**שאינו.**עש"ך עשה כלומר אפשר מלת דרך קשיא ליה היל"ל שאין אסור אלא בבישול או דכלל צלי וחם לתוך חם וצונן להם דג"כ אסור מ"ה. ולשון זה שכתב המחבר הוא דברי הרשב"א בתה"א ב"ד ש"א ועיין בספר ג"ו בפתיחה שם כתבנו דאף דהוצרך הכתוב להוציא בלשון בישול לאסור שלכ"א מ"מ אין לנו איסור ע"י כבישה כיון שבא הכתוב בלשון בישול דהוה כאלו אמרה תורה לא תבשל ותאכל וכ"כ הפ"ת. ועי' חולין קי"ג בהא דהמבשל חלב בחלב דאמר להכי אפקיה לאכילה בלשון בישול לומר כשם שהיה לוקה על בישולו וח"א להיפוך והא וודאי קשיא מנלן הא כיון דאיצטריך להוציא אכילה בלשון בישול כמ"ש. וסבור הייתי לומר דהני אמוראי סברי כמ"ש בפסחים כ"ה מתיב רבא כו' דסובר כל איסורין לוקין שלכ"א ומש"ה דרשי להכי אפקיה לאכילה לומר כו' מש"ה הר"מ בפ"ט ממ"א ה"ו פסק דהי' לוקה על בישולו ולא על אכילה אלא דאכתי קשיא הא צריך למעט מליחה וכבישה (והר"מ פסק דל"פ דלמעט מחלוקת עדיף) ובס' ר"י כתבנו ישוב לזה:

**כל.**עש"ך הסכים דמותר בהנאה דלא כמהרש"ל ומ"ש לבשל לאכול הוא קאי אמה ששנינו רפכ"ה כ"ה אסור לבשל חוץ מבשר דגים וחגבים כתב הב"ח דמשמע ה"ה עוף אסור לבשל והש"ך תי' כמ"ש המ"מ דלבשל לאכול קאמר אבל בישול מותר בעוף. ומיהו י"ל אסור לבשל משום מ"ע. ולבוש ס"י כתב המחמיר לאסור בשר עוף בהנאה תע"ב יע"ש. עוד כתב הלבוש ס"ג תלתא גדי ואמו לרבות שור ושה תמוה דבחולין דריש תלתא גדי ואמו לדרשא אחריתי ושור ושה מסיק תרי מיעוטי כתיבי עזים העזים יע"ש ✍ועמ"ש בט"ז אות א':

כתבבשו"ת שער אפרים סי' ל"ח חמאה שבשלו בקדירת בשר ב"י העלה לנר חנוכה שרי דמצות דרבנן נמי לאו ליהנות ניתנו ושרי הא נרות של חול אסור ונקברין לא ישרפו לא שייך בנ"ח דלא נשאר אפר עכ"ל. וזה הפך מ"ש בט"ז בשם מ"י בסולת בלולה בטיגון אין לאסור בהנאה ועיין שבת פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה דמותר להשתמש לאורה והוקשה להם לתוס' דלמא הטעם כבתה זקוק כו' א"ל והאיכא איסורי הנאה י"ל דאמתני' קאי שאמרו חז"ל ושם לא הוזכר איסורי הנאה. עתה בהעתקה שלישית ראיתי בא"ז א"ח תרע"ג אות ב' תמה עליהם דלהדליק נ"ח אסור דעובר על בישולו יע"ש ריש בישול אחר בישול כמבואר בסי' שי"ח. הנה מ"ש כמבואר בשי"ח לענ"ד אף יבש או רותח לח דל"ש בישול אחר בישול בשבת אפ"ה בב"ח בישול הוה ובמקום אחר כתבנו. ולהליץ בעד ש"א י"ל קצת טיגון לאו בישול הוא ואסור בהנאה מדרבנן כיש"ש יע"ש ✍:

**אבל.**עש"ך ותוכן דבריו דהמחבר יפה עשה ששינה מלשון הטור וכתב דבהמה טמאה אין בו איסור אפילו מדרבנן בשגם דחהר"ל דלא בטיל לא הוה רק מדרבנן אין להחמיר בחלב טמאה גם לענין נ"נ יראה לומר כן. ומ"ש שכ"מ מרש"י הוא כמ"ש הט"ז אות ב' וע"ש ברש"י. ומ"ש דנ"מ לענין מ"ש הר"ב בסי' צ"ב ס"ד אפשר דקאי אאם היה חצי החתיכה ברוטב או דקאי אלח בלח דבשאר איסורין בה"מ סומכין לומר דאין חנ"נ ובב"ח אף בשר עוף בחלב דרבנן עד"מ ציר בשר עוף עם חלב ונתערב אח"כ צריך ס' נגד הכל אף בה"מ וכ"מ לשון הר"ב שם דלא חילק אלא בין בב"ח לשאר איסורין ועש"ך שם אות ט"ו מ"ש על אפי רברבי שכתב בב"ח יש להחמיר כתב הש"ך דמדינא הוא וי"ל דא"ר כ"כ אבשר עוף וכדומה אפ"ה יש להחמיר אטו בב"ח דאורייתא ושם יבואר עוד:

כתב בכר"ו אות ה' דנ"מ זית בשר טמא וזית בשר טהורה שנפלו לנ"ט זיתי חלב דאיסורין מבטלין זא"ז יע"ש. ולי נראה אם לומר דטמא וטהור אין טעמן שוין יש לצדד בזה אבל באמת אין זה ברור והלכך בטעמא תליא מלתא וכל שנרגש טעם הבשר ודאי אסור באכילה ולענין הנאה יש לעיין דבאכילה אסור משום טמא ג"כ דנ"ט וחיך אוכל יטעם אבל הנאה י"ל דרך בישול אסרה תורה וכל שאין בבשר טהור כדי ליתן טעם לא נעשה בב"ח ושרי בהנאה ועמ"ש בשער התערובת וצ"ע ✍:

**ובשר.**עש"ך דהלכה דחיה ועוף מדרבנן והולכין בספיקן לקולא ובהנאה שרי ועמ"ש באות ב':

**אבל.**עש"ך ועמ"ש בט"ז בשם כה"נ דבחלב יש סכנה ובחמאה ובשומן הנקלט אין סכנה עסי' קי"ו דיש דיעות בסכנה אפילו ס' לא מהני:

**ונהגו.**עש"ך הסכים דאסור לעשות כן דבאיסור דרבנן נמי שייך מ"ע ומיהו מ"ש מת"ח משמע דבצונן מותר להניח בחלב שקדים אפילו בשר בהמה זה לשון הת"ח כלל ס"ב ד"ה יש רוצים לאסור בשר עוף בחלב שקדים. ול"ד לדם שבכרת משא"כ בשר עוף דרבנן ואפילו בבהמה אין איסור כ"א בבישול וראיה דמותר לבשל בחלב טמאה ולא חששו למ"ע ואפילו להרשב"א דאוסר לבשל בחלב אשה מ"מ היינו בישול אבל אכילה שרי ודברי הרשב"א תמוהים דהא בטמאה לא חששו למ"ע עכ"ל הנה מה שחילק דם בכרת ואפשר דלא תקשי דם שבישלו דרבנן ואפ"ה כ"ז שלא כנסו עם קשקשים משמע אפילו ע"י בישול אסור. ומ"ש ואפילו בבהמה אין איסור כ"א דרך בישול לכאורה אעוף קאי וה"ק אפילו בהמה אין איסור בצונן וא"כ בעוף דאיכא כמה צדדים לא גזרו ע"י צונן אמנם ממ"ש ואפילו לרשב"א דאוסר בחלב אשה אבל שלא ע"י בישול שרי משמע להדיא אפילו בשר בהמה טהורה בחלב אשה. ומ"ש הת"ח דחלב טמאה לא חששו למ"ע קשה הכל טעמא מאי הא דם דגים גזרו בחד דרבנן אם לא כמ"ש דם בכרת החמירו טפי. ולענין דינא בסעודות גדולות ודאי ראוי להניח אצלו שקדים:

**ונראה.**עש"ך ובתחלה כתב דהמחבר בס"ד מיירי לרפואה או בגוונא דליכא למיחש למ"ע דמינכרי ובזה מיושב מה שתמה הת"ח על הרשב"א דאוסר בחלב אשה והא שרי לבשל בחלב טמאה דהתם מיירי לרפואה או דמינכרי. אכן קשה אמאי נקיט חלב אשה ולא נקיט טמאה היכא דאין לרפואה דאסור משום מ"ע ע"כ כתב הש"ך דלהמחבר האי אסור לבשל לאכול הוא ובס"ה דכתב המחבר אם אין גמורות אסור לבשלם ע"כ לאכול דלבשל כתב בס"ג דשרי עיין אות י"א וכן ממרוצת לשונו שכתב בס"ה אסור לבשלם אבל אם אכלם בפ"ע מותר לאכול גבינה משמע דלבשל היינו אכילה (ומיהו י"ל דבס"ג כתב דמדינא שרי ואח"כ בס"ד כתב דמ"ע אסור וה"ה חלב כו' עם בשר עוף ומש"ה בס"ה כתב דאסור לבשל אלא דביצה מנכרא) ובזה מתורץ הקושיא של הת"ח דטמאה דאין ראוי לאכילה בבישול ליכא מ"ע משא"כ לבשל ולאכול בחלב אשה באכילה שייך מ"ע. אמנם מ"ש דלהר"ב צ"ל כן הלשון מגומגם דלהר"ב ודאי אסור בישול ממש בחלב טמאה שהרי הר"ב אומר כן דאסור לבשל בחלב טמאה והיינו בישול דאין ראוי לאכילה משום טמאה ולפי דברי הש"ך יהיו דברי הר"ב סותרין דלעיל כתב דבשר בהמה אין להתיר אא"כ הניח שקדים והיינו ע"י בישול דבצונן משמע בת"ה דשרי אף בבהמה ואיך בישל מתחלה דדוחק שהניח אצל קדירה שקדים וע"כ מותר בבישול א"כ איך כתב הר"ב דלבשל בחלב טמאה אסור וע"כ צריך לדחוק דמניח בשפת הקדירה שקדים. ומיהו חמחבר דנקיט חלב אשה ה"ה דה"מ למנקט בשר עוף דבאכילה הוא דאסור ואולי סובר כלבוש דחיה ועוף מינכר יע"ש:

**אבל.**עש"ך זה להר"ב דמתיר עוף בחלב שקדים ה"ה בחלב אשה אבל לפי מה שהעלה הש"ך אות ו' דאפילו בדרבנן שייך מ"ע אסור אף עוף דרבנן אפילו בחלב אשה לאכול כמו בחלב שקדים דאסור:

**אע"פ.**עש"ך חילק בין סימן פ"ו. ומ"ש אמ"ה הוא לאו דוקא דשם מוזכר בשר מן החי ומיהו באין גמורות הוא דהוה בשר מהחי וגמורות ומעורות הוה אמ"ה:

אבל. עש"ך ודע דמעורות היינו דאית ביה שורייקי סומקי אפילו נגמרה החלמון והחלבון מיקרי מעורות ועמ"ש בט"ז ועפר"ח:

**אסור.**עש"ך דלבשלם היינו אכילה וכאן אפשר כ"ע מודים דשרי לבשל ביצה המעורה בחלב דמינכר ולא אתי לאיחלופי כמש"ל:

**אבל.**עש"ך וטעמא דבשר עוף דרבנן ובביצים לא גזרו אף דחשיב כבשר ממש:

**אין.**עש"ך דהמחבר כלל חלב זכר עם אינך משמע דאיכא איסור דרבנן ואם נפל לתבשיל אסור עד ס' והר"ב בהג"ה מיירי בחלב זכר אדם דליכא אלא מ"ע וכל תערובת ליכא מ"ע ושרי באין ס' ועפר"ח:

**בחלב.**עש"ך כבר כתבנו במקום אחר חלב נבילה יש בו איסור תורה אלא שאין לוקין עליו והפרישה כאן כתב חלב מתה דרבנן כמו ביצת נבילה והב"ח בקו"א כתב דחי' לוקה עליה ובסימן פ"א כתבנו דלדעת הר"מ איסור תורה יש בו ולא מלקות:

ואין. עש"ך דהמחבר כר"מ דאין לוקין משום בב"ח הא משום דם לוקה דאמה דסמיך ליה קאי ועוד המחבר השמיט בשר מתה. וחלב מתה כתבנו דאין בו מלקות אלא איסור אמ"ה עב"ח ופרישה כאן [ומיהו י"ל לדעת התוס' בכ"ה בכורות ו' לוקה אחלב מתה] ומיהו אנן קי"ל דם בעין שבישלו דרבנן וכ"ש מה שיוצא ע"י מליחה כו':

**וחלב.**עש"ך דרמ"א מיירי חלב זכר אדם הא דבהמה אסור מדרבנן אבל המעיין באו"ה כלל ל"א ד"ג כתב חלב זכר מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ולא גרע מחלב אשה יראה דבחלב זכר דבהמה איירי משום דלא שכיח לא גזרו דאי דאדם תיפוק דלא גרע מחלב אשה דלא כמ"ש הפר"ח אות י"ד. עוד כתב או"ה חלב של ודאי טריפה אוסר בשר מ"ה דראוי להיות אם. אם היתה מעוברת כבר עכ"ל וירצה דמחלב אמו ממעטינן חלב שחוטה הא חלב טריפה נהי שאין מתעברת ויולדת מ"מ יולדת עכ"פ. (ולולי דבריו הקדושים הייתי אומר בלא"ה דמי שראוי להיות אם היינו להניק וילדה כבר קודם שנטרפה) ואיך שיהיה למידין מיניה דחלב טריפה אסור ג"כ בהנאה ע"י בישול ומינה בשר טריפה ונבילה וכ"כ ז"ל ובד"מ אות ה' הניח דברי או"ה בצ"ע ואולי היה נוסחא אחרת לפניו יע"ש:

**ומי חלב.**כתב הש"ך אפילו לאחר שהוציאו כל המאכל אפ"ה איכא איסור דרבנן יע"ש:

י"א. עש"ך דאין העולם נזהרים בזה דאין אלא חומרא בעלמא עכר"ו אות י"ג ולדינא בשר בחלב יש בישול אחר בישול ומ"מ הבלוע שבתוך הקדירה מבשר וחלב יחד שיפלוט לחוץ ויתבשל לא חשו דזה לא הוה דרך בישול אבל בשר בקדירה ב"י מחלב ודאי הוה דרך בישול. ומ"ש הכר"ו בב"ח כל שבא לידי בב"ח אוסר אח"כ אף שנט"ל לא נהירא דנט"ל שרי מטעם חד בתרי בטל כיון דאין נותן טעם מושבח במאכל וכ"מ בכמה דוכתין ובסי' ק"ג אבאר דבלוע אף בציר חד בב' בנט"ל שרי. ומה שהקשה ממהרי"ל שצוה להגעיל הכלי שעשו בו חפיפת מים עם אפר תי' בצ"צ סי' צ"א דכיון דיש תקנה בהגעלה הוה כלכתחלה ונט"ל לכתחלה אסור עמ"ש בסי' צ"ב בט"ז וש"ך. אם מותר לערב חלב בהמה או חלב חטה ביין שיהא צלול אבאר בסי' צ"ז וצ"ט עיין צ"צ סי' פ':

**דאסורים.**כתב הש"ך היינו רותחים וברור הוא דכשהיס"ב בכ"ר מיקרי מבשל הא כ"ש אף דמפליט ומבליע לא מבשל ושרי בהנאה:

**ורגילות כו'.**והא דלא מיתסר לחפיפה דאין נהנה מגוף האיסור מבב"ח ש"ך:

**ואף.**עש"ך בקדירות של מתכות יש להתיר אף לכתחלה דמתלבן ונשרף הבלוע. ובתנורים שלנו בבית החורף אין רגילים להתבשל שם כלל ודאי שרי ומיהו יש ליזהר שלא לשאוב מים בכלי חולב ואח"כ בכלי בשר דפעמים שהם מלוכלכים ולא הוה ב' נותני טעמים להיתר ויש למחות ביד העושים כן:

פטור. ואיסורא מיהא איכא ש"ך. והוא לשון הר"מ ז"ל בפ"ט ממ"א ה"ז והוא ברייתא חולין קי"ד ומשמע ודאי דבאכילה אסור מדרבנן עכ"פ ועמ"י בשו"ת סי' ט"ז בנמצא עצם חלול בתוך מאכל חלב והיה ספק שמא היה מוח וצידד המ"י להחמיר והבל"י בשו"ת שלו סי' צ"ט התיר דלא מחזקינן איסורא והמ"י כתב בעצמות הרכין אסורין אף העצמות עסי' צ"ט ולא הבינותי דכאן משמע דעצמות הקשים נמי אוסרין בב"ח מדרבנן אם לא שנאמר דמלת הרכים קאי נמי על עצמות וז"א וצ"ע ועיין חולין קי"ד לא הוזכר הרכים ועסי' צ"ט בש"ך אות א' ופר"ח ושם אבאר בעזה"י ✍:

ודעדעור בחלב פטור אבל אסור מדרבנן ויש להסתפק באותן שעורותיהן כבשרן כמו שחשבן הר"מ ז"ל בהמ"א פ"ד הכ"א עור השליל ועור תחת האליה ועור בית הבושת דהוה מ"ה כבשר ה"ה לענין בב"ח אפשר שאסור באכילה ובהנאה ✍:

כתבהכה"ג בהגהות הב"י אות מ"ג פעם אחת הביאו תורגמים דבש בנודות ואסר דאף שיבש הוא מ"מ נתלחלח תוך שיעור כבישה אם לא לצד השיער יע"ש ויראה דמש"ה אסור לצד הבשר שיש תלתלי בשר עדיין מחובר בעור משא"כ לצד השיער אף דכבוש אוסר בכולו מ"מ העור לחוד אין בו טעם כ"כ ויש לסמוך ג"כ אמ"ד בשר בדבש פוגם. ומיהו שמן זית אוכלים אף הבאים בנודות דפוגם הוא בשמן עסי' ק"ג ושם אבאר:

**אינם.**עש"ך הראה מקום לסי' פ"א ולהרא"ש קשיא דתי' דבחלב אמו ממעט כאן מי חלב דהיוצא מאם מעורב הוא משא"כ לענין אמ"ה א"כ קשיא למעט נמי מי חלב הראשון דלאו בכלל חלב אמו הוא אמנם למ"ש הש"ך שם א"ש דמימי חלב לאו בכלל הוא ואפ"ה לא הוה אמ"ה דהתורה גלי דוקא בשר הוא דאסור ועפר"ח סי' פ"א אות י"ד כתב דמי חלב שהוא נסיובי ג"כ אין אסור מן התורה וכ"כ כאן ולענין דינא אין לנו אלא דברי המחבר ואפילו בה"מ יש לאסור בהנאה ומיהו אי יש עוד ספק אי מצטרפין דליהוי ס"ס או לאו איני אומר לא איסור ולא היתר וצ"ע כעת בזה ✍:

**אינו.**עש"ך ואף דנ"ט לשבח ומעמיד הוא אפ"ה קים לחז"ל דנפיק מתורת חלב ולא הוה אלא כפירשא בעלמא ואף אם בישלו בה דהוה דאורייתא אפ"ה שדי לדיעה זו וכמבואר:

**ויש מי שאוסר.**כתב הש"ך היינו צלול והוא דעת ר"ת ולא תימא שהוא דעת רש"י דאוסר אף קרוש דהא בסי' פ"א לא הביא המחבר בכשירה שינקה מטריפה כ"א סברת הרי"ף ור"ת והשמיט סברת רש"י ה"ה כאן ומה שהראה מקום לאות ז' אפשר דה"ק דבקרוש לכ"ע שרי הבישול להר"ב הרי מתיר בת"ח וסובר דליכא מ"ע דחזותיה מוכיח ולש"ך הא כתב באות ז' דבבישול לא שייך מ"ע:

**לכתחלה.**עש"ך הטעם דחריף וחזק הוא ויש לחוש שיפליט ויבליע ובדיעבד אין אוסר כ"א בנמלח או כבוש מעל"ע אבל לא כשיעור על האש לחוד:

**שנמלח.**עש"ך הסכים לט"ז דכאן דאיכא דיעות דצלול הוה פרשא הלכך כל דלא הוה מלוח שאין נאכל מחמת מלחו ושהה כשיעור על האש אין איסור ומיהו כ"ק בעינן עכ"פ ס' כמ"ש בט"ז. ומיהו אם נמלח מליחה מועטת ולא שהה והעמיד גבינות ובשלו הגבינות אח"כ אפשר דאין להקל דתו הוה דאורייתא והש"ך כתב הטעם ג"כ דהוה ע"י מליחה דרבנן וכל שאין ששים נגד עור הקיבה עכ"פ יש לעיין ביה ✍:

**או שעמד יום א'.**פירוש מעל"ע כ"ד שעות ש"ך ופשוט הוא דבזמן כזה הוא דהוה כבוש ועמ"ש בק"ה:

**אסור.**עש"ך וכוונתו מבואר דלכתחלה אין חילוק בין קרוש לצלול וגם הר"ב מודה דאסור מטעם בשר הנבלע בחלב הקיבה שיתן טעם בגבינה ודיעבד סמכינן לומר דהבשר הנבלע בה הוה פרשא ומיהו להמחבר אף בשר הנבלע בצלול הוה כפרש וכמ"ש כאן שסתם כדיעה א' ולהר"ב אינו כן אלא בצלול אוסר דלא הוה פרש ומ"ש רמ"א דלא בעינן ס' נגד הקיבה היינו דלא ידעינן כמה בלע וכמ"ש לקמן:

**עד.**עש"ך עשה כלומר דהלשון משמע דס' בחלב שהעמיד נגד עור הקיבה סגי ואהא כתב רמ"א דקרוש א"צ נגד עור הקיבה לזה כתב הש"ך דאינו דוודאי חלב הצלול נ"נ אף ע"י מליחה וכבישה וצריך ס' נגד כולו ומ"ש הר"ב וצריך ס' בחלב שהעמיד היינו הגבינות נגד הקיבה והיינו חלב הקיבה. ומ"ש בקרוש א"צ ס' נגד הקיבה ה"ה דא"צ ס' נגד עור הקיבה אלא דלא ידעינן כמה נפיק ועיין עוד ש"ך מה שהעלה דלא הוה מעמיד כיון דע"י מליחה נעשה הא ע"י בישול בב"ח מיקרי איסורו מגופו וכ"כ הפר"ח אות כ"ז להחמיר ע"י בישול יע"ש. ומ"ש הש"ך דהטור סובר דבר המעמיד בטל הוא עיין א"ח ה"פ תמ"ב ותמ"ז משמע דסובר דאין בטל ואולי בדאורייתא אין בטל אבל בב"ח ע"י כבישה בטל אבל להר"ב אפילו מעמיד דרבנן לא בטיל:

ודעדהמ"י כלל יו"ד אות ט' כתב דם שנבלע בפרש הקורקבן אוסר אח"כ וחילק בין טעם בשר הנבלע בקרוש דאף הוא נעשה פירשא ובין דם בעין וצלול שנבלע בפרש ולפ"ז חלב גמור שנבלע בקרוש ואח"כ לבשר אוסר ומיהו יש לחלק בין שאר איסורין לבב"ח שכ"א לחודיה שרי ונבלע בפרש אין בו כח להתחבר עם בשר אח"כ והוה כעין נ"ט בר נ"ט דאיקלש ה"ה כאן ✍:

ואם. עש"ך ודברים פשוטים הם דכיון שנבלע בפרש איקלש טעמיה יותר מנ"ט בר נ"ט ומיהו נ"ט בר נ"ט ממש לא הוה דטעם ב' לאיסור הוא. ומיהו אי היה להיתר אף דל"ש נ"ט בר נ"ט באוכלין כמ"ש בסי' צ"ה הכא בפרש הוה כמו בכלי וש"ד:

**ובמקום.**הש"ך האריך ויש לעיין בדבריו דבב"ח י"ל כל שהיה דרך בישול בצלול ואח"כ נקרש יש להחמיר דיש פוסקים סוברים דטעם הבשר הנבלע בחלב הקיבה לא הוה פרשא הלכך די שניקל ע"י כבישה ומליחה משא"כ כשירה שינקה מטריפה הוה כעין ס"ס שמא הלכה כמאן דמתיר אף בצלול ושמא צלול ואח"כ נקרש דין קרוש יש לו ומרשב"א אין הכרע ומש"ה יש להתיר שם בה"מ וכדאמרן:

**עור.**עש"ך אבל בשר יבש כעץ אוסר וה"ה עור הקיבה ובני מעיים בבישול יש לאסור דמתרכך ונ"ט וה"ה ע"י שריה מעל"ע יש להחמיר בעור הקיבה ודוקא ע"י מליחה או כשיעור על האש הוא דמותר עכה"ג:

**יש.**עש"ך ואפילו באיסור דרבנן לא סמכינן עכשיו אקפילא ואפילו מסל"ת ג"כ עסי' צ"ח:

**אבל.**עש"ך דהמעמיד בדבר המותר מצד עצמו בטל הוא ואפילו נבלע בו איסור משא"כ דבר האסור מגופו ואפילו שבת וטומאה חשיב איסור מגופו ועכר"ו כתב אם עשה המעמיד פעולתו אף שלא שהה מעל"ע וכיוצא אסור ונכון הוא:

**אבל.**עש"ך הסכים לט"ז דבעינן שאין באיסור לחוד כדי להעמיד הא לאו הכי אף שיש בהיתר לחוד ג"כ אסור ועמ"ש בצ"ח וצ"ט בזה: