גדול המעשה יותר מן העושה. רגילים לקרות מעשה בשוא ופתח וראיתי בספר ערוגות הבשם בבינוני מפעל הדגוש שכתב שקריאתו כאשר הוא בפתח ושוא ג"כ יוצא לשלישי שכן הוא הבינוני בהפעיל אלא שכל מעשה שבכתוב הוא שם ואינו פעל לכך משנין הקריאה עכ"ד והוכרחו לדרוש כן כדי שלא יהיה הפסוק כפל לשון דבסיפיה כתיב ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם ודרשו דמעשה גדול לפי שבו כתיב שלום ואין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום כדתנן בסוף עוקצים. אבל השקט ובנוח אף על פי שענינם גם כן מענין שלום יש הפרש ביניהם ומשום כך בא הלשון כפל השקט ובטח לומר שאם יהיה השקט אבל יקרה מקרה לבא חרב של שלום וכיוצא בזה פן ירך לבבו ויירא לנפשו לכך אמר ובטח שיהא בטוח כי לא יאונה לו כל און אף כי יעבור חרב או יקרה שאר התרגשות של רעה בעולם אבל שלום הוא מחזיק כל הברכות שאפילו שום חרב או רעה לא יעלה ולא יבא כלל:

ה"ג וקבלינהו שמע ר' אמי ואיקפד אמר ליה ליה ביבוש קצירה תשברנה ורבא דעבד משום שלום מלכות הוא דעבד ור' אמי סבר אי משום.

כאן כתב הרי"ף הא דבפרק (זה בורר) אוכלי דבר אחר כו'. אע"פ שגם במקומו כתבו אפילו הכא כתבו בכאן דהתם לענין עדות והכא לענין צדקה ובקצור כתב גם כאן: