אם. הש"ך הראה מקום לסי' ח' ושם נאמר דלכתחלה יקח בין בבהמה ועוף סכין כמלא ב' צווארים של אותו הנשחט יע"ש ובבהמה לדידן יהיה י"ד אצבעות ולא בעוף דמכביד על העוף וסימנים רכים ויבא לידי דרסה אחרונים. ודע דאם אין בסכין אלא מלא צוואר א' והשוחט אמר ברי לי שלא דרסתי והסכין חד וחריף דעת הפר"ח באות ב' שאין אסור אלא מדרבנן וחדוש הוא בעיני והתב"ש בסי' ח' אות ז' כתב דפסולה דאורייתא הוה יע"ש ומ"מ יראה לי דמידי ספיקא לא נפקא ולא הוה ודאי ויש לעיין אם לא בצירוף החזקה:

הפרי תוארחקר בהא דזרק סכין לנועצה המבואר סי' ג' דפריך הגמרא והא בעינן מוליך ומביא ומשני שהלכה ובאה והא לא שייך כאן דרסה דהא לא הניח ידו על הסכין כלל והעולה מדבריו ור"ל דשם אפילו לכתחלה מיירי ומש"ה בעי לאוקמיה בהולכה והובאה יע"ש והנה בברייתא לשון דיעבד קאמר ואף שיפה חקר מ"מ לענין דינא אף בזרק צריך כמלא ב' צווארים או הולכה והובאה ואף דליכא למיחש לדרסה שהרי הב"ח ז"ל בסי' ג' אומר כן דהא דלא כתבו הפוסקים שהלכה ובאה משום דא"ל בסכין גדול. והכה"ג בהגהות הטור אות א' שם כתב כן ויראה דכה"ג ודאי מדרבנן פסולה משום לא פלוג לא מ"ה דומיא דמ"ש הפר"ח ואף דשם חולק התב"ש אבל כאן אפשר יודה וצ"ע ✍:

**שחט.**עש"ך ולא הבינותי דמה ראיה מחולין כ"ט דאיירי בסכין ארוך הרבה מש"ה אמר ברישא השוחט ב' דאשים ע"כ בקדשים משא"כ סיפא דמתני' מיירי בחולין ומשום דלכתחלה בעינן מוליך ומביא אף בסכין ארוך כמו ששנינו בתוספתא מצות שחיטה מוליך ומביא והפר"ח הביאה באות ג' ודחק דל"ק מההיא דבדק גירא דא"א בע"א יע"ש ואי לית ליה להש"ך הך תוספתא אמאי לא קשיא ליה להש"ך אמ"ש המחבר בס"א שחט בהולכה לבד כשר דיעבד ולא נקיט לכתחלה. ומ"ש הש"ך שכן צריך לומר בר"מ התם ודאי הדין עמו דלא נקיט התם בהולכה לחוד ואפ"ה נקיט לשון דיעבד ובהל' פה"מ פ"א מבואר דבחולין שרי לכתחלה אלא שזה לא יעלה ארוכה להמחבר דהר"מ סמך על פה"מ משא"כ להמחבר אלא כמ"ש הת"ח מתוספתא דווקא דיעבד ולכתחלה בעינן הולכה והבאה. וראיתי להתב"ש בסי' ח' אות ה' כתב דאההיא דבדק גירא אין ראיה דליכא למגזר משום דרסה דבגירא לא שייך דרסה משא"כ כשהסכין בידו כו' וכ"ש נמי כשר. הנה מה יעשה בהא דזרק סכין דבעינן שיעור או הולכה והבאה כמ"ש לעיל ומיהו כבר כתבנו דמדרבנן פסולה וה"ה גירא משום לא פלוג ואם לא א"י מה חילוק יש בין גירא לזרק ונם שם הסכין מסולק מיד האדם ואין מי שידרוס וכבר נתבאר באות הקדום:

**אם.**עש"ך דנקיט ב' הקצוות דהיינו שהניח מלא ב' ראשין על ב' צווארי הנשחטים ובצד פנימי דפנימית נשאר יוצא עד הקתא מלא צוואר הסכין והוליך עד שבא מהסכין מלא צוואר חוץ לצוואר חיצונה שתיהן כשירות והוא כפי הבחינה שלישית שזכרנו לעיל בט"ז אות א' והוא קולא גדולה ובין התחיל בקצה הסכין בצד פנימי דפנימית והעביר כל הג' צווארים עליה דהיינו שתים עברו וצוואר א' נשאר בתוכה ועל חיצונה צוואר א' עבר והב' נשאר בתוכה דה"א דזה גרע מחלוקה ראשונה ששם נשחטו שניהם בשוה החיצונה והפנימית כל א' בב' צווארין משא"כ כאן דהפנימית בג' והחיצונה בב' ולמה די לה בחלק מועט מן הפנימית וה"א דחיצונה נדרסה כקושית הט"ז אות א' קמ"ל הש"ך דאין לחוש דאפשר הפנימית עורה וסימנים שלה קשים מחיצונה ומש"ה שתיהן כשירות וכן בהבאה אם הניח מלא צואר חוץ לחיצונה והביא שתיהן כשירות. אמנם מ"ש בחלוקה השלישית ואם הניח מלא ב' צווארים על ב' צווארי הנשחטים ומלא צוואר מראש הסכין יצא בצד חיצוני דחיצונית והוליך החיצונה כשירה והפנימית פסולה ובהבאה החיצונה פסולה כו' לא ידענא מה בא ללמדנו דבשביל שיצא מלא צואר א' לצד החיצונה יהא ה"א דכשירה בזה:

**ואם לאו.**עש"ך ורצונו לומר דבחה"ר כתב דאם אין בסכין כ"א ב' צוארים הראשונה פסולה ושניה כשירה ע"כ בהניח מלא ב' צווארים על ב' צווארי הנשחטים והוליך הסכין לאותו צד שיצא ראש הסכין דהשתא הראשונה שאצל השוחט פסולה שלא היה לה כ"א מלא צוואר א' והשניה דהיינו החיצונה כשירה שהרי עבר עליה מלא ב' צווארים. ואם הניח מלא צוואר הב' בתוך החיצונה לשיטתיה באות ג' כדכתיבנא וכציור רנ"ש במ"ש שהביאו הפרישה וקורא ראשונה אותה שאצל השוחט ושניה מה שחוצה להשוחט והבאה איפכא השניה אסורה והראשונה שאצל השוחט כשירה והא דקרי ליה ב"א היינו דהתחלה וגמר הוה ב"א כפי שיטתיה לעיל באות ג' והבן. אמנם לא ידענא אמאי לא בהניח מקצת ובהבאה והפסיק באמצע. ואפשר דניחא ליה לאוקמיה בהולכה וע"כ שהניח ב' צווארים על הנשחטים והוליך לאותו צד שיצא ראש הסכין דאי רק ראש א' הראשונה כשירה ושניה פסולה וכבר כתבנו בט"ז באורך בזה. עוד כתב הש"ך דלפי טעם הב"י וד"מ דאם א' נדרסה ע"כ גם השניה א"כ אף דהתם מיירי שהניח ב' מלא צווארים על הנשחטים מדכתב הרשב"א י"א דהראשונה פסולה והרמב"ן אומר דשתיהן פסולות וכמ"ש לעיל ה"ה אם התחיל בקצה הסכין בצד הפנימית והוליך וכשבא מלא צוואר לתוך השניה הפסיק דשתיהן פסולות כיון שהשניה נדרסה ה"ה הראשונה. ויראה לי דהכי קאמר לא מיבעיא אם הניח מלא צואר על הראשונה ומשך והוליך עד שבא מלא צואר לתוך השניה דע"כ נדרסה גם הראשונה דהא בשעה שהעביר מלא צואר על השניה העביר גם מלא צוואר ב' על הראשונה א"כ בחתך א' נדרסו שניהם אלא אפילו התחיל בקצה נימא דלפעמים הסכין חד וחריף וחותך במלא צוואר א' רוב הסימנים כמ"ש הרא"ש וכיון שהוא מתכוין להעביר גם מלא צואר הב' על הראשונה א"כ לא הוה כתופס הסכין במזיד ונימא שמא במלא צוואר א' שהעביר נשחטה הראשונה והוא לא ראה ולא ידע ונכשיר מספק קמ"ל דלפי הטעם שכתבו דע"כ נדרסה גם השניה אם כן ליכא ספק כי אם ודאי וליכא לאכשורי שמא במלא צוואר א' נשחטה הא' קודם שהגיע אל השניה. ומיהו יש לעיין אי הסכין חד וחריף וראה כשהעביר מלא צוואר לתוך הראשונה נשחטו רובן ואח"כ בהעביר מלא צוואר לשניה ודעתו היה להפסיק שם דהוה כתופס הסכין בידו דלא מהני חריפות הסכין כמ"ש התב"ש בסימן זה ובסי' ח' דכל שתפס הסכין אפילו ברי לי לא מהני א"כ נימא דגם הראשונה פסולה מדרבנן מטעם דרסה במיעוט בתרא או נאמר דלאו ודאי הוה כ"א ספק כמ"ש בש"ע יש לחוש ולאסור שתיהן וכיון דלאו ודאי אלא ספיקא א"כ במיעוט בתרא דלא הוה אלא מנהגא אין לאסור מספיקא כמו בספק שהה במיעוט בתרא כמ"ש לעיל וכמ"ש הכה"ג בהגהות הטור בסי' א' דידע דלא גמיר אין צריך לעמוד עליו מתחלתו ועד סופו רק עד רובו וכבר התבאר זה לעיל ולקמן יבואר עוד:

והנה נאמר דדין זה במחלוקת שנוי' התב"ש והפר"ח. להפר"ח אם שחט במלא צוואר א' והסכין חד וחריף ואמר ברי לי אפ"ה פסולה מדרבנן משום לא פלוג א"כ הראשונה כשירה אף מדרבנן כיון דהשניה נמי נשחטה כהוגן בסכין חד וחריף כמו הראשונה במלא צוואר א' אלא דהשניה לא היה לה כ"א מלא צוואר אחד כיון דהפסיק בחצי הסכין ולא היה דעתו להעביר הסכין יותר א"כ הראשונה כשירה דמה אמרת דע"כ נדרסה דגם השניה נדרסה דז"א דגם השניה לא נדרסה אלא דאסורה מדרבנן משום לא פלוג דגזרינן אטו באין הסכין חריף וישחוט במלא צוואר אחד בהולכה לחוד או בהבאה לחוד א"כ מה"ת ליפסול הראשונה משא"כ להתב"ש בסי' ח' דכל שאין בסכין כ"א מלא צוואר א' לא מהני ברי לי ואף מה"ת אסור דאינו סומך על חריפותו של סכין ודורס אם כן ה"ה הראשונה כיון דבפעם אחד העביר על שניהם יחד והשניה נדרסה ה"ה הראשונה במיעוט בתרא והוה פסולה או ד"ת או מדרבנן עכ"פ כדבעינן למימר לקמן בעזה"י. ומ"ש הש"ך דלא כב"ח שחילק בין התחיל בקצה הסכין דאחת כשירה ובין הניח מלא ב' צווארים וה"ה אם הניח מלא צוואר א' וכבר כתבנו מה שיש לעיין בהאי דינא. עוד כתב דאם התחיל בקצה והעביר מלא צוואר לצד חיצוני דחיצונית דעל הראשונה עבר הסכין מכל וכל ועל השנייה עבר מלא צוואר א' ומלא צוואר הב' נשאר בתוך השנייה שתיהן כשירות לכ"ע זה ג"כ לפי הבחינה הב' שכתבנו בט"ז אות א' כשר והתב"ש כתב שאין דעת הב"י כן אלא שהעביר הסכין גם מעל השניה מכל וכל זה כפי הבחינה א' שכתבנו בט"ז. וחולק על הב"ח שאוסר כה"ג יע"ש:

**והמנהג.**הש"ך הביא הרבה פוסקים להתיר. והנה מ"ש משנה י"ט הוא דשוחט מעודף בדלא אהדר פסול ומאי איריא מעורף אפילו מצואר כה"ג פסול ומ"ש מהר"מ פ"ב מה"ש ה"ט הוא מ"ש שם דהא דבעינן הוליך והביא או כמלא ב' צווארים בהתיז המפרקת ג"כ הא בסימנים א"צ כ"א כ"ש אלמא דלא מיפסל בחתיכת המפרקת וכן מוכח מרמב"ן שקאי בשיטה זו דלא בעינן מוליך ומביא כ"א בחתך המפרקת ומ"ש שכן מוכח מטור והמחבר ס"ס כ"א אולי ט"ס הוא וצ"ל ס"ס כ' השוחט מעודף פסול בדלא אהדר ש"מ מצוואר כשירה כה"ג. והנה ממשנה אין ראיה די"ל הטעם משום דם ומש"ה אמר מעורף פסולה והוה נבילה אמנם מר"מ ז"ל יש ראיה דכתב הוליך והביא והתיז הראש כשר. וכ"ז יש לומר דמיירי בלא מתכוין הא במתכוין פסול. ומה שלא הגיה רמ"א בס"ס כ' דסמך על כאן. ולענין דינא העלה הש"ך להקל בה"מ וכן הוא דעת הפר"ח:

כתב הכה"ג בהגהות ב"י אות כ' שמחה בשוחט שהיה שוחט בישיבה יע"ש. ועיין תב"ש בה"מ התיר בהניח אצבעו על הסכין. ונ"ל ה"ה בישיבה אין להחמיר דיעבד בה"מ ואף בלא ה"מ יש לצדד אם יודע שלא דרס:

**בין.**וכתב הש"ך וכ"ש הכניס תחת ב' הסימנים או חתך התחתון ממטה למעלה והעליון כהלכתו. מ"ש דכ"ש דהא שחט שניהן בחלדה וכן דין השני הוה כ"ש דהיה הסכין מכוסה בב' הסימנים וא"י מה מלמדנו דפשיטא דהכין הוא. ודע דלשון הטור והמחבר הוה זו ואצ"ל זו דאם כששחט התחתון מלמעלה למטה הוה חלדה כ"ש כששחט העליון ממטה למעלה אלא דבין בין אין קפידא עיין פרישה. ועי' כה"ג בהגהות הטור אות ט"ו לפי מ"ש התוס' חולין למ"ד ב' ד"ה החליד דמתני' רבותא אשמעינן אף דסימן א' נשחט בהכשר אפ"ה כל שהחליד הוה חלדה או אורחא דמלתא נקיט מתורצים דברי הטור. ולא הבינותי דהטור אומר או שהחליד ממטה למעלה והרי העליון עדיין לא נשחט כלום ואדרבה הטור לא ס"ל תי' א' של תוס' דאל"כ אמאי השמיט הך רבותא דאפילו נשחט א' בהכשר אלא אורחא דמלתא נקט ואולי זה כוונת הש"ך במ"ש וכ"ש אם תחת שניהם וחתכן ממטה למעלה או תחתון מלמטה למעלה והעליון כהלכתו ר"ל דין המשנה שמקודם חתך עליון כהלכתו ואח"כ השני ממטה למעלה אף שכבר נשחט הא' בהכשר וכ"ש קאי אתחלת דין דהיינו שחתך שניהם ממטה למעלה ומזה נמשך לדין שני דה"ה עליון מקודם כהלכתו והב' ממטה למעלה:

**שחיטתו פסולה.**מספק ולא ודאי דבעיות ולא איפשטא נינהו ש"ך. וכבר כתבנו דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ולא אוקמינן אחזקה אלא בספק המקרה ולא בספיקא דדינא ובעיא דלא איפשיטא ובדין מטלית הכרוך על צווארה דהיינו שמסובב הרבה פעמים פסול כן העלו האחרונים ודיוקא דסיפא דוקא פרוס הא כל מה שמסובב וא"א ליטול בפ"א הוה חלדה מספק ואסור:

**וכן.**עש"ך וז"ל המרדכי הביאו הב"י (וד"מ) תחת צמר מסובך מהו וצריך ליזהר בצמר דכבשים ולכך נהגו העם למלוג הצואר בעופות שלא יחלידו תחת הנוצות אף שיש צער ב"ח וכתב הל"ח דה"ט אף דצער ב"ח דאורייתא מ"מ לצורך אכילה התירה התורה וכתב הכה"ג בהגהות הב"י אות כ"ה דהמרדכי התחיל בצמר וסיים בנוצה ותי' דה"פ בצמר יש ליזהר שא"א למרוט שלא ינקבו הסימנים ובנוצה יש תקנה למרוט ורמ"א כתב דברים מהופכים דכאן כתב לתלוש הצמר ובסימן כ"ג כתב שלא יתלוש הנוצה ואם סובר דלהמרדכי בצמר נמי יתלוש מ"מ למה כתב שם דלא יתלוש הנוצה והש"ך נזהר מזה וכתב דמיניה משמע שאם א"א לשחוט בלא זה ימרוט וצ"ע עכ"ל ולא הבינותי דאדרבה תלישת צמר קל הוא דעור הבהמה קשה ובנוצה יש לחוש דעור העוף רך הוא. והש"ך נתכוין למה שאכתוב דרמ"א כתב שיש ליזהר בצמר המסובך משמע דמשום איבעיא צמר מסובך מהו והמרדכי החמיר אף בנוצה דאין מסובך אפ"ה אסור ול"ד למטלית פרוס דהוא לפי שעה משא"כ נוצה קבועין בגוף הוה חלדה אם הסכין מכוסה תחת הנוצה וז"ש המרדכי דאף בעופות נהגו למלוג וז"ש הש"ך דהר"ב סמך אמ"ש שם דלא ימרוט אם אפשר לשחוט כך. ממילא משמע שאם א"א לשחוט כך אסור אף בנוצה. ולענין דינא אם החליד תחת הנוצ' אם יש לפסול דיעבד או דווקא לכתחלה ודוקא צמר מסובך פסול דיעבד הנה התב"ש אות י"נ סובר דאף נוצה אסור דיעבד וצמר מסובך לאו דווקא ולשון רמ"א שכתב צמר מסובך ובמרדכי לא נזכר מסובך. וכפי הנראה דאסור דיעבד מדמתיר למרוט הנוצה בא"א לשחוט בלא זה ואי נוצה לא הוה אלא כמטלית ולחוש לכתחלה לחומרת הר"מ ז"ל והא צער ב"ח דאורייתא ואיך התירו לעבור אדאורייתא משום חומרא בעלמא אלא ש"מ דיעבד אסור ויש לומר כיון שא"א מתכווין לכך שרי וצ"ע:

**ויש לחוש.**עש"ך דלכתחלה יש ליזהר הא כנגד מקום השחיטה אף דיעבד פסולה אף ששאר הסכין מגולה והראה מקום ליש"ש פ"ק סימן מ"ב ושם נאמר דאם השוחט מכוין לכך דהיינו לעשות נקב קטן בעור אף דיעבד יש לפסול יע"ש והיינו מטעם קנסא כיון שהזיד במתכוין:

אם החליד כל הני הוה ספק נבילה דהוה בעיא דלא איפשטאש"ך. והמחבר לא דקדק בדוכתי טובא וכתב פסולה אף דלא הוה רק ספק ועיין תב"ש אות י"א כתב דבבא הג' קמ"ל דלא הוה אלא ספק וכבר תמהתי בט"ז אות ו' דבש"ע אין זכר כלום אי הוה ודאי או ספק כמבואר:

**ושחטו.**עש"ך שהשיג על הב"ח במה שרצה לומר דמיירי בחתך העור דזה צ"ל לפי' הא' של ר"ת ולא לפי' הב'. ואמת שגם לפי' הא' של ר"ת כתבו התוס' והרא"ש דמיבעיא אפילו לרב יהודה דמכשיר תחת העור דלמא האי חשיב טפי חללה א"כ אף לפי' הא' א"צ לומר דחתך העור ומיהו בש"ע לא הביא כלל פי' א' דר"ת ולקמן יבואר זה על נכון בעז"ה:

וכן דוקא בהמה ולא עוףש"ך. והיינו להמחבר אבל לדידן ודאי אף בעוף פסול שהייה דרסה חלדה במיעוט בתרא ואף להמחבר אין לעשות כן לכתחלה דבעינן שישחוט ב' הסימנים ומה שהראה מקום לסי' כ"ג אות ט' לא מצאתיו שם ואולי באות י' שם פי' בעיא דהר"ר אושעיא:

**וכן הש"ך האריך.**ומסיק כמו שהייה אין פוסל במיעוט קמא דקנה ה"ה דרסה חלדה אין פוסל ודוקא הגרמה דלא הוה מקום שחיטה הא אלו אין פוסל והביא כמה ראיות. ומ"ש שכן משמע מתוס' ד"ה החליד לא מצאתיו ואולי מדפי' ר"ת במיעוט סימנים לפי' ב' כו' ולא פי' בקנה מיבעיא ליה כפשוטו ומיהו י"ל במיעוט סימנים משמע ליה דבין קנה וושט מיבעיא ליה. וראוי שתדע דנהי דלדידיה אין חלדה פוסל במיעוט קמא דקנה אם תפס הקנה לבדו זה אף לדידן כשר ומ"מ דוקא בתחלת השחיטה הא שחט הוושט בבהמה ואח"כ החליד במיעוט קמא דקנה דעת הריב"ש סי' קפ"ז דהוה ודאי נבילה ואנו כתבנו דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ולקמן יבואר:

וראיתי להתב"ש אות י"ב ובסי' כ"ג אות ט' האריך בזה וכתב דב"י גופא הביא בשם שחיטות אשכנזיות אפילו מאן דמכשר שהייה במיעוט קמא דקנה אפ"ה פוסל דרסה וה"ה חלדה. ושהייה במיעוט קמא דקנה בה"ג אוסר ושהייה במיעוט בתרא דעתו דיש בו חשש איסור תורה והנה אם היינו אומרים דבמיעוט בתרא הוה דרבנן כמ"ש הרשב"א בתה"א ולזה הסכימו רוב המפרשים ובמיעוט קמא דקנה נמי מדרבנן יש לתרץ הא דתוספתא שחט חצי גרגרת דמ"ה מיירי כמו שתירץ יש"ש תוספתא דמכשיר שהייה במיעוט בתרא דמ"ה קאמר. ולענין דינא יש לצדד בה"מ אם תפס הקנה לבדו והחליד ודרס במיעוט קמא להכשיר ועיין כה"ג בהגהות הטור אות ל"א הביא בשם מהר"ר יהושע דלא גמיר א"צ לעמוד עליו מתחלתו ועד סופו כ"א עד רוב שנים דהוה ס"ס עכ"ל ור"ל דשמא יפה שחט ושמא במיעוט בתרא אין פוסל דהוה בעיא דלא איפשטא ויש להתיישב בזה דהוה ס"ס במקום חזקה ומיהו י"ל דסובר בדעת הרשב"א דבעיא הוה רק מדרבנן לא מ"ה ולכך נהי דפסקינן לחומרא דלא אמרי' ספק דרבנן להקל היכא דאיכא הזקה מ"מ בס"ס ודאי בדרבנן מקילין אף דאיכא חזקה כמו שיתבאר בקונטריס הספיקות וכ"ש בעיא דלא איפשטא דלא שייך לומר אוקמיה אחזקה ✍ומיהו למ"ש הט"ז סי' ט"ז אות י"ג דגדול דלא גמיר רוב מעשיו מקולקלים ול"ד לסי' א' בנטל קבלה ושכח דלאו רוב מעשיו מקולקלים א"כ ליכא ס"ס דודאי קלקל במיעוט אחרון כשאין גדול עע"ג ולכך לענין דינא צ"ע בזה:

רוב ורוב טבעת לא סגי אם לא בטבעת הגדולהש"ך. והראה מקום לר"ס ל"ד ושם מבואר דופן הקנה עב במקום אחד וכתבנו לעיל סי' כ"ג בשם תב"ש דבעינן רוב עובי ורוב חללה:

**ויש.**עש"ך והוא דעת הריב"ש ורא"ש דאף בגרמה אין סוברים כרש"י ומ"מ שהייה דרסה חלדה פוסלים במיעוט בתרא. ומ"מ קשה למה כתב המחבר זה כאן לעיל בדיני דרסה חלדה היה לו לכתוב כן והטור שכתב כאן ה"ק אף מי שפוסל שם מודה כאן דכשר גם מה דמשמע מדברי המחבר דכאן אף לכתחלה אין לחוש לדבריו וזה תירוץ לקושיא א' מ"מ א"י אמאי לא יזהר לכתחלה בהגרמה במיעוט בתרא לחוש לרש"י ומיהו לדידן אף דיעבד פסול הגרים במיעוט בתרא:

**ושחט.**עש"ך והכלל בזה להמחבר דבעינן רובא בשחיטה וה"ה הגרים שליש ושחט שליש ופסק מלשחוט פסול והא דנקיט וחזר והגרים לרבות' אף דפסק כל הקנה מ"מ בעינן שיהא נפסק במקום שחיטת הרוב ובזה חמיר הגרמ' דאלו דרס והחליד בשליש א' דקנה והוסיף רוב בהכשר כשירה מידי דהוה חצי פגום ואלו בהגרים כיון דאין הרוב פסוק במקום שחיטה לאו כלום הוא. ומיהו הגרים שליש ושחט שליש ושהה והשלים השחיטה יראה דהוה נבילה דאורייתא כיון שרוב הקנה נפסק אף שלא במקום השחיטה הוה טריפה על כל פנים ואם כן תו הוה ליה נבילה שוב ראיתי שטריפה הוה כה"ג ולא נבילה ולקמן אבאר עוד בעזה"י:

הרי זו פסולה דהא יש רוב בהגרמהש"ך. ולאו דווקא אלא הטעם דליכא רוב חתוך במקום שחיטה כמו שכתוב באות הקודם והוא הדין לא הגרים שליש האחרון אלא הפסיק:

**ואם דרס.**הש"ך האריך בכאן ואבאר. הנה הכ"מ והר"ר יהודה בן שושאן הקשו ב' קושיות על הר"מ ז"ל בפ"ג מה"ש הי"ג הא' איך כתב החליד או דרס בשליש א' הר"ז פסולה ומשמע וודאי נבילה והא בחלדה וודאי ליתא דהא כתב שם בהלכה יו"ד דהחליד במיעוט סימנים הוה ספק. וכפי הנראה דה"ה דרסה דמ"ש. וקושיא ב' מה ענין דרסה וחלדה לכותבו אצל דיני דהגרמה. אמנם הריב"ש הקשה קושיא שלישית וזה דאפילו אם נאמר דמה שכתב הר"מ הר"ז פסולה היינו ספק מ"מ איך כתב בשליש א' הוה ספק והא ע"כ בקנה מיידי מדמפליג בין הגרים לדרס והחליד דבוושט כ"ש מוושט הוה וודאי כמ"ש המחבר סי"ד ובקנה כשירה נמי הוה אם דרס והחליד שליש א'. והנה הר"י בן שושאן והב"מ נתכוונו לדבר אחד (זה לפי הבנת הש"ך) ותרצו ב' קושיות שלהם דה"ק בהגרמה יש חילוק בין הגרים ושחט והגרים דפסולה ובין שחט והגרים ושחט ובדרסה וחלדה אינו כן בין בשליש א' ר"ל שדרס והחליד בשליש א' וסמך על מ"ש בהגרמה דהיינו דרס ושחט ודרס ובין בשליש האמצעי ולא מבעיא בשליש א' דזהו בהגרמה נמי פסולה אלא אפילו באמצעי דזהו בהגרמה כשירה דהוה שלא במקום שחיטה משא"כ כשדרס במקום שחיטה הוה וודאי ולא ספק ולכן העתיק המחבר כאן בשליש א' ואמצעי בלא ה"א ובר"מ כתוב בה"א בין בשליש הא' ובין בשליש האמצעי. ומ"ש הש"ך דכל דבריהם דחוקים ביאר בנו של הש"ך בנה"ך דלפי דבריהם מיירי בוושט ולא בקנה והר"מ סתמא אמר ואם דרס כו' דאי בקנה אמאי בהחליד ושחט והחליד פסולה מידי דהוה אחצי פגום והוסיף כ"ש דכשירה ובמיעוט בתרא אין פוסל להר"מ דלא כרש"י יע"ש בנה"ך. ולפי דבריו לא תרצו הכ"מ והרי"ן שושאן כ"א לב' קושיות שלהם ולא לקושיא השלישית של הריב"ש ואמת שהם לא הקשו ב"א ב' קושיות. אלא שאני תמה אם מ"ש אם דרס או החליד בוושט קאי למה להו כל הטורח הזה לומר דיש חילוק בין החליד ודרס להגרמה והא בוושט כל שהגרים כ"ש הוה ודאי נבילה ואיך אמר הכ"מ דיש לחלק בהגרים ובין החליד לוושט ואחרי העיון אין שום חילוק בין החליד להגרים בוושט ואם נאמר דמה שכתב הר"מ ז"ל בין בשליש הא' קאי לוושט ובשליש אמצעי קאי בין לקנה ולוושט זהו קשה יותר מן הראשונות. ועוד דמ"מ איך כתב בין בשליש הא' דמה"ת להכשיר בוושט. ואם נאמר כיון שדרס ושחט ודרס כיון דרוב בדרסה הוה מיפסל אף בקנה הוה א"ש אלא דא"י אמאי דהא טעמא קאמר דלא יהא אלא חצי קנה פגום והוסיף כ"ש דכשר וה"נ כן הוא אמנם כן מ"ש הש"ך שהכ"מ והרי"ן שושאן לד"א נתכוונו אף שלכאורה יראה כן אמנם המעיין שם בפ"ג מה"ש לאחר שהעתיק דברי הרי"ן שושאן כתב הכ"מ ואחר כל הדברים האלה אומר אני מה שפרשתי תחלה הוא הנכון ואם שניהם לד"א כיוונו למה כתב כן אמנם המעיין יראה שיש שינוי בין הכ"מ ובין הרי"ן שושאן כמו שאומר דהנה הכ"מ כתב בביאור דאין חילוק בין דרסה לחלדה ושניהם בין דרס והחליד שליש ושחט שליש ודרס והחליד שליש פסול ובין שחט ודרס והחליד בשליש האמצעי דבהגרמה כה"ג כשר כיון דלא במקום שחיטה הוא ובהחליד ודרס פסולה דהוה דרך שחיטה ובמקום שחיטה. אמנם הרי"ן שושאן לא כתב כי אם אחלדה דהחליד שליש ראשון ושחט והחליד פסולה ואלו בדרס אף שלא דרס כ"א שליש א' בוושט ושחט ב' שלישים בהכשר הוה ודאי נבילה וטעמא דחלדה הוה שחיטה מעליא אלא דהלמ"מ דבעינן שלא בחלדה א"כ מבעיא שפיר אי גמירי דווקא ברוב הסימן פוסל א"ד אף במיעוט פוסל משא"כ דרסה מקרא מפורש הוא ושחט ומשך כמ"ש הרשב"א בתה"א דרסה מפורש בקרא אף דכתיב בקדשים ילפינן נמי חולין דגילוי מילתא הוא א"כ כל שדרס לאו שחיטה הוה אלא חולק וניקב משהו מוושט במקום שחיטה הוה ודאי נבילה ואל תתמה ע"ז שהרי בשהייה כתב הר"מ שם דשהה במיעוט מוושט הוה וודאי נבילה א"כ צריך לחלק בין שהייה לחלדה ה"ה דרסה וזה דמבעיא ליה החליד במיעוט סימנים הא דרסה לא מבעיא ליה וכאמור וזה שכתב הרי"ן שושאן מפני שלא נשווה חילוקי חלדה עם חילוקי הגרמה אמר כן כי בהגרמה שחט והגרים ושחט כשירה ואלו בהחליד ודרס ושחט והחליד או דרס ושחט פסולה והנה בהחליד נקט שליש אמצעי והדר נקיט דרס ושחט דהיינו שליש הא' ושחט ב' שלישים יפה פסולה. ואף שיש לפרש דבמה דסיים פתח מ"מ הנכון כמ"ש דא"כ הו"ל להקדים שליש ראשון לשליש אמצעי. ומש"ה כתב הכ"מ מ"ש הוא הנכון דאילו לר"י בן שושאן צריך לחלק שמ"ש בדרס הוא בשליש אחד בוושט לבד. ובהחליד היינו החליד ושחט והחליד ולהכ"מ דרסה וחלדה שווין המה וגם דרסה הוה ספק לא וודאי כמו שנתבאר:

עוד אני חוזר אל מ"ש בנו של הש"ך דלהכ"מ ור"י בן שושאן הר"מ ז"ל איירי בוושט אכתי מה הועיל כיון דתחליד במיעוט סימנים לא הוה כ"א ספק דשמא לא גמירי חלדה כ"א ברוב א"כ מה איכפת לן אם החליד עוד במיעוט בתרא אם תאמר דמיעוט קמא לא הוה ודאי נבילה א"כ כששחט הרוב נטהרה מידי נבילה ואיך יזיק לה שליש אחרון בשלמא בהגרמה הטעם דבמקום שחיטה לא הוה רובא בשחיטה משא"כ בהחליד ודרס כיון דבמיעוט קמא לא הוה נבילה מה יזיק אם ידרוס או יחליד אח"כ וע"כ צריך לומר דיש חילוק כיון דרובא בחלדה הוה א"כ ה"ה בקנה ע"כ לא מכשיר אלא בחצי פגום אבל רובא בחלדה ודרסה אין חילוק בין קנה לוושט ואף בקנה דרס ושחט ודרס פסולה ויש ליישב וצ"ע בזה:

אמנם הש"ך פי' דברי הר"מ ז"ל בין בוושט בין בקנה ומש"ה כתב הר"מ ואם דרס או החליד בין בשליש הא' בה"א הידיעה שמוזכר מקודם ור"ל שמה שאמרנו שאם שחט והגרים ושחט כשירה ואם דרס בשליש הא' והגרים ושחט או בשליש האמצעי דהיינו הגרים ודרס ושחט פסולה וודאי ל"ת בקנה כשר דהגרים כמאן דליתא דמי ואם כן הוה הב' שלישים במקום שחיטה ושליש א' בדרסה ובקנה כשר שליש א' בדרסה במיעוט קמא דקנה וכן בוושט ה"א דהוה כמיעוט קמא דוושט דלא הוה כ"א ספק קמ"ל דהוה ודאי פסולה זהו תוכן דבריו. ואמנם ראוי שתדע שכל זה הוא שהגרים והלך באלכסון למקום שחיטה הא הגרים מתחלה והניח זה המקום ואח"כ התחיל מחדש במקום שחיטה והחליד שליש א' ושחט שליש ב' בקנה והניח כשר דמידי דהוה אחצי פגום דמה שחותך למעלה בהגרמה אין עניינו לכאן כלל. ואף לדידן יש נפקותא בכל אלה:

סוף דבר הכל נשמע בקנה בעוף דדי בסימן א' שהייה במיעוט קמא וה"ה נמי בכל ה' חלקי הלכות שחיטה אין פוסל דיעבד בקנה מידי דהוה אחצי פגום וממ"נ פחות מרוב אין פוסל ובמשהו טפי הוה רוב ומיהו מרוב ואילך פוסל מספק בעיא דלא איפשטא וכפי הנראה דלית ביה דררא דאורייתא וכמ"ש הרשב"א בתה"א והיש"ש דמבעיא רק בדרבנן. ובוושט בעוף כל ה' ה"ש פוסלין בו בתחלתו במיעוט קמא רק מספק ולא ודאי דלר"ת שהה במיעוט סימנים היינו מיעוט קמא דוושט ויש בו דררא דאורייתא. אמנם יש חילוק ביניהם דשהה כפי הנראה משמעות כולם הוה ודאי ולא ספק זולת ר"ת פי' דהוה ספק ולכך לענין או"ב אסור לשחוט אחריו ולענין כיסוי מכסה בלא ברכה אמנם אם נתערב אח"כ לעשות ס"ס מהא וודאי לא דכ"ע סוברים דהוה ודאי וכן פסק הר"מ ז"ל בפ"ג מה"ש ה"ו דרסה וחלדה נכנסין בגדר הספק. הגרמה במיעוט קמא דוושט לא הוה כ"א טריפה ולא נבילה עיין סיל"ג דתורבץ הוושט לא הוי כ"א טריפה ולא נבילה. ובבהמה הדין כך הוא שחט הוושט ואח"כ שהה במיעוט קמא דקנה הוה וודאי נבילה דרס והחליד במיעוט קמא דקנה הוה עכ"פ ספק ולריב"ש בסי' קפ"ז הוה ודאי כיון דפסק באמצע שחיטה אין לו לדרוס וכבר התבאר זה בט"ז באורך ע"ש. וה"ה הגרים. ומיהו בקנה בעוף דרס ושחט ודרס מדרבנן אסור לדידן מטעם דרסה במיעוט בתרא ואם יש בה דררא דאורייתא זה ספק הוה וכבר התבאר:

**וכן בקנה.**לצד מטה דנקיבתו במשהו. ש"ך. והיינו טריפה הוה ולא נבילה זה הכלל כל שלא במקום שחיטה הוה טריפה ולא נבילה:

**הר"ז כו'.**עיין ש"ך ולא מלשון פסולה שכתב המחבר דייק ליה דהא המחבר אינו מקפיד לומר על ספק וודאי פסולה כמו בכל הני בעיות דלעיל אלא מדכתב מפני שנקיבת מקומות האלו במשהו יראה דהוה ודאי ולאו נבילה דלשון פסולה לא משמע נבילה אלא טריפה הוה ואף להמחבר שכתב בסי' ל"ג תורבץ הוה נבילה מ"מ הא כייל נמי קנה למטה מכנפי ריאה ושם לא הוה כ"א טריפה אלא לאו דוקא נקיט פסולה:

ודע דהמחבר דכתב דכל אלו החלוקים בקנה ולא בוושט לכאורה קאי אסי"ג אב' חלוקים שבקנה כשר בוושט טריפה אמנם המעיין ברא"ש פא"ט אהא דהי ניהו תורבץ וביש"ש פא"ט סי' וי"ו והכנה"ג בהגהות הטור אות ל"ג הביאו דבבהמה אם שחט הוושט תחילה והגרים בשליש האחרון ממנו פסולה וכן הביאו הב"ח והנה הטעם הוא אף דכבר נשחט רוב הוושט וכבישרא בדיקולא דמיא ואם ניקב כנגד מה ששחט כבר כשירה לאחר הרוב כמבואר בסי' כ"ו מ"מ זה דוקא במקום שחיטה הא בתורבץ שאין מקום שחיטה עדיין יש בו חיות וה"ה אם שחט הקנה תחלה ולאחר הרוב הגרים למטה מכנפי ריאה דיש טריפה לחצי חיות ומש"ה הוה טריפה ומיהו לאו וודאי הוה כמו שיתבאר בסי' כ"ו דטריפה לחצי חיות לאו וודאי אלא ספק ולפ"ז קאי אסי"ב נמי ששם כתב דאם הגרים בקנה לאחר ששחט הרוב דאין פוסל בו כתב דבוושט אינו כן. ואין לומר דהרא"ש פוסל מטעם מיעוט בתרא דהא מכשיר בהגרמה במיעוט בתרא. ואין לומר דסובר כריב"ש סי' קפ"ז דבתוך השחיטה אם שחט רוב סימן א' בבהמה ואח"כ דרס והחליד מיעוט בתרא דקמא הוה ספק דבעוד שהוא זקוק לשחיטה אין לעשות שחיטה פסולה כמ"ש לעיל בט"ז אות ו' באורך וא"כ ה"ה הגרמה אפשר דשם שחיטה פסולה עליה וכן מוכח קצת מהמחבר סי"ב דכתב בקנה לאחר הרוב וה"ה בבהמה לאחר רוב ב' ואמאי לא השמיעני רבותא טפי דבבהמה לאחר שחיטת רוב הקנה אין פוסל בו במיעוט בתרא הגרמה אלא וודאי דוקא בעוף מיירי מקודם ואח"כ אמר בבהמה לא משכחת ליה אלא אחר רוב ב'. אלא דמלשון הרא"ש וודאי לא משמע כן שהרי כתב דמש"ה אמר הי ניהו תורבץ הוושט דאם הגרים לאחר ששחט רוב הוושט בבהמה משמע דווקא וושט דניקב התורבץ במשהו הוא. וא"כ שמעינן מכאן דאם תורבץ או קנה בכנפי ריאה לאחר רוב א' ניקב הוה טריפה ואני רואה מכאן ראיה מוכרחת למ"ש התב"ש בסי' כ"ו אות ג' ובשמ"ח ס"ב דאם שחט רוב מוושט ואח"כ ניקב שלא במקום שחיטה מתורבץ דטריפה והביא כמה ראיות ע"ז ולמה לא הביא מדברי הרא"ש פא"ט ויש"ש שם סי' ו' דמבואר כן שכתבו דאם שחט הוושט תחלה ואח"כ לאחר ששחט רובו הגרים בתורבץ כו' משמע דווקא וושט והטעם דנקיבתו במשהו ולא בקנה כה"ג דלא שייך ביה הגרמה ואפשר אף הריב"ש מודה כה"ג דאם שחט הקנה תחלה ולאחר רוב הגרים למעלה דלאו שחיטה פסולה כלל אלא הוה כחותך בידה וברגלה ול"ד לדרס והחליד במיעוט בתרא דקמא וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה וצ"ע ✍ועי' בדרישה שמכשיר דינים דריב"ש ואנן קיי"ל לאיסור והנ"מ בכל אלה הוא אי הוה וודאי דאורייתא או דרבנן וכפי הנראה לדידן דמחמירין בהגרים במיעוט בתרא הוא מחמת מנהג בעלמא לא מטעם דפסקינן כרש"י כרבנן טרופאי ונ"מ לענין תערובת וס"ס וכבר התבאר:

**מהלחי ומהבשר.**הא נשמטו מהעצם לחוד סבירא ליה דלא הוה עיקור וכשירה. ש"ך ועיין מ"ש בט"ז מזה:

**ונשמט,**עש"ך ור"ל דלבה"ג עיקור אין טריפה ועוף הכשירו בסימן א' אפ"ה הלמ"מ דבעינן שיהיו ב' הסימנים קיימין בשעת שחיטה. ודע דודאי טריפה הוה אף בעוף דכן מוכח מברייתא שחט הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה וזה בעוף וכ"ת בבהמה וכדעת רש"י דעיקור לאו נבילה אלא טריפה ואין טריפה לחצי חיות ומש"ה נשחט הוושט ואח"כ נשחט הגרגרת אין טריפה לחצי חיות אם כן עכ"פ מוכח דעיקור טריפה הוה ואי כבה"ג ע"כ מוכח דבעוף מיירי ומוכח דינו של הרשב"א:

**ואנו.**עש"ך ויראה לפרש כוונתו דתרתי קשיא ליה חדא עיקור במיעוט קמא היכי משכחת ליה דאם נעקרו במיעוט קמא הרי שוחט כל השחיטה בסימנים עקורים ובשלמא מיעוט בתרא משכחת שפיר וכ"ת דהר"ב אעיקור דסכין פגומה קאי הא לא הזכיר המחבר זה כאן כ"א בסימן ח"י שהגי' הר"ב עליו זה. ועוד מהו הלשון כ"ל עיקור לכן פי' דה"ק דוודאי מדינא אף בשעת שחיטה בעינן שנשמט רובו מלחי וכדמוכח מדברי הר"ן הביאו הט"ז ג"כ ואין חולק עליו בזה אלא מצד המנהג אנו מטריפין אם אירע בשעת שחיטה דלא כט"ז שהתיר אפילו בשעת שחיטה אם נעקר כ"ש. ומיהו קודם שחיטה מוקמינן אדיניה להמחבר כל שנשמט עם הבשר אפילו כולו שרי ולטור בעינן שיהא המיעוט קיים וז"ש רמ"א ואנו נוהגין להטריף כל עיקר ר"ל כל שהיה בשעת שחיטה ואפילו במיעוט קמא דקנה שנשמט כ"ש דעדיין לא התחילה השחיטה כלל מידי דהוה אחצי קנה פגום אפ"ה משום חשש שמא נגע בוושט והוה בשעת שחיטה תו מחמירין מצד המנהג ויש לפרש עוד דאף אם תפס הקנה לבדו אפ"ה כיון שאירע בשעת שחיטה מטריפין מצד המנהג ומ"ש הש"ך שמא ניקב הוושט יורה כמ"ש מעיקרא והט"ז יפרש שמ"ש הר"ב כל עיקור במיעוט קמא קאי אסכין פגומה:

ודע דהטור הביא עיקור סימנין מהלחי ועיקור דסכין פגומה. והנה מהלחי הוא הלמ"מ וסכין פגומה כתב הדרישה בשם הגהות מהר"י וויי"ל דנפיק מקרא ושחט ולא ועקר שהפגם קורע הביאו הכה"ג ג"כ בהגהות הטור אות ל"ה. והנה פגם בחוד הסכין הוה נבילה ובצדדין אף דמקרא לא מוכח דשוחט בחוד שפיר מ"מ ניקב הסימנים קודם הרוב הוה נמי נבילה כיון דבמקום שחיטה הוה וכאמור. ובעוף אם תפס הקנה לבדו לדעת הש"ך בסי' ק"א ודוכתי טובא דמשמע מדבריו דלא חיישינן לנקיבת הוושט והסכים עמו הפר"ח זולת התב"ש שהחמיר יע"ש א"כ בשחט בסכין פגום בצדדין בעוף ותפס הקנה לבדו אם נאמר דרוב יותר כחוט השערה די בשחיטה וכמשמעות המחבר ושאר פוסקים לעיל א"כ כשר ממ"נ קודם הרוב הוה חצי קנה פגום ובמשהו יותר תו אין חשש. והתב"ש בסי' ח' השיג על פר"ח בסכין מלובנת ואוסר בתפס הקנה לבדו בעוף דצדדין שורפין גם למטה וזה לא שייך כאן בסכין פגומה מצדדין ועיין בסי' כ"ו בש"ך אות א' שכתב ניקב הוושט לאחר ששחט הרוב כשר ואף דאנו אוסרים כל ה' ה"ש אף במיעוט בתרא היינו במיעוט השלם לא במה שכבר שחט יע"ש ויש נ"מ בין התירוצים לתירוץ זה ה"ה בסכין פגום מצדדין בתפס הקנה כשירה ולתי' ב' שכתב שם כיון דלא נעשה דרך שחיטה א"כ כה"ג אסור ויש לצדד בה"מ כיון דעיקור במיעוט בתרא רוב מכשירין ומצד המנהג אוסרין א"כ כל שעוקר בסכין מה ששחט כבר יש לסמוך אתי' א' שם בש"ך בה"מ. ויש עוד נ"מ בין התירוצים שכתב שם הש"ך אם דרס והחליד באותו הרוב ששחט כבר לתי' א' כשר דדוקא במיעוט הנשאר דגזרינן אטו קודם רוב אבל במה ששחט כבר ליכא למגזר ולתי' הב' כל שעושה דרך שחיטה פסול אף במה ששחט כבר. וכל זה במקום שחיטה אבל ניקב שלא במקום שחיטה יבואר על נכון בסי' כ"ו בעזה"י:

ולעני החלב והביצים דעת הר"ב להכשיר והאחרונים אוסרים וכבר כתבנו מזה דעיקור הוה טריפה כשנעקר בכח כאן מעט כו':

עוד נראה לי דאם נשמט ממקום חיבורו בלהי כאן מעט כו' הוה מדולדל ועיקור ה"ה באמצע הקנה שלא במקום שחיטה כה"ג לא הוה נבילה מ"מ אם מדולדל הוא המיעוט אפשר דלא גרע ממקום חיבורו בלחי ולא מהני שחיטה והוה נבילה ולא טריפה ✍:

אלא שאין השחיטה מועלת בו שמחמת עיקור מתנדנדין הסימנים וא"א שתשחט בהכשר ר"ן בשם הרמב"ן ש"ך ולא ידענא למה העתיקן דהא הר"ן כתב כן בשם הרמב"ן דסובר עיקור הוה טריפה והלמ"מ שאם אירע כן בשעת שחיטת נבילה וקודם שחיטה הוה טריפה אף ששחט אח"כ וחולק אבה"ג בתרתי דלבה"ג קודם שחיטה לא הוה טריפה ואין השחיטה מועלת בסימנים עקורים אף שנעקרו קודם שחיטה ומ"ש הב"י וא"ב כו' ה"מ למימר דא"ב נמי הא וכמ"ש הכה"ג בהגהת הב"י אות מ"ה וא"כ לאיזה צורך העתיק דברי הר"ן בשם הרמב"ן דהם סותרים למ"ש המחבר וצ"ע:

**אבל.**עש"ך גם זה יורה קצת למאן דמטריף עיקור דלבה"ג לא שייך הדר ברי' כיון דלאו טריפה הוא אלא כיון דנדלדל א"א להשחט בהכשר:

**שחט א'.**בעוף מיירי וק"ל עכ"ל ש"ך וא"י מה מלמדנו פשיטא דהכין הוא. והנה להר"ן בשם הרמב"ן דקודם שחיטה טריפה הוה ולא נבילה ובשעת שחיטה הוה נבילה הא דאמרינן וא"י אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה לאו דוקא קודם אלא קודם גמר הרוב דאל"כ לא שייך פסולה אם לא שיפרש כרש"י דפסולה לאו דוקא ולא ספק בשחיטה לחוד דה"ה כל ספק השקול וכדעת רבינו יונה ז"ל ועיין בכור שור חולין יו"ד יע"ש. ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות מ"ה שהביא בשם דמש"א דהמעיין בחידושי הרמב"ן יראה דאינה טריפה וא"כ הנ"מ שכתב הב"י אינו. אלא הנ"מ הוא להר"ן א"צ לבדוק קודם שחיטה אם הסימנים עקורים דאין דרך להשמט אלא בשעת שחיטה מפני יראת השחיטה ולבה"ג צריך לבדוק קודם השחיטה אם אין הסימנים עקורים. ולא הבינותי דאמאי לא שייך הנ"מ דלבה"ג אף קודם שחיטה הוה נבילה ולהר"ן קודם שחיטה כשרים נמי הוה ולזה יש לומר שכיון למ"ש ספק קודם שחיטה זה היה מעשה כו' וע"כ בעוף מיירי וא"כ לבה"ג א"ש דהלמ"מ שיהיו שניהן שלימין משא"כ להר"ן בשעת שחיטה מה איכפת לן כיון שהשחוט לא נעקר מישתמיט שפיר איהו ובשלמא אי טריפה הוה שפיר מה שאין כן אי אמרינן כשירה ולז"א דהר"ן לאו דוקא וקודם שחיטה נמי נבילה אלא אורחא דמלתא נקיט מפני יראת השחיטה עוקרת הסימנים וכל זה צ"ע גם מ"ש להר"ן צריך לבדוק אחר השחיטה ולבה"ג קודם גם זה אינו להר"ן א"צ לבדוק כלל ולבה"ג אחר השחיטה ולא קודם ולא חיישינן לברכה לבטלה ולב"ת ולקמן ב"ה יבואר זה. ומ"מ לדינא אין חילוק ואף קודם שחיטה דוה נבילה:

**הר"ז פסולה.**פירוש ספק נבילה ש"ך. הנה דבריו לקוחים מהר"מ ז"ל פי"י מה"ש הט"ו ט"ז יע"ש וכבר דברנו מזה במקומות רבים גם כאן אדבר כמעט רגע. ידוע הוא דאזלינן בתר חזקה בין בספק המקרה בידי אדם או בידי שמים כמו נגע דאוקי אחזקה דעתה נחסר וזו בידי שמים ובידי אדם כמו נפלו לסטים ונפל הבית עליו כו' וכדומה הרי בין בידי אדם וב"ש אוקי אחזקה זולת ספיקא דדינא ובעיא דלא איפשטא דבשביל החזקה לא ישתנה הדין כמו שביארנו בזה במקומות רבים והנה בשמוט י"ל דאיכא רובא אלא דסמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא וכפי הנראה לא הוה ספק מ"ה כ"א דרבנן ומה"ט כתב דמ"א דהשוחט נאמן דלא הוה שמוט דמסייע ליה רובא וכדכתיבנא:

והנה בספק שהה ודרס נמי הוה ספק וכפי הנראה נמי מדרבנן דרוב אין שוהין ודורסין ומה"ט נותנין למומר לשחוט וכמ"ש הרשב"א ובשחיטת רוב סימנים כתב דבודק הוא קודם שיעור שהייה. אמנם בהא דלא בדק הסימנים קודם שיצא מידו אם שחוטים רוב דפלוגתא ה"א טריפה וה"א נבילה כתב הרשב"א בחדושיו דרוב שוחטין רוב אלא כיון דהוה רובא דתלי במעשה מש"ה הוה טריפה וי"א דהוה נבילה ויש לספק בדבריו אי מ"ה לא הוה רוב כיון דתלי במעשה ומ"ד טריפה דבחייה לא היתה מטמאה ומ"ד נבילה כיון דממילא היה מתה או ר"ל דמדרבנן לא הוה רוב ומ"ה הוי רוב ודי לנו שנא' דטריפה לא דמטמאה וזה יורה כמ"ש התוס' חולין ט' א' ד"ה אסורה דמה"ת מותר ולכך די דאסורה באכילה ומ"ד דמטמאה דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא דממילא מתה היא וע"כ מטמאין לה. ויש לראות כיון דטעמא דרובא דתליא במעשה א"כ בשהה ודרס בספיקן אמאי מחמירין וכ"ת סמוך מיעוטא לחזקה א"כ ה"ה בלא בדק והנראה דסובר בספק שהה הוה מדרבנן ובלא בדק הוה ד"ת דאי מדרבנן לא היו מחמירין לומר מטמאה ומש"ה הוצרך לומר דהוה רובא דתליא במעשה וכפי זה הצד יש להוכיח דרובא דתליא במעשה מ"ה לא הוה רוב וכבר דברנו מזה בספר גינת וורדים:

וראיתי להמי"ט בדף קל"ח אהא דהביאו הרי"ף והרא"ש פלוגתא דאי מטמאה אף דאין נ"מ מלתא אגב אורחא קמ"ל ולדידי יש לומר דנ"מ דמחולקין למ"ד טרפה הוה מדרבנן ודי שנחמיר באכילה ומ"ד נבלה הוה ד"ת או דרוב אין שוחטין רוב או דרובא דתליא במעשה לא הוה רוב מ"ה ונ"מ לכמה דברים בזה:

ולענין דינא בספק שהה ודרס י"ל דהוה ספיקא דאורייתא והטעם אף דרוב אין שוהין ודורסין מ"מ כיון דנולד לו ספק א"כ איתרע רובא ובשלמא מומר אמרינן מסתמא לא אירע לו. ובלא בדק בסימנים אי רובן שחוטים הוה וודאי כמו שיתבאר סי' כ"ה בספק נשמט קודם שחיטה הוה ספיקא דאורייתא חדא דיותר שכיח לשמוט מחיים והא דאמרינן כל ספק בשחיטה הוא אף דיש לתלות אחר כך כמו בזרק מידו וכדומה ועוד די"ל דאיכא חזקה דבהמה בחייה וחזקה דהשתא וכה"ג אפשר דאין רובא עדיף נגד ב' חזקות וכבר צידדנו בזה בס' גינת וורדים וכאן אין להאריך:

**ולא אמרינן מחמת זריקה נשמט.**הש"ך הראה מקום לסימן כ"ה אות ד' ועיינתי שם ולא מצאתי כלום דהתם כתב דאם זרק הקנה מידו יש לחוש דע"י זריקה נתרחב ולא וושט ואם נאמר דגם כאן נמי דווקא נשמט וושט הא קנה תולין דרך זריקה נשמט ונאמר אף לנשמט מלחי הוא כן וכבר היה לי ויכוח עם חכם אחד שאמר כן ואני אמרתי שזה א"א דכל ספק בשחיטה אף שיש לתלות לא תלינן וכהראיה שהביא מהרי"ק בשורש ל"ה ועתה ראיתי בגוף התשובה כתב שחט הוושט וזרק העוף מידו ונשמט הקנה יע"ש הרי אף בקנה לא תלינן. ואולי איפכא קאמר הש"ך דקשיא ליה למה להר"ב להגיה כאן ואפילו זרק ולא אמרינן דע"י זריקה נשמט הא כתב בסי' כ"ה דאפילו להקל לא אמרינן דע"י זריקה נתרחב החתך כ"ש כאן להחמיר ולזה כתב ששם בקנה חיישינן וכאן אפילו בקנה לא מהני והטעם כל ספק בשחיטה אפילו יש לתלות לא תלינן וכאמור ואף שיש לחלק בין באמצע ובין נשמט:

**הר"ז.**כיון דתפס בסימנים אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה והוה ספק נבלה ש"ך:

**שיביא כו'.**המהבר כתב דישחוט שניה (ויקרע) [ויעקר] רבותא הוא וכ"ש אם לא (קרע) [עקר] והש"ך כתב דיעשה בהיפך. ומ"ש כיון דשמוטה לאו טריפה הוה הוא לשון הרא"ש בפרק השוחט אחא דנמצא הסימן שמוט כתב דלמ"ד שמוטה לאו טריפה לא מהני הקפה באותו סימן עצמו ולמ"ד שמוטה טרפה הוה א"כ וודאי חתך של שחיטה שוה לחתוך שני ומהני הקפה באותו סימן עצמו ויש לראות אף למ"ד טרפה מ"מ עדיין חיות בו קודם שחיטה דהא כתב התב"ש סי' כ"ו דאין לרמות שלא במקום שחיטה למקום שחיטה והר"מ ז"ל נמי כתב גרגרת שנפסק במקום הראוי לשחיטה הוה נבלה הא שלא במקום שחיטה מהני לטהר מידי נבלה השחיטה א"כ וודאי לא ישוו החתיכות להדדי והנה נאמר שדבר זה מחלוקת בין הרא"ש והר"ן דלהרא"ש אין בו חיות כלל ושוב לא מהני שהיטה ולהר"ן דפוסק שלא בשעת שחיטה טרפה ומהני שחיטה אח"כ לטהר מידי נבלה וצ"ע. ומ"ש עוד הש"ך וכן משמע מתוספות פא"מ נ"א לא ידענא מה ראיה מהתם ומרא"ש פרק השוחט היה לו להביא ראיה יע"ש:

**וכן עיקר.**שאפילו נמצא טבעת על הארץ אסור ש"ך יע"ש ועיין בט"ז מזה: