהר"מ בפ"ז ממקוואות גורס א"א יע"ש ועיין מ"ל פ"ט מאו"ה ואין להאריך:

כב) **אבל.**עש"ך ויש לעיין אי שרי באיסור דרבנן לאכול בב"א גם ממ"ש נאבד יש להתיר דאפי' ישנו בעולם משמע דבין ישנו ובין אינו בעולם אין להתיר רק באיסור דרבנן ובמנחת כהן ק"י ר' ובמ"י כלל מ"ג אות כ"א כתבו דאיסור תורה בא"מ שנאבד א' מהן ספיקו לקולא וכבר כתבנו מזה למעלה וע' תה"א קי"ד ב' שהביא חילוקי דעות בזה ומ"מ בקיצור ס"ס דין כ"ב כתב רק אפילו ישנו בעולם כו' וא"כ באינו בעולם אפילו איסור תורה אפשר שרי:

כג) **ואם.**עש"ך ועמ"ש באות הקודם ומ"מ מ"ש הש"ך ד"ח דא ודא אחת הוא יש חילוק דאלו איסור תורה צריך ג' תערובות באין ה"מ ואלו איסור דרבנן די בב' תערובות באין ה"מ ועש"ך אות נ"ה:

כד) **ומה"ט.**עש"ך והמ"י בקו"ה אות מ' חולק על זה דמ"מ הוה ס"ס וכן משמע דעת הפר"ח וכבר כתבנו מזה בדין כ"א ומיהו זה בד"ח אבל לא ד"ח אף להש"ך שרי כל שנתערב תחלה חד בחד ואח"כ חד בחד מ"מ בין הכל רוב הוא עיין בקיצור ס"ס:

כה) **וה"ה.**עש"ך וכבר כתבנו מזה בסעיף ח' להמחבר בג' תערובות משמע דכולם בעינן רוב דווקא יע"ש. ומ"ש ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה הוא דעת הרשב"א ולאפוקי דעת הר"מ ז"ל שסובר ספיקא מ"ה שריא ומדרבנן אסור עיין מהרי"ט חי"ד סימן ב' ופר"ח כאן דין א' ובספר גינת וורדים כלל ט' באורך: והנהעוד רגע אדבר בענין ספיקא דאורייתא אי מן התורה או דרבנן הר"מ ז"ל בפרק ט' מטומאת מת והראב"ד ז"ל בפרק י' מהלכות כלאים וכן כתב הר"מ ז"ל פי"ח מא"ב הי"ז (ויש לשאול שבויה בלא"ה חזקה) והרי"ט בח"ב סימן א' והפר"ח כאן דין א' האריכו ואני אבוא בקצרה. מה שהקשה הרשב"א בתה"א ק"ב מפסח ופרה הא מ"ה ספיקו שרי כתבנו בס' ג"ו מפרה איכא חזקה ומפסח יש לומר דסובר כמ"ש הרמ"א סימן נ' במים בראש דמחזקינן מאיסור לאיסור כיון בשעה שנולד הספק היה אסור עש"ך שם ועיין בד"מ ריש ה"ש כפי הנראה לא מנה מ"ע לשחוט (ומיהו ז"א) ועיין תוס' שבועות כ"ד א' פי' ריב"א ורש"י בביצה גבי מסוכנת וא"כ אי לא אזלינן בתר רובא היה נולד הספק מחיים ואוקי אחזקת איסור אמ"ה משא"כ באמת דקיי"ל זיל בתר רובא שפיר נשחטה הותרה ומיהו אף להר"מ כל זה באיסורין אבל בטומאה ברה"י טמא והוה ודאי לא ספק ולוקה עליה דמסוטה גמרינן ואף נגד חזקה. וכבר הקשינו בס' ג"ו הלשון שכתב הר"מ ז"ל בין בטומאה הוה מד"ס והא בטומאה מ"ה כודאי. וכתבנו דמיירי באפשר בב' נזירים בא' טמא דלא מסוטה יליף לה עיין תוס' חולין והקשה לי חכם א' הא מביאין קרבן טומאה אלמא מ"ה הוא. ויותר היה לו להקשות דאיקבע איסורא דומיא דב' חתיכות דמביא אשם תלוי. והנה יש עוד גי' בהל' ט"מ דכרת אין ספיקו מדרבנן אלא מ"ה ובההיא דב' נזירים דמביאין קרבן טומאה יש לעיין מפסחים י' א' שכתבו התוס' בב"א טמאים מדרבנן אף דא' ודאי טמא וי"ל התם לענין טהרות שעשו דאוקמיה אחזקה הטהרות משא"כ ב' נזירים דאיתרע חזקתייהו כו' מביאין קרבן טומאה והיכא דמת א' מהם ספיקו מדרבנן לאידך גי' דכרת דוקא ספיקו מ"ה: והאדרובא וחזקה רובא עדיף להר"מ מסברא הוא לא מפרה דלמא כהדדי וספיקו לקולא וצריך שיתיחס אל הספק הזה ח' תנאים ואז יהיה ספיקו לקולא מ"ה להר"מ ז"ל. א' שאין חזקה לאיסורא דסוקלין על החזקות כו' ועיין בפ"ח משגגות ה"ג "הבא על ספק גרושה אשם תלוי ולישנא דהבא משמע בזנות וליכא חזקה דדייקא ומנסבא עיין תוס' כתובות כ"ב א"כ בחטאת קאי. וראיתי בלח"מ שם הביא ד"ה ומ"מ לישנא דהבא קשה (ובמקום אחר אבאר אי בזנות שייך חזקה). ב' היכא דסמיא לברורי מ"ה ספיקו אסור ויליף שפיר מפסח עיין פר"ח ומהרי"ט. הג' איקבע איסורא כמו ב"ח א' חלב אפילו נאבד א' מהן ספיקו מ"ה הוא. הד' ספק כרת אפשר להר"מ נמי מ"ה לחד גירסא. ה' תרי ותרי או פלוגתא דרבוותא אפשר יודה הר"מ ז"ל דמ"ה הוא וכי אמרינן תרי ותרי דרבנן היכא דאיכא חזקה. הו' כי אמרי' ספק מ"ה שרי להר"מ בספק השקול לא כשהאיסור שכיח או מצוי מהיתר ויבואר זה בס' שושנת העמקים אי"ה. הז' ספק איסור דממ"נ עושה איסור אף מ"ה אסור עפר"ח. הח' בטומאה ספיקו כודאי ברה"י וברה"ר טהור אף מדרבנן והא דר' ינאי דאמר זילו טבילו הוא חומרא בעלמא ואי עשה טהרות טהורים. וראיתי בס' קרית ספר למהר"מ טראני ז"ל בפ"ט מט"מ דבר מחודש מאד דס"ס דלא מהני ברה"י בטומאה היינו מדרבנן לא מ"ה וצ"ע ובס' שושנת העמקים יבואר בעזה"י: אמנםאף שהפר"ח הכריע כהר"מ מ"מ אנן קיי"ל כרשב"א ור"ן ותוס' ורש"י דסוברים ספיקו מ"ה לחומרא לא מדרבנן והנ"מ בזה אי מ"ה או מדרבנן לכאורה אין נ"מ דהא הפר"ח פסק כהר"מ ואפ"ה פסק ספק א' בגופו וב' ע"י תערובת לא הוה ס"ס וי"ל דאיהו פסק דאף דרבנן לא אמרינן ספק א' בגופו. גם ס"ס המתהפך יש לעיין: והנהאי נתערב ספק תורה ביבש בא"מ לש"ך בק"ט דרבנן הוה גזירה לגזירה ה"ה ספק תורה להר"מ ולדידן אסור אטו יבשלם יתן טעם ויהיה ד"ת. גם ס"ס דהולכין להקל י"ל כמ"ש הרשב"א בת"ה דהוה רוב ולפ"ז ה"ה איסור דרבנן ויש ס"ס להחמיר דאסור משא"כ להר"מ י"ל הטעם דספק א' הוה דרבנן ובשיש עוד ספק הוה ספק דרבנן לא מטעם רובא ולפ"ז ס"ס להחמיר בדרבנן לא אמרינן וכבר ראיתי במ"ל פ"ד מהל' בכורות ופ"ח מהל' שא"ה ה"ה ובתוס' עירובין ל"ו ספק טבל ואפי' טבל ספק יש כשיעור שיש מחלוקת בזה אי ס"ס להחמיר בדרבנן אמרינן או לאו. ועמ"ש עוד במחודשים:

כז) **ואפילו.**עש"ך וי"ל המ"ב סובר אפילו הרבה ספיקות לא מהני במקום חזקה וכ"כ הט"ז אות ט"ו וא"כ מביא ראייה מבתרייתא דיש ג' ספיקות דלא הוה מש"א שמא בתרייתא וא"צ להתהפך דהוה כב' גופים (והש"ך אין סובר כן) ועט"ז אות י' מה שהקשיתי דהא פסק ס"ס במקום חזקה לא מהני וי"ל דסובר ספק בשחיטה הוה ס"ס גמור שמא במפרקת או במיעוט בתרא או דלא כנגד הפגימה אלא דלא מהני לדידיה במקום חזקה אף אלף ספיקות והלכך כשנתערבה חד בתרי הקשה שפיר. והוא כמו שאומר דס"ס כרוב הוא ואף במקום חזקה מהני מ"ה אלא איסור דרבנן עליה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ע' בכורות כ' ב' ד"ה חלב ובפ"י בקו"א בחידושיו לכתובות וא"כ הוה ספק שקול מדרבנן ותו יש ספק ע"י תערובת לר"ת דספק א' בגופו וב' ע"י תערובת מהני משא"כ לר"י אף בדרבנן לא מהני לדעת הט"ז אות י"ד כן יש ליישב קצת דברי הט"ז ועדיין צ"ע:

כח) **מ"מ.**עש"ך ועפר"ח דין י"ו ומ"י בקו"ה אות מ"ה ומ"כ ח"ש פי"א קי"ד ב' כתבו דאף כמה ספיקות לא מהני כל שסותר החזקה וכ"כ המ"ב בפי' בסי' ל"ח דכמה ספיקות לא מהני (דלא כש"ך שנסתפק בכוונתו) ולענין דינא הש"ך והט"ז והמ"כ ומ"ב כולם סוברים דס"ס במקום חזקה לא מהני אלא דמחולקים לכולהו ג' ספיקות לא מהני וכ"כ המ"י ולש"ך ג' מהני ואף שכולהו סותרין החזקה מההיא דטריף תליסר חיותא והפר"ח מיקל בס"ס נגד חזקה: אחקורבקצרה ס"ס פלוגתא דרבוותא או בעיא דלא איפשטא אי מהני במקום חזקה. ב' אי מ"ה לא מהני או מדרבנן. ג' אי יש חילוק בין כששני הספיקות סותרין החזקה או כשא' סותר. ד' ס"ס נגד הרוב מהו: הנהפלוגתא דרבוותא או בעיא דלא איפשטא לא שייך לומר אוקמיה אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ול"מ פלוגתא דקיימא דרי גברא אפי' ספק איבעיא ומנא אמינא לה ממ"ש הכה"ג בסימן ח"י וכ"ה דספק נבילה משכחת בספיק' דדינא והוא מהגהות אלפסי (ס' דרך תמים) והפר"ח בסימן כ"ט אות א' ד"ה אך והתב"ש בסי' כ"מ דבספיקא דדינא לא שייך לומר הלכה כפלוני דחזקה מסייע ליה וזה פשוטי ותדע דאפילו ספק טריפות בעי' דלא איפשטא או פלוגתא באורייתא טריפה ולא אוקמינן אחזקה מחמת רובא וכ"ת דיצאה הבהמה מרוב הא בורכא דאנן ה"ק הא היה לה חזקה מקודם מחמת רובא ונוקמיה אחזקה (עס"י פ"א ונ') ואני תמה ממ"ש הפר"ח בסי' ק"י כאן כלל א' ובקיצור ס"ס דין י' דפלוגתא ובעיא מ"ה אוקמיה אחזקה וסותר למ"ש בכ"ט והכין הלכתא דפלוגתא או בעיא לא אוקמיה אחזקה וא"כ ס"ס בפלוגתא או בעיא הוה ס"ס ועמ"ש במחודשים. ויראה דמ"ה אפשר דהוה ס"ס דהוה כרוב ומדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא והלכך באורייתא מחמירין ובדרבנן יש לצדד ולזה י"ל מ"ש הש"ך ג' ספיקות מהני דס"ס הוה ספק השקול מדרבנן וספק הג' הוה ספק דרבנן. ומיהו כ"ז כשב' ספיקות הם נגד חזקה אבל ספק בשחיטה המשל בזה שחט בסכין והולך כל הסכין ושחט רק רוב משוער דליכא אלא חדא ספיקא שמא במשהו לאחר הרוב ואח"כ נתערב כו' ולא נודע אין להתיר כלל בה"מ וסעודת מצוה דבהא אפשר כ"ע מודים דספק א' כמאן דליתא דמי דסותר חזקה ובשלמא כשיש ב' ספיקות נגד חזקה אמרינן רובא עדיף מחזקה משא"כ הכין וה"ה אם ב' הספיקות באורייתא וא' סותר החזקה מ"ה הוא ועדיין צ"ע ✍וס"ס נגד הרוב אם הרוב מדרבנן כההיא דפ"פ (עיין תוס' כתובות ט') ס"ס עדיף משא"כ אי הרוב מ"ה לא מהני ס"ס כמו שיתבאר בדין ל"ג. ומ"ש הכר"ו בבית הספק דאי' מתוס' כתובות דס"ס אלים מרוב דרבנן וחזקה לא אלים אין ראיה דס"ס עם החזקה אלים מרוב דרבנן. ואל תשיבני מממון דאוקמי' אחזקה בפלוגתא דשאני להוציא ממון ועוד דקים ליה כו':

כט) **אך.**עש"ך והכר"ו בבית הספק כתב דרוסה התיר ר"ת ספיקא ע"י תערובת והא שמא דרס בסימנים והוה ספק בשחיטה ולדידי מהא לא אירי' דאיכא נמי חזקה מבוררת בשעה שנולדה לא היתה דרוסה (עס"י ע"מ) ועוד חזקה מרובא ולא הוה ס"ס במקום חזקה ומ"מ הדין אמת דנקב בוושט במקום שחיטה הוה חזקה כמ"ש בדוכתי טובא ובשו"ת בס' ג"ו הארכתי ועתה אכתוב בקיצור המהרש"א ז"ל בכורות כ' ב' ד"ה חלב כתב בפירוש כן ואף שדבריו שם צ"ע (עמ"ש בסי' ל"ג) והפנים מאירות ח"א סימן א' והכר"ו בסימן ל"ג ובבית הספק. ועתה ראיתי בשו"ת הגאון מוהר"ר מרדכי זיסקינד רוטענבורג סימן ד' כ"כ בפי' אמנם בסימן ל"ד כתבנו שהב"ח א"א כך ושם נתבאר ✍וצ"ע:

ל) **ויצא.**עש"ך ור"ל בדין ז' נתערבו החנויות ספק עם היתר ונמצא חתיכה שריא משא"כ הכא שספק א' סותר החזקה:

לא) **ואפילו.**עש"ך דכל דלא הוה ס"ס דינו כספק איסור שנתערב כיון דיש כאן ודאי ספק איסור:

לב) **מיהו.**עש"ך ספק פגימה שנאבד הסכין דאי לפנינו הוה חסרון חכמה ומיהו ס"ס שמא בבתרייתא כתב לעיל דאין מתהפך ויש לעיין אי בעינן כאן שנתערבו החתיכות מעיקרא או לאו ספק א' מדרבנן סמוך מיעוטא כו' ומיהו אי לאו ס"ס משום דרבנן יש חשש איסור תורה כגבינות עובדי כוכבים ומשמע לכאורה מכאן דס"ס שאין מתהפך מ"ה אסור וצ"ע:

לג) **לעיל.**עש"ך וראיה מפ"פ דהקשו התוס' ממ"ע ותירצו לא שכיח וכן ספק דרבנן לא אמרינן בשכיח לאיסור ואף ספק א' אין שקול לא הוה ס"ס אמנם אי רוב מדרבנן הוה ס"ס ויש לעיין אי ב' ספיקות סותרין הרוב דהוה מדרבנן מהו ויש לראות בדרוסה דכתבו התוס' פד"א ל"א חולין מ"ג דשכיח אפ"ה אי לאו ספק א' בגופו וב' ע"י תערובת היינו מתירין וצ"ע וי"ל:

לד) **ונשבר.**עש"ך ועמ"י בקו"ה אות מ"ד דהמ"ב סובר חסרון חכמה הוה ס"ס ויש להחמיר. וכתב הפר"ח בקיצור ס"ס אות מ"ד מ"ה יע"ש ויש כמה חילוקים אזכיר קצתם. ספק כחל וקדירה דלא ידעינן כמה בלע או כמה נפיק לכ"ע לא הוה ס"ס או ספק דרבנן להקל דכ"א יבוא לשער לפי אומד דעתו. ספק שחכם א' אינו יודע לשער או ספק הוראה זה לא מיקרי ספק להלכה. ספק שעכשו אין חכם שיוכל לברר כמו נשבר הגף בה"מ יש להתיר:

לה) **אעפ"י.**עש"ך ומיהו בדיקה שע"י טורח כי הכא הר"ב מיקל אבל שאלה בעלמא צריך כמו בריש פסחים לישיילי' וסי' א' רוב מצויין כו' ועי' בתורת השלמים הל' נדה סי' קפ"ח אות א' דחזקה עם ס"ס א"צ שאלה ומיהו שם י"ל דרכה לטבול וצ"ע. ועל מ"ש הש"ך ראיה מזבחים המ"י בקו"ה אות מ"ה תמה עליו דנפילה ודאית טריפה ודאי הוה כל שלא נבדקה ואף לר"ת לא הוה ס"ס עכ"ל ולי העני אין מכאן חרדה די"ל כמ"ש בשו"ת דבר שמואל ז"ל סימן ע' דנפולה הל"מ היינו אם נתרסק וכל שהריסוק לא מחמת הנפילה כשירה (עמ"ש בנ"ח) והביא כמה ראיות דנפולה קודם בדיקה ספק ולא וודאי וברוקח הל' טריפות ספק נפלה על מתניה כשירה מס"ס הרי דברי הש"ך ברור מללו ועיין בר"מ ז"ל פי"א משחיטה ה"א:

לו) **ויען.**עש"ך ומה שהביא מהא דחומר ב' וולדות יבואר במחודשים מחודש א' דיש לתרץ זה יעוין שם: והמחודשים מפר"ח ותורת השלמים ומה שהוספתי משלי וארשום תבנית כזה ✍אצל מחודשים שלי:

א) כברכתבנו בס' גינת וורדים כלל כ' מ"ש התוס' בב"ק י"א א' ד"ה דקא שס"ס שסותר א' חבירו לא הוה ס"ס וצידדנו אי בעינן שיהיו ב' הספיקות סותרין לגמרי או אף שא' לבד סותר. ואמנם בתוספות נדה כ"ז א' ד"ה חומר וכ"ט א' ד"ה תשב מוכח אף שאין ב' ספיקות סותרין לגמרי דהתם מיירי בהפילה וא"י אם וולד או לא תשב לנדה ולזכר ולנקיבה אף דבח' ס"ס שמא אין וולד ושמא זכר דאם תראה בל"ד ומ"א אנו אומרים שמא אין וולד והוה בל"ד נדה ובמ"א זבה ותהיה שומרת יום כנגד יום ובמ"ב טהורה ושמא נקיבה והם ימי טוהר הרי דספק א' שמא אין וולד אין סותר בח' ובמ"א אפ"ה כיון דספק הב' סותר דבח' שמא זכר ובמ"א שמא נקיבה תרתי דסתרן לא עבדינן ויש לדחות דהתם ע"כ מתחלה צריך לדון שמא אין וולד דכשאתה מתחיל בהיפוך שמא זכר ואת"ל כו' ליכא ס"ס וא"כ עיקר ההיתר שמא זכר ובמ"א שמא נקיבה (וכה"ג א"צ להתהפך דמתחלה צריך לידע אם היה כלל וולד) משא"כ היכא שספק א' אין סותר כההיא דב' בתים ובא עכבר ושקיל ולא ידעינן אי להאי עייל ואין הככר גדול או ספק חמץ ומצה מתירין שניהם מס"ס ואנו מסיימין בספק שמא מצה או שמא אכלתה ומ"מ אין נראה לחלק בכך ובא"ח סימן תל"ז ותל"ח יבואר בעזה"י. וראיתי להמ"י בקו"ה מחודש י"א וי"ב הקשה משני תערובת ולזה יש לנו לומר בדרבנן א"צ שלא יהיו סותרין אהדדי. ואמנם מ"ש מהרא"י בכתביו סי' ק"ל עיין לקמן שי"ו צ"ע דב' זכרים כ"א סותר חבירו ועיין בט"ז שם. וכבר דברנו מזה לעיל יע"ש: עייןמהר"י טראני חלק שני חי"ד סי' ב' הביא הא דס"פ על אלו מומין דף מ"ב ב' אשת טומטום חולצין ולא מייבמין דאף דספק ספיקא שמא נקיבה ושמא אין סריס חמה דאם כן תתיר לשוק שמא נקיבה ושמא סריס חמה וגזרו מדרבנן שמא תנשא תחלה לשוק ותתאלמן ותנשא ליבם וזה סתרי אהדדי יע"ש. העולה מדבריו כל שספק הא' לחוד סותר אסור כהאי גוונא והלכך מ"ה אסורה להנשא לשוק ואח"כ ליבם דליכא אלא חדא ספיקא שמא נקיבה דאי זכר עשתה וודאי איסור או לשוק או ליבם וכיון שכן ספק א' בשל תורה להחמיר מש"ה גזרו מדרבנן אף ליבם לחוד ולשוק לחוד אטו תנשא תחלה ואח"כ ליבם זהו העולה מדבריו להמעיין שם ולדעת הר"מ כל ספיקא מן התורה שריא ומדרבנן אסור א"כ אם תנשא לשוק וליבם מ"ה שריא דשמא נקיבה ומדרבנן עושה איסור והוה גזירה לגזירה וי"ל עיין אה"ע סימן קע"ב ✍:

ב) כבר נתבאר ס"ס במקום חזקה אסור לקצת פוסקים ויראה מדרבנן וקצת מתירין ואמנם ס"ס וב' חזקות איכא לעיונא דאפשר רובא וחזקה רובא עדיף בחד חזקה לא בתרי חזקה. וראיתי להפני יהושע בקו"א ככתובות ט"ו כתב בפשיטות דב' חזקות נגד ס"ס אפשר דמודה הרשב"א דהוה כודאי איסור תורה יע"ש. ובס' גינת וורדים כלל ל"ז כתבנו דצ"ע אי רובא וב' חזקות איזה מהן עדיף יע"ש והנה ממ"ש התוס' חולין י"א בפרה יליף דזיל בתר רובא אף דאיכא ב' חזקות דטמא וחזקת שאין זבוח ודלמא במקום נקב קשחיט דרב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה וקשיא בפרה אלא דב' חזקות נמי אין כלום נגד הרוב וזה יש לדחות דכפרה גופא ליכא ב' חזקות ועיין תוס' חולין ט' בהא דמ"ה לא בדק בסימנים סומכין ארוב אין ראיה דחדא חזקה היא והדבר צריך תלמוד ואף בס"ס שלכל ספק יש נגדו חזקה צ"ע לדעת המתירין וצ"ע ✍:

ג) כתב בתורת השלמים (הוא בעל מנחת יעקב וח"י וש"י) מחודש א"כ דספיקא דפלוגתא עדיף מספיקא דמעשה והוה ס"ס והשיג אש"ך בסימן ס"ו אות יו"ד. ואם שיש ליישב דל"ק ממ"ש הש"ך כסי' כ"ג אות ח"י ובסי' פ"ד אות ח"י מ"מ רוב הפוסקים סוברים כן דס"ס דפלוגתא הוה ס"ס אפילו ב' פלוגתא דרבוותא כל שא' מתיר יותר מחבירו הוה ס"ס וכך כתב השבות יעקב ח"ב סימן קפ"ז וכ"כ הב"ש בא"ה סימן נ"ב אות י"ב למ"ד מוציאין ממון מס"ס דה"ה פלוגתא דרבוותא. וכתב תורת השלמים מחודש ז' דדווקא ששווין בחכמה ובמנין הא לא"ה לא הוה ספק ועי' כה"ג בסי' ק"ה בהגהות ב"י אות ס"ב ושם נאמר דכל מקום שפסק הר"ב בהיפוך ממ"ש המחבר אין לעשות ס"ס שמא הלכה כהמחבר דכבר קבלנו עלינו לפסוק כהר"ב ומיהו המורה צריך ליזהר בספק פלוגתא כי הרדב"ז הביאו הבל"י כתב דאין לעשות ספק פלוגתא דא"כ אין לך דין שאין בו ספק יע"ש ומ"מ אם שניהם שוין הוה ספק גם במקום שהר"ב בהג"ה כתב והמנהג להחמיר או לשון דמשתמע דחומרא בעלמא הוא ולדינא סובר דעיקר להקל אף דקבלנו עלינו החומרא מ"מ ספיקא הוה וכשיצטרף אליו עוד ספק הוה ס"ס וכן כשמקילין בה"מ בלא ה"מ יש להקל ביש עוד ספק:

ד) עוד כתב בתורת השלמים מחודש ט' שיש מחלוקת בתיקו באיסור דרבנן אי לחומרא או לקולא. ובהגמי"י פ"ב מחמץ ומצה כתב תיקו בדרבנן לחומרא ואנו קי"ל לקולא עב"י א"ח ק"ג וכ"פ בש"ע דלכרמלית אפי' כוונה להוציא אגוז לבנה פורפת ובסי' תל"ז בבעיא דמשכיר אינו בעיר מבטלו דהוה דרבנן ואף שהתם י"ל דר"נ פשיט לה מ"מ מבואר שם וכמה מקומות דתיקו דרבנן להקל וכ"כ ביבין שמועה כלל רפ"ה ועי' תב"ש סימן כ"ג אות ט' דאנן קיי"ל שהייה במיעוט בתרא להחמיר עמ"ש בסי' כ"ג. ומ"מ לענין ס"ס בבעיא דלא איפשטא יראה דהוה ס"ס כדמוכח בסי' נ"ט בגלודה עב"י ואף הש"ך דהביא דעת האוסרין יש טעמים אחרים אמנם הפר"ח בסי' כ"ט ולמ"ד ונ"ט וכאן בקו"ה דין י"א העלה דבעיא דלא איפשטא לא הוה ס"ס ולהלכה יש לצדד להקל והפ"ת בסי' למ"ד והתב"ש שם כתבו עליו. ומהא דתחת מטלית דאסור אף דהוה ס"ס עיין פ"ת ועיין לח"מ ה"ש עמד בזה והתב"ש תי' דלא הוה מתהפך ואפשר דהוה מש"א ועמ"ש בסי' כ"ט ולמ"ד. וגדולה מזה נראה דבעיא דלא איפשטא ופלוגתא דרבוותא אף במקום חזקה יש להקל היכא דאיכא ס"ס דלא שייך אוקמי' אחזקה כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין ולא נפשוט האבעיא וכבר כתבנו לעיל מזה:

ה) הלמ"מהביא בתורת השלמים מחודש ט"ו מחלוקת אי ספיקו לחומרא או לקולא ולהלכה נראה דהוה לחומרא: והוייודע שאף דבר הנלמד מי"ג מדות דינו דין תורה ממש ואף שהר"מ ז"ל קורא אותו ד"ס היינו שסופרים פירשוהו ולולי קבלת' לא היינו יודעים זה ומ"מ דין תורה יש להם עיין בר"מ פ"א מה"א ואפילו דבר הלמד בק"ו נהי שאין עונשין ומזהירין מ"מ איסור תורה יש בזה וספיקו לחומרא ✍. ועיין בטור לקמן סי' רצ"ד ובט"ז ובש"ך:

ו) ספקדרבנן לקולא אף שיש לברורי ע"י טורח אבל היכא דיש לברר בקל לחומרא ועיין תורת השלמים ולמעלה כתבנו דאי איכא ס"ס להחמיר בדרבנן אסור ועיין משנה למלך פ"ח מהלכות שא"ה יע"ש:

ז) אין לעשות ס"ס בידים או ספק דרבנן דהוה כמבטל איסור ועיין סי' נ"ז דספק דרוסה יש עוד צדדים הא לא"ה לא יע"ש: יתרדיני ס"ס הלא מבוארים לעיל תן לחכם ויחכם עוד: