**אחת אחת ואח"כ שתים.**עי' במ"ר פר' ב' סימן י"ב אצל כוכבים. ועי' לקמן פר' נ"ג סימן ג' על פסוק כענבים ועי' לעיל פר' י"ב סי' ד' וכמ"ש פאה פרק א' משנה ד':

**עד אברהם יצחק ויעקב ואח"כ.**בילקוט הושע ט' הגי' ואח"כ שלשה אברהם יצחק ויעקב עד ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו' וכן צריך להגיה כאן:

**אלא עוקצה בלבד.**כי כל הפירות יש להן קליפה מבחוץ וגרעינים מבפנים ובראשם פיקס של שער והכל פסולת אבל התאנה אין לה רק עוקץ בלבד שהוא תלוי בו באילן שעל ידו עיקר גידול הפרי:

**אחד היה אברהם.**פסוק הוא ביחזקאל ל"ג סימן כ"ד שאחד היה שבא תחת כנפי השכינה במ"ר פר' ב' שם בהדיא:

**ובטל המום.**וזהו והיה תמים:

**לכל זמן.**קהלת רבה פסוק זה:

**שנתנה לו המילה.**שתגלה סוד ה' שתהיה תחת השמים עי' לעיל פר' כ"ח סימן ד' קהלת רבה פסוק אחד מאלף וכמ"ש מדרש תהלים ק"ה על פסוק דבר צוה לאלף דור זו מילה:

**בעצם היום הזה.**ולא פירש באיזה יום ע"כ דורש יום שהוא מוכן ובא מששת י"ב לא קודם ולא אחר כן:

**זמן היה לבניו.**לקמן סימן ו'. ולקמן פר' מ"ז סימן ג':

**שנמולו שתי פעמים.**פי' שנמולו כל ישראל ביחד ביום אחד. וזה לא היה בעולם אלא ב' פעמים. וזה מרומז במ"ש זמן ועת על שני עתים. עי' שמ"ר פר' י"ט סימן ה' וש"נ. וזמן אחד היה על ידי משה והשני ע"י יהושע. כמ"ש ושוב מול את בני ישראל שנית עד כי מולים וגו' ופירושו כמו שנמולו בראשונה כל העם היוצאים יחד כך בשניה:

**בן מ"ח שנה.**כמ"ש לעיל פרשה למ"ד סימן ח' וש"נ ומבואר בבירור. ואז היה לו למול ולמה לא ציוה לו אז. וזה לדעת ר' יוחנן ור' חנינא שם. אך לדעת ר"ל שסובר שבן ג' שנה הכיר ולא היה עדיין ברשות עצמו. ולא בכחו ומי ימול אותו:

**בן שמונים וחמשה כשנדבר עמו בין הבתרים.**הנה כשנדבר עמו בין הבתרים היה בן ע' שנה כמ"ש בסדר עולם ריש פרק ג' ובברייתא דל"ב מדות מדה ל"ב ושם מבואר באריכות. וכאן על כרחנו פירושו שהם ב' זמנים כשהיה בן פ"ה קודם לידת ישמעאל שנולד כשהיה בן פ"ו או כשהיה בן שבעים כשנדבר עמו בין הבתרים. וגי' הילקוט וימול בן ע"ה שנה כשנדבר עמו בין הבתרים הם ג"כ ב' זמנים בן ע"ה וכמ"ש מפורש ואברם בן ע"ה בצאתו או כשדיבר עמו בין הבתרים כנ"ל והקשה עוד שהיה לו לצות אותו בלידת ישמעאל כשהיה בן פ"ו וימול אתו יחד:

**מזבלו ומעדרו.**וכל מי שעובד בהכנה הפרי יותר טוב וכאן הקינמון הוא יצחק וההכנה שיהיה צדיק מתולדתו הוא צרירת הדם וכו'. וכמ"ש אבות סוף פרק ה' בן מאה כאלו מת וכו':

**אמר אם חביבה.**עי' מאמר זה בשלימות לעיל פר' י"א סימן ו' שפילוסוף שאל את ריב"ח והובא כאן דרך אגב ענין המילה בקיצור וצ"ל וכו'. וחלילה לומר שהם דברי אברהם שהקשה קושיות על מצות ה' ויהרהר אחריו:

**דייך אני ואתה.**בא לדרוש פסוק ויאמר אליו אני אל שדי וגו' ומתחלת התורה ועד כאן עדיין לא נזכר שם שדי. וגם תיבת אליו מיותר. ע"כ דורש מדה ט"ז שכאן צריך לומר שם זה. והדבר למד מענינו שמדבר באברהם והמילה. ועל דברים אלו אמר די עד כאן כמ"ש ריש סימן הקודם. ומ"ש אליו פי' שהדיבור של די מיוחד אליו וממנו. שדי לעולם אני ואתה. שאין אחר מכיר ומודיע אלהותי רק אתה. ואם לא תכרות עמי ברית די לעולם וכו' ויחרב. ודי למצוה זו שהיתה מצפה ומיחלת עליך. וכמ"ש בסימן הקודם דבר צוה לאלף דור וכמ"ש אם לא בריתי וגו'. וזה ע"פ מדת ממעל:

**היו באים ומזדווגים.**נזדווגו המלכים להלחם אתי ולשון הזדווג משמעו על המלחמה כמ"ש לעיל פר' מ"ב ריש סי' ג' וש"נ ושאל מה יעשה אם יבואו להזדווג לו בעת שימול ויהיה חלש וכטענת אשכול לעיל סוף פרשה מ"ב וזה מרומז במ"ש ויפול אברם על פניו אחר שציוהו על המילה. ודורש שהכוונה שאז התפלל שלא יכשל. וזה על פי מדה ט' ולמוד מענינו שמהתשובה שהשיב לו אחר נפילתו וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי וכו' שתיבת אני מיותר. וגם תחלה אמר וירא אליו ה' וגו'. אני אל שדי ואח"כ אמר אלהים. על כן דורש שעל תפלתו השיב לו אלהים. שהכוונה שאלהותי יעמד לך. ואהיה פטרונך. ואם אמר אלהיך היה הכוונה על אברם בלבד אך מאחר שאמר אלהים משמע לכל. וזהו שאמר ולא לך בעצמך אלא דיו לעולמי שאני אלוהו ועיין לקמן סימן ט'. ובריש מדרש רות פסוק אלהים אלהיך אנכי. דייך אני פטרונך ומ"ש דייך יכו' דעת המדרש שמ"ש אני נלמד מפסוק הקודם אני אל שדי וכאלו כתוב גם כאן אני אל שדי ועל כן יתכן לדרוש דייך דיו:

**שאמרתי לעולמי די.**הוקשה לו איך קורא להקב"ה שדי הרי הוא באמת אין די ואין סוף ע"כ דורש נוטריקון שדי שאמר די וע"פ מדה ט' שאמר לעולמו היינו לכל המציאות שהמציא. וכמ"ש לעיל פר' יו"ד סימן ה' שהיו מותחים וכו' וכמ"ש לעיל פר' ה' סימן ח' בביאור ע"ש השינוי. ור"א בן יעקב דורש על הקדוש ברוך הוא בעצמו והנוטריקון שדי שאין די. ועל פי מדה ט' שאין העולם ומלואו כדאי וכמ"ש הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך:

**אכסיוס ואנקוס.**בערוך ערך אקיוס גורס אקיום ואקנוס וכתב המוסף ערוך פירושו בלשון יוני בלתי נפסד. ופי' אקנוס מספיק בעצמו. פי' שעצמותו מספיק הכל:

**למטרונה שאמר לה.**בא לפרש מ"ש התהלך לפני וגו'. איך שייך זה אל המילה ודור שע"פ משל שאמר המלך להמטרונה שלו שתעבור לפניו לבדקה אם היא שלמה בגופה ונתכרכמה פניה פירוש הוריקו פניה ככרכום ממוראו אולי ימצא בא איזה חסרון וכן אברהם א"ל התהלך לפני והיה תמים נתירא. ונפל על פניו מהמורא שהרגיש בו איזה חסרון והשיב לו ואתנה בריתי ע"פ מדה ל"א. ויתכן עוד שתחלה אמר לו והיה תמים ונתכרכמו פניו ופירש לו ואתנה בריתי. וזה ע"פ מדה ט'. וענין הנפילה מבואר בסי' ו' ולעיל סימן ג':

**ישב אברהם ודן.**פי' שהתישב בדעתו וחקר מהו כוונת הש"י במ"ש ואתנה בריתי ובמ"ש המול לכם כל זכר וכדומה. ולא פירש לו מהיכן ימול. ודרש בעצמו שכאן כתוב בפרשה כמה פעמים ערלה. ובאילן כתוב בפרשת קדושים וערלתם ערלתו את פריו. ועיין כל הענין בויק"ר פר' כ"ה סימן ו'. ודעת ר"ה כמ"ש לקמן פר' מ"ט סימן ב' שאברהם ידע את כל התורה וא"כ גם מדת גז"ש ידע לדרוש. והשיב לו רחב"פ שאף ע"פ שידע כל התורה וכל המצות אך לא נתנה לו בתיבותיה שידע לדרשה אלא שרמז לו כאן בפסוק ואתנה בריתי וארבה אותך. ולמוד מענינו שענין הריבוי אצל נתינת הברית:

**אברהם כה"ג היה.**ועי' לקמן פר' נ"ה סימן ו' ובויק"ר פר' כ"ה סימן ו':

**מן האוזן וכו' מן הפה וכו' מן הלב וכו'.**בכל אלו כתוב ערלה וכדלקמן בדברי ר"ע. ומ"ש מן הלב אגב שזכר כל הערלות זכר ג"כ ערלת הלב. אע"פ שאין שייך בו תיקון כי הלב בנקיבה דקה ימות:

**זו ערלת הגוף:**שאין שייך מום בעור יתר:

**התהלך לפני והיה תמים.**וסמיך ליה ואתנה בריתי ביני ובינך. שאע"פ שימול אעפ"כ יהיה תמים:

**מקרא אמר.**וכן בסוף הדרשה מסתברא הדא מקרא. אם הוא שם חכם צ"ל הדא דמקרא. ויתכן הכוונה במ"ש מקרא אמר. הכתוב אומר. ופי' מקרא זה אומר. וכן מ"ש מסתברא הדא מקרא. שהפסוק זה כדאי להוכיח ממנו. ובויק"ר שם הגי' נגדא אמר וכן בסוף הדרשא מסתברא דנגדא. וענין דרשה זו שמאחר שהקב"ה צוה כן על כל ילדי ישראל לעולם בהכרח הוא במקום שאין בו מום:

**וערל זכר.**דרשה אחרת היא. ועי' בויק"ר פר' כ"ה שם שמות הדורשים. ועי' סוף הפרשה:

**ב' פעמים.**בפרשה זו של צווי המילה א' בפסוק ג' וא' בפסוק י"ז. שצפה שיבטלו בב' זמנים אלו ונפל על פניו שהתפלל שלא יבטלו לגמרי. על דרך מ"ש לעיל פר' ל"ט סימן ט"ז שלא יפלו בעי:

**אחד במצרים ואחד במדבר.**עי' לעיל פר' זו ריש סימן ב' ולקמן פר' מ"ז סימן ג'. ולפי מ"ש בסימן ד' שהנפילה מחמת יראה או כמו שכתוב בסי' ג' גם כן בעבור חששא אם כן הוא סימן לכשלון בנים במילה:

**דהוה חסר רי"ש.**פי' מאמר זה כתבתי באריכות בספרי מדרש תנאים במדת נוטריקון והעתקתיו בהקדמה לפני המדות שמתחיל הקב"ה דרש ע"ש ושם והפירוש עמוק ואמתי:

**ב"ק אמר.**ברכות סוף פרק א' בבלי וירושלמי שם ושם השמות בהיפוך וחילוף לב"ק בעשה ול"ת ולר' לוי בל"ת לחוד. וכן הוא לקמן פר' ע"ח בסימן ג' כמ"ש בגמרא וירושלמי. וטעם פלוגתתם שמי שסובר בל"ת לחוד כמ"ש ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם שאם כתב ויהיה נקרא שמך אברהם היינו אומרים שהוא מצות עשה. אך מאחר שלא כתב כן אין כאן אלא הבטחה לאברהם. ודעת מי שסובר בעשה ול"ת. היינו שדורש מ"ש והיה שמך אברהם ע"פ מדה ט' כאלו כתוב והיה שמך נקרא אברהם וכמ"ש ברישא דקרא ולא יקרא על אחרים שלא יקראו כן מ"ש והיה שמך ג"כ על אחרים:

**דכוותה הקורא לשרי.**כר' לוי כאן בעשה ול"ת שמ"ש כי שרה שמה פי' לא תקרא שמה שרי כי שרה תקרא שמה על פי מדה כ"ב. ולב"ק בל"ת לבד שמ"ש כי שרה שמה אינה מצוה אלא הבטחה כנ"ל. ולדברי הכל אינו עובר על שרה אלא אברהם בלבד כמ"ש אל תקרא ולא אמר ולא תִקָרֵא כמ"ש אצל אברהם וגם כאן הפלוגתא בעשה ול"ת כנ"ל. ומקשה למה אינם חולקים כך אצל יעקב שכתוב בו לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. לא יקרא לאו כ"א ישראל וכו' עשה וכנ"ל אצל אברהם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועל זה תירץ תני לא שיעקר וכו' אלא כי אם ישראל שתיבת אם מיותר ומשמע מיעוט כמו רק שבא למעט שלא יקרא שם ישראל לבד. ואצל אברהם כתיב והיה שמך אברהם בלא מיעוט ועל כך אצל אברהם לא נזכר עוד בכל התורה שיקרא בשם אברם ואצל יעקב נקרא בכל התנ"ך בשני שמות יעקב וישראל וגם באותה פרשה עצמה ויצב יעקב מצבה ויקרא יעקב:

**דלמא שנייה.**דלמא בלשון ירושלמי מעשה שמספר שכן היה המעשה שבחר בו כשהיה שמו אברם כמו שכתוב בגמרא הנ"ל:

**רבי יודן אמר חמשה.**הוקשה לו כופל לשון שבפסוק ז' אצל המילה חותם להיות לך לאלהים ובפסוק ח' שאצל הארץ חותם והייתי להם לאלהים על כן דורש בזה חמש דרשות. א' שמ"ש להיות לך לאלהים פי' אם מקבלים אלהותי אז והייתי להם לאלהים והיינו לפטרון ולמליץ טוב וכמ"ש לעיל בסימן ג' וש"נ. ב' כי אם בניך נכנסים לארץ. היינו מ"ש בפסוק ח' ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך וגו' אז והייתי להם וגו' וכמ"ש חז"ל כל הדר בארץ ישראל דומה וכו' ג' אם מקיימים בניך את הברית וכו' היינו מ"ש בפסוק ז' והקימותי את בריתי וגו' וסמך לו ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו' שזה תלוי בזה. ד' אם מקבלים בניך את השבת כי כאן כתוב והקימותי את בריתי ביני ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם. וכן כתוב אצל שבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. הרי שכאן מרומז שבת בפסוק ז' וסמך ליה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך היינו בזכות שבת והנה התחיל בחמשה דברים ולא פירש אלא ד' דברים. אך בילקוט כאן אינו חושב שבת וחושב אם בניך מקיימין את הברית אהיה להם לאלוה ולפטרון. ואם לאו וכו' היינו פסוק ז' אם בניך מקיימין הברית הם מקבלים אלהותי ואם לאו וכו'. הרי ה' דברים לבד שבת:

**דבר אמר להם.**כמ"ש וזה דבר הרוצח. וזה דבר השמיטה שדרשו שצריך לומר רוצח אני. משמט אני וכן כאן:

**על מנת ואתה את בריתי.**ובפסוק הקודם. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. אם ישמרו בריתי יירשו הארץ:

**מכאן למוהל.**ממ"ש ואתה וגו' אתה וזרעך. ולשון הירושלמי. כל שכיוצא בך ימול אחרים. ודורש כופל תיבת אתה שתיבת אתה הב' מורה כמו אתה כך זרעך כיוצא בך. ולפי דברי הירושלמי שבת פרק ר"א דמילה מובא כאן לקמן פליגי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע. וכן מצאתי בהדיא בירושלמי יבמות פרק הערל דר' עקיבא סובר לשונות כפולים רבוים הם המול ימול המל ימול. וכן דעת ר' יוחנן. ור' ישמעאל סובר דברה תורה כלשון בני אדם לשונות כפולים ועל כן דורש מפסוק ואתה את בריתי תשמור וכנ"ל:

**כנומי היא תלויה בגוף.**דייק ונמלתם שהיל"ל ומלתם כמ"ש ומלתם את ערלת לבבכם. נוטריקון נומי מלתם [יפ"ת]:

**ומעשה במונבז.**מעשה זה הובא בדברי הימים של קדמוניות באריכות:

**סיעה של פסטון.**עי' ערוך ערך פסט וכתב המ"ע אנשי צבא רגלים:

**תניא הלוקח עובר.**היינו שעדיין הוא במעי אמו ולכשיולד יהיה שלו:

**לבן או לבת.**בריש תזריע ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת. וזה צע"ג שהרי פסוק זה מדבר בטהרת יולדת מטומאת לידה ואיך יליף מכאן על שפחה. והיפ"ת מגיהה מדעתו מה דאמר שמואל מכל בן נכר מכ"מ ועי' מ"כ. ואולי שעל שפסוק זה מיותר שהרי דיבר לעיל בטומאת זכר ונקבה ועל זה אמר ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת. ואא"ע לטהרה ת"ע למילת בן שכתוב למעלה וביום השמיני ימול. ודורש לבן מכל מקום. ומאמר זה לא מצאתי לא בירושלמי שבת ולא ביבמות. רק בילקוט כאן הביאו. וצ"ע:

**מילה ופריעה.**ד"ר ריש פרשה ו' שבת דף קל"ה. יבמות ע"ב תוספ' שבת פרק ט"ז. וירושלמי שבת פרק ר"א דמילה וירושלמי יבמות פרק הערל:

**שחל יום ח' שלו.**והפלוגתא לענין חילול שבת דלב"ש חייב לחלל ולב"ה אסור לחלל:

**הלכה כדברי התלמיד.**היינו כדברי ר"ש בן אלעזר שהוא תלמיד של ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי ובירושלמי גורס זה אצל דברי ר"ש ב"א. אך צ"ע דבירושלמי שם ושם אינו מביא דברי ר"א בנו של ריה"ג. ובהכרח שצריך להגיהה שם מכאן להביא דברי ר"א בנו של ריה"ג:

**אלא ממקום שהוא ניכר.**לעיל פר' זו סוף סימן ה' ויק"ר פר' כ"ה סוף סימן ו':