Peri Megadim on Yoreh De'ah, Mishbezot Zahav
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**אפי'**מן הצד ואותן רשומים שעושים אומנים אין לחוש ט"ז וכ"כ ז"ל לעיל סי' ט' אות א' בשם רש"ל והיינו טעמא דכה"ג אמרינן ביה"ש מרווח רווח כיון ששחט קצת סימן קודם שיגיע לאמצע הסכין ועיין תב"ש שם המליץ בעד בית הלל דיש למנוע מלשחוט בסכין שקורין שלא"ק ואם בולט וודאי אסור יע"ש באות ד' וכתב השמ"ח סימן י"ג ס"ג בבן פקועה שהפריס ע"ג קרקע שטעון שחיטה מדבריהם אין להחמיר אם נמצא הסכין פגום לאחר שחיטה יע"ש והנה מה שפוסל מן הצד ולא מיחשה לס"ס שמא לא הטה לצדדין ושמא בעצם נפגם אף למאן דסובר ס"ס במקום חזקה מהני והכי לא הוה ס"ס כמ"ש הש"ך סי' ק"י דרך להוליך כל הסכין משא"כ מן הצד הוה ס"ס י"ל כל שלא ידע וודאי הטה ועוד דעיקר כדעה א' בסי' ט' ועוד בפגימה אף המחבר מודה כמ"ש הש"ך שם ועיין מ"ש שם:
כתב כה"ג בהגהות ב"י אות כ"ד בשם דמש"א אם לא בדק הסכין הצדדין ונאבד לאחר שחיטה כשירה. וכעת אין ת"י ספר דמש"א ולכאורה הטעם דנהי דסתם סכין בחזקת פגום הוא היינו מחוד ולא בצדדין ומ"מ נ"ל דאין לסמוך על זה גם כל האחרונים לא הביאו✍ואין להתיר מכח ס"ס שמא כו' דהלכה פסוקה היא דאפי' מן הצד אוסר בפגימה כמו בחוד. ואף בידע י"ל דאין חילוק כלל כ"ש בלא ידע:
עט"זוהנה קודם בואי לבאר דבריו צריך אני להעתיק גמרא חולין והפוסקים:
גרסינן בחולין י"ז ב' במערבא בדקי ליה בשימשא בנהרדעא במיא רב ששת בריש לישנא רב אחא בחוט השערה בסורא אמרי בשרא אכלי בשרא ליבדקה. אמר ר"פ צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא. וגרסינן תו אמר ר"ל שלש פגימות הן וקחשיב פגימות סכין כדי חגירת ציפורן. והרי"ף הביא כל הנך והשמיט הא דר"ל. וכתב הרשב"א והרמב"ן דלית הלכתא אלא כהנך דבדקו בשימשא והרא"ש כתב כיון דמביא הא דרב פפא אטופרא היינו כדי שתחגור ציפורן וכל פגימה שמרגיש בציפורן היינו שתחגור ציפורן. והנה הטור כפי הבנת ב"י והב"ח סובר דהרא"ש והרי"ף חולקים המה וכן הוא בדרישה אות ו' דלהרי"ף והרמב"ן והרשב"א והר"מ פ"א מה"ש הי"ד דשיעור הפגימה כ"ש ובלבד שתחגור חוט השערה והרא"ש סובר כדי שתחגור חגורה או מלשון ציפורן. אמנם הדרישה והפר"ח כתבו דלכ"ע לענין דינא חגירה ושערה פוסלת אלא בפי' השמועה מחולקין דהרשב"א סובר דר"ל דאמר חגירת ציפורן הוא מלשון חגורה או מלשון אסיפה היא כמו אגרה בקיץ לחמה וכל שאין הציפורן נאסף לאו פגימה ומש"ה השמיט הרי"ף הא דהא כל הני בודקין במים כו' ולמה לא בציפורן ואף דהבי' הא דר"פ אבישרא ואטופרא היינו וודאי ציפורן מרגיש הוא פגימה קטנה ביותר ואפשר אפי' שאין נאסף בחוט השערה אפ"ה מרגיש הציפורן כמו שיראה הרואה במשמרת הבית י"ד א' ומש"ה וודאי בדיקה מעליא הוה הציפורן. והרא"ש סובר חגירת ציפורן לאו אסיפה אלא הרגשה כמו ויחגרו ממסגרותיהם כמ"ש הב"ח שם י"ג ב' והלכך הלכתא נינהו הא דר"ל וזה שסיים הרא"ש והוסיף אלו מלות וכ"ל פגימ"ה שהו"א מרגי"ש בציפור"ן היינו כדי שתחגור הציפורן ודמיא לסאסאה דכשירה כתב הרא"ה שם שאף הוא נרגש בציפורן ואפ"ה כשירה כיון שאין מגוף הסכין ואין פגימה אלא מתוך דקותו של חוט יע"ש כן למדתי מתוך פי' הדרישה אות ו'. והפר"ח אות ה'. ותמהני על הפר"ח שלא הזכיר דברי הדרישה בכאן. ולפ"ז גם הרא"ה אין חולק על הרשב"א כלל אלא בפירוש השמועה בל' חגירת הציפורן ולא עוד אלא שאני רואה להיפך דאפשר להרא"ה ולהרא"ש יש יותר חומרא מהרשב"א והרמב"ן בדברי הרי"ף דאלו לדידהו כל שאין אוסף חוט השערה לית לן בה מטעמא דאוגרת קרי ליה רבא דהכין אמר שלש מדות בסכין אוגרת כו' והאי לישנא וודאי מלשון אסיפה הוא כמו שפי' הרמב"ן והרשב"א במ"ה י"ד א' וכפירש הר"ן ז"ל ואלו להרא"ה והרא"ש ז"ל אף שאין אוספת שום דבר כל שציפורן מרגיש פסולה והיינו הא דבדקי במיא ושימשא דפסול כה"ג ואפ"ה בדיקה דר"פ אטופרא מהני וודאי דציפורן ודאי מרגיש קטנה ביותר וזה טעמו של הר"מ ז"ל בפ"א מה"ש הי"ד שלא הזכיר כלל שיעור פגימה אלא כל שהוא והיינו כדאמרן אפי' שאין חוגרת חוט השערה ומ"ש בפ"א מהל' בית הבחירה הי"ד אבן שנפגם כסכין של שחיטה כחגירת הציפורן היינו הרגשת ציפורן פסולה יע"ש ורואה אני דברי הדרישה והפר"ח בכאן טובים ומיושרים והנה היש"ש פ"ק סי' ל"א הביא דברי הרא"ש וכתב אבל הרמב"ן כתב דפגימת הסכין בכ"ש כו' ומ"ש הרא"ש דכל פגימה שמרגיש בציפורן היינו שתחגור ציפורן וודאי מן הסתם כך הוא דלא חיישינן טפי למבדק מאבישרא ואטופרא ואוקמיה אחזקה שאין בה פגימה קטנה בכ"ש אבל וודאי אי אישתכח פגימה כ"ש במיא ושימשא טריפה כרמב"ן ורשב"א עכ"ל הנך רואה שסובר שהרא"ש חולק עם הרשב"א והרמב"ן לענין דינא גם השמיט הא דבעינן חגירת חוט השערה אלמא אפי' בשימשא ומיא טריף לה וזה דלא כרשב"א דכתב דהנך אמוראי דבדקי בשימשא לאו אי הוה מישתכח פגימה הוה טריף לה אלא להיות רואין אח"כ אי חוגרת חוט השערה יע"ש במשמרת הבית י"ד א' וראיתי התב"ש אות ה' שהשיג על הפר"ח ולא ידענא למה הרי דבר ברור דיבר ואי משום דר"ל אמר שלש פגימות הן ולא אמר כ"ש הא הרגשת ציפורן כ"ש הוה עד דמיא לסאסאה נרגש בציפורן ומ"ש דהיש"ש דכתב דבדיקת טופרא מהני היינו דוודאי מרגיש הוא בציפורן אפי' פגימה קטנה ביותר ולפי דבריו הא דכתב היש"ש אוקמיה אחזקה היינו לגברא דבר מרגיש הוא. המעיין ביש"ש יראה דקאי אסכין דאוקמיה לה אחזקה דאין בה פגימה קטנה כמו שהבין הפר"ח ביש"ש והש"ך אות ד' וכמו שאבאר שם:
והנה דברי הט"ז כאן סתומים ויותר יש לפרש דבריו דה"ק דרש"ל מחמיר יותר מש"ע דאלו להמחבר בעינן אוגרת חוט השערה ואלו להיש"ש שאפי' שימשא ומיא פוסלין וזה שהביא דברי האמוראים. וכתב ומסיק רש"ל דאל"כ לאיזה צורך הביא כל זה הוה ליה לומר וכן פסק מהרש"ל כהמחבר. ואם נדחוק לפרש דבריו כמ"ש הש"ך אות ד' י"ל דה"ק דמדחזינן דאמוראי בדקי בשימשא אלמא לית הילכתא כר"ל באסיפת הצפורן ומסיק כן רש"ל להלכה כהמחבר ואפ"ה די בטופרא אין לחוש בפגימה קטנה או כמ"ש התב"ש דמסתמא מרגיש הוא לאדם הבקי אפי' בפגימה קטנה ביותר והנה הדמש"א הביא הכה"ג דבריו בהגהות הב"י אות ה' הביא דברי דמש"א שפעם א' בוועד וואלין בדובנא שחט אחד תרנגול וראו הפגימה לעין השמש והטריפו התרנגול והעבירו השוחט הרי אתה רואה כמ"ש וכן הסכים הכה"ג אפי' שמשא ומיא פוסלת אפי' אין אוספת שום דבר אמנם מה שהעבירו השוחט יש לעיין דכולי האי אין להאשים אותו וגם שם משמע למגדר מלתא עשו כן ומ"מ ראה היאך הבודק צריך להיות שלם בחוש המישוש להבין כ"כ ובעו"ה עתה רבו המתפרצים ומוטב שיהיו שוגגין כו':
גם אבאר לך שבזמן הזה בטלה הבדיקה המעולה האמורה בגמרא אבישרא כו' והרואה במשמרת הבית ובד"ה שם שהיא הבדיקה המעולה ביותר ואפי' לפי' הרא"ש ז"ל כפי מה שהבין הטור דר"ל חגירת ציפורן היינו אוספת ציפורן כתב דמש"ה לא הביא הרי"ף אלו דכולהו אמוראי פליגי דבדקי בשימשא ומיא ור"פ בדיק בבישרא וטופרא ואיך הביא דר"פ שאמר אטופרא ובאמת בתה"א השמיט הא דר"פ ולא חשיב אלא אינך ולפי מ"ש א"ש דר"פ דבדיק אבישרא הוא הרגשה יותר מאסיפת הציפורן וא"כ למה זה השליכו שוחטי זמנינו זאת הבדיקה אחר גיוום ואולי היראים והחרדים בודקין כדין וכהלכה:
הפרי תואר אות י"ג האריך בענין אבישרא יע"ש ויפה כתב. ואומר אני באמת ראוי להעביר הסכין על אצבע שעור שלו רך הוא ומרגיש ובעור עב אין מרגיש ואנן אבישרא בעינן וכאמור:
**סכין.**עט"ז ור"ל דאנו נוהגין שבודקין הסכין שמוליך האצבע על הסכין וא"כ הולכת אצבע על הסכין אין שוה להולכת הסכין על צוואר הבהמה ואם בהבאת אצבע יורגש בסכין פגם אזי יורגש בצוואר בהמה בהולכת הסכין ע"כ כתב דנוהגין היו לבדוק בזמנם שמוליך הסכין על האצבע כמ"ש ס"ט דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבע וכן הוא לישנא דגמרא אבישרא וטופרא כו' וא"כ לפ"ז א"ש דהולכת הסכין בבדיקה ושחיטה א' הוא. ואנו נוהגין לבדוק שמוליך אצבעו על הסכין ואין קפידא רק כפי האדם באיזה אופן שנוח לו לבדוק הרשות בידו וכ"כ האחרונים ז"ל. ועוד כתב מ"ש הטור לרי"ף אם מסוכסכת באמצע הסכין ועוקץ כלפי הראש כשר בהולכה ואם עוקץ כלפי הקתא כשר בהבאה והקשה הב"י הא איפכא הוא ותירץ דאחורי העוקץ כלפי הראש קאמר והוא ז"ל נתכוין לד"א עם הב"ח דה"ק דכל אוגרת יש לה ב' עוקצין ומסוכסכת הושחז עוקץ אחד וקאמר דאם נשאר עוקץ לצד הראש כשר בהולכה כו':
**כולן.**עט"ז דבעל העיטור מכשיר בהרבה מסוכסכת וברייתא דתניא סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה אחת אוגרת פסולה מסוכסכת כשירה וע"כ הרבה אפי' מסוכסכת פסולה דאל"כ מאי איריא הרבה אפי' אוגרת א' פסולה לזה תירץ הט"ז דהרבה אוגרת אפי' נשאר שיעור שחיטה בלא הפגימה אפ"ה אסור דיעבד ויש נ"מ אפי' לדידן דאלו הרבה מסוכסכת ויש שיעור שחיטה לבד הפגימות כשר דיעבד ואלו אוגרת אפי' יש שם שיעור שחיטה לבד הפגימות פסול דיעבד. והנך רואה מדברי הט"ז במ"ש דלעיל סימן ו' כתב רמ"א דבסכין ארוך ונשאר שיעור שחיטה כשר דיעבד כו' משמע להדיא כל שלא נשאר שיעור ב' צווארין דהיינו שיעור שחיטה אסור אף דיעבד ומינים דפגימות הרבה היינו שתים אף שיש שיעור שחיטה אסור והנה התב"ש סימן ו' אות ז' כתב שהסמ"ג הביא תוספתא דאם יש בין הפגימות שיעור ב' צווארין כשר וזה דלא כט"ז וכתב דיש לומר כט"ו באם אין שיעור שחיטה בין ב' פגימות אז אסור אף אומר ברי לי יע"ש והנה מכאן תראה שאינו כן אלא לט"ז אף פגימה א' כל שאין שיעור שחיטה לבד הפגימה אפי' דיעבד לא מהני ברי לי וב' פגימות אף שיש שיעור אפ"ה אסור דעשאוהו כמגירה ובב' מסוכסכת שרי אי יש שיעור שחיטה לבד הפגימות ושחט במקום היפה ואמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה כלל כשר דיעבד אף לדידן ועיין בסימן ו' בש"ך אות ד' במ"ש בשם הד"מ משמע לכאורה דווקא לכתחלה על ידי מטלית בעינן שיעור שחיטה הא דיעבד כשר ומ"ש רמ"א ויש בו שיעור שחיטה הוא לרבותא דאפ"ה לכתחלה לא ישחוט בו מכ"ש דמגל יד ובש"ך כאן אות י"ד אבאר עוד:
כתבהט"ז אפי' כמה עולה ויורד כשירה דלא כב"ח וכן תפסו כל האחרונים בפשיטות וה"ה גבוה כמה גבשושית כל שאין פגם כשר תב"ש:
אבישראנגד הוושט ואטופרא נגד הקנה תוספת ט"ז והנה לכאורה יאמר דאף לעכב בעינן אבישרא ואטופרא דלא כמ"ש הרא"ה ז"ל בבד"ה י"ז א' דעיקר עיכובא הוא טופרא וכר"ל דאמר כדי חגירת ציפורן וטופרא עיקר ובישרא למצוה מן המובחר יע"ש. והנה מסתימת לשון הש"ע והאחרונים יראה ודאי דבדיקת בישרא חיוב הוא ומ"מ ליישב מנהג העולם צ"ל כן דצפורן מרגיש בכל שהוא וודאי והלכך דיעבד אין בידי לאסור אם לא בדק כ"א אטופרא. ואם לא בדק מצדדין כתבתי באות א' בשם הדמש"א הביאו הכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ד דכשר דיעבד ולמעשה צ"ע ועיין רשד"ם חי"ד דסימן מ"ז שכתב מתשו' רשב"א תקצ"ד המבואר סוף הסימן כאן שלא פסל לשמעון שיכול להתנצל ולומר אלו היה שוחט לא הייתי מניח לאכול הבהמה אין ראיה דהתם בדק שמעון ב' בדיקות היינו הולכה לחוד אבישרא ואטופרא:
בהמותרבות. עט"ז ולשונו סתום ויראה לפרש דסובר דהמחבר סובר דיש חיוב לבדוק בין כל חדא לא עצה טובה ורמ"א דכתב ומי שרוצה כו' ולא כתב וי"א משום דאדרבה מהמחבר לא מוכח דחיוב דהא שינה מל' הטור דכתב ואם בוי"ו והוא ז"ל כ' שאם בשי"ן עיין בש"ך אות ח"י ולזה כתב הט"ז אף דהמחבר סובר דאף לאחר בהמה אחר צריך בדיקה אחר השחיטה דלא כראב"ד והרז"ה שסוברים שא"צ שהרי בסעיף י"ב כתב דצריך לבדוק אחר שחיטה וכ"כ כאן לומר דאף בבהמות רבות יש איסור כלומר דל"ת דיסמוך על בדיקה שלבסוף כלום קמ"ל דאיכא בל תשחית לשאר בהמות או דיבאו לאכול הראשונים קודם בדיקת הסכין של אחרונה כמ"ש הב"ח סוף הסימן יע"ש:
והנה יש ב' טעמים להצריך בדיקה בין כל חדא וחדא אחד משום בל תשחית כמ"ש בת"ה י"ז ב' והב"ח בשם מהרי"ל כתב הטעם שמא יבואו לאכול הראשונים טרם בדיקת הסכין ואם טריפה שוה ככשירה ליכא ב"ת מכל מקום איכא טעמא דמהרי"ל עיין שמ"ח סי"א ותב"ש אות כ"ג ועיין מה שכתב באות ח' ובש"ך אבאר עוד:
דע דבדיקה אחר השחיטה אם הסכין לפנינו חיובא היא וכן פסק הר"מ ז"ל בפ"א מה"ש הכ"ד והרשב"א בתה"א י"ז ב' דלא כראב"ד ורז"ה ז"ל שסוברים דא"צ אחר שחיטה לבדוק. ויש לראות אמאי הא קי"ל בפסחים ד"ח כל היכא דאפשר לברר בקל מבררינן ואין סומכין על חזקה ורובא ומיהו ראיתי כי הרז"ה ז"ל פליג אהא דרוב מצויין וסובר אף כי איתא לפנינו א"צ שאלה עיין בר"ן פ"ק דחולין והב"י הביאו בסימן א' ומפסחים אין קושיא דחזקה צריך לברורי ולא רוב ומ"מ מבדיקת סכין קשיא דלא הוה אלא חזקה לחוד ועיין במ"ה י"ג ב' וסבור אני לומר דהרז"ה ז"ל סובר דבדיקת הסכין הוה טורח ומש"ה א"צ לטרוח ולבדוק אחר השחיטה ולפ"ז לדידן אף על ידי טירחא ואפי' מצינו למרדף בתריה חייבין ודוקא נאבדה הוא דכשר וכמ"ש בש"ע סי"ב אם נאבד כו' וכן ראיתי בפרי תואר אות י"ט דאף על ידי טירחא צריך לחזור אחר הסכין יע"ש והיה נראה לי הטעם כמ"ש הב"ח ז"ל דלא סמכינן אחזקה אלא חזקה ורובא הקבועה מצד טבע העולם לא הקבוע מצד המנהג וטבע הסכין להתקלקל על ידי עור עכ"ל הנה האיר לנו בדבריו דלא קשיא מח"י טריפות דסומכין על הרוב ואין צריך לבדוק דהתם רוב מצד הטבע הוא משא"כ כאן והלכך אף על ידי טירחא אפ"ה אפשר דמבררינן. ולפ"ז האי דסימן א' רוב מצויין אפשר דהכין הוא אפי' על ידי טירחא ומצינו למירדף אבתריה צריך לטרוח אלא דאפשר דהתם הוה מיעוטא דמיעוטא יע"ש. ולענין דינא יש לעיין✍אם יש סכין בדוק מן שוחט מומחה ויש כאן שוחט יודע לשחוט אלא שאין בקי בבדיקת סכין אחר שחיטה אי שרי אי לא והנה הרשב"א בתה"א י"ז ב' ובמשמרת הבית ו' ב' יראה דאינו כן שכתב דההיא דמומר דלא בדק בודק אחריו הא בדק קודם אין צריך להתעכב עד שיבדוק ומיהו אי איתא לפנינו הוה כמעלים עין מן האיסור יע"ש לפיכך נראה לי דאם א"א כ"א על ידי טורח גדול יש לצדד ולהקל בבדיקה שלאחר השחיטה ולמעשה צ"ע ובהל' פסח אבאר:
ומה ששינה המחבר וכתב שאם ובטור כתב ואם יראה לומר דהטור סובר טעם הבדיקה הוא מפני הבהמה שרוצה לשחוט אח"כ והוה כתחלת בדיקה והמחבר שינה וכתב שאם טעמא יהיב למילתיה דמש"ה צריך בדיקה שאם כו' ולפ"ז היכא שהטריפה שוה כמו הכשירה ליכא ב"ת ואין צריך בדיקה ולהטור צריך בדיקה. ומה שהט"ז פירש כן בדברי המחבר הוא מפני שהב"י בספרו הארוך הביא דברי רי"ו באחרונה משמע דעתו דצריך לבדוק בין כל חדא לא עצה טובה ועיין לח"מ פ"א מה"ש הכ"ד שכתב דלשון לפיכך שכתב הר"מ ז"ל אין לו קשר ולא אבין דה"ק לפיכך דחיישינן שמא בעור נפגמה צריך בדיקה שלא יהיו הכל בספק משא"כ לרב חסדא בחד לישנא בחולין אפי' בתרייתא כשירה כמ"ש התו' שם דנזהר הוא ומסתמא נפגם במפרקת בתרייתא אין צריך לבדוק ומאחר דר"מ ז"ל כתב שאם בשי"ן י"ל כן דאין חובה לבדוק אלא משום שלא יהיו הכל ספק ועיין מ"ש בש"ך אות ח' ושם אבאר:
ומישרוצה עט"ז. ויראה לפרש דעיקר הטעם דכיון דלרמ"א לאו חיובא לבדוק בין כל חדא אלא עצה טובה סבור היה שוחט שלא יפגום ופטור אבל אי הוה חיובא לבדוק בין כל חדא אף שספק הוא היה חייב דעבר ופשע והכניס עצמו לספק ומיהו מבדיקה שקודם השחיטה אין ראיה דהתם אי לא בדק הוה וודאי דסתם סכין מלא פגימות הוא ואלו היה רשות לסמוך על בדיקה של אחר שחיטה אפ"ה וודאי הוה ולא ספיקא וחייב לשלם דע"כ לא כתב הש"ך באות א' דהוה ספק נבילה אלא בסכין בדוקה לא כשלא בדק תחלה וכדבעינן למימר לקמן. אלא דאפ"ה אי הוה חייב לבדוק בין כל חדא נמי היה חייב לשלם על שהכניס עצמו לספק אף דספק הוא אלא כיון דאין חיובא אלא עצה טובה סבור היה דבטוח הוא בסכינו שלא יפגום ומאחר שעדיין ספק הוא שמא במפרקת איפגם גם גרמי לא הוה ומעתה מ"ש בנה"ך עליו דל"ד למוגרמת דהשוחט היה יודע דהלכה כרבי יוסי יש לומר דעיקר סברת הט"ז דגם כאן לא הכניס הטבח עצמו לספק דבטוח היה בסכינו שלא יפגם ומ"ש בח"מ סימן ש"ו דאם לא בדק בדיקה ראשונה חייב לשלם ואם בדק פטור שמא במפרקת איפגם ותיפוק ליה אפי' בעור מה הוה ליה למיעבד דהא בדק וכבר הוקשה לו להסמ"ע שם. ולפ"ד הט"ז יש לומר קשחט ב' בהמות וקאמר מאחר שבדקו קודם ראשונה אף שלא בדק בנתים כיון דאין חיובא ואפשר במפרקת בתרייתא איפגם וזה סיוע לט"ז כאן ונאמר שהטור סובר ג"כ דאין חיובא אף שכתב כאן ואם שוב ראיתי לכר"ו באות ח' שכתב ג"כ לפרש דברי הטור ח"מ כן אם תפס בסימנים ולא שחט כ"א רוב מצומצם דוודאי טריפה הבהמה חייב לשלם אף להט"ז ודווקא תרתי בעינן שלא יהיה חיובא וגם עתה ספק הוא ויש לעיין בזה:
אמנם התב"ש אות ס"ד ובשמ"ח סי"א פסק דאם שניהם של אדם א' חייב לשלם א' ממ"נ דיאמר לו אם בדקת והיה פגום תקנתיו ניצול השניה ואם לא הוה פגום היה ניצול הראשונה ואם הם של שני ב"א מצי למדחי לכ"א ויאמר שמא בשלך נפגם עד"מ למי ששחט ראשונה יאמר אם בדקתי הייתי מוצא הפגימה בשלך ולחבירו יאמר באמת בראשונה לא נעשה הפגם ובשלך נעשה יע"ש והיינו דהגרוע ישלם באדם א' ובשחט הרבה לאדם א' פטור מא' ושאר ישלם ובש"ך אבאר עוד מה שנוהגין בעי"כ בכפרות:
גם דברי הלבוש בסי"א לא הבנתי שכתב אם ירצה שלא לבדוק הרשות בידו וכ' אח"ז ואם שוחט לאחרים מאחר שעובר על דברי חז"ל כו' מה עבירה דברי חז"ל יש כאן ואולי דה"ק כיון דחז"ל עצה טובה נתנו ושוחט לאחרים וודאי אין לו רשות לעשות להם היזק ושפיר מיקרי עבר על דברי רז"ל:
ואםנגע. עט"ז ולשונו צריך תיקון קצת דוודאי הטעם הוא דלקולא לא אמרי' דמפרקת פוגם ולחומרא אמרינן ומש"ה אינך טריפה אלא דאיהו נמי ה"ק אמאי נאבד כשירה הראשונה נימא דעור נמי פוגם לז"א דעור אין ברור שיפגום ואוקמיה אחזקה משא"כ עצם מפרקת לחומרא אמרי' וודאי פוגם:
ודע דאם נגע בעצם מפרקת ראשונה פשיטא דהבדיקה חיובית הוא לפני שניה דהא מפרקת פוגם והוה בדיקה שלפני שחיטה ולפ"ז בשוחט בהמות רבות ונגע במפרקת ראשונה חייב לשלם אף לט"ז דפשט דהבדיקה חיובית היא. ומיהו להשמ"ח אף בכאן אם הם של ב' ב"א ידחה לראשון ויאמר בשלך נפגמה ולשני יאמר ראשונה כשירה היתה ובשלך נפגם דאין עצם מפרקת וודאי פוגם להוציא ממון מחזקת בעלים ולחומרא אמרי' דאסור✍נ"ל:
כתב השמ"ח סי"ד דאם בדק ותחב לתוך נדן של עץ דקשה הוא הוה כמו נגע במפרקת וצריך בדיקה אחרת ויפה כתב:
**הואיל.**הט"ז האריך וכוונתו לתרץ קושית הב"ח שכתב דהרא"ש בתשובה כלל כ' כתב לראב"ן אם נאבד ואח"כ נמצא פגום כשר הואיל ויצא בהיתר ורבינו שב"ט אוסר והשיב הרא"ש דחומרא יתירה לתלות בעור דטפי אית לומר בעצם המפרקת ולכך כשנוסף עוד ספק שרי וכתב הב"ח דזה הטעם עיקר וטעם הואיל ויצא בהיתר אין טעם וא"כ קשיא על הש"ע מסי' ט"ו דאם ספיקא אסור אמאי. והט"ז הקשה עוד מסי' ט"ז מאי אריא בדק אפי' לא בדק נמי ע"כ כתב הט"ז דש"ע סובר דעיקר הטעם הואיל ויצא בהיתר שהרי המחבר אומר כן ול"ק אהדדי. והנה כפי הנראה שכן הוא שהרי לא הזכיר המחבר כלל אם נגע במפרקת ואלו למ"ש הרא"ש בתשובה עיקר הטעם דטפי אית למיתלי במפרקת והמחבר סובר אפי' לא שחט אלא רוב מצומצם כל שיצא בהיתר תלינן אח"כ נפגם משא"כ כשהוא לפנינו אמנם כן וודאי קשיא מה בכך שיצא בהיתר כקושית הב"ח וכן הפר"ח אות כ"ב הקשה מה בכך דיצא בהיתר יע"ש. גם קשיא לי איך יאמר דיצא בהיתר תו לית חזקה לאיסור דא"כ אמאי שחט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה הר"ז אסור משמע אף לאחר ששהה קצת אפ"ה הוה ספק בשחיטה וכן הוא לקמן סי' כ"ד סי"ז דאפי' זרק העוף מידו ויש רגלים לומר דעל ידי זריקה ופרכוס נשמט אפ"ה אסור והוא מדברי מהרי"ק שורש ל"ה דאפי' יש רגלים לדבר הוה כמו טבל ועלה דאפי' נתעסק באותו מין כל היום אסור והא התם אין צריך לבדוק אחר שמוטה כמבואר סימן כ"ה ס"א בהג"ה אפי' הכי לא אמרינן הואיל ויצא בהיתר ואדרבה התם יש רוב מסייע דרובן אין שמוטות בחיין מכ"ש כאן מה איכפת לן יצא בהיתר והנראה דכאן כיון דאין ריעותא בגוף הבהמה אלא בסכין כה"ג אמרינן שפיר סכין איתרעי ולא בהמה וכה"ג כתב התב"ש אות כ"ט יעוין שם. ועוד כאן איכא חזקה דסכין מעיקרא נגד חזקה בהמה בחייה וחזקה שיצאה בהיתר נגד חזקה דעכשיו דהרי פגום לפניך והוה שקול אמרינן כשר מכח ס"ס שמא במיעוט בתרא ושמא שיבר עצמות משא"כ לקמן דליכא כ"א חזקה דיצא בהיתר והרי איכא חזקה דהשתא דנשמט עם חזקה דבהמה בחייה יש לאסור ודע דאם תפס בסימנין ושחט רק רוב מצומצם דליכא כ"א חדא ספיקא שמא שיבר בה אח"כ עצמות יש לאסור דליכא כ"א חדא ספיקא אלא דאין דרך לשחוט כ"א הרוב מצומצם מש"ה סתם המחבר כאן והכשיר כה"ג✍ועיין בסימן ק"י בזה:
אבלמספיקא כו'. נתבאר בסעיף י"ג ט"ז ור"ל דלא קשיא מכאן לשם יע"ש עיין שם באורך:
**אפי'**דרך שבירה. הט"ז האריך ומסיק דרך שבירה אפי' במפרקת תולין להקל והביא ראיה מרשב"א בתה"א ומרדכי שריב"ק הכה (בעוף) [בעץ] ומפרקת ודאי הוה כמו עץ והתב"ש אות כ"ט השיג על הט"ז והש"ך דהרשב"א בארוך י"ז דכתב לענין שוחט הרבה בהמות אמרינן דרך הולכה והבאה אין מחמירין הא שובר מחמירין לפסול אחרת ולא להקל ומה שהביא ראיה מריב"ק שמכה בעץ הא ריב"ק נמי מתיר דרך הולכה והבאה במפרקת והעלה דבה"מ יש להתיר ולא בע"א יע"ש. והנה בחדושי רשב"א עיינתי וכתב שם בשוחט ונמצא פגימה בד"ה והלכתא דאנו אין לנו דהלכה כר"ח אלא בששיבר עצמות ולא בשיבר עצם המפרקת יראה לכאורה דכהמחבר עיקר דמפרקת אף דרך שבירה אפ"ה אין תולין בו. אמנם הא קשיא לי דהמעיין בב"י בספרו הארוך יראה דהביא סיעת פוסקים להחמיר הוא דרך הולכה והבאה שבה"ע סובר כן בהדיא וכן רי"ו ולא דרך שבירה ובת"ה י"ז עמוד ג' כתב והילכתא כששיבר עצמות דעלמא הא נגע במפרקת לא ואחרים אומרים אפי' דעלמא דרך הולכה והבאה לא תלינן הנה פתח בשיבר עצמות דעלמא משמע הא שיבר מפרקת לא ואח"כ סיים הא נגע כו' ויראה לומר דשיבר לאו דוקא אלא חתך הא נגע במפרקת וע"י הולכה לא דרך הוא והדר אמר דיש מחמירין אפי' בשאר עצמות דרך הולכה לא ואין הכרע בדבריו:
אמנם כן אני תמה על עצמי הלא בת"ה בשער ב' בית א' כ' בהדיא וז"ל אם שחט ונמצא פגום ושיבר עצמות תולין לא שיבר ונגע במפרקת אין תולין שאין העצם פוגם דרך הולכה והבאה הרי בהדיא דדרך הולכה והבאה אף במפרקת תולין להתיר. וא"כ בה"מ יראה להתיר אם שיבר מפרקת וכתב"ש✍:
ואח"ככו' עיין סי"ג מזה ט"ז ור"ל דכאן דוקא בדקו הא לא בדקו לא כיון דלא נאבד ולא יצא בהיתר משא"כ כשבדק שרי ובש"ך אבאר עוד מזה עיין שם:
הט"זמיישב המנהג שלוקחים השוחטים שכר מכשירות ולא מטריפות וליכא חשדא דבשביל דבר מועט לא חשדינן ודוקא בדבר גדול חשדינן ובש"ך אבאר:
הקשההט"ז דבמשנה נגעים פ"ב משמע היכא דאיתחזק אסורא אסור להורות לעצמו ותי' דרוב מצוין מומחים הם ואל יורה הוראה יע"ש ולט"ז בבדיקה יורה הוראה דרוב כשרות הן וליכא חזקה לאיסורא והנה מ"ש הט"ז דרוב מצוין מומחין הם היינו ובידו לתקנו אף באתחזק נאמן לעצמו ומ"מ אם הוא מוחזק בו בכשרות אוכלין ממנו ולא בע"א כמבואר סי' ס"ה בסופו ועיין ל"ח סוף פרק עד כמה ובתב"ש כאן אות ל"ט נקטינן מיהא דהא דאל יורה ת"ח לעצמו היינו היכא דאיתחזק איסורא כמו בכור ולאו בידו הוא הא כל שבידו או לא איתחזק יורה ולפ"ז הוראה באווזות שמלעיטים ובודקים הושטות או כדומה דאיתחזק איסורא י"ל דאל יורה לעצמו שוב ראיתי דליתא דהא רוב כשירות הן אלא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ולפ"ז מדרבנן וא"כ ליכא חזקה ויורה אמנם כן באווזות שמלעיטין ודאי לא דעינינו רואות דרוב ליכא וצ"ע בדין זה✍: