**חלב.**עש"ך הנה חלב דאסור מ"ה הוא לכ"ע מגמל גמל לרבנן או מאת הגמל לר"ש בבכורות ו' ב' אמנם ציר נבילה דהיינו היוצא ע"י כבוש ומליחה לדידן הוה ד"ת דרוטב ע"י בישול הוה טכ"ע דאורייתא ודרשא דהטמאין לאסור צירן נמי דרשא גמורה היא משא"כ להני דפסקי טכ"ע לאו דאורייתא לכאורה אפילו רוטב ע"י בישול לאו ד"ת כ"ש ציר דקיל כמו שיראה בתוס' חולין קי"ב ד"ה הטמאין ובכורות ו' ב' ודרשא דהטמאין לכאורה להמחו וגמעו כדאיתא בהעור והרוטב ק"כ א' ולדידן שקולים הם ויבואו שניהם כמ"ש התוס' שם בחולין ובכורות אמנם לאחר העיון ז"א דאפילו להר"ן בפכ"ה גבי טפת חלב שמפרש לרש"י טכ"ע היינו רוטב היוצא ע"י בישול לאו ד"ת (עיין מנחת כהן בשער התערובות ח"א בפ' כ' וג' ועמ"ש בא"ח) מ"מ היינו ע"י תערובת אבל בפ"ע יודה דהוה ד"ת מהטמאין כדמוכח בבכורות שם דדרשא גמורה היא:

ודעדציר היוצא ע"י מליחה שנפל לתבשיל חלב ונתבשל הוה מן התורה ואסור בהנאה ולא תימא דנהי דטכ"ע בב"ח לכ"ע הוה ד"ת מ"מ ציר ע"י מליחה לאו טכ"ע הוה כמו דמוכח מתוס' חולין ובכורות ונהי מדרשא דהטמאין מרבינן בשאר דברים ציר מ"מ בב"ח חידוש הוא (דאי תרי כו') לא גמר מיניה ולא הוי מכללו וממלת גדי דאימעט דם אימא ה"ה ציר כן נראה לכאורה אמנם ודאי מסתברא דגילוי מלתא הוא וחייב עליו בבישול ציר עם חלב מ"ה ואסור בהנאה וספיקו לחומרא ובסי' פ"ז יבואר עוד בעז"ה. וכבר כתבנו בט"ז דחלב וציר מטמאין אין בהן מלקות דמריבויא אתיא ולתוס' חולין שם מוכח דלוקין עליהם ונ"מ טובא לענין איסורין מבטלין זא"ז דבעינן שאין טעמן שווין ואין איסורן שווין כמ"ש בסי' כ"ז ועמ"ש בסי' צ"ה וא"כ נ"מ טובא דרוטב וציר להר"מ ז"ל דאין לוקין עליהם דינם כחצי שיעור וחל עליהם איסור אחר עי' תוס' שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי ובר"מ פ"ד מהל' שבועות ✍(ובספרי בא"ח אבאר עוד אי"ה). וחלב נבילה כבר כתבנו דאיסור תורה יש בו ולא מלקות להר"מ דלא כפרישה סי' פ"ז דהוה דרבנן ודלא כלח"מ פ"נ ה"ד ממ"א דכתב דלוקין עליו ועיין בל"מ שם. ומ"ש הש"ך דמ"ר יתבאר באות שאח"ז הוא כפשוטו דיש בו מחלוקת משא"כ ציר דכ"ע מודים וכדכתיבנא:

**ויש.**עש"ך דמ"ר דחמור אסור לחולה שאין בו סכנה מדאמר לירוקנא כו' דלא כב"ח. הנה עיינתי במרדכי פרק ח' שרצים סי' שפ"ג מהו לשתות מ"ר בשבת משמע בחול מותר לחולה שאין בו סכנה ולפ"ז אם השתין תינוק בקדירה דיעבד מותר וכ"מ בבכורות מ"ר דחמור דשתי לירוקנא הא שאר בהמות פירשא וכן מ"ר דתינוק עכ"ל הנה לא זכיתי להבין דבריהם כלל דנהי דמ"ר דאדם מותר לחולה שאין בו סכנה מ"מ אפשר איסורא דרבנן איכא עס"י קנ"ה ס"ג בהג"ה או כמ"ש המחבר דשלא כדרך הנאה מותר וא"כ אין ראיה לשאם השתין תינוק ומיהו ג"ז לא ידענא דבלא"ה הוה נט"ל. ומ"ש הש"ך דמגמ' מוכח לירוקנא אין ראיה דאימר דשתי אינשי "דמעלי לירוקנא ר"ל דבריאין שותין דלא ליתי לירקון וגם מהמרדכי אין ראיה וכאמור. ועיין באו"ה כלל כ"ב דכ"ג וכ"ד העתיק דברי המרדכי וכן דסוסים וחמורים מות וראית מבכורות והכה"ג בהגהות הב"י אות ה' תמה עליו וסבור שהם דברי או"ה וליתא אלא או"ה העתיק דברי המרדכי ובאמת במרדכי שלפנינו ליתא כן סוף דבר שאין כ"כ השגה על הב"ח דלישנא "דמעלי לירקונא ולא אמר דשתי לירקונא משמע דבריאין היו שותין הא לחולי שא"ב סכנה שרי:

מ"ר. עש"ד דבל תשקצו איכא ודווקא בהשתין לקדירה דאין ניכר הא בפ"ע אסור ולחולי שאין בו סכנה שרי ויש לעיין אמאי כיון דאיסור תורה הוא ואולי כל שעושה לרפואה ל"ש בל תשקצו:

**גבינות.**עש"ך ותוכן כוונתו להמחבר כל שאי אפשר ליתן גבול לומר רגע סמוך לשחיטה נטרפה ועד השתא היתה מהרוב אסורה עד יב"ח. ומ"ש תדע דבסימן נ"ז הוא לשיטתיה באות ט' דבסירכא קודם ג"י שרי לא תוך ג"י אף להמחבר ועמ"ש בט"ז. ודע דיש סברא לומר אף קודם יב"ח אסור דטריפה דאין חיה הוא הרוב הא מיעוט היה כמו שהתבאר בסי' נ"ז אלא דהולכין אחר הרוב ולפ"ז כאן חזקה דהשתא אלימא וחזקה דמעיקרא שהיתה מחמת הרוב איגלי בהתיה דידה דלאו מרוב הוא וכיון שכן סמוך מיעוטא דטריפה חיה לחזקה דהשתא והו"ל פלגא ופלגא מדרבנן ולדידן אין נ"מ דקי"ל כהר"ב. ומ"מ איכא לעיונא בבהמה שהיתה מנענעת בראשה כמה זמנים (שקורין שווינד"ל או דרילונ"ג) דמסתמא יש לה מים בראש כמ"ש האחרונים עס"י נ"א ואח"כ שחטו ולא היה המוח מקיף דיש להטריף למפרע ואף הר"ב יודה כיון דיצאה מחזקת רוב כמה שנים דרובן לאו מים בראש יש להן כמ"ש התבואת שור בסי' כ"ט א"כ יש לאסור אף קודם יב"ח דחזקה דהשתא וסמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא מדרבנן אם לא דנימא דהוה מיעוטא דמיעוטא עמ"ש בש"ך סי' נ"ז אות מ"ה וצ"ע ✍:

**מה.**עש"ך דיתרת לעולם אסור ול"ד להוגלד. מ"ש דספק נעשה קורם שחיטה הא להמחבר אף וודאי קודם שחיטה איירי והוגלד הכין הוא ואולי ט"ס וצריך להיות קודם חליבה וכוונתו כמ"ש באות הקדום דלא הוה וודאי אף שיש חזקה דהשתא והנה יש תבלין לזה לומר דיתרת אף לפעמים נולד אח"כ מ"מ רוב מבטן הוא א"כ מה חזית דאזלת בתר רוב דאין חיין יב"ח זיל בתר רובא דמבטן הוא. ולכאורה ביתיר טחולין בסומכיה דיש פלוגתא בפי' כל יתר כנטול דמי א"כ ביותר מי"ב חודש יש להכשיר ממ"נ או דנולר היתרת מקרוב או דהלכה כמאן דמכשיר דגם בספיקא דפלוגתא כתב הש"ך בסי' נ"ז דאם חי יב"ח הוה הכרעה אלא שאין לסמוך ע"ז ביתרת דהרשב"א בתשובה סי' צ"ח כתב עוד תי' דיתרת חיה יחיה אלף שנים ועמ"ש בסי' נ"ז בש"ך אות מ"ח א"כ לעולם אסור ואין לעשות ס"ס דב' ספיקות בעינן שיהיו שקולים ורגילות דמבטן הוא. והוי יודע דספק פלוגתא דרבים סוברים כן אף חי יב"ח אין להתיר ובזה צ"ע ✍:

ואם. עש"ך אף דלא בדקנו אחרות עדיין דרוב כשירות הן לכאורה שנשחטו כולם א"צ לבדוק אמנם בשו"ת ב"ח סי' קכ"ז הביאותיו בסי' ל"ט בט"ז אות א' דאם שחט פרה ויש לו חלב ממנה שנחלב תוך ג"י אסור לאכול עד שיבדק הריאה אלא ה"ק שאחרות לא נבדקו שחיות הנה ואיכא ס"ס לאיסורא שמא גם הם טריפות ושמא אין ס' קמ"ל דרוב בהמות כשירות הן וליכא אלא חדא ספיקא ולקולא בדרבנן:

**ולא.**עש"ך ודברים פשוטים המה כל שראינו שהטריפה נותנת יותר מא' מן הכשירות אף שאפשר שהנשארים נותנים יותר מ"מ אין להקל ובנו בנה"כ האריך לאין צורך ועת"ח כלל ע"ב ד"ד ודבריו בכאן עיקר. וכתב עוד דאפילו וודאי טריפה סגי בס' ול"ד לביצים דלא כהפרישה שתי' דהכי הוה ספק וזה להמחבר משא"כ להר"ב פוסק קודם ג"י שרי בלא"ה ותוך ג"י מהני ס' כדאמרן:

**אמרינן.**עש"ך ומשמע אף דיש לברר אפ"ה ספיקו לקולא ועס"י ק"י וצ"ע:

**ואם.**עש"ך דהיינו שעשה מכל חלב של בהמה א' בפ"ע גבינה ואם ספק מקילין דחהר"ל הוה דרבנן. ועוד הקשה הש"ך על רמ"א דתוך ג"י ליכא אלא חדא ספיקא דאין סירכא פחותה מג"י ועמ"ש בט"ז ועיין משמרת הבית פ"ז ב' משמע דיש סרכא פחותה מג"י ועפר"ח אות יו"ד (עיין בח"מ) והמ"י כלל ע"ב אות מ"ז כתב לדידן דנאבדה הריאה טדיפה דהוה מיעוט המצוי דמטריפין אף קודם ג"י כל שהיא וודאי סירכא כמו שלא כסדרן ובה"מ הוא דכשירה ודווקא שאר טריפות כמו ניקב המוח וכדומה הוא דמתירין קודם ג"י בהוגלד ובלא הוגלד מתירין תוך ג"י משא"כ בסירכות ועיין מה שכתבתי בסי' ל"ט איזה מיקרי וודאי סירכא ואיזו ספק ✍:

**יאלי דיחמרותא.**עש"ך ועמ"ש בט"ז מזה:

**שליא.**עש"ך הראה לאות ב' ולא ידענא דהתם מ"ר דעכירי יש לאסור יותר משאר מ"ר דמיא עול משא"כ כאן איזו כ"ש יש ואדרבה המ"י כלל ס"ה אות י"ד תמה עליו דבהמקשה משמע דווקא של חמור דמאוס וכ"מ בר"מ פ"ב ממ"א הי"ג ופ"ד ה"ה וי"ח דווקא של חמור ובהגהות אשר"י בהמקשה משמע דשליא של שאר בהמות אין אוסר התבשיל עכ"ל. מ"ש בהמקשה התם אעור חמור קאי ומיהו ה"ה דיש נמי לחלק בשליא ומ"ש בפ"ב ממ"א צ"ל פ"ה ועכר"ו הביא ראיה מבכורות דמקשה משליא של אדם לחמור אלמא דאין לחלק. ומ"ש עוד דבטהורה יש לאסור משום אמ"ח יש לראות בטמאה נמי כל היוצא מטמא טמא ואף דלאו בשר ממש הוא כמו ביצה טמאה הוקשה להם למה לי בת היענה הא כל היוצא כו' ועפר"ח אות י"ב חילק ג"כ בין שליא של חמור לשאר בהמות:

**ומי.**עש"ך הביא תי' בשם הרא"ש דלענין בב"ח מיעטה התורה אבל כאן הוה בכלל היתר חלב ויש לראות א"כ נסיובי נמי יהא מותר בב"ח מ"ה דמיעטה קרא בחלב אמו כמו שיוצא מהאם שוב ראיתי שהפר"ח הרגיש בזה ועמ"ש בסימן פ"ז. והש"ך תי' כיון דהתורה גלתה באמ"ה דווקא גופו ולא חלב ה"ה מימי חלב ועפר"ח אות י"ד הקשה דבגמרא חשבינן לחלב חידוש וכר"ו הקשה דחלב של איסור יוצא אסור דלית היתר לאיסורו והא גלי קרא דלא הוה אמ"ה יע"ש וכ"ת דבאיסור יוצא אסור משום טריפה הא דחי לה הש"ך בסימן י"ד ויש ליישב דה"ק דוודאי חלב לא הוה אלא כציר וה"א דאסור משום ציר של אמ"ה דהטמאין לאסור צירן ה"א ה"ה חלב של אמ"ה וגלי קרא להתיר ציר של אמ"ה וחידוש הוה דבכל איסורין צירן כיוצא בהן ובאמ"ה לא וה"א ה"ה חלב טמא נמי שרי לכך כתיב גמל גמל ומהשתא אית לומר דהתורה לא מיעטה אלא היכא דיש היתר לאיסורו משא"כ איסור יוצא כיון דחזינן באמת דחלב טמא אסור דאין לו היתר ה"ה איסור יוצא. ולכאורה ציר אמ"ה כפי הנראה מש"ך לא הוה מ"ה ואמנם וודאי להלכה ציר אמ"ה הוה ד"ת והולכין בספיקו להחמיר ועמ"ש בסימן פ"ז ועיין ✍:

כתבהפרישה אות א' למה לי גמל גמל דחלב טהורה לית ביה אלא חד איסור ובטמאה תרי ותי' בטמאה נמי חד איסורא וירצה דאמ"ה אין נוהג בטמאים וקשיא לי לר' יהודה ור"א בחולין ק"ב דאמ"ה נוהג בטמאים או למ"ד דם נעכר דב' איסורים הם ל"ל גמל גמל אם לא דסוברים כר"ש קלוט אסור ואת לא דרשי ע"ש בבכורות:

והנהלאסור המימי חלב להושיט לב"נ משום אמ"ה כתב הכר"ו לדידהו שרי דלא כתיב הטמאין יע"ש. ומיהו לרחב"א בסנהדרין נ"ו דם מחי אסור לב"נ א"כ חלב ליתסר להו דדם נעכר או דמיץ החלב מכל האיברים בא ובב"נ לא שייך ביטול ברוב דלא כתיב גבייהו אחרי רבים כו' (וכבר עמדנו ע"ז בסי' ס"ב אי שייך ביטול ברוב לב"נ) ומאברהם יש ראיה שהאכילן חמאה וחלב ועי' בא"ח רי"ז במוס"ק אי בתר מעיקרא או בתר השתא אזלינן ועמ"ש בס' ג"ו:

**ויש.**עש"ך ועב"י תי' ב' תירוצים. א' דחלב מותר כ"ש מי רגלים ויש לראות מחידוש לא ילפינן אף בק"ו וי"ל ועל התי' ב' דפרשא בעלמא קשה הא בס"א פסק המחבר דמ"ר של שאר בהמות נמי אסור ולפי מ"ש הש"ך באות י"ב יש ליישב ומה שחילק הש"ך בין דם דאין איסור עליו עד שיצא משא"כ אמ"ה ע"ש:

**וי"א.**עש"ך בשם ב"י דנהגו כסברא א' לא ידענא דהמחבר בכ"מ דעתו כסברא א' עש"ך רמ"ב והר"ב כתב נהגו לאסור א"כ לדידן אסור:

**והכי.**עש"ך ועי' נה"כ כתב על הט"ז אות ח' דלחנם העתיקו דנתבאר סימן ס' והוא גופא העתיקו כאן בש"ך:

**אבל.**עש"ך ודע דקיבת טמאה יש לעיין בה אם שריא דהמ"מ פ"ד ממ"א ה"כ כתב דמ"ר למאן דאוסר דלא מהני מה שהוא פרשא וקיבה צ"ל דממין טהור קאתיא וכתב לפ"ז קיבת טמאה אסורה והמחבר בס"א פסק דמ"ר של כל הבהמות אסור א"כ כפי הנראה ה"ה קיבת טמאה אסורה וצ"ע:

**חלב.**עש"ך ר"ל אפילו חולה שא"ב סכנה ומיהו מההיא דלקמן סי' פ"ז ס"ד אין מוכח דשם אסור לבשל בלא אכילה משום מ"ע:

**או.**עש"ך דבדם בין שיניים ליכא מ"ע (ואף דמ"ע בחדרי חדרים אסור יש לחלק) משא"כ חלב הוא להיפך:

**וה' לחולה.**ל"ד חולה אלא ה"ה כחוש שאין בריא ש"ך בשם הפוסקים:

**יכולין.**כתב הש"ך דכיון דלא פירש אלא מחמת חולי לא הוה כפירש יע"ש והוה כלא פירש כלל ויכול לינק ד' בבריא וה' בכחוש:

**ואם.**עש"ך וט"ס קנ"ד וצ"ל קנ"ה ומ"ש דרך הנאתן היינו הנאת אכילה דבהנאה מותר איסור דרבנן אפילו דרך הנאה לחולה שאב"ס יע"ש בש"ך וע"ש באות י"ג דבאיסורי אכילה שלכ"א מותר לחולה שאב"ס ועיין או"ב מ"ש ועיין במ"ל פ"ה מיסודי התורה:

**מחזירין.**אפילו אחר כמה ימים וכשיפסוק הסכנה אסור מיד ש"ך:

**ועיין.**עש"ך משום דבאה"ע יש ב' דעות להנשא ה"ה לתינוק מש"ה הביא דעת הא"ר:

**מ"מ לא יינק כו'.**ע"ל סי' קנ"ג דא"א בישראלית בעינן נכנסין ויוצאין:

**וכן כו'.**אף שהמינקת מותרת משום רפואה לא תניק באותן הימים דמטמטם הלב:

**וכן.**היינו שאביו מפרישו דקטן אין בו דעה ואף שאין מצווין להפרישו מ"מ ראוי להפרישו שיהא צדיק בזקנותו:

**משום.**עש"ך ובתוס' ע"ז כתבו רגלי הדבורים הם העצמות ובסמ"ג כתב גוף הדבורים פוגמים הדבש כמ"ש המחבר ואף דשרץ פגום בעצמו אסור מ"מ נט"ל בדבש ושרי דהוה דיעבד דאל"כ יפסיד הדבש ואף היורה שרי ועת"ח כלל ס"ה ופ"ה ומיהו לכתחלה יש לחמם שלא יהא יס"ב וגם לא ישהה ג"י לכתחלה דהוה כבוש ועס"י ק"ג: