ואם. הש"ך הראה מקום לסימן ס"ד ס"י ושם באות י"ג כתב דרש"י ור"מ מחולקין בענין חלב שעל היתר לרש"י כל בפנים לעוגל הוה חלב טהור ולהר"מ רק חוט מתוח הוה יתר ולא אינך וכבר כתבתי בט"ז דהמורה צריך ליזהר ועתב"ש. נמצא בין לענין ניקבה הקיבה ובין לענין היתר אכילה יש מחלוקת בין רש"י להר"מ ז"ל באייתרא יע"ש:

**תולעים.**הש"ך הראה מקום לסימן ל"ז אות י"ז ושם נאמר דווקא במוח הא שאר איברים אמרינן בהו לאחר שחיטה פירש כמו בריאה וע"ש:

**בשר החופה רוב הכרס.**עש"ך ודע דבעוף אין לו כרס הפנימי ולא כרס החיצונה ויתבאר זה בסימן מ"ט לענין אם נחלק הבשר שעל העצם שקורין בילי"ג כשר:

**רוב.**הש"ך הביא כמה דעות דבעינן מפולש דווקא וכן הסכים התב"ש באות ה' בה"מ יש להקל אם לא נקרע מפולש מעל"ע וכ"כ הפר"ח אות ו' בה"מ להקל. ומ"ש דבזה מיושב קושית הב"י והב"ח והוא איכא מ"ד שכתב הרי"ף היינו דבגי' הרי"ף איכא מ"ד דהלכה כריב"ח ברוב קרוע ולא ברוב ניטל והקשה הב"י וב"ח דאם רוב קרוע כ"ש ניטל וע"ז תי' הש"ך דה"ק דברוב ניטל היינו שיש חסרון ל"ת דאפילו ניטל רוב עובי אף שאין מפולש קמ"ל דאפילו בחסרון בעינן דווקא מפולש עד שנראה הפנימי. ודע דברוב קרוע לכאורה הוה בעיא דלא איפשטא בגמרא וכמ"ש הרא"ש סימן מ"ב דאזלינן לחומרא ואם כן ספיקא הוה אבל כד מעייני ביה תמצא דוודאי הוא דהא אמרינן שם ותפשוט מדתנן או שנקרע רוב חיצונה ודחי דשמואל אמר מקום שאין בו מילת אם כן לדידן דפסקינן כריב"ח דכל הכרס במשהו וחיצונה הוא נקרע כו' אם כן מיפשטא בעיין דאף ברוב קרוע טריפה וצ"ע דהרא"ש פסק בסימן ל"ג כריב"ח וכאן פסק דספיקא הוה ואולי גם שם לא ברירא ליה ולחומרא פסק כריב"ח. אמנם לענין דינא נראה דכל הפוסקים פסקו כריב"ח אם כן נפשטא בעיין וליכא ספיקא לא הא ולא הא וצ"ע ✍:

או ניטל מקימודהוה כחסרון ש"ך ור"ל דבין רוב קרוע או רוב ניטל טריפה:

**רוב אורך.**עש"ך דמ"ש הב"י ה"ה רוב אורך ה"ה בהמה גדולה דשיעורא הוה טפח נמי אין חילוק בין אורך לרוחב וכתב כאן משום דהוזכר לשון אורך בבהמה קטנה ול"ת דווקא אורך וכ"ש בהמה גדולה דשיעורא טפח אין לחלק:

**או באורך.**עש"ך דל"ק מסעיף ג' דאף בחסרון בעינן טפח דהתם מיירי שאם תעשה עיגול לא יהיה סלע וכאן מיירי שיש סלע מש"ה טריפה והשיג על הד"מ דמשמע מדבריו שאם ניטלה רצועה באורך יהיה חוט המקיף טפח וז"א דבעינן שאם תעשה עיגול דווקא אז יהיה חוט המקיף טפח ועיין בט"ז אמנם מ"ש נקדרה היינו מפולש לא ידענא מה בעי בזה דלהמחבר אף באין מפולש דינא הכי להר"מ ז"ל ואם נאמר כן הוא תי' הרש"ל כמו שהביאו הט"ז אין כאן קושיא וכ"ת דקושטא קאמר אף להר"מ בנקדרה בעינן מפולש כמין ארובה הא ליתא דהא בגמרא אמרו שאם תמתח תעמוד על טפח משמע דמדין טפח קאתינן עלה ואף באין מפולש אם נקדרה בעובי רוב כסלע הוה טריפה וכדאמרן:

**והוא.**עש"ך לא הבינותי כוונתו דאם ר"ל דהטור לא הזכיר בציפא בדוחקא וכ"כ רש"ל ביש"ש סימן ס' משום דא"א בקיאין איזו מיקרי ציפוי כולו כו'. א"כ לא היה לו להעתיק לשון הטור זו אצל זו דמשונה מלשון המחבר שכתב זה בצד זה ואם כוונתו כמ"ש הלח"מ שם בפ"ט מה"ש ה"ו דיש חילוק בין זה בצד זה או זה אצל זה שמפרש בציפא היינו זה בצד זה ויראה לפרש דהגרעים של תמרה הם רחבים קצת ואם מונחים שוכבים הם יותר רחבים וזא"ז היינו על חודן אם כן איך כתב וכן פסק מהרש"ל ולא הזכיר שם כלום בפא"מ סימן ס' מזה וצ"ע:

**אם.**עש"ך דלדידן שא"א בקיאין כל שיש שינוי בבשר יש לחוש לבשר שהרופא גורדו ועמ"ש לעיל באורך ובסימן ג':

כשירהדבלא"ה שפכי להדדי רש"י ש"ך ואם ניקב דופן א' נמי כשירה ול"ת דוקא שניקבו זה לתוך זה עיין בהרע"ב בפי' המשניות וכבר התבאר:

**ואם.**עש"ך דה"ה בין הכפולים דחלב טמא שם אינו סותם ועמ"ש בט"ז במקום שאין חלב טמא ביניהם אף שיש ב' עורות אפ"ה אם ניקבו זה לתוך זה או א' מהם כשירה דמדובק הוא וא' מגין על חבירו:

**וי"א.**הש"ך האריך בכאן דאף רש"י אין אוסר כ"א ע"י מחט וע"י חולי מודה דכשר אם כן יש להכשיר אף בלא ה"מ וכן פסק הט"ז. אמנם בבמה מדליקין יראה מרש"י אף ע"י חולי לא הוה הגנה דחצי עור דק אין מגין וה"ה ביה"כ עור וחצי ולא קיי"ל בהא כרש"י אלא כר"י בעל התוס' עיין חולין נ' ב'. ודע דברייתא מחט בביה"כ דפי' רש"י דווקא נקיט הא המסס לא שמא הברי' הקשה כר"ו אות ט' אם כן עולא דלית ליה שמא הברי' איך הבין ברייתא זו. ולדידי אין זה קושיא די"ל עולא כרב דאין חוששין לס"ד ורב תנא ופליג על ברייתא ועולא כוותי' דרב ולדידן דחוששין ה"ה בהמסס. ע"כ אין להחמיר ע"י חולי כלל בהמסס ואף בוושט דלא חיישינן כאמור:

**בהמסס.**עש"ך דביה"כ יש בו מקום שאין שם אלא עור א' ומשמע מדבריו ה"ה שאר הכרס באין ה"מ יש לאסור במחט כרש"י ובקיבה יש לומר דהוא קצת עב ודומ' לביה"כ במקום כפול עמ"ש לקמן בזה:

**אפילו.**עש"ך דחשש שמא הברי' נתרפא ואין ניכר אף בהמסס ולאו דווקא וושט ול"ד לריאה דמקילין ע"י נפיחה. ומיהו באווזות שמלעיטין שיש מקילין אם לא ניקב מעל"ע יש לומר דמודו כאן באין ה"מ ושם מקילין אף באין ה"מ בניקב העור הפנימי לחוד דלא מחזיקין ריעותא מעור לעור. וכתב הש"ך דווקא אי יש ק"ד בפנים הא לאו הכי לא והדין עמו דאף דחיישינן שמא אוכלין ומשקין שטפוהו הוה ס"ס שמא לאחר שחיטה ושמא לא ניקב מעל"ע ול"ד לוושט דאף שאין ק"ד בפנים דהתם איתחזק איסורא ואף שלא במקום שחיטה מ"מ רגיל ומצוי הוא שינקבו שניהם משא"כ כאן וכן מוכיחין דברי הר"ן שהביא הט"ז והש"ך שם דווקא וושט אמרי' אוכלין ומשקין שתדירין שם שטפוהו ולא כאן. והתב"ש אות י"ב החמיר בכאן אף שאין ק"ד בפנים חיישינן שמא אוכלין ומשקין שטפוהו ודחה הראיה מהר"ן יע"ש ולי נראה דמב' צדדין טריפה אם ק"ד בפנים כמ"ש הש"ך אות כ"ו ואם כן ניחוש שמא אוכלין ומשקין שטפוהו והתב"ש הרגיש בזה ולא הבינותי מה שיש לחלק בין ב' צדדין לצ"א ואולי זה כוונת הש"ך שכתב שכן משמע מת"ח ריש כלל צ"ד ואין שם משמעות וכן תמה התב"ש ולפי מ"ש א"ש דשם משמע ב' צדדין אפילו סביב המחט בפנים ולא חיישינן שמא שטפוהו וכאמור:

אם לא במקוםה"מ דלא כב"ח שאוסר אף במקום ה"מ כרש"י ש"ך ועמ"ש לעיל בזה:

**אם נמצא בא' מהם.**הש"ך עשה כלומר דל"ת בא' מהם אעורות של ביה"כ קאי וז"א דנהי דהר"מ ז"ל מפרש כן לברייתא מצ"א אף מצד חוץ דסובר בחוץ לחלל יש בדיקה כמ"ש הב"י אבל אנן קי"ל דלחלל א"א בבדיקה אם כן אם תחוב בעור החיצון טריפה אלא א' מהנזכרים קאי אהמסס וביה"כ וכאמור:

**אם נמצא עליו ק"ד.**עש"ך והאי עליו לאו דווקא וכאלו אמר עליה על המחט דנגד פי המחט ממש בעינן הא בסביב הנקב בחוץ סמוך מיד כשירה דלא כב"ח וזה החילוק בין מצ"א לב' צדדין דב' צדדין אף סביב בחוץ כרוחב קש כמ"ש הש"ך אות כ"ו הוה טרפה וכ"ש סביב המחט באורך המחט וה"ה בפנים סביב הנקב טריפה ואלו מצ"א בעינן בחוץ נגד פי המחט ממש ומש"ה בקיאין מצ"א וב' צדדין שצריכין לבדוק כל אורך המחט א"א בקיאין ומיהו בהמסס מצ"א אף דצריך לבדוק כל אורך המחט בפנים באין ה"מ אפ"ה כשר דזה גופא חומרא כרש"י באין ה"מ מש"ה סמכינן אבדיקה כמ"ש הש"ך אות ל' ושם אבאר:

קורט דםדאם אין שם מכה ק"ד מנין ש"ס ש"ך:

**ואם לאו כשירה.**הש"ך כתב דמשמע אפילו בהמסס ול"ד לוושט כו' ויש לראות אם כן אביה"כ קאי לא כמ"ש לעיל כלומר כו' תקשה מ"ש בוושט דמחזיק מעור לעור ואין לומר דהתם אין בדיקה ושמא יש נקב בפועל בעור החיצון דהא התם הבריא נתרפא קאמר וי"ל דהתם בניקב עור וחצי קאמר ומקום ידוע יש בדיקה כיון שהקוץ תחוב לז"א שמא הבריא הא מעור לעור לא חיישינן ומסמ"ק הוא דמשמע דאף ניקב רק עור הפנימי שם טריפה עש"ך בסימן ל"ג אות ח"י ומש"ה ניחא ליה להקשות מהמסס להמחבר. או יאמר כשם שאין לוושט בדיקה לענין ניקב כך א"א להכיר רושם צלקת שהבריא משא"כ כאן שפיר יש להכיר ומש"ה לא קשיא ליה מביה"כ דמעור לעור אין מחזיקין ריעותא והא דניקב עור פנימי במקצת חיישינן התם היינו בעור א' חיישינן טפי ולזה הקשה מהמסס כו'. ודע שמ"ש דכאן מי החזירה למחט לאחורי' דלפ"ז אם נמצא המחט מונחת בתוך ביה"כ וניקב ביה"כ או שניכר ע"י קוץ הוה לן לחוש לשמא הבריא כמו בוושט דע"כ חזינן שחזרה לאחורי' וזה לא נמצא בשום פוסק להחמיר כה"ג בביה"כ אלא דיש עוד לחלק בכמה גוונים דוושט שכיח אוכלין ומשקין ושכיח שניקבו לחוץ או דעור החיצון אדום ואין ניכר רושם שנתרפא וא"כ צ"ע על הש"ך שהביא תי' זה דרא"ש ובאמת אף שלא נמצא המחט כלל כשירה ✍וצ"ע:

כתבו הפוסקים ביה"כ שניקב זה שלא כנגד זה כשירה דמינח נייחי:

**כשירה.**עש"ך דרמ"א שלא הגיה כאן דהמסס טריפה בלא ה"מ דסמך אמ"ש לעיל והיינו ביש ק"ד בפנים עכ"פ הא לא"ה לא:

**אפי' לא נשאר.**כן הוכיח בתה"ד סימן קס"ה ש"ך:

**רק מעט מעור החיצון.**עש"ך הטעם בשם תה"ד בדבר שהוא עב כיון דיש להמחט במה לתפוס לא חיישינן שמא ניקבה יותר ולא חיישינן שמא הבריא והנה בכאן יש להוכיח בבירור שאף הר"ב דאוסר באין ה"מ כרש"י הטעם שמא הבריא הא ע"י חולי כשר דאי הגנה במקצת עור כמ"ש רש"י בב"מ אם כן אמאי מעט מעור היצון כשירה להר"ב ועיין ט"ז אות י"א ואולי סובר דרמ"א להמחבר כ"כ ומש"ה לא מוכח מכאן:

**והוא שלא מלחו.**עש"ך דהקשה על המחבר דמרשב"א אין ראיה דהא דכתב דבחזקת איסור היינו כשלא בדק אם ניקב לחוץ שנאבדה המחט ואי אפשר להכיר המקום שהיתה שם הא בדק בחוץ שלא ניקב ולא ראה אחר ק"ד דהבדיקה לחומרא יש לומר דמודה דכשירה ועמ"ש באות כ"ה:

**ואפילו ראש העב.**עש"ך דל"ד לכבדא דהכא איכא למימר אוכלין ומשקין דחקוהו ונכנסה בראש העב:

**או שנאבד.**עש"ך ודבריו צריכין ביאור הנה הר"ב ז"ל כתב בהג"ה זו הראשונה אם לא ניקב מעל"ע והודח או נאבד ולא בדק אחר ק"ד משמע וודאי דבדק וראה שלא ניקב מעל"ע שחתכו בפנים וראה שלא היה מנוקב יותר או ראה מעבר הב' שלא ניקב במעל"ע ולא עיין אחר ק"ד ואם כן נאבד היינו הביה"כ וכפל דבריו אמנם בת"ח כלל צ"ד דין ב' במה שסיים שם וכתב הרשב"א בתשובה סימן תש"ס דאם לקחו המחט משם הוה כהודח והתם בתשובת הרשב"א איירי להדיא דלא בדקו לראות אם ניקב מעל"ע כמו שאעתיק לשונו בסמוך והשווה אותן הרמ"א וכי היכי בהודח בה"מ מתיר שם ה"ה בלא בדק לראות אם לא ניקב מעל"ע יש להתיר בה"מ. דאין לומר כמ"ש התב"ש אות יו"ד דרמ"א ה"ק כמו בנמלח אסור בה"מ בב' צדדים ה"ה בלא בדק אי ניקב מב' צדדין טריפה בה"מ יע"ש דזה דוחק גדול דלמה ליה לרמ"א לתלות לא בדק אם ניקב ב' צדדין בדין הודח ונמלח בניקב מב' צדדין שזה מוזכר בתשובה רס"ו כמו שאבאר וזה מוזכר בתש"ס ואמאי לא אמר כפשוטו אם נאבד המחט ולא בדק טריפה אף בה"מ אלא וודאי מדתלה זה בזה ש"מ דהר"ב אהיתרא קמהדר כמו בהודח מצ"א כשידה לדידן בה"מ ה"ה בלא בדק אי לא ניקב מעל"ע כשירה בה"מ. ולפ"ז יהיה כוונת הר"ב כאן ג"כ כך וה"ק אם לא ניקב מעל"ע היינו באומד הדעת במשמוש היד שהבין שלא הלכה המחט יותר תו לא חיישינן שמא חזרה לאחורי' דמי החזירה ול"ד לוושט דאוכלין ומשקין החזירוהו משא"כ הכא וז"ש הר"ב ויש מקילין אם לא ניקב מעל"ע היינו ע"י אומד הדעת ומ"ש ולא בדק בחוץ אחר ק"ד הוא לאו דווקא וה"ה שלא בדק בחוץ אי ניקב מעל"ע. ויש עוד לומר מ"ש שלא ניקב מעל"ע היינו שאין ידוע אם ניקב מעל"ע ולית כאן חזרה מת"ח להגהותיו וכמ"ש באות כ"ט דהר"ב בא להשוותן לקחו המחט ללא בדק אחר ק"ד וכמו בלא בדק אחר ק"ד כשירה בה"מ ה"ה בלא בדק אחר ניקב בחוץ כשירה בה"מ עכ"פ ויהיה הפירוש או שנאבד היינו המחט נאבדה ולא יכולין להכיר מקום המחט וא"א לבדוק אי ניקב בחוץ אפ"ה כשירה והר"ב לא זו דהודח דעכ"פ יכולין לבדוק שלא ניקב מעל"ע אלא אפילו נאבד המחט (וכאלו אמר נאבדה אלא דלא דק בלישניה כמו מלת עליו) דא"א לבדוק אי ניקב מב' צדדין אפ"ה כשירה ומ"ש שכן משמע מהרש"ל בא"ט סימן ס"א שכתב שם תשובת הרשב"א תש"ס וכתב דל"ג כן ומשמע וודאי אדלא בדק אי ניקב מב' צדדין הוא דחולק ומכשיר דדוחק לומר דקאי אאם הודח דזה לא נזכר ברשב"א להדיא דטריפה היה לו להביא דברי הב"י דמפרש כן להרשב"א וכמו שאבאר:

והנה אעתיק לך שלשה תשובות הרשב"א. בסימן ר"ג כתב וז"ל מחט בכרס וקודם שנבדקה אי ניקב לחוץ ניטלה ומחט דקה מאד לא ניכר מקום נקיבתה וגם א"א לבדוק אחר ק"ד שהודח אי יש לדמות לריאה. תשובה וודאי צריכה בדיקה ומה שאמרו מחט בביה"כ מצ"א כשירה בבדיקה קאמר שמא הבריא ניקב לחוץ ובהדיא מוכח בשמעתתא כן וכל שצריכה בדיקה אם לא בדק טריפה. ובסימן תש"ס עוד בזה"ל מחט בכרס ולא הספיקו לבדוק אי ניקב בחוץ וניטל המחט ואי אפשר לבדוק מפני דקות המחט ולא נודע מקומה איה גם א"א לבדוק אחר ק"ד לפי שלאחר רחיצת הכרס היה המעשה והשיב כל שצריכה בדיקה אם לא בדק טריפה. ובסימן רס"ו כתב להרב ר' יהונתן ומה דקשיא למר מעורות לבובין ל"ק לי כלל דאע"ג דאכתי מחט תחוב כל שהודח טריפה דכל שצריך בדיקה אם לא בדק אסור. וה"ה והוא הטעם בניקב מצ"א הופכין ובודקין אם ניקב מצד חוץ טרפה. ומיהו אם "עור המחט "שלם מצד חוץ כשירה אם אין ק"ד דאי איתא כיון שיש מחט למסרך בוודאי אחר שחיטה נעשה הא ניטל המחט טריפה הבדיקה שהיתה צריכה לה אין לה עכ"ל. והנה מכל מקום שהרשב"א בר"ג ותש"ס שכמעט הם לאחדים להמעיין שם בשניהם כתב דהמעשה היה לאחר רחיצת הכרס לאיזה צורך כתב כן דא"נ קודם רחיצה כיון שלקחו המחט משם וא"י אם ניקב מעל"ע גם אם היה ניכר המקום שניקב והיה מעל"ע אף קודם רחיצה היה טריפה ממ"ש בסימן רס"ו ממ"ש מר כו' הביאו הב"י והביאותיו בסמוך. אלא ע"כ דה"ק דהשואל שאל תרתי. א' שא"א לידע מקום הנקוב מפני דקות המחט. הב' לו אם היה ידעינן שלא ניקב אלא מצ"א כיון שהודח וצריך בדיקה אחר ק"ד טריפה וע"ז השיב הרשב"א דאה"נ דכל שלא בדק אחר ק"ד טריפה אפילו ידע דלא ניקב מעל"ע. וכפי הנראה דהב"י שכתב דכן משמע מתשובת הרשב"א נתכוין לתשובה סימן ר"ג והיינו שכתב וכ"מ מרשב"א שכתבתי בסמוך היינו דסי' ר"ג דתשובת הרשב"א תש"ס העתיק מקודם. אמנם כן לא ידענא דהרי הב"י לא העתיק מלין אלו דנעשה לאחר רחיצת הכרס ואי איתא הוה ליה להזכיר וע"כ שפיר תמה הש"ך באות כ"ג דמהיכן למד מהרשב"א כן דשאני הבדיקה אם לא ניקב מעל"ע וכמ"ש הרשב"א דומיא דוושט שמא הבריא לחוץ משמע מדבריו דווקא אחר נקב שלא בדק טריפה לא אחר ק"ד וכ"ת שהב"י נתכוין אסימן רס"ו וכגי' שלפנינו ומיהו אם "עור המחט "שלם מחוץ כשירה הא ניטלה המחט טריפה וסובר דה"ק אם ניקב מצ"א יבדק שלא ניקב מעל"ע ולא בדק אחר ק"ד טריפה זה וודאי לא ניתן להאמר דאי ניקב מצ"א אף שאין המחט לפנינו כ"ע מודים דכשירה דק"ד לאו במחט הוה למיסרך כיון דלא הגיע עד לחוץ וע"כ ט"ס הוא ותחת מלת "עור צ"ל "עוד ותחת מלת "שלם צ"ל "שם כמו שהוגה בב"י במלות קצרות ההיא דסימן רס"ו. הלא נודע שחיבורו עפ"י רוה"ק חיבר בלתי ספק ואיך במלות קצרות הגיה ותיקן הכל ואם כן אין ראיה כלל לא מר"ג ולא מרס"ו וכאמור. ולא עוד דמהרשב"א מבואר ההיפוך דמדכתב מפני דקותה לא נודע היה לומר רבותא אפי' עדיין שם והודח הכרס טריפה ודוחק לומר שהשואל מסופק בתרתי גם מתשובתו שהשיב דחיישינן שמא הבריא כלומר נקוב לחוץ ולא אמר נתרפא כיון דאף בבדק ולא ניקב מחוץ כל שלא בדק אחר ק"ד טריפה אלא וודאי דכשירה. ובסימן רס"ו לפי הגהות הב"י ומוכרח הוא להגיה כך אם כן אין ראיה דהרשב"א אניקב בב' צדדים קאי דהבדיקה להקל וכדאמרן. והפר"ח אות י"ט כתב דהמעיין בסימן ר"ג ורס"ו יראה דאם לא בדק אחר ק"ד טריפה עיינתי ואדרבה משמע כמ"ש. והתב"ש אות י"ג השיג ג"כ עליו יע"ש ובאות י"ד האריך עוד והנלפענ"ד כתבתי שגם הש"ך לא התיר אלא בבדק באומד הדעת שלא יצא לחוץ לדעת הת"ה ויש"ש כדכתיבנא. וראוי שתדע דזה דווקא אם המחט עדיין תחובה יש לומר שיודע להבחין באומד הדעת דמי החזירה הא כשאין המחט לפנינו ולא בדק אם לא ניקב לחוץ כ"ע מודים אף הת"ח ויש"ש דאסור אף בה"מ כמ"ש ✍. ולענין הלכה יש לפסוק כמ"ש הב"י והפר"ח אחריו אף שיודע באומד הדעת כל שלא בדק בדיקה מיוחדת שלא ניקב לחוץ טריפה בה"מ גם כן. ואחר ק"ד יש להכשיר בה"מ עכ"פ כפסק רמ"א כאן. ובאות ל"ב ול"ג יבואר מה שכפל הר"ב דבריו ויש מקילין:

ודע דאם בדקו ולא ניקב מעל"ע וניטלה המחט ומפני דקותה א"א להכיר מקומה אין להתיר כ"א בה"מ לדידן דא"א בקיאין בבדיקת ק"ד כל אורך המחט מב' צדדין כ"ש לחפש בכל הכרס אם כן הוה כלא בדק אחר ק"ד ואסור באין ה"מ. ודבר זה למדתי מאדוני הרב המובהק בעל תבואת שור בסי' זה אות י"ד הלכה ה' ✍וברור הוא. הלא כל דבריו בצדק וכן הלכה:

**סביב המחט.**עש"ך והעולה להלכה דבניקב מב' צדדין דהבדיקה לקולא היא אם כן אף שיש ק"ד בפנים דהתחיל עכ"פ מחיים טריפה מספק משא"כ כשאין ק"ד כלל ע"כ הוכחה שלאחר שחיטה וכדכתיבנא. ובניקב מעל"ע אף שרחוק כרוחב קש מבחוץ טריפה הא יותר מרוחב קש תולין במידי אחרינא. ולפ"ז החילוק הכין הוא מצ"א דווקא נגד פי המחט ממש הא סביב הנקב בחוץ בתוך רוחב קש כשירה וכ"ש אם סביב המחט באורך או בפנים דכשירה כיון שאין ריעותא בחוץ ובב' צדדין אפילו רחוק כרוחב קש טריפה הא יותר כשירה. והנה הב"ח החמיר בניקב מצ"א כל שיש ק"ד סביב הנקב ממש טריפה וזה החילוק בין מצ"א לב' צדדין דמצ"א רחוק קצת כרוחב קש כשירה וב' צדדין בתוך רוחב קש טריפה והש"ך באות י"ז הכריע כל שסביב הנקב בחוץ ממש לנקב אפ"ה כשירה כמו שיראה הרואה שם:

**ואם לאו.**עש"ך והנה מגמרא משמע בידוע שלאחר שחיטה ניקב דוודאי היה כן והנה הב"י הביא דברי הר"מ פ"ו מה"ש הי"ב שמא דחקה לאחר שחיטה. וסבור הייתי לומר שהר"מ לשיטתיה שהיקל במקצת טריפות כמו שמבואר בסימן כ"ט או דקרוב לס"ס הוה אמנם בדפוס עם הכ"מ הגיה שם שוודאי לאחר שחיטה ועיין ב"ח וכה"ג בהגהות ב"י אות נ"ד יע"ש והנ"מ כמו שאומר אם ניקב מחוץ לפנים כמו שצייר הר"מ ז"ל ואף לדידן ממ"ג טריפה שמא ניקב אחד מאברים הפנימים מכל מקום אם לא נמצא ק"ד כלל הוה ספק טריפה דודאי הביה"כ דחק לאחר שחיטה דאין ק"ד כלל ובחוץ באתה שרואין שיש נקב בדופן נגדה ואם נאמר דשמא הוה ס"ס לאיסורא שמא אחד מאיברים ושמא ניקבה קודם שחיטה. ולהלכה קיי"ל דודאי אחר שהיטה ולא ספק וכמשמעות לשון הגמרא וכבר כתבנו מה שיש חילוק בין ספק טריפה לוודאי טריפה. וכל שיש ב' ספיקות לאיסורא הוה וודאי וכדבעינן למימר לקמן אי"ה ✍בסימן ק"י באורך:

**אם.**עש"ך דבזה כ"ע מודים דכל שהבדיקה להקל כל שיש ריעותא אין מוציאין מחזקת איסור ואף בה"מ אסור כמבואר כאן הא מצ"א ולא בדק אחר קורט דם יש להקל בה"מ ואם לא בדק כלל אחר נקב אף באומד הדעת גם הש"ך יודה דטריפה וודאי ולא צידד להתיר אלא אם באומד הדעת ראה שלא ניקב לחוץ אמרינן מי החזירה. ולענין הלכה כבר כתבנו אף כה"ג טריפה בה"מ כל שלא בדק בחוץ אחר נקב או בפנים שחתך וראה שלא הגיע הנקב יותר. והנה מרשב"א גופא ר"ג ותש"ס וביותר מרס"ו כפי הגהות הב"י מבואר להדיא דב' צדדין ולא בדק אחר ק"ד טריפה שהבדיקה שהיתה צריכה הלכה לה וכדאמרן. ועיין בסימן ג' בהא דמים בראש ומכאן תראה כל שהספק מחיים אסור בלי בדיקה ושם אבאר אי יש לחלק דכאן הוה שכיח לאיסורא ושם הוה שקול דלא כט"ז ס"ס מ"ח ושם יבואר:

**כל מקום.**עש"ך. הנה הרב קאי אמ"ש המחבר ב' צדדין אם לא מלחו טריפה והוסיף הרב ה"ה נאבד היינו ביה"כ או לקחו המחט כמו מלחו וע"ז תמה הש"ך פשיטא ומה בא לאשמועינן וכ"ת דלקחו המחט קצת לאחוריה דתו לא מיסרך מכל מקום נאבד ביה"כ כבר השמיענו בהג"ה א' דהוה כהודח ולמה חזר וכתב כאן לכן פי' לפי שיטתו באות כ"ה דהר"ב לא חזר כאן מת"ח ואהיתרא קמהדר דנאבד היינו המחט או לקחו קצת תו ליכא למיסרך הוא שוה למלחו וכמו במלחו יש תקנה לבדוק אם לא ניקב מעל"ע וכשירה בה"מ ה"ה נאבד וא"א לבדוק אי לא ניקב מעל"ע אפ"ה כשירה בה"מ ובתנאי שבאומד הדעת היה נראה שלא הלכה יותר. וכפי מה שפי' הש"ך באות כ"ה בת"ח דבריו כלל צ"ד אות ב' דאהיתרא מהדר ה"ה כאן. וכפי הנראה יפה פי' ממה שאני רואה הציון רשב"א תש"ס ואי איתא דאאיסורא קמהדר אמאי לא הביא רס"ו ששם מבואר יותר דאם הודח ולקחו המחט טריפה בב' צדדין אלא כמ"ש הוא ז"ל. וסבור הייתי לומר אני העני שהציון הזה הוא מש"ך אמנם עיינתי בד"מ והרואה יראה שם דקאי אניקב מצ"א והביא תשובת רשב"א סימן תש"ס. ולולי דבריו הקדושים הייתי אומר להיפך דלעיל אמר אם לא ניקב מעל"ע היינו שידוע בבירור שבדקו אח"ז והודח ונמלח או נאבד ולא סיים או לקחו המחט משום דנאבד התם אביה"כ קאי ומש"ה כשירה וכאן קאי אמ"ש המחבר ב' צדדין אם הודח וודאי טריפה דהבדיקה לקולא ע"ז כתב הר"ב דכ"מ שצריך בדיקה לקולא היינו לראות אם ניקב לחוץ ונאבד המחט או לקחו משם ומשום הכי הזכיר כאן לקחו וכאמור טריפה כמו בהודח ונמלח בב' צדדין ואאיסורא קמהדר ולא אהיתרא ושפיר מביא הא דסימן תש"ס דשם משמע וודאי הכין דכל שלא בדקו אם ניקב מעל"ע דהבדיקה לקולא טריפה וה"ה מסימן ר"נ המ"ל ראיה ולפ"ז בד"מ נמי א"ש. שוב ראיתי שרבינו המובהק בעל תב"ש אות ט"ו הרגיש קצת בזה:

**מאחר.**עש"ך וכוונתו מבואר דאף לחפש כל אורך המחט א"א בקיאין וא"כ המסס מצ"א באין ה"מ באין ק"ד בפנים יש לכאורה להטריף דא"א בקיאין לחפש כל אורך המחט אפ"ה יש להקל באין ה"מ דאיכא ספיקי טובא שמא אין ק"ד ושמא לא הבריא ושמא הלכה כתוס' ומש"ה כתב ספיקי טובא דס"ס בחסרון ידיעה לא מהני. או יאמר כיון דבה"מ עכ"פ מכשירין וא"כ הלכה כתוס' כשיטת ר"ת א"כ אין להחמיר כלל. עוד כתב דב' צדדין בה"מ ראוי להתיר א"כ פשיטא בצ"א באין ה"מ להתיר והתב"ש אות י"ו אוסר בה"מ בב' צדדין ולכאורה ראוי לנהוג כן ומעשים בכל יום בקורקבן בניקב בב' צדדים אוסרים אף בה"מ באין ק"ד ועי' סי' מ"ט בזה אלא שאין ראיה דקורקבן עב ביותר מש"ה מטריפין כמ"ש הט"ז אות ט"ז ומשם ראיה להתיר כאן בהמסס וביה"כ בה"מ ואין ק"ד בב' צדדין:

**וא"צ.**הש"ך הסכים לט"ז דאם ק"ד בחוץ טריפה אף שלא נתחב כלל ועמ"ש בט"ז דהצ"צ חולק והמיקל בה"מ אין לגעור בו יע"ש:

**ויש מקילין.**הש"ך האריך להשיג על הב"ח דע"כ השגת הב"ח דמב"י והר"ב משמע דאחר ק"ד א"צ לבדוק דאי השגתו אניקב מעל"ע הא לא הזכירו המחבר והר"ב כלום. ויש לראות הא הב"ח כתב דהב"י כתב על הרא"ש ור"מ דין שאין אמת והיינו בספרו הארוך דכתב ר' דהפכה במקרה ואי איתא דצריך לראות אם לא ניקב מעל"ע אימא ר' דהפכה לראות אם ניקב ומצא ק"ד ומחר"ב וודאי קשיא דלא זכר בש"ע כ"א דא"צ לבדוק אחר ק"ד. ומיהו בת"ח כלל צ"ד דין ב' יראה שם דלהר"מ א"צ בדיקה כלל היינו אף לראות אם ניקב מעל"ע גם מ"ש שם דלסמ"ק כשר מצ"א וכפי הנראה דסמ"ק מכשיר וא"צ בדיקה אחר ק"ד וכדבעינן למימר לקמן אות ל"ג וע"כ מ"ש הר"מ והרא"ש היינו אף לניקב מעל"ע א"צ בדיקה ומ"מ היה לו להזכיר ת"ח לא הר"ב בש"ע וע"כ דעתו להשיג אף ק"ד צריך בדיקה להר"מ ורא"ש א"כ מריאה אין ראיה כלל דהתם אחר נקב בעי בדיקה כ"ה הצעת דברי הש"ך. ומ"ש הש"ך דיש לחלק בריאה דשמא יש נקב בעין לכאורה מ"ש הכא דבאומד הדעת סגי וכמ"ש הש"ך ואלו בריאה לא סגי וי"ל דהתם כח הדוחה וריאה מרחפת תמיד חיישינן שחזרה לאחוריה ותי' הב' הוא פשוט דקדמי הריאה רכין ויש לחוש כו'. ולי נראה דבריאה יש ס"ס לאיסור' שמא ניקבה לחוץ ושמא מוושט בא אף דקרובה לקנה ומש"ה אין מקילין כ"א בריאה שלימה לא בחתוכה כדאמרן. ודברי הב"ח שם בלא"ה צריך עיונא ודקדוקא דבה דמראש דבריו משמע אחר ניקב בעי בדיקה ואח"כ כתב דאחר ק"ד בעי לכתחלה בדיקה וצ"ע:

**ויש.**עש"ך הנה הב"ח התרעם על הר"ב ז"ל דלעיל כתב ויש מקילין אם הודח וזה דעת סמ"ק בהג"ה שם כמ"ש בד"מ ות"ח שם דווקא ב' צדדים אם מלחו טריפה לא בצ"א בדיעבד ולכתחלה צריך לבדוק אחד ק"ד מצ"א לסמ"ק וע"ז פסק הר"ב דבה"מ יש לסמוך אהגהות סמ"ק כו' ומה שנרשם לעיל הרא"ש והר"מ אין לו מובן דהא דיעבד קאמר ויש מקילין ואלו כאן חזר הר"ב וכתב ויש מקילין לכתחלה שא"צ לבדוק אחר ק"ד וציין הר"מ והרא"ש ולא הזכיר סמ"ק וכדאמרן ועל זה כתב הר"ב דיש לסמוך אם הודח משמע הטעם דכדאי הם שמקילין לכתחלה עכ"פ יש לסמוך לדידן דיעבד הא לסמ"ק שמצריך תחלה בדיקה אין כדאי להתיר דיעבד לדידן אם כן הרי יש חזרה מהג"ה להג"ה גם כפל דבריו. והש"ך תי' דה"ק בזמן הזה יש ב' לריעותא א' שמא אף דיעבד מעכב וא' דאין אנו בקיאין אלא שאין כ"כ בקיאות וה"א הודח גרע דשמא ניכר קצת הק"ד וא"א בקיאין ואלו היה בקי לפנינו היה מכיר ע"כ הוצרך לסייע מר"מ ורא"ש דמקילין לכתחלה ולא די לו בהיתר סמ"ק דלעיל כ"כ לבקיאין זה תוכן דבריו. ומ"מ קשה לי הג"ה א' ובשניה סגי לדידן אמנם מ"ש וכן משמע מד"מ אות ז' ובת"ח כלל צ"ד דין ב' לא הבינותי דהתם אלא הודח קאי ואף באין ה"מ מתיר דכדאי הרא"ש והרא"מ ואח"כ כתב בהודח דכדאי בה"מ. גם מ"ש דהגהות סמ"ק מצריך לכתחלה בדיקה אחר ק"ד המעיין בד"מ יראה דהסמ"ק אף לכתחלה א"צ בדיקה ואולי לא נזכר זה בסמ"ק ועל הב"ח יש לעיין ואין בידי סמ"ק לעיין ביה כראוי. והנה יש מקום אתי לומר דכפל דבריו הוא כך דלעיל כתב דיש להקל אם לא ניקב מעל"ע היינו שבדק אחר נקב ולא אחר ק"ד וזה דעת סמ"ק הא לא בדק אחר נקב טריפה אף בה"מ וכאן דהודח ונמלח או נאבד המחט ולא בדק מעל"ע יש לסמוך אהר"מ ורא"ש דלא הזכירו כלל ק"ד מדכתב אם הפכה כו' והנה ר' דהפכה י"ל במקרה או אחר נקב וממילא ראה ק"ד או אחר ק"ד וכבר התבאר:

**וא"א לבדוק.**הא בדק בקיאין אנו בביה"כ ובהמסס אנו חוששין לדעת רש"י באין ה"מ ובה"מ כשירה אף לדידן כמבואר לעיל ועש"ך:

**וכן.**עש"ך בשם מהרש"ל דמצ"א אין חלודה מטריף ע"ש:

**טריפה.**כדלקמן סימן נ"א ש"ך והיינו מטעם שמא ניקב א' מאיברים הפנימים ואי הוה ספק או וודאי ובאיזה ענין אבאר בסי' מ"ט:

**תולין.**הש"ך הביא ב' טעמים של הרשב"א ועיקר הטעם הא' ויש לומר בצירוף הטעמים דמצוי ג"כ שיתרפא מצד חוץ שרך הוא מש"ה אמר דאוקי אחזקה ומצוי ג"כ דרך הוושט מש"ה הכשיר כאן:

**והו'.**הש"ך חולק על יש"ש דמכשיר בקורקבן אפילו לא בדק אי ניקב מעל"ע והשיג עליו דרש"י מודה בביה"כ דלא חיישינן שמא נתרפא ואפילו הכי בדיקה בעי וה"ה כאן ואף אחר ק"ד בעינן בדיקה:

**ואין עליו ק"ד.**דאי יש בחוץ ממ"נ טריפה או שניקב א' מאיברים הפנימים או מבפנים בא וניקב מעל"ע ש"ך ועיין מ"ש בסימן מ"ט:

**אם אין קורט דם.**הש"ך הביא בשם הר"מ מ"ט דקורקבן שוה להמסס וביה"כ לדברי המצריכין בדיקה ואין להתיר בלא בדק אחר ק"ד אלא בה"מ:

**ויש מחמירין.**הטעם באו"ה דחיישינן לחומרא ויש"ש כתב הטעם בפנים רחוק הוא שיתרפא ובחוץ רך הוא ומשום הכי ה"מ אסור:

**ולאסור.**עש"ך הטעם דהוה כעין גילוי מלתא והביא תשובת מהר"מ מלובלין ודווקא בשעה שעוסק בהוצאת הפרש לא אחר כך ועיין נה"ך: