**כובד אבן.**עיקר השייך כאן הוא הדרשה השניה ואגב שהביא הפסוק דורשו:

**שאל אבנימוס.**הוא הקדמה להראות איך בריאת הארץ אין זה יגיעה לפניו כו'. ע' ענין אבנימוס ב"ר פ' ס"ה סי"כ ומ"ש רבותינו הוא ר"מ ודורו וכמ"ש רות רבה פסוק אשה לבית אמה:

**נטל הקב"ה עפר.**עי' ב"ר פ"א ס"ו ושם פירשתי מאמר זה:

**וברור הדבר.**פי' שע"י הפסוקים שמביא ודומיהם יתבאר מה שמפרש והולך:

**מהו כובד אבן.**באיזה אבן מדבר וכן ונטל החול כמה חול ולא בא לסתום וכו' ע"כ דורש על אבנים היותר גדולים שבעולם כהרים שבמדינות אזי"ע שהם כולם של אבן וכמ"ש שמונים אלף חוצב בהר. וכן נטל החול על חול היותר גדול הוא חול שנושא וסובל הים. שהם מפליאים ומתמיהים את האדם וכמ"ש בריש פרק הרואה שמברכים עליהם עושה מעשה בראשית. ודורש מדה ט' ע"פ מדה י"ז כובד אבן ונטל החול אינו כבד כמ"ש לא יעף ולא יגע ומי כבד עליו כו' כעס אויל כמ"ש הוגעתם ה' וגו' עי' לקמן פר' ל' ס"ס י"ח:

**ד"א כובד אבן.**המדרש שינה לשון הפסוק אלא שהמובן אחד ויותר נראה שצריך להגיה כי הנוגע בכם נוגע וכו':

**עיני כתיב.**משמע שהקרי עינו וכתיב עיני. ולא נראה ונשמע כן בספרים שלנו ונראה דכאן בשיבוש וצ"ל כמ"ש במכילתא בשלח פסוק וברוב גאונך הובא בילקוט כנוגע בבבת עינו ר"י אומר בבבת עין אינו אומר. אלא בבת עינו כתיב כביכול כלפי מעלה אלא שכינה הכתוב ע"ש שהביא הרבה פסוקים בדומה לזה שכנה הכתוב. והכתיב והקרי הוא עינו והכוונה עיני אלא בעבור כבוד הש"י כינה הדבר כלפי האדם. אך בתנחומא פסוק הנ"ל נוספו דברים מפליאים. והעיקר כגירסת המכילתא והילקוט וע' לקמן פ"ל סי' ט"ו כבבת עינו אלא הסופרים והחכמים שתיקנו הסייג הזה וכן הכוונה כאן:

**ועמדו והכעיסו.**במצרים כמפורש באריכות ביחזקאל כ' פסוק ח' ט' וכמ"ש לעיל סוף פ"א ובקש לכלותם כמ"ש שם ואומר לכלות אפי בם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי וגו' אשר המה בתוכם היינו פרעה ועמו. הוי וכעס אויל על הש"י כבד וכמ"ש לעיל פ"ט ריש סי"ח כבד לב פרעה כועס הוא ולקמן פר' זו סי"ג כי אני הכבדתי את לבו שיהיה כועס שבשביל כעס אויל עשיתי יותר ממה שעשיתי בשביל כובד אבן ונטל החול ע"פ מדה י"ז:

**אפאיהם.**תיבה קשה במשמעותיה ודורש הנוטריקון וכמ"ש רואיו יאמרו איו שאינו וכוונתו למ"ש בפסוק יחזקאל הנ"ל ואומר לכלות אפי בם וזהו אמרתי אפאיהם. לולי כעס כמ"ש שם ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני וגו' דוק בפסוקים:

**פ"פ למינים.**ר"י אמר דרך קושיא ור"ל תירץ שמכאן ראיה לסתום פיהם כמ"ש לעיל פ' י"א ס"ס א' כר' פנחס:

**ה' פעמים.**מכת ארבה מכה שמינית אלא שאצל כינים ושחין לא כתב התראה ולא היו אלא ה' התראות ואצל ארבה השישית:

**ככבד.**עי' לעיל פ"ט ריש ס"ח:

**וארסטוס.**במ"ע גורס ארטסיס פי' בל"י דבר נפוח נקבים מלאים רוח:

**וכתב משה ברמז.**שאמר שיבא אל פרעה ולא פירש מה שאמר לו וכשבאו אל פרעה כתוב כה אמר ה' כל הענין של מכת ארבה. גם מ"ש למען תספר באזני בנך וגו' הכוונה על משה וישראל ולמה שינה דווקא בכל זה במכת ארבה. על כן דרש מדה ט"ז על שמכת ארבה עתיד להביא על ישראל בימי יואל ומ"ש למען תספר וגו' מרמז גם שישראל עתידים לספר ענין הארבה שיבא עליהם על כן העלים משה מישראל וכתב ברמז למען תספר שבימי יואל יבינו על פי גז"ש שזה כוונתו בתורה ולא עתה כי דיה לצרה בשעתה ודו"ק:

**ולא בגבול בני הם.**הם פוט. וכוש. וכנען. וכמ"ש בני חם כוש ומצרים. פוט. וכנען. ועי' לעיל פ"י סי"ב אצל צפרדעים וכבר למוד משם ומה חידש כאן. והתבוננתי דשם אמר המדרש גבול כוש וכאן אמר בני חם כי שם נקוד גבולך בכ' קמוצה אך כאן נקוד גבולך בסגו"ל ויתכן שדורש כפי הנקודה כאלו כתוב גבוליך ביו"ד הרבה גבולים ודורש שם על כוש שהוא הגבול הגדול כידוע. וע' עוד לקמן פרשה ט"ו סי' י':

**ויפן מהו כן.**שלא כתב כן בשאר המכות ומהו מעם פרעה ע"כ דורש ע"פ מדה ט"ז שבכמה זו היה ויפן ואא"ע למשה ת"ע לשרים שעם פרעה ועפ"י מדה ל"א ויפן מעם פרעה. ויצא משה וזהו תיבות המדרש הספורים שהיו פונים זה לזה כנ"ל ולא מעם פרעה דווקא:

**מהו רעה וכו'.**שהיל"ל רעה בלבבכם או רעה אביא עליכם. ודורש שכולל שתי הכוונות יחד וכמ"ש בתרגום ארי בישא דאתון סבירין למעבד לקבל אפיכון לאסתחרא. ומ"ש רעה פי' מחשבה ועצה רעה ע"פ מדה ט':

**הה"ד לכו נא.**וכפי הפשט תיבות לא כן מיותר והיל"ל כי אותם ואיך אומר אותה אתם מבקשים הרי משה פירש לו מהמבקשים ע"כ דורש לא כן כמו אם לא כן כאשר אמרתי ע"פ מדה הנ"ל:

**ארבה למה.**תד"א פרק ז' באריכות. תנחומא וארא סי' י"ד. ילקוט וארא:

**זמן למכות.**כמ"ש הנני מביא מחר ארבה. כדי שיחזרו לפי מ"ש לעיל סי"ג יתכן שהש"י עשה כפי מדת צדקו אף שבכאן אינו לתועלת שילמדו מצרים ילמדו אחרים ולפי מ"ש לעיל פ"י סי"ה בהכרח לומר דחדא ועוד קאמר:

**מהו לא נשאר.**תנחומא שם ויתכן שהוא מרומז במ"ש פרעה ויסר מעלי רק את המות הזה שהוא מיעוט ופי' ויסר מעלי הארבה רק שלא יסר הארבה המת שיהיה מזה מחיה לעמי שהרי כלה כל מחיה ולא נעתר בזה ומ"ש הזה פי' מה שהיו מלוחים בחביות ובקדירות: