**שהיה סגור בתיבה.**בריש המזמור כתוב משכיל לדוד והוא אמר הוציאה ממסגר נפשי ולא מצאנו שנסגר דוד במסגר שיצטרך לבקש הוציאה ממסגר על כן דרשו אא"ע לדוד ת"ע לנח שמפורש בתורה ויסגור ה' בעדו כי מגודל טרדתו בתיבה אפילו שינה בעיניו לא ראה כמ"ש תנחומא ריש נח. והיה בצרה גדולה מפני הצינה כמ"ש לעיל סוף פר' ל"ב ומריח החיות וכמ"ש פר"א ריש פרק כ"ג. על כך ביקש שיוציאנו ואז יתן הודאה לשמו. ומה שפי' המדרש להודות את שמך לתת הודיה לשמך פירושו כמ"ש מסדרי התפלה לפיכך אנחנו חייבים להודות לך וכו' ולתת הודיה לשמך שפי' שאין ליתן כל ההודאה לשום נברא על המעשה רק להחזיק לו טובה על הרצון והחסד אלא למסור כל ההודאה של כל המעשה לו יתברך בהחלט וכן כאן להודות את שמך לתת ולמסור כל ההודאה לשמו לבד:

**יתכללון בי צדיקיא.**מלשון כתר ועטרה של מלכות שמים. וענין הכתר כאן כמ"ש פר"א סוף פרק כ"ג. התקינו חכמים שיהיו מזכירים שבועת נח בכל יום. שנאמר למען ירבו ימיכם וגו' וביארתי שם בפר"א שכוונתו מסוף הפסוק אשר נשבע ה' לאבותיכם כימי השמים על הארץ. שזהו שבועת נח כמ"ש עוד כל ימי הארץ שדרשו לקמן פר' זו סימן י"א ע' מש"ש. ופסוק זה הוא בפרשת והיה אם שמוע בק"ש שאנו אומרים בכל יום שבועת נח. ואנו נושאים פסוק זה בתפילין בטוטפת וכלילא והנה יתכללון משמע שהצדיקים עצמם יתכללו והיינו בתפילין כנ"ל ולא אמר יכללו כמ"ש יכתירו שבהכרח שהיתה הכוונה על התפילין שישאו הצדיקים בעצמם להמליך עליהם מלכות שמים. וזהו עומק כוונת המדרש:

**א"ר יונתן.**לעיל פר' ל"ב סימן ג' וש"נ ומבואר כל סימן זה:

**צדיק יבחן זה נח.**שלא יצא מן התיבה ואף לאחר שחרבו המים. וסבל יסורים בתיבה במסגר כנ"ל עד עת בא דברו שאמר לו צא מן התיבה אחר שהתפלל עד שנענה:

**ר' יודן.**דורש ד"א על פסוק צא מן התיבה. עי' לקמן סוף פר' ס"ז ג"כ ר' יודן בשם ר' איבו. ועי' ילקוט משלי י"ב:

**ממרד שמרדו.**שאין פשע אלא מרד. ע' במ"ר ריש פר' י"ח אח נפשע וכו' ופשע שלהם על ידי שפתים שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו. ע' סנהדרין ק"ח ועי' שמ"ר פר' ל' סימן י"ג וכן מצאתי בילקוט משלי הנ"ל ובאגדת בראשית סוף פרק ז':

**ויצא מצרה.**שהיה בתוך הצרה ויצא ממנה. וגם ביציאתו הראה צדקתו שלא יצא עד שאמר לו הקב"ה צא:

**מקומך אל תנח.**שאין לו שייכות לרישא דקרא ע"כ דורש ע"פ מדה ט' שאם יעלה עליך רוח המושל שיצוה עליך לכנוס למקום אין לך רשות לצאת מן המקום עד שיאמר לך צא ע' קהלת רבה פסוק זה:

**לחכם זה נח.**כמ"ש לעיל פר' כ"ט סימן ד' ופר' למ"ד סימן ו' מהו חכמתו:

**לא דברתי וכו'.**שהכוונה על לשון דיבור שלא נאמר אצל אדם וידבר אלא ויאמר. ואצל נח כתוב וידבר שהוא מדרגה גדולה יותר מהאמירה כמו אצל אברהם ומשה. ומה שדרש כן אצל יציאתו מן התיבה ולא אצל ביאתו שאמר לו בא אל התיבה. היינו מטעם זה עצמו דשם לא כתב וידבר. גם כאן יש הבטחות גדולות ושבועה על קיום העולם ומצות לדורות עולם כמפורש:

**ד"א כתיב.**הכוונה ד"א צא מן התיבה ועל שכבר אמר כן כמה פעמים על כן קיצר כאן:

**לכל זמן.**דורש כופל הלשון זמן ועת זמן לכניסה ועת לכל חפץ ליציאה שאף שהיה חפץ לצאת והיה מתפלל הוציאה ממסגר עכ"ז לא יצא בחפצו עד שצווהו. עי' קהלת רבה פסוק זה:

**משל לפרנס.**שמ"ש צא משמע שמגרשו ומוציאו. על שעתה הגיע העת שהש"י ישוב למלאות הארץ ולפרנס אותם. בהכרח לסלק את נח וליקח מידו מפתח הפרנסה. ועל כוונה זו אמר לנח צא מן התיבה מהתמנות שלך כי אני בעצמי חוזר למקומי לפרנס העולם:

**משל לסופר.**פי' חכם והנמשל על נח שנקרא חכם כמ"ש לעיל ריש סימן ה' ובתיבה היה סופר שהיה צריך לעיין בטבעי כל יצור באיזה שעה ניזון ביום ובלילה:

**עד שנשבע.**משמע שהשבועה היה קודם שיצא. ובתורה מפורש שאחר הקרבת הקרבן היתה השבועה וההבטחה וכמ"ש פר"א פרק כ"ג והקרבן הקריב בירושלים כמ"ש לקמן ריש סימן ט'. וכמ"ש בריש הפרשה שהתפלל שיצא מן התיבה. ובהכרח שמ"ש ולא קיבל עליו לצאת היינו לעיקר הכוונה לפרות ולרבות בעולם. וכמ"ש ופרו ורבו על הארץ ועל כן אצל הצווי כתוב צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך. ואצל המעשה כתיב ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו הרי שלא עשה כאשר אמר לו כי לא נתרצו לפרות ולרבות עד שנשבע להם ולכוונה זו הקריב תחלה קרבנות בירושלים לעורר רחמים שיעתר לו להבטיחו. וכן היה שנעתר לו והבטיחו ונשבע לו והשבועה מפורשת בישעיה נ"ה כי כאשר נשבעתי מעבור מי נח ודרשו חז"ל שבועות ל"ו שגם בתורה כתובה השבועה כמ"ש לעיל פר' כ"ו סימן ו' ולקמן סימן יו"ד לסגי לסגי. ועל כן אחר הקרבת הקרבן אמר לו עוד הפעם ויברך יכו' פרו ורבו ואתם פרו ורבו [וע"ע בזה בתנחומא על הכתוב לאמר לאסירים צאו. יפ"ת]:

**נח כיון שנכנס.**לעיל פר' ל"א סוף סימן י"ב וש"נ:

**גלמודה.**וכמ"ש לעיל פר' ל"א הנ"ל שכן בכרכי הים קורים לנדה גלמודה:

**הוצא כתיב היצא קרי.**דרך המדרש לכתוב המקומות שיש בהם קרי וכתיב אף שאינו דורש כלום. ורש"י בחומש כתב היצא אמור להם שיצאו הוצא אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה פירוש לפירושו כי היצא משמעותו שתגרום להם שיצאו והיינו ע"י אמירתך ושיפתח להם התיבה ויגער בהם שיצאו הוצא משמעותו שאתה בעצמך תוציאם. אם אינם רוצים לצאת ולא יהא די באמירה צריך אתה לעשות מעשה בעל כרחם למשכם בחבל ולהכותם עד שיצאו:

**כל רומש.**שיהיה כל רומש מלא כבריאותו שלא יתערבו המינים עי' ירושלמי כלאים פרק א' דיליף מפסוק את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים חוקים שבהם חקקתי את עולמי תשמרו. פי' שלא לשנותם. ועי' ויק"ר פר' ל"ה סימן ד':

**על ז' דברים.**לעיל סוף פר' ט"ז וש"נ ועי' שמ"ר פר' ל' סימן ט' דו' מצות נתנו לאדם ומצות אבר מן החי נתוסף לבני נח כמ"ש בשר בנפשו דמו:

**הכלאים.**כמ"ש ר' איבו רומש מלא ועי' ירושלמי הנ"ל:

**האמור בפרשה.**היינו בפרשה של כשפים. עי' מ"כ ובשם רש"י וע' ספרי סדר שופטים הובא בילקוט שם:

**ויבן כתיב.**ולא כתיב ויבנה או ויעש על כן דורש מלשון בינה וחכמה. עי' לעיל ריש פר' כ"ו. שמ"ר פר' מ"א סימן ז' ויבן אהרן ופר' נ' סימן ב' כמו כאן ועי' לעיל ריש פר' י"ח:

**מפני מה ציוני.**מפני מה ציוני הקב"ה תחלה להביא שנים שנים ולא חלק בין טמאים לטהורים. ואח"כ בפרשה מיוחדת ריבה שיביא מן הטהורים ז' ז':

**מכל הבהמה הטהורה.**ובפר"א פרק כ"ג איתא דקודם המבול היו הטמאים מרובים על הטהורים. רצה הקב"ה להרבות בטהורים ולמעט בטמאים. על כן צוה להביא מן הטמאים שנים שנים ומהטהורים ז' ז'. וכתב עוד שם שהקריב מכל מין מהטהורים מבהמות ומעופות ד' זוגות ונשארו שלשה זוגות מכל מין שיהיו הטהורים מרובים על הטמאים זוג אחד:

**המזבח הגדול.**על שהוא מזבח המקודש יותר מכל המזבחות קראו גדול עי' לעיל פר' ט"ז סימן ג' הנהר הגדול וכמ"ש מלכים ב' ט"ז ט"ו אלא כנ"ל. ע' במ"ר פר' כ' סימן י"ח ז' מזבחות וע' פר"א פרק כ"ג ופרק ל"א מש"ש:

**ותיטב לה'.**שבת כ"ח ר"ה כ"ו א' ע"א ח' א' חולין ס' ירושלמי שבת פרק ב' ר"ה פרק ג'. לעיל פר' כ"ב סוף סימן ח'. במ"ר פר' ד' ריש סימן ח'. מדרש קהלת פסוק מה שהיה תד"א פרק ו' ועיקר הדרשה על שכתוב מקרין מפריס והיינו שור הראשון. שיצא מן הארץ בריה שלימה קרניו קודם פרסותיו. ואח"כ גידול הבהמות בהיפך שהקרנים עולים באחרונה:

**ר"ב ור"י ב"ח.**לעיל פרשה כ"ב סימן ה' וש"נ ומבואר כל הענין:

**דורון דידך.**עי' שי"ר פסוק זאת קומתך דמתה לתמר. ויש לפרש שהתמר הוא אברהם. שאין לו אלא לב אחד ואצל אברהם כתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. שמעשה חנניה מישאל ועזריה ששמרו קומתן להשתחוות לצלם של נ"נ דומה לאברהם:

**משל למלך.**עי' שמ"ר פר' ט"ו סי' ז' באריכות כל הענין בביאור:

**ויאמר ה' אל לבו.**אסתר פסוק ויאמר המן בלבו לקמן פר' ס"ז סימן ח' שהרשעים העיקר אצלם הוא התאוה והחמדה והתענוג הגופני לעשות מה שלבו חפץ. והם ברשות וחפץ לבם הרע. אבל הצדיקים נמשכים אחר רצון ה' ומכריחים חפץ לבבם שיהיה לפי הדעת והשכל:

**לסגי לסגי.**לעיל פר' כ"ו סימן ו' ושם ביארתי:

**עלובה היא העיסה.**הלב בדמיון עיסה והיצר בדמיון שאור שבעיסה וכאן כתוב יצר לב האדם רע היינו העיסה עם השאור:

**עלוב הוא השאור.**שבפסוק זה כי הוא ידע יצרנו אינו נזכר הלב רק היצר שהוא בדמיון שאור שבעיסה:

**הנוטע אותך.**בפסוק הקודם זית רענן יפה וגו'. אח"כ אמר וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה. משמע שעתה נוטע אותה ומדבר עליה רעה. ואחר שאמר הצית אש עליה איזה רעה ידבר עליה עוד ואיך עתה נוטע אותה. על כן דרש שפסוק השני הוא טעם לפסוק הראשון למה הצית אש עליה אחר שהיתה זית רענן. אלא שה' צבאות הנוטע אותה פי' בעת שנטעה ידע טבעה ועיקרה שלא יהיה סופה טוב על כן הצית אש עליה:

**מאימתי יצה"ר.**סנהדרין דף צ':

**מנעוריו כתיב.**דורש מנעריו מלשון וינערו רשעים ממנה. חצני נערתי. ועל שלא פירש איזה נעירה ע"כ הכוונה על הנערה ראשונה שננער לצאת ממעי אמו. עי' ירושלמי ברכות פרק ג':

**משהפקדתני.**על ידי המלאך הממונה על ההריון ופוקד על הטיפה מה תהא עליה מיד נזרקה בו הנשמה. רש"י שם בסנהדרין:

**עוד כל ימי הארץ.**פשוטו משמע שיהיה עת שלא תהא קיימת וכמ"ש והארץ כבגד תבלה. וכתוב ברישא דקרא כי שמים כעשן נמלחו. וברית זה נכרת עוד כל ימי הארץ. א"כ ה"ה כל ימי השמים. ומרומז בפסוק על פי מדה ט' זרע וקציר וגו' ודברים אלו נעשים על ידי המזלות ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים:

**שבריתן כרותה.**עי' שמ"ר סוף פר' מ"ד ד"ר פר' ג' סימן ט"ו:

**ותופר ביום ההוא וגו'.**פסוק הוא בזכריה י"א ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותם להפר בריתי אשר כרתי וגו' ותופר ביום ההוא והמדרש מחבר פסוק זה לפסוק שבישעיה נ"א ע"פ מדה י"ז שבזכריה כתוב שיבוא עת שיפר בריתו ולא פירש באיזה עת ובישעיה מפורש שיבא עת שיתבטלו שמים וארץ. ובתורה מפורש שהברית תלוי בשמים ובארץ א"כ מ"ש בזכריה ותופר ביום ההוא היינו ביום שיתבטלו שמים וארץ. והמדרש מלמדנו שמ"ש עוד כל ימי הארץ דשייך למעלה הוא על ידי הברית שכרת עמו והברית הוא אח"כ בפרשה מיוחדת. אך דעת חז"ל שהברית והשבועה ענין אחד והשבועה נזכרה בפסוק הקודם. לא אוסיף לקלל ולא אוסיף וכו' עוד כל ימי וכמ"ש לעיל ריש סימן י' וש"נ. ועי' ויק"ר פרשה ו' סימן ה' שהשבועה והברית ענין אחד הוא וכן הוא בפר"א סוף פרק כ"ג וז"ל ונתן קשת לאות ברית שבועה בינו לבין הארץ. וע' מש"ש באריכות דשייך כאן ורמזתי על זה ריש פר' זו:

**שהיו זורעין.**סנהדרין דף ק"ח. תנחומא פסוק ויזכור אלהים את נח וכמ"ש וצאצאיהם לעיניהם. כי הוקשה להמדרש שמאחר שאמר בפסוק הקודם לא אוסיף לקלל עוד וגו'. הרי נכלל בזה שיתנהג העולם בכל ענינים אלו כמו קודם המבול ולמה הוצרך לפרט זרע וקציר וכו'. על כן דורש שמ"ש זרע וקציר וכו' הוא לקללה ומיעוט טובה ושייך למ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו משמע שזה טענה ומליצה על האדם שלא לקלל האדמה בעבורו ובסוף בראשית כתוב וכל יצר מחשבות לבו רק רע על כן וינחם ה' וכו' וכאן אמר כן לזכות. ודורש ע"פ מדה ל"א שמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו שייך למ"ש זרע וקציר וכו' וזהו שאמר מי גרם להם שמרדו בי לא על ידי וכו' וע"כ אביא עליהם יסורים אך באופן אחר. שלא יהיה כליה עד קין וחורף על מלחמת גוג וכמ"ש לעיל פר' ל"ב סימן ח' עי' מש"ש ותבין כאן:

**מקייץ אני עליהם.**שישכון העוף עליהם כל הקיץ. ומחרף עליהם הבהמה כל החורף. שאם כפשוטו. קור וחום קיץ וחורף ענין אחד הוא. על כן דורש ע"פ גז"ש:

**מה עבד לן.**שסובר שמ"ש קור וחום פי' על יסורי אדם כנ"ל קור וחום שבגופו שחפת וקדחת כ"ה בתנחומא סוף בראשית:

**שהיום והלילה.**דורש כנ"ל דמ"ש עוד כל ימי הארץ שייך למעלה על השבועה של פסוק הקודם ונמשך מ"ש עוד כל ימי הארץ אל מ"ש יום ולילה לא ישבתו שהוא מיותר. ודורש דקאי על הברית וכל האדם הנ"ל שכל זמן שיהיה יום ולילה לא ישבתו האדם והברית שלהם. ושאר הדרשה כמ"ש בדברי רשב"ן:

**לא על שהן זורעין ולא קוצרין.**גירסא זו לא יתכן אם זרעו ולא קצרו מה היו אוכלים. ואולי כך צ"ל על שהן לא זורעים וקוצרים שהיו זורעים אחת לארבעים שנה וקוצרים בכל שנה כמ"ש יד"מ או שצ"ל לא זורעין ולא קוצרין שלא זרעו וקצרו אלא אחת לארבעים וכמ"ש לעיל פר' י"ג סימן ט' שהיה משקה אחת לארבעים שנה וצ"ע מנין לו זה. ועי' תנחומא סוף בראשית:

**כמן פסח ועד עצרת.**שהוא אויר ממוזג בלא קור וחום:

**רשב"ג בשם ד"מ.**ב"מ דף ק"ו בחילוף שמות התנאים:

**חצי תשרי.**ששה זמנים כתובים כאן כפי מנהג העולם כוללים כל י"ב חודש. והתורה סדרה כפי סדר דבר והפוכו זרע וקציר וגו'. וחז"ל כאן חשבו כסדר החדשים זרע חורף קור קציר קיץ חום. ור' יהודה מונה גם כן כפי סדר זה מר"ח חשוון ור' שמעון מונה מתשרי. ועי' פר"א פרק ח' באופן אחר:

**לא שמשו המזלות.**לעיל פר' כ"ה סימן ב'. ופרשה ל"ג סימן ג'. ושם מבואר:

**שלא היה רשומן ניכר.**שמחמת רוב הליחות והעבים התמידים לא ניכר פעולה בעולם:

**לא ישבתו לא שבתו.**פירשתי לעיל פר' כ"ה סימן ב' ע"ש:

**בזכות הקרבנות.**עי' מ"ש לעיל פר' זו סימן ו' עד שנשבע ותבין כאן:

**מורא וחתית חזרו.**פי' כשנברא האדם ברך אותו ברדי' כמ"ש וירדו בדגת הים וגו' ורדו בדגת הים ורדי' הוא ממשלה טבעית משתמש בהם כאדון בעבד וכולל ג"כ מורא וחתית. והרדיה יותר ממורא וחתית. וקודם שנחתם גז"ד ונענשו היה להם רדי' וממשלה טבעית על כל הברואים וכמ"ש לעיל פר' כ"ח סימן ו' שהיו אומרים לעוף זיל אשתמן ואזיל ומשתמן ואתי ואחר העונש ניטל מהם הרדיה והחתית ונעשו חולין למזיקים כמ"ש לעיל פר' כ"ג סימן ו'. וכשהקריב נח קרבנות חזרו מורא וחתית אך לא עיקר הרדיה עד שבא שלמה וחזר לו גם הרדיה על כל חיה ועוף ומזיקין על כן כתיב אצלו כי הוא רודה בכל עבר הנהר:

**תינוק בן יומו.**שבת קנ"א:

**דוד מלך ישראל מת.**עי' שבת דף למ"ד כל המעשה שם:

**אבל עוג וכו' שלא ינקרו את עיניו.**ובגמ' הגי' ומן העכברים שנאמר ומוראכם וחתכם כל זמן שאדם חי מוראו מוטלת על הבריות וכו'. ומ"ש פעם ב' שלא ינקרו את עיניו. אפשר שמקום העינים שהוא רך משאר המקומות יש לחוש יותר:

**שלא הותר לו בשר.**כמ"ש הנה נתתי לכם את כל עשב וגו'. אבל לא כל חי ואצל נח כתיב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. על כן הוזהר נח שלא יאכל אבר מן כל חי. וכמ"ש אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. בשר בנפשו הוא אבר מן החי. בנפשו דמו הוא דם מן החי. על כן כתב תיבת בנפשו בין בשר ובין דמו. דקאי למעלה ולמטה לאסור שניהם כמ"ש רש"י בחומש:

**אך להביא את החונק.**צ"ע הרי כל אך למעט ואיך אמר להביא את החונק. וגם למה חלק את שאול ותמו"ע בתרתי. על כן נ"ל ברור שהמדרש קיצר בלשונו. שעיקר כוונת הפסוק אע"פ שהתרתי לכם הריגת נפש כל חי ושפיכת דמו אך לא של אדם שזהו מ"ש ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ובכלל זה גם לחונק את האדם וזהו דמכם לנפשותיכם שנשאר דמו בנפשו. ותיבת את לרבות את החונק עצמו כי תיבת את תמיד לרבות ולא דווקא חונק אלא בין חונק ובין הורג את אחרים ובין עצמו בין שופך דם בין לא שופך. ועל זה אמר יכול כשאול שהרג עצמו ג"כ ידרוש דמו והכתוב אומר וימת שאול במעלו אשר מעל בה' וגו' וימיתהו ה' הרי הכתוב מעיד שה' המיתו ולא שהמית את עצמו אלא על ששאול נפל ביד פלשתים שבאו להרגו והיו מתעללים בו ומטמאים אותו והיה בזה חילול שמו ית' יותר ועל כן בחר שיהרוג עצמו. וכמו שביקש דוד אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי. ועל זה רמז בתורה במ"ש ואך את דמכם למעט שיש אופן שאינו חייב אם הורג עצמו. ואמר עוד יכול כחנניה מו"ע שמסרו עצמם לכבשן האש ונבוכדנצר באמת יותר היה חפץ שישתחוו לצורה ולא יושלכו לכבשן וא"כ הם בעצמם סבבו להם המיתה. על זה אמר ת"ל ואך פי' שדורש הוי"ו של ואך למעט גם באופן זה שהוא ג"כ פטור ומותר וקידוש הש"י כמפורש בהדיא בדניאל. ולכל זה כוון המדרש בקוצר מילין. כמין חומר:

**מיד כל חיה.**דעת המדרש שאין פירושו מהחיה עצמה ידרוש אם יהרוג אדם מאחר שזהו משלחת ה' לעונש על בני אדם כמפורש בתורה ושלחתי בכם את חית השדה וכו' ואין שום מצוה בתורה על שום בריה רק על האדם ע"כ דרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם פי' באיזה אופן אדרוש הריגת אדם על ידי חיה כשיש יד אדם באמצע:

**זה השוכר את חבירו.**איש ואחיו שותפים בהריגת אדם ששוכרו להרוג לאחר. שניהם חייבים בהריגתו. וזה ע"פ מדה ט' וכל זה כדעת ר' אלעזר לעיל פר' כ"ו בסימן ו' שאינו מתחייב על אדם אלא אדם ולא חיה ושאר בריה:

**א"ר חנינא.**סנהדרין נ"ז ב':

**כולהם כהלכות.**כל אלו ענינים שחושב כהלכות הנ"ל הם בעד אחד בדיין אחד וזהו באדם:

**בלא התראה.**לקמן פרשה נ"ב סימן ה' וסימן ח' ומ"ש ב' פעמים בלא עדים צ"ע שהרי אמר בעד אחד. ובגמרא שם ליתא:

**לכשיבא אדם.**ולזה מורה הקמץ של באדם שמושך א' לדרוש בא אדם וכמ"ש לעיל פר' כ"ו ריש סימן ו' ועי' ד"ר פר' ב' סימן כ"ה ושם הגי' לכשיבא כל אדם והגירסא שבכאן לכשיבא אדם היינו כמ"ש פר' כ"א סי' ז' בהקיץ תמונתך:

**את הדמות.**של מעלה כמ"ש כי בצלם וכו' וצלם ודמות ענינם אחד כמ"ש בצלמנו כדמותנו וביבמות דף ס"ג איתא כל מי שהוא מבטל פ"ו כאלו ממעט הדמות ע"ש ב' ברייתות בלשון זה מדכתיב בתריה ואתם פרו ורבו שתחלה כתוב שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלהים וגו' ואח"כ כתוב ואתם פרו ורבו ודורש סמוכים. ור' אלעזר סובר כאלו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם היינו רישא דקרא הנ"ל ואח"כ כתוב ואתם פרו ורבו ובן עזאי סובר כשניהם. עי' בתוספתא יבמות סוף פרק ח':

**נאים דברים.**בתוספתא שם הגירסא נאה דורש ואין נאה מקיים. נאה מקיים ואין נאה דורש בן עזאי נאה דורש ואין נאה מקיים:

**ברית נחלק לאוירות.**ואני הנני מקים את בריתי אתכם ולא פירש ברית זה למה שמ"ש והקימתי וגו' ענין אחר הוא. ועי' מ"כ בשם רש"י ודורש סמוכים:

**גלי מאתראי.**עי' לקמן פרשה ל"ח סימן י"א אצל בורסיף:

**דלא יכלוני' יתושי.**מחמת שהאויר רע ומעופש ועב היה מגדל הרבה יתושין מזיקין את האדם:

**אף לעתיד לבא.**פי' כמו שיש עתה ברית לאויר שלא יחשוק אויר של ארץ אחרת כן לעתיד יהיה זה הברית על כל דבר של חמדה ושל תאוה שיתבטלו כל חמדה וכל תאוה ולא יחזיק אדם אלא בשלו לבדו כי יתבטל היצר הרע: