**והארץ היתה תוהו ובוהו.**פשט הכתוב שבתחלת הבריאה עד שלא נבראו הברואים היה שממה וריקות וכן החושך בעולם. שלא נבראו רק שמים וארץ עצמם ואח"כ ברא האור וכל הברואים כל אחד ביומו וכמ"ש בתרגום וארעא הוות צדיא וריקניא וא"כ אין זה אלא העדר ואין זה בריאה ולא היה צריך הכתוב להזכירם כי איך יהיה שום נמצא בעולם קודם שנברא שום בריה וע"כ דעת חז"ל שעל כן הזכירם הכתוב שהיו ברואים פרטים תוהו ובוהו וחושך כמ"ש לעיל פר' א' סימן ט' בהדיא ע"פ מדה י"ז שבמקום אחר מפורש בהם בריאה. וא"כ יקשה למה לא כתב כאן במקומו לשון בריאה בהם ועוד למה לא הזכיר תוהו ובוהו רק בארץ ולא בשמים. כמ"ש לקמן ריש פר' יו"ד שגם בשמים שייך תוהו ובוהו. ע"כ דרש שבא לרמוז עוד לבד פשוטו כנ"ל. על מה שעתיד להגיע לה בסוף כשתענש על מעשה רשעת הברואים. שתחזור לתוהו ובוהו וחושך. שע"כ ברא תחלה תוהו ובוהו וחושך כדי שיהיה לארץ טבע זו ותשתוקק תמיד לחזור לשרשה כי כל טבע הבריאה היפך טבע של תוהו ובוהו. כשהברואים הולכים בדרכי ישרים מחזיקים ישוב וקיום העולם ומתגברים על תוהו ובוהו. וכשחוטאים ומבטלים קיום העולם. אז מתגבר תוהו ובוהו על העולם. וכמ"ש שמ"ר פרשה ט"ו סימן כ"ב ולקמן ריש פר' ה' אצל בריאת המים. שלכך נברא העולם בתחלה מלא מים. שיהיה לעולם טבע המים שישתוקק לחזור לשרשו. וכמו שהיה בדור אנוש ודור המבול. והדרשה עפ"י מדה ז' וי"ז. שעל שמפורש במקום אחר שהתוהו ובוהו הוא על עונש חטא הברואים. א"כ גם כאן בא לרמוז על עונש החטא. וכל הפרשה הובאה בילקוט כאן:

**עד דהיא פגה.**בעוד שהנטיעה רכה עדיין הוציאה קוצים. ואף שבעת שהיא קטנה אינה מוציאה פירות ואין הקוצים מזיקים כלל אך גם מוכיח על סופו שכשיבוא לכלל הוצאת הפירות שלא יהיו הפירות מצליחים. אלא יהיה בהם טבע הקוצים. וכן בנמשל שכשיבואו ישראל לארץ ישראל מקום ההצלחה. אז יענשו בחטאם. שיחזור העולם לתוהו ובוהו:

**ר' אבהו.**עיין ילקוט בשם מדרש אבכיר דבר נפלא. ור' אבהו ור"י בר"ס באו ג"כ לדרוש שע"כ לא כתב לשון בריאה אצל תוהו ובוהו לדרוש בו לשון שממה וצער. ועי' כל הענין בתד"א פ' ל"א. העתקתיו לעיל פר' א' סוף סימן ד':

**ישבה הארץ תוהא ובוהא.**פי' שוממה ומתאבלת וכמ"ש שמואל ב' י"ג. ותשב תמר ושוממה. ועל שמתחלה היה לה כח העליונים והשמים אורה ושמחה תמידית וכשניטל הימנה שמחה זו נתחדש בה כח השממון התוהו והבוהו וזה דווקא אצל הארץ. וע"כ לא כתוב בהם בריאה לרמוז על שממון של צער:

**בבת אחת.**כדעת רשב"י לעיל סוף פר' א' שנבראו בבת אחת וק"ו לדעת בית הילל שהארץ נבראת תחלה:

**מזיו השכינה.**עיין שמ"ר פר' ל"ב סימן ד' וש"נ ומבואר:

**אם אינם יגעים.**כמ"ש בזעת אפיך תאכל לחם. ולדעת ר' ברכי' עיקר השממון על המזונות. ולר"י בר"ס עיקר השממון על המות. ומה שאמר במשל פלטין וחוץ לפלטין פירושו שהעליונים מקום החיים הרוחניים מקום כסא כבודו כמ"ש השמים כסאי וזהו פלטין של הקב"ה כו'. והתחתונים בעלי גוף וגשם בעלי תמורה ושינוי תמידי אשר בעפר יסודם. כמ"ש לקמן פר' יו"ד סימן ד' וש"נ. מחצתי ואני ארפא מחיצתי אני ארפא. ע"ש ובמקומות שציינתי שם. ותבין כאן כי אין לכפול הדברים:

**שהיה ישן.**אף שעתה הוא ישן. ואינה צריכה לעשות דבר. מצטערת ודואגת איך תוכל לצאת ידי חובתה בגידול של בן המלך שאולי תחטא בדבר אחד ותאבד על ידו וגם אם יחטא הבן שיטנף בפלטין יהיה הקלקול תלוי בה. וכן בנמשל אף שעדיין לא נברא האדם אך מאחר שעיקר בריאת הארץ בשביל האדם כמ"ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי והנהגת האדם סיבה קרובה לקלקול הארץ ע"כ שממה הארץ על קלקול האדם. וכמ"ש לקמן פר' ל"א סימן ד' ע"ש. ומליצת ליטול את שלה בלשון המדרש הונח על עונש. וכמ"ש לקמן פר' ד' סוף סימן ו' ועתיד ליטול את שלו וכו' ע"ש. וזה עפ"י מדה י"ז. שכאן כתוב שהארץ היתה תוהו ושוממת ולהלן כתוב ארורה האדמה בעבורך נלמד שהשממון בעבור צער זה של הארור:

**רבי יהודה בר סימון פתר קריא בדורות.**שלכך לא כתב בריאה בתוהו ובוהו וחושך ולא כתוב כ"א בארץ ושבא לרמז על הדורות של הארץ:

**ובהו זה קין.**שרצה ליחד העולם לעצמו לבד והרג את הבל שלא יהיה לו חלק בעולם. וזהו בוהו נוטריקון בו הוא. פי' בו לבדו טובות העולם. ועי"כ קלקל העולם. והחזירו לתוהו ובוהו:

**וחושך זה דורו של אנוש.**שכתוב אצלם אז הוחל לקרא בשם ה' שפירוש נחשב אצלם לדבר חולין לעבוד ה' ולקרא בשם ה' כמ"ש והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו. וזהו דור אנוש. ע"כ נחשב להם דבר חולין. וכמ"ש לקמן ריש פר' כ"ד ע"ש ומש"ש ודורש גז"ש מדה ז' וי"ז. דשם מפורש במחשך שאמרו מי רואנו ומי יודענו. וזהו אז הוחל כנ"ל. ומ"ש תהום הוא דור המבול הוא ג"כ גז"ש ממ"ש תהום רבה:

**ויעבר אלהים רוח על הארץ.**ס"ד וישוכו המים שעי"כ רפא מכת המבול:

**אמר הקב"ה.**דורש מ"ש ויאמר אלהים יהי אור. שהיה לו לסמוך האור אל החושך. שהאור הוא להציל מהחושך. והיה לו להקדימו אצל מ"ש וחושך על פני תהום. ע"כ דרש עפ"י מדה ט' ועפ"י מדת ממעל שאחר ורוח אלהים מרחפת על פני המים היה עוד העולם מתנהג בחושך יו"ד דורות מנח עד אברהם וע"ז אמר יהי אור ולא חושך שהאור היפך החושך. וכאלו אמר בהדיא ורוח אלהים מרחפת ע"פ המים ועדיין היה חושך. ויאמר אלהים עד מתי יהיה עוד אפלה תבוא האורה:

**זה אברהם.**עיין שמ"ר פרשה ט"ו סימן כ"ו:

**מי העיר.**הוקשה לו שלא פירש כלל מה העיר. ואיך שייך העיר למזרח. ע"כ דרש עפ"י מדה כ' ומדת ממעל א"ת העיר אלא האיר. והאור בא מן המזרח. וזהו מי האיר ממזרח. ועיין לקמן פר' מ"ג בסימן ג'. שכל הענין נדרש באברהם וש"נ ומבואר ע"ש:

**לאור יום זה יעקב.**כמ"ש לקמן פר' ס"ח סימן יו"ד וש"נ. שיעקב נקרא שמש. והיום ע"י השמש:

**ולחשך קרא לילה.**כמ"ש שומר מה מלילה וכמ"ש ורשעים בחושך ידמו. ופי' שגזר על יעקב שימשול ביום היינו לעוה"ב שכולו יום. ועל שעיר שימשול בלילה בעוה"ז שדומה ללילה. וסוף מעשה במחשבה תחלה. וע"כ בגזירה הקדים יום ללילה. אך במעשה היה בהיפך שהלילה והערב קדמו לפני האור. וע"כ אמר ויהי ערב ויהי בוקר. ואח"כ דרש עוד בא"א. ויהי ערב ערבו של וכו' כי לפי פשוטו יקשה שאין הערב סמוך לבוקר כי הערב סוף היום ותחלת הלילה. ואיך אמר ויהי ערב אחר שאמר ולחושך קרא לילה. והיה לו להקדים הערב ללילה. ע"כ דרש עוד שמ"ש ערב פירושו מלשון סוף. ושייך למ"ש ולחושך קרא לילה ואז בא סופו של לילה ועל שהערב הוא סוף היום ע"כ קורא הסוף של הלילה ג"כ בלשון ערב. וזהו שאמר ערבו של וכו'. ואחר כך ויהי בוקרו של יעקב בעוה"ב. וכ"ז יהיה בעת שיבוא יום אחד. היינו עוה"ב שהוא נקרא יום אחד ע"פ מדה ז' וי"ז. כמ"ש והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה. וס"ד והיה לעת ערב יהיה אור פי' שלא ינהוג עוד יום ולילה של עוה"ז. אלא שלעת הסוף יהיה כולו אור כמ"ש לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ונוגה הירח לא יאיר לך. והיה ה' לך לאור עולם:

**זה יום הכפורים.**עיקר הדרשה לקמן פ' ג' סי' ח' וכאן קיצר ושם מבואר:

**ר"ש בן לקיש.**עי' כל הענין בספרי פרשת האזינו. וכמ"ש לעיל על שלא נזכר כאן בריאה וגם לא אמר אלא והארץ פי' על הנהגת הארץ:

**ראיתי את הארץ.**ירמיה ניבא על מלכות בבל שיהפוך העולם לתוהו ובוהו. ודורש גז"ש. ולגז"ש זה די בתיבת תוהו לבד. וע"כ דורש תיבת ובוהו על מדי שאחר בבל היה מדי. ובתיבת ויבהילו יש בו אותיות ובוהו וזה כתוב אצל אחשורוש מלך מדי שציוה להביא את המן. והגז"ש הוא על פי מדת ממעל שלשון ובוהו נופל על תיבת ויבהילו כנ"ל ואולי דורשים ויבהילו נומריקון ויבא בוהו לו:

**וחשך זו וכו'.**לקמן פר' ט"ז סי' ד' ופרשת מ"ד סי' ט"ז ויק"ר פר' י"ג סימן ה':

**על קרן השור.**כמו שעשו בעגל. ועיין במס' מגילת תענית באריכות:

**שאין להחקר.**לזמנה ולהצלחתה אז יותר מכולם:

**זה רוחו של מלך המשיח.**וכמ"ש לקמן פר' ח' בסימן א'. והביא ראיה מפסוק ונחה עליו רוח ה'. וכתיב ברישא דקרא ויצא חוטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח היינו מלך המשיח. וע"כ אמר ורוח אלהים כי לפי הפשט היה די שיאמר והרוח מרחפת:

**ברית כרותה.**דורש כפי הפשט שאמר והארץ היתה תוהו ובוהו בלשון עבר. ואח"כ אמר ורוח אלהים מרחפת בלשון הוה. שתמיד מרחף על פני המים. ועל זה אמר שתמיד הוא כן שרוח אלהים מרחפת. ושעל כן הזכיר אלהים שפירושו רוח מאלהים לרמוז על הברית שכרת אלהים למים שהרוח ירחף תמיד עליהם כדי שלא יתקלקלו הנהרות והימים ע"י השרב וע"י הרוח יתקררו ולא יתקלקלו:

**וכבר היה רשב"ז.**חגיגה דף ט"ו:

**יושב ותוהה.**פי' מעמיק בחקירתו והשגתו ומשתומם. ואינו מרגיש בדברי העולם:

**מאין הרגלים.**פעמי מחשבותיך מאין באים. ולשון רגלים שייכים במחשבות. כמ"ש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. פי' רגלי. מחשבותי:

**מעיין הייתי.**מעמיק במחשבותי עד ששכחתי עניני עולם. ולא הרגשתי בשאלתך שלומי. ולא הודיעו באיזה ענין חקר:

**מנשבת אין כתיב כאן.**כלשון הכתוב ישב רוחו יזלו מים. אלא אמר לשון מרחפת. לשון שכתוב אצל עופות. כמ"ש כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. וע"פ מדת ממעל דורש מדה ט' כעוף שמרחף וכו'. וכן הוא בילקוט כאן בהדיא:

**הלך לו בן זומא.**כינוי על המיתה שהלך לו מן העולם וכלשון המדרש לקמן פר' יט סי' ח'. מתהלך מת הלך לו ע"ש. מאחר שטועה בחקירתו זה ראיה שאין עזר ה' אתו. וסופו שימות בחקירתו. וענין הטעות כמ"ש בגמרא. כי פסוק ורוח אלהים ביום א' כתיב. והבדלת המים ביום ב':

**ולא שהו ימים מועטים.**שלא שהה ועבר זמן מועט ובן זומא היה עדיין בעולם. אלא מת ונא היה בעולם. וכשיטת הירושלמי חגיגה פרק ב'. בן זומא הציץ ומת. אך בגמרא דילן חגיגה ט"ו. עדיין בן זומא מבחוץ. והולך לשיטתו. דסובר בן זומא הציץ ונפגע. בן עזאי הציץ ומת ופי' שנפגע בחקירתו. ולא הגיע לאמיתה. וזהו שהיה מבחוץ לחקירה:

**רבי אבהו אמר.**בא ג"כ לדרוש על שלא אמר ל' בריאה בתוהו ובוהו וחושך. ותלה רק בארץ ולא בשמים. שבא לרמוז על מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים. שצפה בתחלת הבריאה. שזהו תכלית הבריאה שבעבור זה לברא העולם. וכמ"ש כי יודע ה' דרך צדיקים. וס"ד ודרך רשעים תאבד פי' ע"פ מדה ט' שיודע ואוהב דרך צדיקים שיתקיימו ויחיו לעד ויהיו כעץ שתול. שמבואר בפסוקים הקודמים. שמאחר שאמר אצל הרשעים תאבד. הרי בהיפוך אצל הצדיקים יתקיים. ויודע דרך רשעים שיאבדו ולא יקומו במשפט כמ"ש בפסוקים הקודמים במזמור זה. והכל גלוי לפניו. ותיבת יודע נמשך גם לסיפא דקרא. ע"פ מדה כ"ב וזהו מ"ש כאן צפה הקב"ה במעשיהם של צדיקים ובמעשיהם של רשעים. וכן היה בראשית הבריאה. יע"ז בא הרמז בפסוקים אלו. תוהו ובוהו וחושך. על מעשיהם של רשעים עיין לעיל פר' זו סי' ג' ובפר' א' סי' ו' ולקמן פר' ג' סי' ח':

**אבל איני יודע באיזה מהם הוא חפץ.**שהצדיקים אומרים שהם העיקר ובהם חפץ. כמ"ש ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה. וכדומה. והרשעים אומרים שהם העיקר ובהם חפץ. כמ"ש במלאכי סוף פר' ב'. כל עושה רע טוב בעיני ה'. ובהם הוא חפץ. וזה גלה כאן והכריע במ"ש. וירא אלהים את האור כי טוב. שאינו חפץ רק באור. ועיין לקמן פר' ס"ח סי' ח' ויק"ר פר' ל"ד סי' ח' בלשון זה והפירוש בכל המקומות באופן אחד כנ"ל וכדומה הרבה:

**בית המקדש בנוי וחרב.**עיין לקמן פר' נ"ו סוף סי' יו"ד. וש"נ:

**לנטוע שמים וליסוד ארץ.**וס"ד ולאמר לציון עמי אתה. שזה עיקר נטיעת שמים וארץ כשיאמר לציון עמי אתה. פי' שיבנה ציון ויכוננה. ויכניס את עמו לשם. ובנין ציון הוא בנין בית המקדש. ובמ"ש והארץ היתה תוהו ובוהו. בא לרמוז על חורבן בהמ"ק כמ"ש בירמיה ד'. שהתנבא על חורבן ישראל ובית המקדש. אמר את הארץ והנה תוהו ובוהו. ובמ"ש ויאמר אלהים יהי אור רומז על בנין שלעתיד כמו שאמר לציון קומי אורי כי בא אורך. וכן כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה והיינו בציון ובבהמ"ק: