**כתיב מן גערתך.**כאן אינו מפורש באיזה אופן נקוו המים ומפורש בתהלים ק"ד כמ"ש לעיל פר' א' סוף סימן ו' גלי עמיקתא. וכמ"ש שמ"ר פר' ט"ו סי' כ"ב הביאור עפ"י מדה י"ז וכאן קיצר וסמך על מה שמבואר שם באריכות. וכן בפר"א פרק ג' ובמדרש תהלים צ"ג באריכות:

**יעשה מדה.**מדלא קאמר יאספו או יכנסו. ע"כ דרש שנכלל בזה ג"כ. המדה של מים עפ"י מדת ממעל. שמתחלה לא היה מדה למים שהיו מלאים העולם. ועכשיו יהיו במקום אחד במדה. כמ"ש עד פה תבוא ולא תוסיף. וכמ"ש וקו ינטה על ירושלים. שהוא מלשון מדה. שלא להוסיף ולא לגרוע:

**יקוו לי המים.**כצ"ל מדלא קאמר לשון יכנסו או יאספו. ואמר יקוו דורש מלשון תקוה. שיקוו ויצפו שעתידים לחזור לגבולם. ולכן נתן בהם טבע זאת מתחלה שימלאו העולם וישתוקקו תמיד לחזור לטבעם. והבטיחם שיבא עת שימלא משאלותם. עי' לעיל ריש פר' ב'. ועי' לקמן פר' כ"ח סי' ב' איכה רבתי פסוק פרשה ציון בידיה דף ס"ח:

**ובמגולין.**בערוך ערך מנולין הביא בשם מדרש איכה. ובסודרים. ולפנינו שם אינו כן. אלא הגי' ברמיזה ובאצבע. אך מזה אנו לומדים כוונת הערוך שפירש מנולין היא סודרים. ופירושו כמו שנוהגים ב"א ששואלים שלום ע"י רמיזה יש מקומות באצבע להניחו אצל הכובע לסימן נתינת כבוד. או שמסירים הכובע. ובמדינות המזרחיות הולכים בסודרים על ראשם במקום כובע שלנו ונותנים כבוד בלא אמירה ודיבור וכן המים. וכן מצאתי ברש"י כאן שהביא רמז שהמנולין הוא סודר ממדרש איכה הנ"ל כמ"ש:

**ומה היו אומרים.**וכמ"ש במדרש תהלים צ"ג באריכות ובמעשה. ששמעו במעמקי ים קול זה. ואע"ג דקאמר שאין להם פה ולא אמירה ודיבור. יתכן שהכוונה על דרך שאר הברואים שלכל א' הברה מיוחדת וקול אחר צפצוף העופות והבהמות. וכן המים היו להם קול שדומה לדיבור. אדיר במרום ה':

**עמד דור המבול.**דור אנוש היה קודם דור המבול. רק על שחטא דור המבול מפורש בתורה באריכות ועונשם כליון חרוץ. ע"כ הקדים דור המבול:

**ויבואו אותן.**במבול מפורש. ודור אנוש והפלגה עיין לקמן ריש סימן ו' מש"ש וש"נ. וכמ"ש לעיל פר' ד' סוף סי' ו' ולא שנתבטל חלילה כוונת הש"י. אלא שנתקיימה על ידי ראשי הדורות הצדיקים. והרשעים יאבדו:

**בכל העולם כולו.**עיין כל זה שמ"ר פרשהט"ו סי' כ"ב ושם פירשתי ועיין במ"ר פר' י"ח סי' כ"ב ויותר מפורש במדרש תהלים. מזמור צ"ג:

**דרך הקב"ה.**שעצרו והוציא את הרוח מן המים. כמ"ש כונס כנד מי הים. כנאדות. וכמ"ש במשל ודרכם. כמו שדורכים ענבים בגת. כמפורש שם בשמ"ר. שהמים לא היו כמו המים שלנו. אלא שהיה אויר לח מאד. אויר מעורב במים. ודרך על המים והוציא הרוח מן המים. ונתמעטו והכניסם באוקיאנוס:

**ונעשה קילוסין.**אין שייך לומר ונעשה קילוסין. אלא לומר קילוסין. ע"כ נראה גירסת הערוך דצ"ל קילווסין של הקב"ה. בערך קלוון. וקלוון בלשון יון פירושו מצוה אני. וכאן פירושו נעשה מצותו של הקב"ה. וזהו מן גערתך וכו'. וזהו נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם. היינו שאמרו נלך ונעשה לה'. היינו מצותו עפ"י מדה ט'. והיה זה כשנבראו ונקוו. וכמ"ש בפסוקים הקודמים ה' מלך וגו'. אף תכון תבל בל תמוט. נכון כסאך וגו'. ואז נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם. וכמ"ש במדרש תהלים צ"ג. אמר ר' לוי להיכן הלכו. מלחשין אלו לאלו. להיכן אנו הולכים וכו':

**דרך הים דרך הים.**דורש ס"ד ישאו נהרות דכים ע"פ נוטריקון. דרך הים דרך הים. וכופל הלשון כמו שכפל הלשון בפסוק נשאו נהרות שהלכו כתות רבות של מים. שנסו ואמרו דרך הים. או לדוכתא פלן ולזוית פלן גלגל פלן. דכים נוטריקון. דך ים. דוך בלשון ארמי מקום. דוכתא. ולשון זה ברור יותר. כי לשון דרך הים אינו מבואר איזה מקום בים. ע"כ דורש דוכתא ים. כמ"ש אל מקום זה יסדת להם. הרי שיחד להם מקום בפרטי. ור' הונא אמר להדך ימא. פי' לים זה. וכמ"ש אל מקום זה יסדת להם. כי מאחר שלא ידעו לאיזה ים ינוסו. איך יאמרו למקום זה של ים. ע"כ פירש לאיזה ים. וכמ"ש לקמן. מקום זה. זה אוקיאנוס. כמ"ש זה הים הגדול:

**דוכסאים.**עי' מוסף ערוך שהביא בערך דכסמן. שפירושו בלשון יוני מקוה מים:

**קלטן הים.**בערוך גורס קלוטין. ופי' במוסף ערוך מים הולכים למקום מדרון:

**דוכים.**פי' במ"ע. מקום מוכן לבית קיבול. וכל שמות אלו על המקום של הים. שהמים אמרו למקום הים שיקבלו אותם. ולכל דעות אלו ידעו להיכן הלכו. וצעקו להם שיקבלו אותם ור' יהושע בר נחמיה סובר. שלא ידעו להיכן הלכו. אלא יעלו הרים וירדו בקעות. הלכו הנה והנה עד שמצאו להם מקום. הים אוקינוס. והיינו אל מקום זה כנ"ל. עיין מדרש תהלים ק"ד:

**דרש ר' אבהו.**לקמן סוף פר' כ"ג. וכוונת הדרשה שמ"ש יעלו הרים ירדו בקעות. הלא העולם כולו היה מלא מים. ואיך יעלו הרים וירדו בקעות ע"כ דרש שפירושו על הים עצמו. שמקום היה בקעה. והמים עצמם הר וגבוה מכל העולם. וזהו אל מקום זה יסדת להם. ומ"ש כל העולם כולו מימיו הם שותים. כמ"ש אל מקום שהנחלים הולכים. שם הם שבים ללכת. הרי שכל הנחלים מן הים. וסובר כדעת ר' אליעזר בכאן פר' י"ג סי' יו"ד וש"נ. שהעבים שואבים מן הים אוקינוס. ולקמן סוף פר' כ"ג ליתא למאמר זה:

**מטטרון.**ע' מ"כ והכוונה כמ"ש סוטה דף י"ד א' שמשה עצמו לא היה יודע היכן הוא קבור. והיאך עלה למקום שאינו יודע. אלא שהקול עצמו נעשה לו שליח ומוליך אותו. וכן המים. כמ"ש בשמ"ר פר' ט"ו סימן כ"ב שלא ידעו היכן ילכו. וכמ"ש מן גערתך ינוסון. מן קול רעמך יחפזון. ואיך באו למקומם. כי הנס והחפז אין דרכו ידוע. כי אינו מכוון רק להמלט מהרודף. אלא שהקול הוליכם אל מקומם אל מחוז חפצם. ועיין מדרש תהלים צ"ג וק"ד. והביא ראיה מפסוק קול ה' על המים. שהול"ל למים. אך על המים משמע שעמד הקול על המים שיוליכם למקום חפצם.

**אלא בבכיה.**כמ"ש לעיל פר' ב' סי' ב' אצל הארץ. וכן כאן אצל מים. וכמ"ש מדרש תהלים שקודם שאמר יקוו המים. היו גבוהים עד כסא הכבוד. ואח"כ נצמצמו וירדו. וזהו פרישתם ובכיתם. שהיו סמוכים לעליונים חיים וקיימים. ועכשיו סמוכים לתחתונים המתים:

**מבכי נהרות.**פשוטו משמע לשון נבכי ים איוב ל"ח ט"ז. א"כ הול"ל נבכי ע"כ דרש בכי ממש שבכו. שהשתוממו והצטערו. והנהרות עפ"י מדה י"ז. הם אותם שכתובים במזמור צ"ג. נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם. והיינו במעשה בראשית כנ"ל בסימן ג'. מדוכנים אנו:

**עושה ארץ בכחו.**ס"ד מכין תבל בחכמתו. לקול תתו המון מים בשמים. כשהכין תבל בחכמתו במע"ב. אז לקול תתו המון מים בשמים. היינו שנתן חצי המים עליונים בשמים מאז היה קול שהפריש מים עליונים מתחתונים קול שבכו כמ"ש קול ברמה נשמע. וס"ד נהי בכי תמרורים. עפ"י מדה י"ז:

**א"ר יוחנן תנאים התנה.**עי' שמ"ר פר' כ"א סי' ו' ושם פירשתי. שהתנאי היה כשברא אותן שכל זמן שיצטרכו ישראל יקרע לפניהם ועל תנאי זה חזר הים שכשיצטרכו עוד הפעם לעתיד יקרע לפניהם. וזהו וישב הים לפנות בוקר לאיתנו שהול"ל וישב כו' כשהיה. ע"כ דורש עפ"י מדה כ' ומדת ממעל. א"ת לאיתנו אלא לתנאו:

**אני ידי נטו שמים.**ופירושו אחר שידי נטו שמים. אז כל צבאם צויתי. וזהו שאמר מידי נטו שמים. ואין מדבר כאן מצווי של קודם הבריאה. כמ"ש כי הוא צוה ונבראו. אלא על הצווי שאחר הבריאה כפשטא דקרא שתחלה הקדים אנכי עשיתי וגו'. אני ידי נטו שמים. ואח"כ כל צבאם צויתי ולא פי' מה צווה לצבאם. אך עפ"י מדה י"ז אנו יודעים מה שמפורש במקום אחר. שהברואים יצאו לפעמים חוץ לטבעם. כמ"ש לגוזר ים סוף. שמש בגבעון דום. וכדומה. והכתוב אומר אין כל חדש תחת השמש. וכתיב כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף. וממנו אין לגרוע. והם ב' כתובים מכחישים. כמ"ש בסמוך בריש סי' ו'. ואיך יצאו חוץ לגבולם. והוסיפו וגרעו. אלא כך נצטוו והתנה מתחילת הבריאה. ונתפרשו כל אחד במקומו וזהו מ"ש כאן וכל צבאם צויתי:

**שישתקו לפני משה וכו'.**עיין ד"ר פר' יו"ד סימן א' וסימן ב' באריכות. ובפר' י"א סי' ה':

**צויתי את האור.**דניאל ג'.

**צויתי את האריות.**שם ו':

**א"ר אליעזר מתחלת ברייתו של עולם.**כאן חסר ותשלומו בד"ר פר' יו"ד סי' ב' ובקהלת רבה. פסוק וידעתי כי כל אשר יעשה כו'. ובד"ר פירשתי יותר ע"ש. וכוונתו על פסוק וידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם. עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והאלהים עשה שייראו מלפניו. משמע שמ"ש ברישא דקרא. כל אשר יעשה אלהים וכו' אינו שייראו מלפניו. והול"ל כי כל אשר יעשה אלהים שייראו מלפניו. ע"כ דרש שרישא דקרא שמדבר בענין הבריאה הטבעית. במנהג תמידי. ואין זה גורם יראה לרוב בני אדם שחושבים שהוא דבר טבעי ולא יראו ולא יקחו מוסר. ואך כשרואים דבר חדש ועונש שיוצא ממנהג הטבעי. אז מתבוננים שיש דין ויש דיין ומתיראים. וא"כ מ"ש עוד הפעם והאלהים עשה. היינו היפך מ"ש ברישא דקרא שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. שאם עושה שמוסיף וגורע. זהו גורם שייראו מלפניו. ומ"ש במדרש שהאלהים עשה שהוסיף וגרע דורש כן עפ"י מדה ט'. והוא"ו של והאלהים וא"ו המהפך. הרי שהוסיף וגרע. וכאן לא פירש מה שהוסיף וגרע. ומתפרש ע"פ מדה י"ז. הקורא למי המים וישפכם על פני ארץ. ב' פעמים. א' בעמוס ה' ח'. ושם ט"ו. ועיין לקמן סוף פר' כ"ג. וש"נ:

**אחת בדור המבול.**לא יתכן גירסא זו. שהרי דור המבול לא נידונו ע"י ים. כמפורש בתורה וצריך לגרוס בדור אנוש ובדור הפלגה. שדור אנוש היה קודם למבול. ועיין לקמן סוף פרשה כ"ג על דור אנוש. וכן מצאתי בירושלמי שקלים פרק ג' הלכה ב'. ולפי מ"ש לקמן פרשה כ"ה סימן ב' יש לקיים הגירסא ע"ש. וב' דרשות הם. ועיין לעיל פר' ד' סוף סי' ו'. ובפר' זו סוף סי' א':

**לגיון קשה.**לעיל פר' ד' סוף סי' ו'. והביא ראיה שמ"ש והאלהים עשה שייראו מלפניו מדבר בענין מים של ים שגורם יראה. כמ"ש כונס כנד מי הים וכו' ייראו מה' כל הארץ. ולכך עשה מי אוקינוס גבוה מכל העולם כמ"ש לעיל סוף סימן ג'. וזהו כנד כמ"ש נצבו כמו נד נוזלים. גבוה כחומה. וכן כאן והאלהים עשה שייראו מלפניו מדבר בים אוקינוס שהוסיף וגרע:

**בנוהג שבעולם שהחזיק מועט.**שמ"ר פר' י"א סימן ה' ויק"ר סוף פר' יו"ד כל הענין במ"ר פר' י"ט סימן ט':

**כמלא פי כברה קטנה.**כמ"ש שבת דף ל"ה שהבאר של מרים היה דומה לכברה. וכתיב ויקהילו משה ואהרן את כל הקהל אל פני הסלע:

**דחפן תרי מההוא דקמץ.**שהקומץ הוא מלא יד אחד. ויהיה בשני ידים שני קומצים ובחפנים של שתי ידים יוכל ליתן בהם כפלים ארבע קמצים. וכאן היה מלא חפנו של משה ומלא חפנו של אהרן. הרי ב' חפנים ח' קמצים. וכתיב וזרקו וכו' כמ"ש מ"כ. שדבר הנזרק הוא ביד אחת. ומ"ש נמצא חפנו של משה פי' חפן א' והכוונה ידו וקומצו וכמ"ש שמ"ר פר' י"א סוף סימן ה'. ידו של משה. ועדיין יש לומר שזרקו בכמה פעמים. אך בויק"ר פר' יו"ד הנ"ל. איתא וז"ל. ואת אומר וזרקו משה השמימה בבת אחת. שאם היה כתוב וזרק היה משמע אפילו בכמה פעמים. ע"כ כתב וזרקו שזרק אותו. היינו הפיח. הרי שכללו כאחד:

**אורך החצר.**כוונתו על מ"ש ויקרא ח' פסוק ג' ד'. ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד. ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ותקהל העדה אל פתח אהל מועד:

**ויאמר וכו' גושו הנה.**שלפי הפשט יקשה. שכמה פעמים דיבר אל כלישראל. ולא אמר להם גושו הנה. וכאן אמר גושו הנה. ועוד שלא פי' היכן יגשו. ואם אל יהושע הול"ל אלי. אלא שהכוונה על מ"ש שם. ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר. שאו את ארון הברית. ועברו לפני העם וישאו את ארון הברית וילכו לפני העם. ואמר להם יהושע שיבואו כולם אל ארון הברית. ועפ"י מדה ט' מדרך קצרה. מן הסתם שמעו לו. ובאו כולם לפני הארון. וזהו גושו הנה. משמע אל מקום מיוחד. שיפול עליו הוראת הנה. ובאגדת בראשית פרק י"ז מבאר סתרי המאמר:

ר"ה אמר זקפן. פי' רש"י העמידן בלא ישיבה וראב"ח אמר סמכן. וגירסת רש"י צמדן ופי' שהושיב כל אחד אצל בן גילו. זקן אצל זקן יושבים צמודים בריווח:

**צמצם.**בדוחק יושבים:

**ממה שהחזיקו שני בדי הארון.**דעת המדרש שזהו כוונת הכתוב מ"ש בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם. והוריש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החתי וכו' מפשט הכתוב מבואר. שעל שיקרע לכם הירדן. ויעביר אתכם בחרבה. תדעו שעתיד להוריש הכנעני וכו' וא"כ כל הענין להבא שכאשר יעבירם הירדן ידעו שעתיד להוריש הגוים. אך אין זה ראיה. שעתה הוא בקרבם. ע"כ דרש שע"ש כי אל חי בקרבכם שמשמעו עתה. זאת תדעו מנס זה שעושה לכם עתה. והיינו בגשו הנה במה שעמדו לפני הארון כולם:

**אף בירושלים כן.**היה נס זה תמידי בבית המקדש ברגלים. שהיו מתקבצים כל ישראל לרגל היו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. כמ"ש בפרק ה' דאבות. עיין קהלת רבה פסוק כל הנחלים:

**ארבע אמות לכל אחד מכל צד.**כך צ"ל ארבע אמות לכל אחד אמה מכל צד. פי' שהיה לכל אחד. ארבע אמות שהוא באמצע. ואמה אחת מכל צד. וכן הוא בויק"ר פרשה יו"ד ובילקוט יהושע ג':

**בעת ההיא יקראו לירושלים.**וס"ד ונקוו אליה כל הגוים. וע"ז שאל. וכי מחזקת היא פי' וכי תחזיק ירושלים כל הגוים. וצ"ל כן. וכי מחזקת היא אותן. וכן הוא בילקוט יהושע ג'. וב' תיבות כסא ה' מיותר וט"ס. וכן מורה לשון המדרש כאן. קבלי אוכלוסיך. הרי שבאוכלסין מדבר. לא בכסא ה':

**האריכי הרחיבי.**הנה מ"ש הרחיבי מפורש. בקרא הרחיבי מקום אהלך. ומ"ש האריכי נלמד ע"פ מדה ט' שאין בנמצא שטח רוחב בלא אורך. ויותר נראה שכוונתו מסיפא דקרא האריכי מיתריך והמדרש מקדים האורך שהוא יותר מן הרוחב. וימין ושמאל. הוא צפון ודרום ברוחב. והאורך מזרח ומערב:

**ויקרא אלהים ליבשה כו' שרצתה לעשות רצון קונה.**שהרחיבה והאריכה עצמה והתפשטה במרוצה עד שאמר לה די שהכח שנתן לשמים וארץ. בתחלת הבריאה היה מספיק שיהיו מותחים והולכים תמיד. וכשנתמתחו כפי רצונו מה ששיער בתחלה. אמר לה די. וא"כ צ"ע שגם השמים רצו לעשות רצון קונם והיה לו לקרות ארץ גם לשמים. ויתכן שעל שהארץ הוא היסוד. כמ"ש אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. הבנין הוא היסוד וכל זמן שהתפשט היסוד התפשט הבנין. והכל היה תלוי בארץ. ועיין סוף פר' י"ב. ולפי טעם דשם ניחא. דדוקא הטעם על הארץ ולא על השמים:

**והלא ים אחד הוא.**לא יתכן לפרש שאין בעולם אלא ים אחד. שהרי יש הרבה ימים בעולם כידוע. אלא כוונתו על פסוק זה. מ"ש ולמקוה המים. היינו מקום מקוה אחת. וכמ"ש בתרגום ולבית כנישת מיא. ולא אמר ולמקוואות המים קרא ימים. א"כ למה אמר ימים לשון רבים. ע"כ פירש שאין כוונתו כי אם על ים אחד. והיינו אל הגדול מכולם. הוא ים אוקינוס. ומתחלק בטבעו לפי אוירי המדינות כאלו מתחלק לכמה ימים. ופה המקום לרמז על מקום ספק אחד שמ"ש בפ' מסעי. והיה לכם הים הגדול וגבול. הים האמצעי הנקרא (מיטלענדישע"ר מעער) המפסיק בין איראפיע לאפריקע. וצד מזרחי מגיע לעכו וליפו. וכדומה. וכאן מדבר בים אוקינוס שמתחיל בקצה ספרד במערב העולם בגיבראלטר ואיך אמר כאן אינו דומה טעם דג העולה באספמיא. לטעם דג העולה בעכו. שהם ערים של ים הגדול. אך הענין בזה מ"ש לקמן סוף פרשה כ"ג שים אוקינוס יצא ממקומו בדור אנוש ובדור הפלגה עד עכו ויפו וממנו נעשה הים הגדול הזה וא"כ הכל אחד וקורא לים האמצעי ג"כ ים הגדול ואוקינוס. וזה דבר ברור לדעת חז"ל האמיתים:

**ויאמר אלהים תדשא תני בשם ר' נתן.**ירושלמי כלאים פרק א':

**יתושים זבובים פרעושין.**עי' לקמן פר' יו"ד סימן ז' ופר' כ' סימן ח' וע"ש מ"ש בפירושי:

**אף הן יש בהן הנאה.**לפי מ"ש כאן משמע שהדברים הארורים אלו יש בהן הנאה לאדם וכמ"ש לקמן פר' יו"ד ריש סימן ז' שבכל הקב"ה עושה שליחותו אפי' ע"י יתושין אך לפי מ"ש לקמן פר' כ' סימן ח'. הדבר נראה שכאן חסר העקר מ"ש ותעלה לך גמל. וע"ז השיב ר"י מגדלאה. אף הוא יש בו הנאה שמוכרו ונהנה בדמיו. ושם כתבתי באריכות ע"ש וכן משמע מפי' רש"י כאן במדרש. שגורס כאן כמו שם. וטעם הדרשה נ' שמ"ש ארורה האדמה בעבורך. אין פירושו שבעבור חטאו תהיה הארץ ארורה. שעל זה יקשה למה תלקה בעבור חטא האדם. ע"כ פירש שהארור הוא לאדם ולא האדמה. אלא שהאדמה תהא מעלה לך דברים ארורים. ואין זה דברי נתן אלא מדברי המדרש. ואינו סובר כר' נתן:

**ולמה נתקללה.**מקשה לדברי ר' נתן שסובר שמ"ש ארורה האדמה כפשוטו. ואף לפי הדרשה הנ"ל תלה הקנלה באדמה. ולזה הביא דברי הפלוגתא של ריב"ש ור"פ שלדברי ריב"ש ניחא:

**תדשא הארץ דשא.**עץ פרי עושה פרי. והארץ לא עשה כן אלא ותוצא הארץ דשא עץ עושה פרי ולא עץ פרי:

**סמכה לעשות רצון בוראה.**גירסת הירושלמי שמחה בצווי והוסיפה ומ"ש כאן אפילו אילני סרק עשו פירות. מ"ש עץ עושה פרי אפילו שאינו עץ פרי אלא אילן סרק ג"כ עושה פרי. ומאחר שהוסיפה כש"כ שלא חסרה מן הצווי. וקיימה העיקר. שהוציאה עץ פרי. כמו אתרוג ופלפלין. שהם עץ פרי עושה פרי. שאם לא עשתה עקר הצווי לא היה יתכן שתוסיף:

**על דעתיה דר"י בר שלום.**כצ"ל כדלעיל וכן הוא בירושלמי שם ועיי"ש עוד שינויים:

**לייטין ביזיא.**פירוש ביזייא נקבים והיניקה הוא מהנקבים של הדדים:

**ויהי ערב. שלישים וקרואים.**יחזקאל כ"ג כ"ג. וכל הפרשה מדבר שם איך שישראל בעצמם משכו עליהם האויבים. שמתחלה נתקרבו אליהם לחטוא עמהם ואח"כ נהפכו להם לאויבים להרע להם: ולזה הביא המשל שהעץ נכנס בברזל גורם שאח"כ יקצץ העץ עם הברזל את העץ. ואם לא נכנס תחלה העץ בברזל לא היה הברזל מזיק לעץ. וכן ישראל אם לא קרבו תחלה את הרשעים לחטוא עמהם. לא היו מזיקים אותן אח"כ. ואגב שהביא הפסוק דרש ענין הפרשה. אך צ"ע מה לענין הזה כאן. ואיך נבראו בשלישי גיבורים הלא בשלישי נבראו אילנות ודשאים. אך מצאתי זה רבות בשנים בימי נעורי במדרש כונן וז"ל ביום השלישי נבראו דשאים ואילנות. כיון שראו ארזי הלבנון ואלוני הבשן שהם גבוהים מכל הבריות. מיד נתגאו העצים כיון שראה הקב"ה שנתגאו מיד ברא כנגדו הר הברזל. התחילו האילנות מרתתין אמר להם עץ אחד מכם אל יכנס בי ואין אחד מכם ניזוק. ע"ש עוד באריכות: