משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. ראשונה בבחינה נאמנה ראוי להשגיח בדברים הכוללים אצל מעלת תהלת המסכתא הזאת בכלל. ואחר כך במאמרי השלמים רשומים בכתב אמת בכל פרק ופרק ממנה, איש על דגלו באותות כדי שנעמוד בהם על אמתת הבנת כונת אמרתם ספיר גזרתם.

והנה ראינו לספק בכלל קודם שנבוא אל הביאור שלשה ספקות. הספק הראשון הוא, למה הוצרך רבינו הקדוש מסדר המשניות להזכיר פה סדר קבלת התורה בראש המסכתא הזאת, ולמה לא הזכירו בראש סדר זמנים או סדר נשים או סדר נזיקין או כל אחד משאר הסדרים הן הן גופי הלכות וכל בהם חיי רוחנו ונשמתינו. ומי הכריחו להזכירו במסכתא הזאת אשר הם מוסרים מסודרים מפאת שכל המעיין יחקור ויבין מעצמו כולם או רובם במעט ההשקפה הצרופה והבחינה הנאמנה.

הספק השני הוא, למה זה תקנו מתקני מנהג קריאת הפרקים האלה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שיקראו אותם בין פסח לעצרת ולא בזמן אחר, ומה ראו על ככה, כי המוסרים היקרים האלה זמן למידתם שוה לעולם בכל עת ובכל רגע ומה נשתנו הימים האלה מזולתם.

הספק הג', למה זה תקנו ונהגו להקדים משנת כל ישראל יש להם חלק וכו' בתחלת תהלת המסכתא הזאת, ולא עוד אלא שנהגו לאומרה בתחלת כל פרק ופרק מהם מדי שבת בשבתו.

ולהתיר שלשת הספקות האלה נקדים ג' הקדמות יותר כל ספק מהם באחת מהן. ההקדמה הראשונה ביאר אותה הרמב"ם ז"ל בפר' הג' משמנה פרקיו אשר הקדים בביאור המסכתא הזאת, והיא, שחולאי הנפש הם כחולאי הגוף בכל הצדדים וצדי הצדדים וההשערות האפשריות שאפשר לשער בהם מכל צד. ויותר על כל מה שביאר הוא ז"ל בסומכו על המבין אומר אני כי כמו שרפואת הגופים תתחלק לשני חלקים דקים, והם שמירת הבריאות וחזרתה כשתסור, כן רפואת הנפש מי שהוא בריא השכל לבלתי יחטא אחד מהכחות הנפשיות צריך לפעול פעולות שלמות מאד לשמור כח בריאות ושלמות נפשו והוא קנין או ענין בנפש השלם, יבאו ממנו פעולות השכל שלמות. אמנם כשיסור מהבריאות והקנינים והמעלות אשר יעשה אותם האדם השלם וחי בהם, אז יצטרך להתנהג באופן אחר כדי להחזיר הבריאות אשר סר ממנו כאמור. וכמו שאצל רפואת הגוף כל א' יסתפק בעצמו לדעת הנהגת הבריאות במעט ההשקפה במה שעבר עליו מצד החקירה או הנסיון, כן אצל בריאות הנפש אפשר שיתנהג האדם בו בנקל לבלתי יחטא בהם במה שיראה בזולתו בריא כמוהו בן זוגו. אמנם כאשר תסור הבריאות ממנו הוא קשה החזרה מאד, עד שעל כן כמו שבחולה הגוף אף אם החולה יהיה רופא ובקי אומן במלאכת הרפואה יצטרך לרופא זולתו ולא תספיק לו הנהגתו אף חכמתו לא תעמוד לו יען ישפוט על הדברים הפך מה שהם, וימתק לחכו כל מר, ועל אשר יזיקוהו ישפוט על תועלתו, אשר על כן יצטרך לאחד מב' דברים, אם שיקרא לרופא אחד ישלח דברו וירפאהו, ואם שיתנהג על פי ספרי הרפואה ולא יטה ימין ושמאל מכל אשר ימצא כתוב בספר ההוא אף שלפי משפט שכלו או דמיונו יהיה מזיק לו, כי אם ימשך אחר משפט דמיונו, יעלה בידו חרש הנשבר, תבן ולא בר, הפך המכוון כמדובר.

כמו כן יקרה בחלאי הנפש אצל החוטאים והרשעים בנפשותם והמטים עקלקלותם, כי אין להם משפט ישר בכל אשר יפעלו, אף אם היו יודעים ומכירים מתחלה הטוב והרע, והם הכת אשר עליהם אמר הנביא הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע כו' שמים מר למתוק ומתוק למר וכו'. שביאר המשל והנמשל כולם יחד, להיותם דומים ומסכימים מכל צד, כי אלה ישפטו על הרע בשהוא טוב, הפך מה שידעו והבינו ראשונה, יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם ובינתם ועצתם תתבלע, והיו כלא היו, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אשר על כן יצטרכו לרופא מחוץ ירפא משובתם יוכיח אותם על רעתם לנחותם הדרך ילכו בה השם נפשם בחיים. והם הנביאים והחכמים המישירים את העם בכל דור ודור לכל דבר שבקדושה לשמור לעשות את חקי האלהים ואת תורותיו ואת המעשה אשר יעשון. והוא הדרך הראשון לרפואתם. והדרך השני הוא שיעשו ככל הכתוב בספר התורה השלמה תמימה משיבת נפש, לא יטו ימין ושמאל מכל הכתוב בה, כי אז יצליחו את דרכיהם ואז ישכילו. וכמו שאמר הנביא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכו' אך אמנה יצטרך בכל א' מהדרכים האלה בחלאי הנפש מה שיצטרך גם כן בחלאי הגוף והוא, כי כמו שקרה אצל חלאי הגוף כי כאשר יחלה איש מה. וכל שכן אם יהיה החולה עצמו רופא כאמור, לא יקרא רק למי שידע באמת שהוא רופא גדול וסומך עליו שידע בו שאין דבר בלתי מתוקן יוצא מתחת ידו, ואז יבטח עליו והוא יעשה. וכן כאשר יתנהג על פי ספרי הרפואה ככל הכתוב בהם לא יתנהג רק על פי הספר אשר ידע בו היותו ממחבר גדול ובקי מאד, וכל דבריו האמת והצדק.

כמו כן בחלאי הנפש החוטאת ראוי שתתנהג ותשמע לקול המישיר אותה כאשר תדע היות האיש ההוא גדול הדור. וכמו כן ראוי שיעשה החוטא כפי מה שכתוב בתורה, כאשר ידע באמת היות התורה ההיא אמתית, וכפי חוזק ידיעת אמתתה יתחזק לשמור לעשות ככל הכתוב בה כאמור, וזה אחד מהתועלות הגדולות הנמשכות מנתינת התורה האלהית כמו שהארכתי אני על זה בספר "פני משה" ובספר "תורת משה" והוא ביאורי על התורה. אמנם מה שיצטרך כעת מספיק למה שאנחנו מבארים פה, הוא כפי ידיעת אמיתת התורה או ההנהגה הכתובה בספר המנהיג יתחזק המתנהג על פיה לעשות ככל הכתוב בה.

ועם זה הותר הספק הראשון כי להיות המוסרים האלה הבאים במסכתא הזאת לרפאת חולאי הנפש למי שהוא חולה השכל הישר, והוא לא ידע איזה יכשר אם זך ואם ישר, ויאמר לרע טוב ולטוב רע, על כן הוצרך להקדים אליה סדר הקבלה, להורות להודיע ולפרסם אמתתה והיותה מקובלת מהשמים אשר לא תפול עליה הטעות בלי תוספת ומגרעת חלילה, ושנתנה על ידי אביר הרועים אדון הנביאים מרע"ה, והוא מסרה ליהושע ויהושע לזקנים איש מפי איש בלי שינוי ותמורה כלל, וזאת היתה הכונה האלהית לפי דעתי במה שנתן אותה בקולות וברקים וקול שופר וכו' ארץ רעשה אף שמים נטפו וכו' לעשות רושם גדול במקבלים אותה יכירו וידעו כי מן השמים השמיעם את קולו האמתי וכל דברי התורה צדקו יחדיו, וכי יחטא ואשם כי יפול הנופל ממנו ישוב יתפלא בו אשר ידע אמתתה ויעשה ככל הכתוב בה אף שבעיניו לא יראה הדבר ההוא טוב מצד עצמו יבטח על ידיעתו הכוללת שכל הכתוב בה ראוי לעשות כנז', ובזה תגלה ותראה באמת הסכמת רפואת הנפש עם רפואת הגוף כאמור, ואפשר ששניהם נרמזו בתורה באומרה והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, ובו יותר הספק אשר נבוכו בו המפרשים כולם, והוא שבא מאמר כי אני ה' רופאך ללא צורך כלל, כי אם לא ישים מחלה אין צורך לרפואה. אמנם הכונה כי אם האדם ילך בדרך טובים וישמע בקול ה' אלהיו הנה מחולאי הגוף אין צריך רפואה כי הוא לא ישים עליו החולי כלל, ובכן לא יצטרך לרפואה, ועל הרפואה האמתית שהיא רפואת הנפש, אשר להיות הבחירה בפעולות לאדם אפשר שהוא מצד עצמו ורוע בחירתו יחלה, הנה הש"י הוא רופא שלו במה שנתן לו התורה, אם ישמע לה וז"א כי אני ה' רופאך ר"ל השי"ת רופא הנפש, והוא ירפא אל השומע בקולו, כי בא לטהר מסייעין אותו ובכן תהיה רפואת הנפש סבה להמנע חולאי הגוף וזהו אם שמוע תשמע כו'.

אמנם התר הספק הב' הוא מבואר ממה שקדם, כי להיות שצריך לשמירת התורה הכנת המקבל על כן תקנו קריאת המוסרים האלה באלה הימים בהודעת אמתתם כמדובר כדי שיהיו מוכנים לקבלת התורה והמצוות בחג השבועות זמן מתן תורתנו. ואפשר לומר עוד סבה טבעית, והיא, כי להיות בין פסח לעצרת זמן האביב אשר בו יתרבה הדם באדם כמו שנתבאר במקומו ומרתיחת הדם תתרבה השמחה כנודע ויתאוה אז האדם יותר אל הדברים הגשמיים על כן יצטרך אז להזהיר על תקון הכחות הגשמיות יותר ממה שיצטרך בזמן אחר זולתו.

אמנם להתר הספק הג' נקדים הקדמה ג', והיא, כי לכל פעולה שיפעל האדם ראוי להקדים אליה התכלית המכוון בה, אשר הא תחלת תהלת המחשבה, וזולת זה הוא פועל בטל, ומלבד זה אם ירצה האדם להנהיג לחברו בדרך אחד, אם לא יודיעהו תחלה תכלית הדרך ההוא לא ילך בה בשמחה ובטוב לבב רק בדאגה ובעצבון בהיותו בלתי מצייר תכלית פעולתו. וצריך עוד לידע בתחלת הפעולה השלמה קלות השגתו, כי כפי קלות השגת התכלית תגדל שמחת הפועל אותה וכפי שיעור וגודל השמחה יהיה הזריזות והתנועה אליו.

על כן ראו מתקני קריאת המסכתא הזאת בזמן הנז' להקדים התכלית וקלות השגתו בעשיית הפעולות השלמות וקיום המוסרים המסודרים בכל פרק ופרק מהפרקים הנזכרים, והוא השגת החיים הנצחיים, והם חיי העולם הבא, ואמר שכל איש אשר בשם ישראל יכונה לא יהיה נמנע ממנו השגת הע"ה וז"א כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כי ישראל הוא שם מורה על שלמות ויושר שכל האיש הישראלי כמו שנתבאר בקריאת השם הזה ליעקב באומרו כי אם ישראל יהיה שמך, וביאר הסבה באומרו כי שרית עם אלקים ועם אנשים וכו'. והראיה תסכים אל הכונה הנכונה הזאת באומ' שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ירצה, כאשר יהיו כולם צדיקים יהיו כולם יורשים את הארץ אשר היא ארץ החיים הנצחיים, וביאר הטעם לזה וקלות השגתו באומרו נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. יר' כי האיש הישראלי איננו כמו הדבר הנזרע שהולך אל ההפסד קודם שיבוא אל ההוויה והוא כנוי אל הנפש המתהווה כמו שהוא בשאר אישי המין אשר לא מבני ישראל המה, כי כמו הנטע שאחר ההוויה נוטעים אותו והוא הולך וגדל מעצמו כן האיש הישראלי מצד הנשמה הטהורה המושפעת בו, שהיא עצם רוחני מוכן בטבע אל ההשכלה הוא הולך ונשלם וז"א נצר מטעי וכו' והוא כנוי ומשל אל הנפש המושפעת מלמעלה, והוא שביאר עוד באומרו מעשי ידי להתפאר, ירצה שהאיש הישראלי הוא מעשי ידיו ית' בייחוד מכל שאר הנמצאים והוא בראו להתפאר מעצמו ולא בראו מפואר ועשוי כשאר הנמצאים העליונים רק מוכן לשיתפאר.

ואפשר שיאמר עוד שכל ישראל מקטנם ועד גדולם טובים ורעים יש להם חלק מה לעולם הבא מצד נפשם, כי אף הנדונים בגהינם עולים לאחר שנים עשר חדש, אם לא שיהיה מפושעי ישראל שגופן כלה ונשמתן נשרפת שאותם כבר יצאו מגדר ושם ישראל. והביא ראיה מהפסוק באומרו ועמך כלם צדיקים, כלומר, אפילו ריקנים שבהם הם מלאים מצות, ועל כן הם צדיקים כולם בצד מה, והטעם לזה הוא להיותם נצר מטעי ולא דבר נזרע כאמור, והנפשות הם מעשי ידיו ית' כאומרו ונשמות אני עשיתי, ועל כן לא יפול בהם הכליון והאבדון בהחלט והן עומדות תמיד להשיג עוד שלמות ומהלכן תמיד להתפאר לפנים ולא לאחור, כי לא יחפוץ הוא ית' בהשחתת ואבדן מעשי ידיו חלילה. ועל כן הקדימו המשנה הזאת להורות התכלית האחרון בעשיית הטוב וקלות השגתו לשישתתפו בו הכל.

וע"ד זה הקדים דוד הע"ה בספר תהלות רושם האושר האנושי והתכלית האחרון וקלות השגתו בב' הפסוקים הראשונים וביאר כללות הדבר בהתחברות שניהם יחד עם האמצעי המביא אליו בדרך משל העץ שתול על פלגי מים וכו' בפסוק הג' והעדרו מהרשעים בנפשותם במשל המוץ אשר לא שרש ולא ענף בפסוק הד'. והכונה הזאת מבוארת בעצמה בפשטי הכתובים במעט ההסתכלות ואנחנו הארכנו בביאורם בספר תפלה למשה יבוקש שם כי זה יספיק למה שראינו להקדים לביאור המסכתא דרך כללות, כי אין כונתנו לצאת מהכונה בביאור המאמרים היקרים הבאים בה אפי' כמלוא נימא.

וקודם שנבוא לבאר המשנה הראשונה הזאת נזכיר קצת, הערות או ספקות שיש להרגיש בה זולת מה שהרגישו המפרשים. הא' והזכירוהו המפרשים הוא למה אמר שקבל התורה מסיני, ולא אמר שקבלה מהשם ית' או מהשמים, או יאמר שקבלה בסיני ויהיה ממי שיהיה. הב' כי אין סדר למשנה זו, שראשונה תלה הפועל במקבל במה שאמר שמשה קבל התורה ולא אמר שמסרוה לו, ואחר כך שב לתלות הפועל בנותן באומרו ומסרה ליהושע, ואחר שתלה העניין בנותן אחר קבלת מרע"ה למה לא אמר כן בכולם, והיה לו לומר ויהושע מסרה לזקנים וזקנים מסרוה לנביאים ונביאים מסרוה כו' ואם יאמר אומר שמלת ומסרה ליהושע מושכת עצמה ואחרת עמה עד ונביאים מסרוה, והוה ליה כאלו אמר ויהושע מסרה לזקנים כו' אם כן לא לימא כלל אף בנביאים כי היה אפשר לומר ונביאים לאנשי כנסת הגדולה. הג' למה אמרו אלה הג' דברים יותר מזולתם שנראה באמת שראוי שיהיה להם שייכות עם שלשלת הקבלה הנזכרת, אשר על כן סמכו אותם אל קבלתם, ולא נכתבה משנה בפני עצמה כיתר הגזרות והמוסרים.

אמנם להתר הספק הראשון אומר אני שאפשר שרמז התנא בזה הלשון לא' משני דברים או לשניהם גם יחד, אם להודיע ולהביע מעלת תהלת משה אדוננו עליו השלום, ואם להודיע מעלת גדולת התורה, כי אם היה אומר שמשה קבל תורה בסיני אפשר שיובן שקבל אותה על ידי אמצעי אחר ולא הזכיר רק מקום קבלתה, ועל כן להודיע שלא קבלה על ידי אמצעי אחר בעולם, רק באמצעות המקום ההוא לבד, אמר מסיני, לשלול שום אמצעי ונותן אחר זולת השם ית'. ואף אם היה אומר שמשה קבל תורה מהשם ית' או שהשם ית' נתן לו תורה למשה, היה אפשר שיובן גם כן שנתנה לו על ידי אמצעי. אמנם באומרו מסיני הורו שלא היה שם אמצעי אחר זולת המקום אשר נתנה לו.

ויש טעם עוד נכון לזה הלשון והוא שאם לא היה אומר מסיני רק שקבל תורה מהשם ית' היה נשמע שלא היה זה בזה הזמן זולת זמן אחר רק מצד מה שלא קדם איש ראוי לשתנתן תורה על ידו. ולפי דעת רז"ל ולפי האמת ראויים היו האבות שתנתן תורה על ידם אלא שהדור לא היה ראוי לכך, לז"א שקבל מרע"ה התורה ולא זולתו מהשלמים שקדמוהו, להיות הדור אז שעמדו בסיני ראוי לכך שהכינו עצמם לכך ועמדו על עמדם בהר סיני אחר ההכנה הראויה, על כן אמר מסיני. ונרמז גם כן במלת מסיני גדולת מעלת התורה כנז', כי יש לאומר שיאמר שהתורה אשר היא שמותיו של הקב"ה והיא רוחנית אלהיית ותהי אצלו ית' אמון איך אפשר שתנתן לבשר ודם ולהורידה למטה לארץ, על כן להשיב לזה אמר התנא שהיה מרע"ה כדאי לקבל התורה עם היותה אלהית ורוחנית וכלה שמותיו של הב"ה כאמור מצד השפע שבע רצון אשר הופיע השפיע השם ית' בהר חמד לתתה שם, ומצד השפע אשר השפיע שכינתו בהר סיני, משם הוכן מרע"ה לקבל אותה, וז"א משה קבל תורה מסיני, רוצה לומר, משה היה כדאי לקבל את התורה עם היותו בשר ודם והתורה אלהית ורוחנית בהחלט. וזה היה מצד אמצעות הר סיני והשפע אשר הושפע בו כי שכן עליו כבוד ה'. ועל כן לא אמר שקבלה מהשם ית', ולא שהשם ית' נתנה לו, כי לא היה כח בידו לקבלה בלתי השפעתו ית' בו במקום ההוא כאמור. ונרמז עוד בזה שמצד הכנתו של מרע"ה שעמד בסיני מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל וכו' היה כדאי לקבל אותה עם היותה רוחנית, וז"א מסיני וכו'.

אמנם להתר הספק הב' אקדים הקדמה אחת או שתי הקדמות יודע מהם אמתות הענין וישוב הלשון על נכון. א' היא, כי כל פועל כאשר יתואר אל הנותן יראה היות כח הנותן העקר בפועל ההוא, וכאשר יתואר למקבל יראה היות המקבל עקר סבת הפועל ההוא. כי כאשר יאמר שפלוני נתן מתנה לפלוני יורה זה היות עקר פעולת המתנה ההיא מצד הנותן, וכאשר יאמר שפלוני קבל מתנה מה מפלוני יראה היות העקר מצד המקבל, והיותו הוא עקר סבת המתנה ההיא כאלו היתה המתנה ההיא מחוייבת לו וקבלה.

וההקדמה השנית והיא מפורסמת לכל היא שמדרגת מרע"ה, עם היותו גם הוא מהזקנים, היתה גדולה ממדרגת כל הזקנים ומשאר הנביאים, אמנם יהושע היה קרוב מאד ממדרגת שאר הזקנים שגם הוא היה מהם ומדרגת הזקנים היתה גדולה בצד מה מהנביאים לפי שהיו יותר קרובים למרע"ה. והנביאים מצד נבואתם היו בבחינה מה גדולים מהם. ואנשי כנסת הגדולה היו במדרגה למטה מאד מהזקנים בלי ספק. והיה יחס מרע"ה עם יהושע יחס אור החמה עם הלבנה ויחס הזקנים אליהם כיחס אור הכוכבים אל השמש ואל הירח כאומרם ז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, זקנים שבאותו הדור אומרים אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה וכו'. ירצה, כי כמו שהשמש משפיע מאורו העצמותי לו אל מול פני הלבנה ואל הכוכבים, כולם יאירו יזהירו מאור החמה, כמו כן יהושע הנמשל ללבנה והזקנים הנמשלים לכוכבים יאירו מאור השפעתו של משה רבינו עליו השלום. ולא עוד אלא שאף אחרי מות משה תספיק רוחב השפעתו להאיר להם כמו שהשמש אחרי בואו תחת האופק תאיר את הלבנה, כי אין ללבנה אור מצד עצמה רק מה שתקבל תמיד מאור השמש כנודע. וכמו שהשמש אחרי בואו לא יחסר אורו מצד עצמו רק שיעלם מנגד עינינו ויזרח במקום אחר, כמו כן משה רבינו עליו השלום במותו האיר לעולם הבא ונעלם אורו ממנו וגם שם יד השפעתו תנחה את יהושע ואל הזקנים. ולהיות השתתפות יהושע עם משה לעמוד לשרת לא ימיש מתוך אהלו, כמו שהלבנה תשתתף עם השמש במהלכה בהתחברה עמה בכל חדש, על כן תארו את יהושע לפני לבנה. ולא אמר משה דומה לחמה ויהושע דומה ללבנה, להיות התוארים האלה רמז לאור מדרגת שלמותם כאלו אמר שאור זיו שלמות משה רבינו עליו השלום דומה לזיו החמה המתואר בשם פנים, שהם מורים על עצם הדבר כמו שביאר הרמב"ם בשתוף פנים, ושלמות יהושע דומה לאור הלבנה שהוא אור במדרגה פחותה מאור פני החמה. ועוד רמזו בדמיון הזה שכמו שפני החמה הם מאירים מכל צדדיה כי כל שטח כדור גופה הם הנקראים פני החמה, כן מרע"ה הוא מאיר מכל צדדיו מצד זכות צורתו ושכלו ומצד זכות חומרו כי קרן עור פניו והיה שלם בשני חלקיו.

אמנם יהושע היה שלם בשכלו לבד ולא בחומרו כחומר מרע"ה אשר היה כעצם השמים לטוהר, ואף החלק השכלי אשר ליהושע היה שלם מצד מה שהושפע בו ממרע"ה, ובזה היה דומה מכל צד לפני הלבנה אשר חציה לעולם מאירה וחציה חשוכה, וחציה המאירה היא מאור השמש כאמור. והזקנים שבאותו דור היו אומרים ובוכים שתי החסרונות האלה אשר ביהושע, הא' מצד החומר, והב' מצד הצורה שלא היתה מאירה מצד עצמה כאמור. ועל כן אמרו אוי לה לאותה בושה, ולא אמרו אוי לה לבושה, כי מלת "לאותה" תורה על חלק זולת חלק כנודע, וזה כולו ביארנוהו בארוכה בספר פני משה יבוקש שם.

ועם זה תתבאר היטב כונת התנא, כי באומ' משה קבל תורה מסיני ולא אמר מסיני נתנה תורה למשה, רצה לרמוז היות משה ראוי לשתנתן התורה לו מצד עצמו, ושהוא עקר סבת הפועל ההוא מצד המקבל כמדובר, מה שלא היה בכח יהושע ושאר הזקנים. ובאומ' ומסרה ליהושע רמז שעקר סבת הפועל בקבלה היה הנותן, שמצד השפעתו ביהושע עשה אותו ראוי ונאות לקבלת התורה. ועל כן אמר ומסרה ליהושע ולא אמר ויהושע קבל ממשה להיות עקר סבת הפועל הזה משה כנז'.

אמנם יהושע והזקנים והנביאים להיות כמעט מדרגתם שוה כמדובר לא אמר בהם לא לשון קבלה ולא לשון מסירה, כי לא רצה לתלות הפועל בנותן יותר מבמקבל ולא במקבל יותר מבנותן להורות על שווי מדרגתם וקורבתם מאד. אמנם בנביאים כשמסרוה לאנשי כנסת הגדולה אז אמר שהנביאים מסרוה להם יען היו אנשי כנסת הגדולה ממדרגה קטנה מאד מהנביאים בלי ספק, ועל כן הורה שעקר סבת הפועל במסירה להם היה מצד הנותן כאמור.

ואמנם להתר הספק הג' נאמר בין שיהיה מאמר הוו מתונים בדין מפי הנביאים שאמרו אותו לאנשי כנסת הגדולה או מאמר אנשי כנסת הגדולה שאמרו אותו לשאר החכמים אשר קבלו מהם, המה ראו שנתמעטו הלבבות מדרגה אחר מדרגה ושהיה צורך גדול לתקן את אשר עותו חולשת השלמות ואמרו ג' דברים לתקון ג' חסרונות. אחד הוא כי בזמן הראשונים במעט זמן היו משיגים חכמה רבה, כי הנה מרע"ה עמד שם עם ה' ארבעים יום ולמד שם כל התורה כולה כללותיה ופרטיה, וממנו ואילך היו צריכים אל זמן רב להשגת האמת, על כן הזהירו על הדבר הזה באומרם הוו מתונים בדין. החסרון הב' הוא, כי בזמן מרע"ה ויהושע היה מספיק אחד לקבל כל התורה כלה וסודותיה. אמנם אחר שנתמעטו הלבבות לא יוכל אדם א' אף שיעמוד זמן הרבה מאד לירד לעומקה של הלכה, אשר על כן יצטרך לרבוי דעות, אשר מכללם, מתוך משא ומתן יבינו אמתות הדברים. ועל כן אמר והעמידו תלמידים הרבה. החסרון הג' הוא כי בהשתלשלות המדרגות יתמעטו הלבבות כל כך עד שלא יספיק אורך הזמן. ואלו חיינו אלף שנים פעמים ורבוי כל הדעות האפשריות להוציא לאור כל תעלומות סתרי תורה. עד שעל כן יצטרך להשמר מהטעות לעשות סייגים וגדרים לתורה, והוא אומרו ועשו סייג לתורה.

שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד וכו'. הנה הזכיר היות שמעון הצדיק משיירי כנסת הגדולה יען גם הוא דבר ג' דברים כוללים כראשונים אשר אמרו אנשי כנסת הגדולה. ולהיות שאנשי כנסת הגדולה באותם הג' דברים שאמרו הוו מתונים בדין וכו' כולם היו אצל קיום והעמדת התורה סתם שהוא כנוי אל החלק העיוני, רצה לבאר עוד שמעון הצדיק ע"ה שלא יספיק לשלמות תמימות האדם החלק העיוני אם לא יצטרף וישתתף עמו חלק המצוות אשר בין אדם למקום והיא אשר תקרא עבודה, וחלק המעלות המדותיות כמו שהוא הנדיבות והשוע ודומיהם שהם בין אדם לחבירו אשר יכללם כלם תואר גמילות חסדים. כי בזה יתקיים הקבוץ המדיני כלו אשר בקיומו יתקיים העולם על עומדו. והוא אומרו הוא היה אומר על ג' דברים העולם עומד וכו'. ועל כן הזכיר שהיה משיירי כנסת הגדולה להורות שבא להשלים מאמר אנשי כנסת הגדולה ולהוסיף על מאמרם כנז'.

ואפשר שאומר על ג' דברים העולם עומד רצה לומר כי להיות שלא רבים יחכמו ואין הכל יכולים לעסוק בתורה, וגם יש מהאנשים שאינם יכולים לקיים הרבה מן המצוות שיהיו להם מעיקים מחוץ מצד הזמן או מצד המקום או מצד מקרים או חלאים באים עליהם, על כן כדי שלא יתיאשו ההמון מהטוב המקווה אמר שלא על דבר אחד לבד העולם מתקיים עד שיהיו צריכים כלם לעשות הדבר ההוא רק על ג'. ועל כן קצת מהם יעסקו בתורה וקצתם במצוות וקצתם בגמילות חסדים באופן שע"י כלם יחד יתקיים ויהיה העולם עומד, והיה מאמרו זה הקדמה מה למה שיבא במסכתא הזאת מהמוסרים וההזהרות על גמילות חסדים ועל התורה ועל העבודה, והוא יסוד מוסד לכלם כמו שיתבאר עוד בס"ד.

אנטיגנוס איש שוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. אחר אשר הושת ליסוד מוסד מאמר שמעון הצדיק ע"ה, הובאו מאמרי שלשת החכמים השלמים האלה והם אנטיגנוס ויוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, יען שלשתם ביארו הג' חלקים שזכר שמעון הצדיק. והנה אנטיגנוס ביאר חלק העבודה והוא החלק המעשי אשר בין אדם למקום ואמר שלהיות שיש שני אופני מיני עבדים המשמשים את הרב המין הא' הוא המשמשים על מנת ותנאי שיתנו להם פרס ושכר על עבודתם ואלה יראו מאד מאדוניהם פן יעכב שכרם. ויש מין אחר שהם עובדים מאהבה בלי תקות שכר אך אמנה אלה אינם יראים מאדוניהם אחר שעובדים אותם מאהבה ואינם חייבים בעבודה ההיא. והזהיר התנא שהעובדים לשם ית' אין ראוי שיהיו מהמין הא' שכל מגמתם בעבודתם איננו רק מצד השכר והפרס הנתן להם רק שיהיו מהמין הב' המשמשים שלא על מנת לקבל פרס, אבל עם כל זה יזהרו שלא תחסר מורא שמים מעליהם עם היותם עובדים מאהבה כנז'. וזהו לפי הגרסא שאומרת אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. אמנם לפי הגירסא שגורסים קצת מהמפרשים וז"ל אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס אפשר שירמוז שיש מן העבדים המשמשים בלתי פרס ושכר שני מינים, המין הא' הוא האנשים המשמשים מאהבה כמדובר ושאינם חייבים בעבדות ההוא ועם כל זה עושים אותו מאהבה, וזה המין מהעבדות אם ימנע ממנו העובד לא יגונה ולא יענש ואם יעבוד ישובח למה שמשתעבד במה שאינו חייב וזה איננו ירא מהאדון או מהרב אשר יעבוד לו להיות עבודתו בלתי מחוייבת כמדובר. והמין הזה הם המשמשים שלא על מנת לקבל פרס ר"ל שאינם משמשים בעבור פרס כאמור.

והמין השני הם המשמשים מצד החיוב שחייבים לשמש לאחרים, אם מפני שהם קנויים להם מצד קנין כספם, ואם למה שעשו להם טובה והם חייבים לשרת ולעבוד לשלם חובם בחוב גמור. ואלה הם המשמשים על מנת שלא לקבל פרס, שעל תנאי שלא יקבלו פרס משתעבדים להיות עליהם בחוב גמור כאמור. והנה המין הזה השני עם שהם עובדים על מנת שלא לקבל פרס הם יראים להיות עבודתם חוב גמור, ואם אינן עובדים יהיו נענשים ונתבעים על חובם. ואמר התנא כפי הגרסא הזאת השנית שהעובדים את השי"ת ראוי שיהיו כמו זה המין האחרון מהעבדים המשמשים על מנת ותנאי שלא יקבלו פרס, כי ימשך מזה שתהיה מורא שמים עליהם כי בחושבם ותתם על לב שהם חייבים בחיוב גמור בעבודה הזאת ושיענשו אם לא יעשו אותה, הנה בזה תהיה מורא שמים עליהם, ותהיה מלת ויהי כאלו אמר כי בזה תהיה מורא שמים וכו' ולא צווי.

והנה להמלט משבכת מבוכת ספק המפרשים בזה במה שהקשו שמצאנו ראינו כל התורה כלה ומדרשי רז"ל תזל כטל אמרתם היות העבודה מכוונת בעבור השכר כאומ' למען ייטב לך וכו', ולמען תאריך ימים וכו', וכן במקומות רבים. וכן אמרו רז"ל בפסחים האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיה בני כדי שיהיה לי חלק לע"ה הרי זה צדיק גמור כו'.

אומר אני שאין זה חולק כלל לדברי התנא האלהי הזה כפי מה שפירשנו, לפי שהתנא לא אמר שישמשו את השם ית' שלא על מנת לקבל פרס או על מנת שלא לקבל פרס, כי אם היתה זאת כונתו היל"ל אל תשמשו את המקום על מנת לקבל וכו' אלא שמשו לו על מנת שלא לקבל וכו'. אבל אמר אל תהיו כעבדים וכו' שכונתם בזה שלא יהיו כמו העבדים המשמשים על מנת לקבל פרס אלא כמו העבדים המשמשים על מנת שלא לקבל פרס, כלומר, שתהיה העבודה ממין העבודה ההיא במה שתהיה מורא שמים עליהם. ולא דמה עבודתם לעבודת מין העבד הנז' לשיהיה מסכים עמו מכל צד, רק לדמיון החיוב לבד אשר ממנו תמשך היראה כאמור.

ומלבד זה אני אומר כי לפי הגרסא הראשונה המצוייה אצלנו בכל הספרים אף אם היה אומר שישמשו את השי"ת שלא על מנת לקבל פרס עדין אינו חולק עם הכתובים ומאמרי רז"ל, שלא הזהיר התנא אלא שלא תהיה העבודה כמו העבד העובד על תנאי שאם יתנו לו שכרו קצוב יעבוד ואם לאו לא יעבוד, רק שתהיה העבודה שלא על מנת, רוצה לומר, בלתי תנאי כלל. כי השכר הנמשך מעשיית הטוב לא יחסר לעולם ויכול האדם העובד ליבטח בו, על כן האומר אעשה מצוה פלונית כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא זה אינו תנאי, אלא הודעת התכלית המכוון לו בה אשר ידע בלי ספק שימשך לו מעבודתו, כי מלת כדי אינה תנאיית אלא ודאית, מה שאין כן מלת על מנת שיורה על התנאי כאמור.

יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן וכו' יהי ביתך בית ועד לחכמים כו'. אחר אשר ביאר אנטיגנוס חלק אחד מהשלשה שאמר שמעון הצדיק והוא העבודה, ביאר יוסי בן יועזר החלק השני והיא התורה, והישיר אל הדרך המביא להשגת אמתתה על נכון. ואמר, כי להיות שהעסק בתורה האלהית ראוי שיהיה כל ימי חיי האדם, ואלו חי זמן רב כמו שהוכחנו, על כן לא יספיק שילמוד קצת זמן, ואחר כך ינוח מהעסק ההוא, כמו שהוא אצל ההצלחות הזמניות, כי האדם יוצא מביתו להרויח כדי פרנסתו וישוב לנוח בביתו בשובה ונחת, כי עסק התורה אינו כן, אבל ראוי שתהיה ביתו בית קבוע תמיד לועד החכמים לשילמוד מהם תמיד בלתי הפסק כלל, והוא אומרו יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו'.

ואפשר שתהיה הכונה באומרו שיהי ביתו בית ועד וכו' לשראוי לשלם שירגיל בתוך ביתו הפלגת השקידה על הלמוד תמיד בלתי הפסק, עד שכאשר יתועדו החכמים להמצא יחד לפלפל ולשאת ולתת בדבר הלכה או חכמה יהיה ביתו הבית אשר יתועדו יחדיו אליו להיות ביתו מוכנת תמיד אל הלמוד ברבוי הספרים ורבוי הדעות לפלפל.

ואפשר שירצה עוד בזה לומר שרוב קביעותו יהיה בבית המדרש אשר הוא בית ועד לחכמים וכאלו אמר שישתדל שיהיה ביתו ומקומו הקבוע לו בבית הועד לחכמים, והוא כאלו אמר שישתדל שהבית ועד לחכמים יהיה כביתו לשיתמיד לעמוד בו תמיד כאלו הוא ביתו הקבוע לו, כי בהתמדתו לעמוד בבית המדרש ילמוד תורה הרבה כאמור.

ולהיות שעל הרוב מהיות התלמיד תמיד עם הרב ומורגל אצלו יתחייבו ב' דברים מגונים ורעים מאד. אחד הוא שכאשר יורגל התלמיד לעמוד בבית רבו ולהתחבר עמו תמיד יתבזה הרב בעיני התלמיד מצד הרגלו עמו כאשר יאמרו המושלים, על כן הזהיר והוי מתאבק בעפר רגליהם וכו'. והב', שלא יערב על התלמיד שיח סוד דברי הרב להיות מורגל לשמוע בקולו ועל כן הזהיר על זה ואמר והוי שותה בצמא את דבריהם.

ואפשר שירמוז באומ' הוי שותה בצמא את דבריהם לשיזהר לקחת הדברים בהדרגה לאט לאט באופן שיהיה לעולם צמא למי דברי חכמים וחידותם. כי אם ירצה לידע בלתי הדרגה הדברים לא ידע אמתתם ויפול בטעות בנקל. על כן אמר שישתה אותם מעט מעט באופן שלעולם יהיה צמא לידע עוד כי אם ידע יותר מהראוי לו בלתי הדרגה ישבע מיד ולא יצמא עוד. ודקדק יותר התנא בלשונו זה שלא יקרה לו כמו שיקרה לשותה משקה לצמאו כי בהיותו שותה ירוה צמאו, רק שישתה אותם באופן שבעוד שהוא שותה יהיה צמא למה שהוא שותה. ויהיה נמשל בזה למי ששותה המים המלוחים שכל עוד שישתה מהם יהיה יותר צמא. וכן כאשר ישמע מפי חכם איזה דבר בהיותו שומע הדבר ההוא יהיה שומע אותו בצמא ובתאוה ולא כשבע ממנו בעת שמיעתו, אלא כמי שאינו נשבע כלל. ועל כן אמר והוי שותה בצמא, כלומר, בעודך שותה תהיה צמא, ועל כן לא אמר והוי צמא לשתות דבריהם, אלא שיהיה שותה בצמא רוצה לומר בהיותו שותה יהיה בצמא כמדובר.

יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך וכו'. אחר אשר ביארו אנטיגנוס איש שוכו ויוסי בן יועזר שני דברים מהג' אשר גזר אומר שמעון הצדיק שעליהם העולם עומד והם העבודה והתורה, הביאו מאמר יוסי בן יוחנן לבאר הדבר השלישי והוא, הגמילות חסדים, שהוא בין אדם לחבירו, והוא נוהג בעניים ובעשירים כמו שבא בירושלמי דשקלים. ואמר דרך כללות כי כדי לגמול חסד עם כל בני אדם הדרך המביא אליו הוא שיהיה ביתו של הגומל חסד פתוח לרוחה כו'. והנה הפתח הפתוח הנז' בדברי התנא האלהי הזה לא ימנע מהחלוקה אם שתהיה פתיחת הבית ממש או שיהיה נאמר בדרך השאלה על הספוק והמזונות בהרוחה.

והנה אמת אם הפתיחה ההיא פתיחת הבית ממש היה מאמרו סתמי כי לא ידענו אם ההרוחה צריך שתהיה מבית או מחוץ. ולפי דעתי רצה התנא האלהי הזה בקוצר דבריו אלה לכלול שני הצדדים גם יחד. שיהיה הבית פתוח לרוחה מבית ומחוץ משני עבריו בבחינה נאמנה. וזה כי אם הבית יהיה פתוח לשוק רחב ידים שעוברים בה רבים ויהיה הבית קטון מהכיל והבית הגדול הוא לפני לפנים בלתי נראית מהשוק, לא יכנס בה שום אדם להתאכסן שם, כי בראותו מפתח הבית שהבית קטון מהכיל לא יכנס שם. וכמו כן אם יהיה פתח הבית פתוח מהבית הגדול אל השוק והחדרים יהיו לפני לפנים כל זה איננו שוה אם יהיה פתוח אל שוק צר או מבוי בתוך מבוי לא יהל שם עובר ושב. אשר על כן צריך שיהיה פתוח לרוחה מבית ומחוץ כאמור. ועל כן היה מאמרו סתמי שכחו כח הכולל לכלול ההרוחה משני צדדיו. ואמר שמזה ימשך שיהיו עניים בני הבית, ירצה, כי אם לא יהיה פתוח לרוחה אפשר שיבואו לביתו העשירים כי העשיר בוטח בעשרו ולא יתבייש להתאכסן בכל מקום שירצה אף אם יבקשנו ככסף וכמטמונים יחפשנו, כי ידע שיקבלוהו בסבר פנים יפות. אמנם העני כי דל חלקו יתבייש מהכנס לבית קטון אף שיהיה פתוח למקום רחב או במבוי צר אף שיהיה הבית גדול, אשר על כן יצטרך לשיכנסו העניים בביתו כבני בית שיהיה פתוח לרוחה משני צדדי הפתח כאמור. וז"א ויהיו עניים בני ביתך ואינה הזהרה וצווי רק הודעה כאלו אמר שישתדל שיהיה הבית פתוח לרוחה מכל צד. וימשך מזה עקר יקר המכוון שיהיו העניים בני הבית, רוצה לומר אנשי הבית הנכנסים בו. וקראם בני הבית ולא אמר אורחי ביתך, לרמוז כי בזה יכנסו בו בלתי בושה וכלימה כבני הבית. ולהיות שהעניים הבאים להתאכסן שם לפעמים יהיו אנשים ונשים הזהיר על הגומל חסד שלא ירבה שיחה עם האשה העניה הבאה אל ביתו, ועל כן אמר עם האשה בה"א הידיעה לרמוז אל האשה הבאה אל ביתו מהעניים אשר זכר.

ואמר שזה ראוי והגון מק"ו ממה שאמרו חז"ל שאין ראוי להרבות שיחה עם אשתו, כדי שלא יבוא להיות מצוי אצלה כתרנגול עם היותה מותרת לו, קל וחומר באשת חבירו. ואמר שמכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, יר' בהיות שהרחיקו הדבור עם האשה אפילו במותרת לו ואפילו בזמן היותו עוסק במצות הכנסת אורחים, ששלוחי מצוה אינן נזוקין, הנה מזה אמרו חכמים בלי ספק כיון שהרחיקוהו כל כך הנה עשו זה להיות הדבור מביא לידי טומאה. ובכן הטיבו את אשר דברו שהמרבה שיחה עם האשה, כל אי זו אשה שתהיה, גורם רעה לעצמו, כי רוב המשגל ומה גם באשת חבירו גורם רעה לגופו ולנפשו, כי שניהם כלל במלת לעצמו. ונמשך עוד מזה שבוטל מדברי תורה, כי בהמשכו אחר התאוה יתבטל מדברי תורה בלי ספק וכאשר יתבטל מדברי תורה יחטא ואשם בכל אשר יפנה, ובכן סופו יורש גהינם כי מביטול התורה כל הרעות והצרות צומחות אחר זה.

ואם באנו לפרש פתיחה זו בהשאלה על הרוחת המזון וכל צרכי הבית תהיה גזרת ויהיו עניים בני ביתך הזהרה לשיהיו המשרתים עניים כדי שירגישו בצרת העניים הבאים להתאכסן שם, ע"ד שאמרו החכמים הקדמונים ששאלו ליוסף למה היה מרעיב עצמו בזמן הרעב והשיב ירא אני פן אשבע ואשכח הרעבים. וזה כי האיש אשר לא ישתתף בצרת חבירו לא ירגיש על נכון צרתו. ועל כן הזהיר התנא שישתדל שיהיה ביתו פתוח לרוחה מכל אשר יצטרך לאורחים הנכנסים בו להתאכסן שם, וכדי שלא יחסר כל לעניים הבאים אל ביתו הזהיר שבני הבית והם המשרתים יהיו עניים, כדי שירגישו בצרת העניים הבאים המשתתפים עמהם, כי כן ישגיחו בהם בכל הצריך להם כאמור. והזהיר עוד תנאי אחר לשיהיה ביתו פתוח לרוחה מכל הצריך ומכל מאכל אשר יאכל והוא שלא ירבה שיחה עם האשה המיוחדת לו, כי ההולך בעצת אשתו זולת עניני הבית נופל בגיהנם, יען הנשים הם קמצניות ויחסרו כל טוב לאורחים. וביאר הענין באומרו באשתו אמרו, כלומר, מה שאמרו שלא ירבה שיחה ועצה עם האשה הנה זה המאמר אמרוהו באשתו המיוחדת לו קל וחומר באשת חבירו המשמשת שם בבית. כי למה שהזהיר שיהיו עניים בני ביתו ויהיו ביניהם נשים לאפות ומבשלות על כן אמר עליהן שמק"ו אין ראוי שירבה שיחת העצה עמהן כי להיותן הן קמצניות בהצטרף לזה היותן בורחות מן הטורח תאמרנה שלא ירבה הבעל הבית המזון והמאכל, על כן אמרו שאם באשתו אמרו שלא ילך בעצתה עם היותה גם היא משתתפת במצוה ורוצה בכבודו וטובו של בעלה כל שכן באשת חבירו שאינה משתתפת במצוה ולברוח מן הטורח תיעץ לו שלא יעשה הראוי לעשות לפי כבודו דמאי איכפת לה. ואמר שמכאן אמרו חכמים שכל המרבה שיחה ועצה עם האשה גורם רעה לעצמו, שהיא תיעצהו תמיד שיסכן עצמו בדרכים כדי שירויח ממון והון רב ואין מגמת פניה רק לאסוף כסף וזהב לרוב. ובזה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה כי היא תיעצהו שיעסוק תמיד בהרוחת הממון, וכאשר יתבטל מדברי תורה הא מבואר שסופו יורש גהינם כמדובר.

יהושע בן פרחיא ונתאי הארבלי קבלו מהם יהושע בן פרחיא אומר וכו'. אחר אשר ביארו השלשה שלמים הנז' מאמר שמעון הצדיק כל אחד מהם דבר אחד מהג' שזכר, והיו שני השלמים האלה תלמידי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, על כן נמשכו מאמריהם אחריהם, כי יהושע בן פרחיה הרחיב עוד הביאור בגזרת יוסי בן יועזר רבו, ונתאי הארבלי הרחיב הביאור במאמר יוסי בן יוחנן רבו. ולהיות שיוסי בן יועזר אמר שראוי שיהיה ביתו של אדם בית ועד לחכמים, בא יהושע בן פרחיא לבאר מאמרו ואמר שלא יחשוב השומע דברי רבו שיספיק לאדם שיהיה ביתו בית ועד לחכמים והוא ילמוד מכלם זער שם זער שם, כי לא זו הדרך ולא זו העיר להעיר אזן בלמודים, רק צריך שיהיה לו לאדם רב מיוחד. כי אם יהיו לו רבנים הרבה לא יעלה בידו למוד שלם, ועל כן אמר עשה לך רב, כי על כן הוסיף מלת לך להורות על צורך הרב שיהיה מיוחד לכל איש. ורמז עוד במלת לך שיהיה הרב מתיחס כפי התלמיד וכפי הלמוד, כי על כן לא אמר קח רב, כי רב סתם לא ימצא רק משה רבינו ע"ה, וכן א"א לומר עשה רב כי אין בידו לעשותו, רק אמר עשה לך רב, שיהיה מתיחס לך כפי מה שתצטרך ללמוד ממנו, כי בידך לעשותו עליך רב, וכאלו אמר עשה שיהיה הרב מתיחס לך שאף על פי שלא יהיה רב סתם כולל תבקשהו ותעשהו אתה רב מתיחס לך, ולפי זה תהיה מלת לך דבקה עם מלת רב ולא עם מלת עשה, והוא דקדוק נכון. וכמו כן יען יש צורך גדול לחבר מיוחד אחר יחוד הרב על כן אמר בו גם כן מלת לך להורות על צורך יחוד החבר, והוא אומר וקנה לך חבר.

ואמנם אמר עשיה ברב וקניה בחבר יען הרב שהוא כבוד להיותו למעלה ממנו ימצאהו האדם בנקל כשירצה לעשותו רב עליו. אמנם החבר שהוא במדרגה שוה לו הוא קשה המציאה, על כן צריך לקנותו בדמים יקרים. ולהיות האנשים אצל האדם הפרטי שלשה מדרגות. אם למעלה ממנו והוא הרב, ואם שוה לו והוא החבר, ואם למטה ממנו, על כן אמר על האנשים שלמטה ממנו והוי דן לכל אדם לכף זכות, וזה כי הרב צריך שיהיה אחד מיוחד, וכן החבר, ועל כן הזכירם בלשון יחיד, והוסיף מלת לך כנז'. אמנם במי שלמטה ממנו נכנסים כל בני אדם, ועל כן ראוי שהסדר הכולל הראוי בהנהגתו עמהם הוא שידין אותם לכף זכות כי בזה האופן יהיה האדם השלם בהנהגת המדינה בשלשה הגבולים הנז'. והנה בגבול השלישי הזה ראוי להתעורר, על הבנתו קצת יען נראה היותו סותר האמת והצדק אשר נאמר על פי שלמה הע"ה מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם.

אמנם הרמב"ם ז"ל ביאר המאמר הזה ואמר שזה יובן על הרוב כשיהיה האדם בלתי ידוע או בשיהיה המעשה בלתי מכריע לאחד משתי הקצוות שאז צריך בדרך חסידות שידין האדם את חבירו לכף זכות. והנה לדעתי עם שהוא ז"ל לא ביאר הענין נראה באמת כי מה שאמר הרב ז"ל הוא מוכרח מלשון התנא עצמו, זולת הכרח הענין, כי באומרו לכף זכות רמז שכשיהיה בכף מאזנים שוה שאין הכרע לשום צד מהשני צדדים אז ראוי שתדין אותו לכף זכות ולא לכף חובה, כי אם יהיה כף חובה מכרעת לא תפול ההזהרה אז שידין אותו לכף זכות אם המציאות בפועל סותר אותו וזה מבואר. ולהיות מאד קשה בעיני לישב מלת עשה ומלת קנה, כי הרב אין ביד אחר זולתו לעשותו רב, וכן החבר לא יקנהו האדם בדמים רק בהמשך זמן התחברותם כנודע, על כן אפשר שתפורש כונת התנא באופן אחר יותר מרווח בשנאמר שמלת לך דבקה עם מלת עשה, והוא כאלו אמר שהאיש אשר יקרא רב בשהוא מלמד לאחרים דעת וחכמה ראוי שתשתדל גם אתה לעשותו גם לך רב כמו שהוא לאחרים הלומדים עמו, וזה יהיה בשתכין עצמך שתהיה ראוי ללמוד ממנו כפי מדרגת השגתך. וכן תעשה בכל מדרגה שתמצא בכל חכמה שתחסר ממך. ובכן תהיה העשייה אפשרית הלא היא מאתו ובידו של אדם וז"א עשה לך רב. וכן אומרו וקנה לך חבר אינו רוצה לומר שיקנהו בדמים רק שתהיה חברתו עמו קנין בנפש, כי המעלות הם קנינים בנפש כנודע. ולרמוז שתהיה החברה כפי המעלה שיעשה באופן שתהיה חברתו כפי המעלה קנין בנפשו וזה הקנין יקנה אותו בהרגל הפעולות הטובות ביניהם כמו שנתבאר מאופן קנין המעלות במקומו מחכמת המדות כמו שביארנוהו בארוכה בספר פני משה במאמר הרביעי. על כן אחר שביאר שני הדברים הנזכרים שהם צריכים לשלמות האדם והם הרב והחבר אמר דבר כולל שיצטרך מאד להשגת שני הדברים הנזכרים שהם צריכים מאד לשלמות האדם והם הרב והחבר, והוא שיהיה דן לכל אדם לכף זכות בכל דבר שיסתפק בו, כי אם לא יעשה כן לא ימצא בכל ימיו לא רב ולא חבר, ועל כן אמר והוי דן לכל האדם לכף זכות, ירצה, לבקשת שני הדברים האלה צריך שתהיה דן לכל אדם לכף זכות כשלא יהיה לך הכרע לשום צד מהשני צדדים אם טוב ואם רע, כי בזה האופן אפשר שתמצא הרב הצריך לך וכן החבר כאמור.

נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע וכו'. הנה השלם הזה בא לבאר מאמר יוסי בן יוחנן רבו כמדובר בביאור הגמילות חסדים. ולעמוד על אמיתת הבנת כונתו ראוי להתעורר בלשונו זה מה שלא ראיתי לאחד מהמפרשים, והוא שהיה לו לומר התרחק משכן רע, כי לשון הרחק הוא יוצא לשני. ועוד ראוי לידע למה בשכן רע לקח לשון הרחקה וברשע לשון התחברות, ובראשון בלשון חיוביי ובשני שולליי.

אך הכונה לדעתי היא, אם נקח מלת הרחק שהיא כמו התרחק כפי דרך המפרשים, כי להיות שאין צריך שיזהיר לאדם שילך לשכון בשכונת הרשע שכל אדם נזהר בכך ואף הרשע לא יבחר בשכונת רשע אחר שהרשעיות הם משונות כנודע שהם כנקודות היוצאות מהמרכז שהם רבות בב"ת ומשתנות זו מזו במקומם, ומי הוא זה ואיזה הוא שיבחר לשכון בשכונת הרשע שלא יגיע לו ממנו שום תועלת. אך יקרה שיבוא הרשע בשכונתו או שמתחלה היה אדם טוב בהיותו שכן לו ונתקלקל ונפסד והיה רשע, ולכן הוצרך להזהיר בלשון חיובי כי תקראנה אותו כאלה יתרחק ממנו. ואמנם אם מלת הרחק היא כמשפטה יוצאת לשני אמר כי להיות שגם זה אין צריך הזהרה כי כל איש אשר בו לב לדעת יתרחק מאד מהשכן רע כאשר ירגיש ברשעתו, אך בהיות שמאמר השלם הזה בא על מאמר יוסי בן יוחנן כאמור שהזהיר שיהיה לו בית פתוח לרוחה להתאכסן שם העניים, השלים הזהרתו עוד נתאי הארבלי שכאשר יהיה מוכרח לעמוד בשכונת הרשע כל זמן היותו שם שיזהר הבעל הבית ההוא להרחיק את הבאים אל ביתו להתאכסן שם משכן רע שהם לא ידעו ולא הכירו השכנים להיותם באים מחוץ, ועל כן צריך להרחיק אותם משכן רע. והוא כאלו אמר שאין צריך לומר שלא יעשה הבית ההוא במקום שיש שם שכן רע אלא אף אם יבוא מחדש שם שכן רע ירחיק האורחים הבאים אל ביתו מהשכן הרע. כי להיות שלא ידעו בשכן ההוא ולא יכירוהו האורחים יגיע להם ממנו נזק גדול מה שלא יגיעהו למכירו.

ואמנם הזהיר לו שהוא לא יתחבר לרשע בשום צד ואופן התחברות אף שיהיה לפי שעה, כי יגיע לו ממנו נזק בחברתו. ואמנם לא אמר ברח מחברת הרשע או התרחק מחברתו בלשון חיובי לפי שכאשר יתחבר הרשע לאיש שלם שתבא התעוררות החברה מפאת הרשע אז יהיה הרשע תפל שהוא המתחבר והשלם הוא אשר אליו יתחבר ואז ראוי לקבלו אולי יחזירהו למוטב והיא מצוה רבה לעשות נפש אחת מישראל, ועל כן הזהיר שההתחברות עם הרשע לא יהיה באופן שהוא יהיה המתחבר אליו כי אז יהיה הוא התפל והרשע הוא העקר אשר אליו יתחבר, יען לא באתה תנועת ההתחברות מהרשע. ובכן יגיע לשלם נזק מחברתו בלי ספק וז"א ואל תתחבר לרשע, ר"ל, לא תהיה אתה המתחבר אליו כאמור, והוא דקדוק נכון.

והזהיר על דבר שלישי שהוא טעם נכון לשתי ההזהרות הנזכרות גם יחד באומרו ואל תתיאש מן הפורענות וכו', ע"ד שפירשו הרמב"ם ז"ל שהוא הפירוש הנכון והוא על עונש הרשעים, ואמר שלא יתיאש מעונש הרשעים בעה"ז כי זה יגרום לו להתחבר עמהם בסחורה או בדבר מה לפי שעה בראותו שהשעה משחקת לו, וכן זה יגרום לו שלא יצטרך להרחיק האורחים משכונת הרשע בחושבו כי לא יגיע להם נזק משכונתו בעודם שם יען הוא מוצלח בנכסיו. אך כאשר ידע שאפשר שפתאום יבוא אידו אז לא יתחבר עמו אפילו לפי שעה, כי מי יודע אם יבוא אז העונש ויבוא זה ויאבד את זה. וכן אפשר שהאורח ההוא יאבד בשכונת הרשע בבוא כשואה פחדו כי אוי לרשע ואוי לשכנו, על כן הזהיר ואל תתיאש מן הפורענות והוא עונש הרשעים כנז' שהוא טעם לקיום השתי הזהרות הנזכרות כמדובר.

יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר וכו'. הנה שני השלמים האלה הם תלמידי השלמים הקודמים אליהם, ויהודה בן טבאי היה תלמידו של יהושע בן פרחיה ועל כן בא להרחיב הביאור על דברי רבו, והוא, כי להיות שמאמר יהושע בן פרחיה באומרו והוי דן לכל האדם לכף זכות הוא על ההנהגה הראויה לאדם עם מי שלמטה ממנו כמו שביארנו אנחנו לפי דרכנו. בא מאמר יהודה בן טבאי לבאר שאין ראוי שילקח זה המאמר בשלוח בכל דבר ובכל זמן כי לפי זה אם ירגיל האדם עצמו להיות דן לכל אדם לכף זכות בלתי השקפה אל הרע, ימשך מזה ההרגל שיעשה את עצמו כעורכי הדיינים. וז"א אל תעש עצמך כעורכי הדיינים וכו', והוא שעורכי הדיינים כפי פירוש הרמב"ם ז"ל שהוא הנכון הם המסדרים עניני הדינים איך ישיבו לטענת שכנגדם ואיך ישאלו תביעתם ועורכים להם טענותיהם כפי מה שיאמרו להם הדיינים, ואומרים אם יאמר לך הדיין כך תשיב כך וכו'. ועל כן נקראו עורכי הדיינים, שעורכים לבעלי דינים עניני הדיינים והדיינות.

ויש לדקדק במאמרו זה באמת שהיל"ל אל תהיו עורכי הדיינים או אל תהיה עורך הדיינים או לפחות היה לו לומר אל תהיה כעורכי הדיינים, למה אמר אל תעש עצמך כעורכי הדיינים. אמנם הכונה לפי דרכנו מבוארת, כי להיות שנתן לו יהושע בן פרחיה סדר כולל שיתנהג בו עם בני אדם שלמטה ממנו, על כן אמר שעם ההרגל ההוא יזהר שלא יעשה את עצמו מצד הרגלו כעורכי הדיינים, כי ההרגל יעשהו כן כי בהיותו מורגל להיות דן לכל אדם לכף זכות כל מי שיבוא לפניו לישאל על תביעה ואיך ידבר לפני הדיין בשידין אותו שיש לו זכות יסדר לו כל הטענות להוציא משפטו לאור.

ואחר שהזהיר הבאים לפניו לישאל טענות הזהירו גם על הבאים לפניו לדון שכל זה יקרה לו עם מי שלמטה ממנו הנכללים בגזרת הוי דן לכל אדם לכף זכות כנז', והוא אומרו וכשיהיו בעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים, ירצה, הבעלי דינין אשר זכרנו שיבואו לישאל ממך עצה בתביעתם הנה כשיבואו לעמוד לפניך בדין שאתה תהיה הדין אין ראוי שתדין אותם גם אז לכף זכות, כי בזה האופן לא תוכל לראות להיכן הדין נוטה כי לא תביט חובה לשום אחד מהם, אשר על כן כדי שתעמוד על אמתת הדברים לשפוט בצדק צריך שתחשוב ותצייר שהם כלם רשעים ושכל אחד טוען שקר כדי שתשתדל לחקור על אמתתו בראיות ואמתלאות כפי הצריך והראוי. אך אמנם כשנגמר הדין והם קבלוהו עליהם בסבר פנים יפות אז ראוי שיהיו בעיניך כלם כזכאין ותדין את שניהם לכף זכות, כי במה שקבלו עליהם את הדין הורו שתחלת מחשבתם היתה טובה למצוא מקום זכותם, וז"א וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין, שהם ב' תנאים שיהיה אחר גמר דין, והיינו כשנפטרין מלפניך, ושקבלו בפועל את הדין עליהם כי בזה ראוי לדונם לכף זכות ולא באופן אחר.

ושמעון בן שטח למה שראה בדברי חבירו שלא הזהיר לדיין רק על הבעלי דינין שיהיו בעיניו כרשעים, ולפי זה יובן שלעדים הבאים להעיד שידינם לכף זכות באומרו שאין אדם חוטא ולא לו, ומסתמא אמת יהגה חכם ולא ירבה לחקור אותם, על כן אמר, והוסיף על דברי חבירו, שהעדים אף על פי שאינם במדרגת הבעלי דינים אשר על כן אין ראוי שיהיו גם הם בעיני הדיין כרשעים עם כל זה צריך לחקור אותם היטב כמו שאמרה התורה ודרשת וחקרת ושאלת היטב וכו', ועל כן אמר הוי מרבה לחקור את העדים. ואמנם הזהיר על אופן החקירה שתהיה בחכמה בערמה שיחקור אותם באופן שלא ילמדו מדבריו הדרך הנאות כפי הדין בעדותם וילכו בה לזכות למי שיש בדעתם לסייע בעדות שקר, וז"א והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר, יר' הזהר בדבריך בחקירתך הנז' שתהיה באופן שלא ילמדו לשקר בעדותם מתוך דברי חקירתך, כי כן יקרה פעמים רבות בדיינים בלתי ערומים בחקירתם שיבינו העדים מתוך חקירת הדיינים מה צריך שיעידו ואז יעידו עליו, והיא הזהרה נכונה על הדין ועל האמת.

שמעיה ואבטליון קבלו מהם, שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכו'. הן אמת דברי שני השלמים האלה מבוארים בעצמם ואי אפשר להוציא אותם מהבנת כונת שטחיותם אך צריך לראות מה ענין גזרתם והתקשרותם במאמרי הקודמים כמשפטנו לעשות. וראשונה יש לראות באמת במאמר שמעיה מה ענין מלאכה עם הרבנות ועם התודע לרשות שנראים דברים שאין שום שייכות לזה אצל זה ואין התיחסות ביניהם כלל. ולהבין כונתו על נכון צריך לדעת שהקבוץ בכל מקום ובכל עיר ועיר מדינה ומדינה יתחלקו האנשים שבהם לשלשה חלקים ואין עוד מלבדם בכל קבוץ מדיני זולת העוסקים בחכמה שהיא למעלה מהכל, כי לא יהיו הם חלק הקבוץ רק כללותם והוא העולה על ראשיהם מלמעלה. חלק אחד מהם הנה הנם הבעלי מלאכה ובהם הסוחרים בכל אופני מיני משא ומתן שבעולם כי מלת מלאכה תכלול כל פועל חצוני איך שיהיה כמו שביארנוהו בארוכה בתחלת תהלת ספר פני משה על מאמר ארסטו הראשון בספר המדות שאמר כל מלאכה וכל למוד כל מעשה וכו'. וזה כי המעשה הוא נאמר על מלאכת מחשבת קודם שיצא אל הפועל, והמלאכה תאמר תמיד על הפועל החצוני איך שיונח, ועל כן החלק היותר גדול מהקבוץ הם הבעלי מלאכה. והחלק השני הם המנהיגים את העם ושופטיו דור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו הדיינים והשופטים זולת המעיינים לתכלית הלמוד לבד כאמור. והחלק השלישי הם אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך והשרים הקרובים אל הרשות.

ושמעיה השלם הזה למה שראה דברי יהודה בן טבאי רבו שאמר וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך וכו' פן יחסדהו שומע ויחשוב שכונתו בזה לומר שהרבנות הוא פעל נבחר וטוב מאד, על כן רצה לבאר הדרך הנכון הנבחר בכל חלקי הקבוץ שהם הג' חלקים הנז'. ועל החלק הראשון אמר שראוי לאהוב אותו כי הוא היותר כולל ויותר נאות אל המדיני והוא הנהנה מיגיעו אשר הפליגו רז"ל בשבחו ודוד המלך עליו השלום כנה אותו בכנוי המאושר כאומ' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וכו'. ועל כן על החלק הזה אמר שראוי לאהוב אותו דרך כלל. ופרטיותו יהיה נבחר כפי מדרגת האיש וכפי רבוי נכסיו וכפי צורכו מתיחס אל המקום והזמן ושאר התנאים הצריכים אל טוביות הפעולה כפי השכל הישר.

ועל החלק השני אמר שראוי לשנוא אותו ולא שלל אותו בהחלט כי לפעמים יביא הצורך להיות דיין ומנהיג, ואין ראוי להסתלק ממנו כשלא יהיה שם יותר הגון ממנו, אך אמר שדרך כלל ראוי לשנוא אותו אף שלעת הצורך יהיה דיין או ממונה או מנהיג הנכלל כלו במלת רבנות. ובכן מה שאמר יהודה בן טבאי וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך וכו' יובן היטב שהוא כאלו אמר שכאשר יקרה שצורך השעה יכריחך שיעמדו בעלי דינין לפניך וכו' ולא שתבחר המנוי ההוא כי ראוי לשנוא אותו תמיד כנז'.

ועל החלק הג' אמר שלא יתודע לרשות בשום צד ובשום זמן בעולם כי אין ממנו תועלת כלל רק רע כל היום כמו שהאריכו המפרשים בזה, וז"א ואל תתודע לרשות, והם ג' מדרגות מההזהרה, בג' חלקים, כי בחלק הראשון אמר שראוי להיות נאהב ונבחר, והשני ראוי שישנאהו אך אין ראוי להתרחק ממנו בהחלט, והחלק הג' הוא אשר ראוי להתרחק ממנו בהחלט כמו שהראשון ראוי להתקרב אליו בהחלט כי האהבה תורה על ההתקרבות והם שני קצוות ואמצעי אחד כאמור.

ואבטליון גם כן למה שלבו ראה מאמר שמעון בן שטח רבו שאמר והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר וכו' והיה נראה שהזהרתו זאת היתה על חקירת העדים בלבד, על כן בא הוא לפרש ולומר שעם היות שמאמר שמעון רבו היה על דבר פרטי ראוי שיהיה כולל בכל דבר, ועל כן אמר חכמים הזהרו בדבריכם, כלומר, כל החכמים כשידברו דברי חכמה אשר בהם אמונות ושרשי הידיעות האלהיות ראוי שיזהרו בדבריהם, והוא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל שלא ידברו דברים שיהיה מקום לסבול פירוש אחר זולת הפירוש האמיתי, ודקדק הרב זה לפי דעתי ממאמר התנא שלא אמר הזהרו שלא תדברו דבר רע או דבר מגונה כי באומרו הזהרו בדבריכם רצה לרמוז שאף שידברו דברים טובים ונכוחים והם הדברים המיוחדים לחכמים שאינם מדברים בשום זמן דבר רע או מגונה חלילה רק דברים ישרים, אמר, שאפילו באותם הדברים המיוחדים להם וזהו הנרמז במלת בדבריכם, צריך שיזהרו בהם. ובהכרח החלוקה אין הזהרה בדברים הטובים, רק שיזהרו שלא יסבלו פירוש אחר זולת זה המכוון מהם בו, והוא דקדוק נכון.

וביאר הטעם למה ראוי להזהר שלא יסבול פירוש אחר כי מאחר שהפירוש הנכון והמכוון הוא מבואר בדבריהם מה להם לבקש לשון שלא יסבול בשום צד פירוש אחר שהוא טורח גדול ואבוד זמן, ומה גם בהיות שכבר קדם מאמר יהושע בן פרחיה שאמר והוי דן כל האדם לכף זכות וכל שכן לחכמים שאין דבר בלתי נכון יוצא מפיהם, ואף שיסבלו דבריהם פירוש אחר לא יבינו אותם לכף חובה חלילה, על כן הוצרך לתת טעם דנפיק מיני' חורבה, שמא יתחייבו האומה גלות ויגלו למקום שיש שם מינים והוא מקום מים הרעים והוא אומרו ותגלו למקום המים הרעים, והוא אמ' שאין הרע הנמשך מזה למה שהמינים יפרשו דבריהם לצד מינות, כי אחר שהם מינים בלאו הכי אין קפידה בזה. אמנם הקפידה היא שהתלמידים הבאים אחריהם אחר שימותו החכמים ההם ישתו המים הרעים מהמינים ההם שיאמרו אליהם דברי החכמים ויפרשום כפי כונתם וימותו התלמידים מיתת הנפש בדעות הנפסדות שאין להם מי שיבאר להם האמת ונמצא שם שמים מתחלל במה שיאמרו שהחכמים המפורסמים ההם אמרו דברי מינות ונפיק מיניה חורבה כי רבה היא אצל ההמון.

הלל ושמאי קבלו מהם הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו'. הוא היה אומר נגד שמא אבד שמיה וכו'. הנה מאמר השלם הזה ביארנוהו ביאור רחב בספר תפלה למשה מאמר שני חלק ג' מסכים לכונתינו שם. ועתה נבאר אותו מסכים אל הכונה הכוללת בפרק הזה. ונאמר כי למה שראה השלם הזה מאמר שמעיה בחלוק אישי הקבוץ המדיני אשר לא זכר כת הלומדים והחכמים, שהם העקר, הרחיב ההזהרה בחלק הזה העולה על ראשיהם מלמעלה, והוא אומרו הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו'. ויתבאר מאמר זה על נכון עם מה שביארנו שחולאי הנפש הם כחולאי הגוף אשר ממנו יתחייב שרפואתם מתדמות, וכמו שרפואת הגוף תהיה בשמירת הבריאות וחזרתה כשתסור כן רפואת הנפש תכלול שני החלקים עצמם, וכמו שבריאות הגוף הוא שלום הד' איכויות כפי יחסם אל המורכב כן בריאות הנפש הוא שלום הצורה והחמר בלתי התנגדות והוא השלום אשר הרחבנו הביאור בו בספר תפלה למשה במאמר הא' בשני החלקים הראשונים גם יחד. על כן אמר התנא האלהי הזה להישיר האנשים הנגשים אל השלמות לנחותם הדרך ילכו בה שישתדל האדם השלם להיות תלמיד הגון אל השלמות האחרון כתלמידיו של אהרן, ואמר שהדרך הכולל המביא לזה הוא כפי דרך הרפואה כנז', שיהיה אוהב שלום שהוא שלום הגוף עם הנפש, והוא חלק שמירת הבריאות. ועל החלק השני שהוא חזרתה כשתסור, אמר ורודף שלום, כי הרדיפה היא אחר הדבר הבורח כנודע, ותהיה מלת הוי מושכת עצמה ואחרת עמה שהם שתי גזרות, הוי מתלמידיו של אהרן, כלומר, שתהיה תלמיד הגון אל למידת השלמות כתלמידיו של אהרן, והוי אוהב שלום ורודף שלום, כי בזה תהיה מוכן בטבע אל ההשכלה הנאותה.

ואמר שמלבד מה שראוי לו לאהוב לעצמו הטוב ראוי שיאהבו לזולתו כי גדול המעשה יותר מן העושה, ועל כן אמר אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ירצה, שתהיה אוהב אותם כמוך, ועל כן כמו שראוי שתאהב לעצמך בלמוד התורה כתלמידיו של אהרן כן ראוי שתאהב לבריות באופן שתקרבם לתורה וכו'.

והביא מסדר המשניות מאמר אחר להלל שהוא מסכים מכל צד אל המאמר הקודם והוא תוספת ביאור דבריו הראשונים, ועל כן סמך אותו אל הראשון באומרו הוא היה אומר נגד שמא אבד שמיה וכו', והמפרשים הפליגו התמיה על המאמר הזה למה שראו היותו חולק עם מאמר שלמה הע"ה שאמר טוב שם משמן טוב וכו'. ורז"ל הפליגו בשבח השם טוב באמרו אשרי מי שעמלו בתורה גדל בשם טוב וכו'.

והנה לדעתי דבריו מבוארים וברים וישרים למוצאי דעת וזה כי מה שאמר שלמה ורז"ל שהשם טוב הוא טוב מאד כדבריהם כן הוא, אלא שאין ראוי לשלם לבקש השם טוב בכוונה מכוונת שיהיה תכליתו לעשות לו שם, חלילה להם, כי לא אמרו טוב בקשת השם או דרישתו משמן טוב, רק השם הנמשך מאליו, כי מה שראוי שימשך האדם אחריו הוא השלמות מצד עצמו וסוף השם והכבוד לבוא, ועל כן אמר השלם הזה שהאיש המושך את השם שיהיה מגמת פניו ותכליתו השם מצד עצמו הנה לא די שלא ימצא השם שמבקש למשוך אלא שהשם הטוב שהיה לו קודם לכן יאבד אותו וז"א נגד שמא אבד שמיה, שהיה לו לומר נגד שמא אבד שמא או נגד שמיה אבד שמיה, אבל שינה לרמוז אל הכונה הזאת והוא דקדוק נכון.

וראיתי במוסרי הפילוסופים משל מסכים מכל צד ונאות למאמר השלם הזה אשר סופר מפלוסוף אחד שיצא לו שם על פני חוץ היותו גדול מאד במעלת הסבלנות. וכאשר שמע זה איש אחד אשר חשב שלא ימצא סבלן כפי המדרגה אשר תארו את הפלוסוף ההוא נתאוה לנסותו ובא אצלו וחרפו וגדפו ירוק ירק בפניו והכהו מכה רבה וכדי בזיון וקצף, והפלוסוף שתק לכל דבריו ולא השיבו דבר. וכאשר ראה האיש ההוא שהיה סובל כל הבזיונות ההם הניחו והלך לו וכשהיה הולך לדרכו אמר לו הפלוסוף הנה הכרת בי שאני סבלן. אז השיבו האיש ההוא הן אמת מכירך הייתי לסבלן אם היית שותק ולא היית אומר לי זה. ע"כ. והיא באמת תשובה נצחת. הרי שהפלוסוף ההוא אבד שמו שהיה לו על פני חוץ ממעלת הסבלנות במה שהורה היותו רוצה שיהיה לו השם ההוא. על כן אמר הלל שהמושך השם שהוא בהיותו מכוון אליו והוא תכליתו הנה שמו הקנוי לו יאבד, על כן ראוי שיהיה תכליתו בקשת הטוב במה שהוא טוב מצד עצמו כנז'.

ומסכים לזה אמר ודלא מוסיף יסיף, ירצה, מי שאינו משתדל להוסיף על מה שלמד מרבותיו הנה באמת יכרת מהרה מהשלמות והלמוד ההוא. וזה כי מי שאינו משתדל להוסיף ולהוציא דבר מתוך דבר הנה יורה בזה שאין תכליתו השלמות מצד עצמו רק שיחשבו העולם שהוא חכם, ובכן מה שישמע מאחרים יאמר שהוא שלו ואם כה יעשה לא תהיה החכמה קנין דבק בנפשו ותפסד מהרה כנודע מהחכמה המדינית וכמו שהארכתי על זה בספר הנהגת החיים. אמנם מי שלא ילמוד כלל, הנה זה קטלא חייב, שהוא גבר אשר לא יצלח. ואמר שהלומד על מנת ליהנות מתלמודו שעושה למודו תפל אל התועלת המביא אליו, הנה וה יכרת מן העולם, כי הנה תכלית כל הטובות הם להשגת הטוב האחרון, והוא הלמוד בתורה, וזה בעשותו להפך יכרת מן העולם, כי נח לו שלא נברא. והנה ביאר בזה שלשה גבולים רעים והם שתי קצוות ואמצעי אחד. הקצה הראשון הוא הלומד התורה כראוי אך תכליתו הוא לעשות לו שם, וזהו נגד שמא וכו', והקצה האחר הוא שלא ילמוד כלל, וזהו ודלא יליף וכו'. והאמצעי הוא היותו לומד אך אינו מוסיף מעצמו. ואחר שביאר רוע השלשה גבולים הנז' אשר יצא לנו מהם גדר הדרך הנכון לשראוי שילמוד ושלא יהיה תכליתו לעשות לו שם ושיוסיף מעצמו שישתדל להבין דבר מתוך דבר, אמר שלא אמר אדם שילמוד ויוסיף ולא לעשות לו שם, אך יהנה מלמודו לתועלת גופו. על כן אמר שהמשתמש בשום צד בכתרה של תורה חלף כי אין ראוי שיהיה למודו באופן שיהיה תכליתו בשום צד לדבר אחר זולת השלמות.

והוא מה שנתבאר עוד במאמרו האחרון באומרו הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי, שהוא כנוי לחלק העצמותי שבו שהוא צורתו, והוא כאלו אמר אם יהיה תכליתי לדבר אחר זולת שלמות צורתי מי יהיה לי בעזרי כי אין בלתי גואל לנפשי, ואם אני אני הוא המונע ממני הטוב לא נשאר מקום להשגת שלמותי כי אין זולתי גואל כנז'.

אך נראה שאם היתה זאת כונתו היה לו לומר ואין זולתי להשגת שלמותי. ולזה אמר אותו בלשון תנאיי, אשר על כן אומר אני שכוונתו לומר שאם הוא יהיה משתדל להשלים עצמו ימצא אחרים רבים יסייעוהו ויתמכו כבוד בימינו כי בא לטהר הכל מסייעין אותו, אך אם יראו בו שהוא מתרשל בהשגת שלמותו בהיותו הוא הגואל היותר קרוב מי יעזרהו עוד, וז"א אם אין אני לי מי לי והיא גזירה תנאיית. כאלו אמר שאם אני לי רבים יהיו לי גם כן, אך אם אין אני לי מי יהיה לי מק"ו מעצמי שאני הגואל היותר קרוב להשגת שלמותי, והשלים ביאור המכוון בביאור הדבר בהפכו באומרו וכשאני לעצמי מה אני. והנה מלת לעצמי אפשר שתפורש בשני פנים, וכולם נכונים כפי הכוונה, שאם נאמר כי לעצמי רוצה לומר חלק הגוף, שהוא עצמו ובשרו, תהיה מלת מה אני כמו מה יתרון לאדם, כלומר, מה אני בזה בכל מה שאוסיף מהטובות הגשמיות יחד על עפר ישכבו. ואם נאמר שמלת לעצמי הוא על החלק העצמותי שהיא הצורה, תהיה מלת מה כמו מה רב טובך וכו'. וחתם הדברים בהזהרה נאותה להשגת השלמות והוא שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה כי תמיד בכל זמן ראוי שיחשוב האדם שאם לא עכשיו אימתי והוא כאלו אמר בכל זמן שתמצא לא תוכל לקיים מציאות זמן זולתו, כי אין זמן ידוע לאדם אימתי קיים רק ההווה, כי מחרתו מי ידע הישיגהו, ועל כן אמר אם לא עכשיו אימתי, כלומר אם היה זמן חיי האדם קצוב היה אפשר לומר אם לא עכשיו יהיה לשנה הבאה או אחר שתי שנים או שלש שנים. אבל מאחר שאין לו לאדם זמן ידוע שיחיה בו איך אפשר שיאמר אימתי ילמוד, והוא דקדוק נכון והזהרה טובה להשגת השלמות יום יום.

שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה וכו'. הנה שמאי למה שראה את הלל ששם כל עצמות השלמות בחלק העיוני לבדו ובכלו ובכל עת הנכלל בשם תורה סתם בכל מקום כמו שכללו שמעון הצדיק כמדובר. ולבבו לא כן יחשוב, כי לפי דעתו היה המעשה עקר, שהוא תכלית התלמוד ע"ד תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וכו', על כן אמר שמעשה התורה והם המצוות צריך שיעשה אותו האדם בקבע, וז"א עשה תורתך קבע, רצה לומר לא תהיה קביעותך בעיון רק במעשה הנמשך מהעיון והוא הנקרא מעשה העיון באופן שתהיה האמירה מעט, אשר הוא העיון, כי הדבור שליח השכל, והוא החלק אשר כלל שמעון הצדיק בשם תורה סתם והעשיה הרבה וז"א אמור מעט ועשה הרבה. ואינה הזהרה זולת הראשונה רק ביאור הראשונה כנז'. ואחר שאמר שחלק המעשה והם המצוות אשר כללם שמעון הצדיק בשם עבודה יהיו עקר, אמר כולל אחד לשלמות המדות, והם אשר כללם שמעון הצדיק בשם גמילות חסדים והוא שיקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כי הוא תחלת תהלת כל המדות המשובחות וסופן.

ואפשר שיתישב המאמר כלו על שלמות הפעולות שהם העקר אצלו כאמור. ולהיות השלמות תלוי במחשבה בדבור ובמעשה, והיה המעשה האחרון והתכלית בשלשתם והוא חלק הפעולות החצוניות. והפעולות כדי שיהיו שלמות צריך שיהיו מסודרות מפאת השכל הישר על פי התורה, כי אם יעשה אדם פעולה שהיא שלימה מצד עצמה ותהיה נמשכת ממחשבה רעה מכוונת לתכלית רע היא יותר רעה מהפעולה הרעה כשאין השכל נפסד בה כמו שביארנו בחלק הראשון מהמאמר הראשון מספר תפלה למשה, על מאמר טובה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וכו'. על כן אמר שהעקר במעשה הוא בטוב ושלמות המחשבה והשכל, והוא אומרו עשה תורתך קבע, ירצה, התורה שהיא כנוי אל העיון במעשה עצמו צריך שיהיה העקר בקבע ולא באקראי בעלמא לפי שבו תלוי עקר יקר הפעולה, והשני, שהוא הדבור, אין להשתמש ממנו רק הצריך לבד, על כן ראוי שתהיה האמירה מעט אצל המעשה עצמו, וז"א אמור מעט. אמנם המעשה עצמו שהוא כנוי אל הפעולות החצוניות יהיה הרבה כי בהרגל הפעולות יהיה הקנין נשמר בקיום בנפש וז"א ועשה הרבה. ואחר שביאר אופן הנהגתו אצל הפעולות במחשבה בדבור ובמעשה נתן לו סדר כולל להרגיל הפעולות בנקל והוא בשיקבל את כל אדם בסבר פנים יפות והוא כולל אמתי ונכון המביא לידי מעשה קיים ונכון וישר בלתי התנגדות כלל.

רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק וכו'. הנה שני השלמים האלה רבן גמליאל ושמעון בנו קיימו וקבלו עליהם מאמר שמאי בששם לעקר גדול את המעשה, ולהיות שזה רבן גמליאל היה נכדו של הלל לא רצה לחלוק עליו בהחלט רק אמר שבענין התלמוד והם הדינין שהם חלק מהעיון אשר שם אותו הלל ליסוד מוסד יעשה לו רב להורות לו הדין בכל דבר ובזה יסתלק מן הספקות. והוא כאלו אמר עשה לך רב ובזה תסתלק מן הספקות, כי הרב יאמר לך אמתת הדין, וגזרת הלשון כך הוא הסתלק מן הספקות, וזה יהיה בשתעשה לך רב בהם, אלא שהקדים הסבה אל המסובב, וכן הזהירו אצל הספקות אשר יקרו במעשים והוא בענין המעשרות ואמר שלא ירבה לעשר לפי אומד הדעת רק כפי המדה. כי לפעמים יקרה בו הטעות בשיתן פחות מהראוי והוא עון פלילי. ואמנם אמר אל תרבה וכו' להיות שלפעמים יביאהו ההכרח לזה שלא תמצא אצלו מדה או משקל ואז הותר לו לעשר באומד על צד ההכרח, אך שלא ירבה בכך פן ירגיל עצמו בזה האופן ויבא לידי ספק, ולהיות שראוי להסתלק מן הספקות על כן אין ראוי להרבות לעשר אומדות וכו'.

שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף וכו'. אחר אשר גזר אביו שבחלק העיוני יספיק בשיסתלק מן הספקות ואמר דרך כלל שגם אצל המעשים יסתלק מן הספקות רצה עתה שמעון בנו לבאר, הדרך הנכון אצל המעשה. והנה דעתי בביאור דבריו רחוק מדעת המפרשים שהם חשבו שהשתיקה הנאמרת פה לגוף הוא בדברים הגופניים, ולבבי לא כן יחשוב, רק שבא לתאר השגת שלמות המעשה כפי החכמה המדינית, ולהיות שכל המעשים והמצוות כלם באו לתקון הגוף והכחות הגשמיות והיו ההקדמות הצריכות לתקון הגוף כלם מקובלות, על כן הקדים ואמר שכל ימיו נתגדל בין החכמים והם החכמים המיישירים אל המעשה ואמר שלא מצא לתקון הגוף טוב מהשתיקה והוא רמז אל השמיעה מההקדמות הצריכות להישרת המעשה כנז', וזה נרמז במלת שתיקה, כי שתיקה לא תאמר רק כאשר יהיה האדם בחברת אחרים שהם מדברים והוא שותק, שאם הוא יושב לבדו ואין איש עמו מדבר לא שייך שם שתיקה כלל.

וביאר שהשומע ההישרה אל הפעולות הטובות ראוי שישמע מאיש חכם ירא וסר מרע שיהיה נאה דורש ונאה מקיים. ולא זו בלבד אלא שיאמר וידרוש מעט ויעשה הרבה יתר על מה שדורש וז"א לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, ירצה, הדורש והמדבר בעניני תקוני הגוף שהשתיקה טובה לפניו הנה הוא כשיהיה עיקרו המעשה, ועל כן המרבה דברים יותר מהמעשה מביא חטא, שכשיראו שהוא נאה דורש ואינו מקיים יגרום חטא אל השומעים דבריו שלא יאמינו לשום דבר מדבריו כשיראו שהוא מרבה בדבריו יותר ממה שעושה. ובזה יתישבו כל דבריו על ענין אחד, ואינם גזרות מתחלפות רק כלם הם על השמיעה לחכמים המישירים אל המעשה כפי המדבר והשומע כאמור, ויתישב גם כן אומרו המרבה דברים כי הרבוי יהיה היתר על הגבול הידוע. ובכן על פי דרכנו יהיה הדבור הרב כאשר יהיה יתר על המעשה והוא דקדוק נכון.

ואפשר שיתישב מאמרו זה בשיהיה תוספת ביאור על דברי הלל זקנו של אביו שאמר נגד שמא אבד שמא כפי מה שביארנוהו אנחנו. ואמ' שהוא נתגדל בין החכמים ושמע וידע מוסריהם, ולא מצא טוב לגוף, והוא בדברים שבין אדם לחבירו יותר מהשתיקה שהיא כנוי אל הסבלנות. כי שתיקה תאמר כפי הבחינה הזאת לבלתי עונה אל העלבון הנעשה לו והם השומעין חרפתם ואים משיבים, כי כאשר יהיה שותק ובלתי משיב יהיה הסבלנות קנין שלם בנפש ולא יאונה לו כל און. ואמר שלא המדרש בזה הוא העקר כשידע שהסבלנות הוא טוב רק הרגל המעשה בסבלנות הנז' הוא העקר כי רבים ידעו ויבינו גדולת תהלת מעלת הסבלנות אך לא יפעלו כאשר ידעו והבינו, על כן מה שיעשה קנין בנפש הוא המעשה, ולא יספיק השמיעה לבד מאחרים או הידיעה מעצמו אם לא ירגיל בפעולות כי ההרגל בפעולות הוא העקר, ואמר עוד לרמוז לבל יקרהו כמקרה הכסיל הפלוסוף ההוא, וכל המרבה דברים מביא חטא וכו', יר' שהמרבה לדבר נוסף על מה שעושה והוא אשר עליו אמר הלל נגד שמא וכו' הנה זה מביא חטא עד שאבד שמיה כמו שכתבנוהו ונכון הוא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת וכו'. הנה המאמר הזה הושם בחתימת הפרק הראשון להיות האומר אותו אחרון בחתימת חכמי המשנה עד רבינו הקדוש שחבר את המשנה, כי זה רבן גמליאל היה אביו של רבי ונסתם במאמרו הפרק להיותו כולל בו כל מה שנכלל במאמר כל השלמים הקודמים אליו. כי כמו שהושם מאמר שמעון הצדיק בתחלתו ליסוד מוסד כולל כל אופני מיני השלמיות כן הושם בחתימתו מאמר השלם הזה כולל כל הכונה סביב. וזה כי השלמים הקודמים מהם שמו המשפט והדינים בחלק השלמות כמו שהרחיב הרבור יהודה בן טבאי אל תהיו כעורכי הדיינים וכו' וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך וכו' וכן שמעון בן שטח אמר והוי מרבה לחקור את העדים וכו' ומהם שאמרו שאין ראוי לעשות עקר מזה כמו שאמר שמעיה אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכו'. ומהם, והם האחרונים שאמרו שהעקר הוא השגת השלמות מצד עצמו והוא האמת שהוא שם כולל לתורתנו הקדושה כללותיה ופרטיה והם החלק העיוני והמעשי. ומהם והם היותר אחרונים שבכלם אשר הפליגו בשבח המדות אשר בין אדם לחבירו אשר יכלול אותם הסבלנות כמו שביארנו והוא תקון הגוף אשר בו נשלם הפרק במאמר שמעון בנו של רבן גמליאל שאמר שנתגדל בין החכמים ולא מצא לתקון הגוף טוב מהשמיעה מהחכמים וכו'. ועל כן סתם וחתם הדברים רבן שמעון בן גמליאל בשלשתם לקיום הקבוץ ואלו ואלו דברי אלהים חיים, ואינם השלשה דברים שזכר שמעון הצדיק כמו שחשבו קצת כי אותם הם חלקי הלמוד ואלה הם חלקי הקבוץ המדיני אשר בהם יתקיים, ועל כן אמר שעל שלשה דברים העולם קיים, כלומר, על השלשה דברים אשר נרמזו בדברי החכמים הרשומים לעיל, מתקיים העולם, והוא קיום הקבוץ המדיני על נכון.

והנה על המשפט, והוא הרבנות והדינים הנזכרים, אמר על הדין, כי אם לא יהיו דיינים ושופטים בקבוץ המדיני במהרה ינתק ויפסד, וכן על האמת, והוא שלמות התורה שהוא העקר בעיון ובמעשה שהם נכללים בשם אמת. ועל השלום והוא כנוי אל המדות הטובות אשר עקרם הסבלנות והכלל העולה מהם הוא שלום האישים זה עם זה כנודע ועליו אמר ועל השלום וכו'. והנה השלשה דברים האלה מתחייבים האחד מהאחר כי בהיות לקבוץ המדיני משפט וצדק אמת מארץ תצמח וכאשר תמצא האמת ימצא השלום בלי ספק.

ולהיות עקר יקר תפארת כונתנו בביאורנו זה לתת סדר בקשר אמיץ בכל מאמרי השלמים האלה בכל פרק ופרק מהמסכתא הזאת, כי לא סדרם רבינו הקדוש על צד הקרי וההזדמן, ורצה בדבריהם הנאמרים באמת ובתמים מסכימים אל הכונה הנכונה הכוללת בתחלת תהלת מחשבתו, על כן אמרתי גמרתי בלבי לכתוב בסוף כל פרק הסדר הכולל בכל הפרק למען ירוץ כל חרוץ הקורא בו.

והנה בפרק הראשון הזה אחר אשר הוזכר סדר הקבלה במשנה הראשונה עם מאמר אנשי כנסת הגדולה אשר היה צורך גדול ממנו אחר אשר ראו שנתמעטו הלבבות כמו שביארנוהו, הושם ליסוד מוסד תחלת תהלת רושם השלמות בכל חלקיו כולל לכל המסכתא, אף כי לכל הפרק, מאמר שמעון הצדיק ואחריו ג' מאמרים יקרים מבארים השלשה חלקים אשר ביאר שמעון הצדיק והם מאמר אנטיגנוס איש שוכו אשר ביאר חלק העבודה, ויוסי בן יועזר אשר ביאר חלק התורה, ויוסי בן יוחנן אשר ביאר חלק הגמילות חסדים כמו שנתבאר בדבריהם באר היטב. ואחריהם שני מאמרי יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי אשר הרחיבו עוד הביאור על מאמרי רבותם יהושע בן פרחיה בענין קנין התורה אשר דבר בו יוסי בן יועזר, ונתאי הארבלי הרחיב הביאור בענין הגמילות חסדים אשר דבר בו יוסי בן יוחנן רבו כאמור. ואחריהם שני מאמרי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, כי יהודה בן טבאי בא לגדור גדר בדברי יהושע בן פרחיה רבו ושמעון בן שטח הרחיב מחנה מענה לשון להבנת כונת יהודה בן טבאי חבירו, ואחריהם הובאו שני מאמרי שמעיה ואבטליון, כי שמעיה האריך מענית חנית לשונו על דברי יהודה בן טבאי רבו פן יחסדהו שומע בהיותו סומך על המבין ויבין הפך כונתו. ואבטליון גם הוא למה שראה דברי שמעון בן שטח רבו שקצר בלשונו ולקח החלק תמורת הכל, הרחיב עוד ביאור הענין הכולל אשר נכלל בפרטי הנרשם מפי רבו. ואחריהם הושמו שני מאמרי הלל ושמאי אשר קבלו מהם, ולמה שראו ששמו כל מגמתם הקודמים אליהם בדרישת הצריך לקיום הקבוץ המדיני, גלו דעתם שעקר יקר בקשת דרישת השלום הוא השגת שלמותו מצד עצמו, והלל ביאר היותו בתורה, והוא החלק הראשון שביאר שמעון הצדיק, ושמאי ביאר היותו בשני החלקים האחרים והם העבודה והגמילות חסדים. ואחריהם הובאו שני מאמרי רבן גמליאל ושמעון בנו לקיים את כל תוקף דעת שמאי אשר שם עקר יקר השלמות בחלק המעשי במדרגת תכלית אל החלק העיוני בביאור הדרך המביא אליו על נכון. ובחתימת סתימת הפרק הושם חותם תעודת חמדת הכונה הכוללת לכל מאמרי השלמים הקודמים במאמר רשב"ג אשר נרשם בו האושר ביושר לקיום העולם והקבוץ המדיני ושלמות האדם מצד עצמו מסכים מכל צד למאמר שמעון הצדיק דפתח ביה כפי כונתו הכוללת אשר רצה, ונמצא מתחלתו ועד סופו יראת שמים.

ובזה השלמנו מה שראינו לבאר בפרק הראשון בס"ד.