רק הבקי בהם. עיין בתשובה כנסת יחזקאל סי' ס"ג שכתב וז"ל ומיום שנתפשטו סדרי גיטין וחליצות בטלה התורה ומסדרין קצת גט רק מתוך הסדר ואינם יודעים בטיב גיטין אוי לאזנים שכך שומעות אך המסדרים דעתם היה לשם שמים כו' ע"ש:

מלסדר הגט. ע' בתשות ברית אברהם סימן קי"א אות ב' מבואר בשם תה"ד דלאו דוקא מלסדר כתובת הגט דנפישי מילי אלא אפילו נתינת הגט מהשליח להאשה ג"כ נמנעין בערב שבת ע"ש:

שאינם קרובים זל"ז. עיין בהשגות מהר"ם אלשקר סי' ס"ח אודות ראובן שגירש את אשתו בגט ומת בלא בנים והניח את אחד במדה"י וכשבאה אשתו לינשא נודע שהיו עידי הגט קרובים זה לזה מפני שחתמו בו איש אחד ובן גיסו מאחות אשתו. והאריך שם לצדד להכשיר הגט ויכולה היא להנשא כי אפשר לסמוך ע"ד הגאון שהביא הרי"ף בפז"ב דר' יוסי דאמר גיסו לבדו ואיפסק הלכתא כוותיה היינו דקא מכשר אפילו בן גיסו מאחות אשתו דכשר הוא לו להעיד עליו וכ"ש להעיד שניהם לעלמא עש"ב. וחלילה לסמוך עליו בזה להקל כי הוא נגד דעת רוב הפוסקים וע' בח"מ סימן ל"ג: וע' בתשובת נו"ב תניינא סי' קל"א במעשה שבעיר אחת סידר הרב דשמה גיטין כמה שנים ועתה נתוודע שעידי הגט המה קרובים זה לזה שני בשני בחד בעל מצד אם. וכתב כבר הארכתי בתשובה (הוא בסי' ע"ו הובא לעיל סי' מ"ב סק"ט) שקרובי האם מצד אישות שמצטרף שניהם יחד דהיינו שאינם קרובים מצד אישות רק מצד אם. ליכא שום דיעה מפוסקים קדמונים אפילו אחד שיסבור שהוא דאוריית' רק אם יארע פסול מצד עצמם מצד אם או אם יארע פסול מצד אישות ומצד אב יש מחלוקת בפוסקים הקדמונים ומעתה עדים הנ"ל שהמה מצד אישות ומצד אם בודאי הוא פסול מדרבנן. ומשפט הנשים כמבואר באה"ע סי' ק"נ שנשארות תחת בעליהן שניים ובניהם כשרים ויקבלו גט אחר מבעליהן הראשונים ואין צריכין נשואין חדשים ולא כלום עכ"ד. גם הגאון מליסא ז"ל בספרו נה"מ סימן ל"ו ס"ק י' האריך על שאלה כיוצא בזה ממש. ומחמת שהוא ז"ל לא נחית לחילוקו של הנ"ב ז"ל דהיכא שמצטרף שניהם יחד היינו קרובי האם ורק מצד אישות ליכא שום דיעה כו' לכן הוצרך לחפש התירים אחרים ע"ש.

שלא יצא עליהם קול שחשודים. ע' לעיל ס"ס מ"ב בהגה ובח"י שם ס"ק י"ד ובב"ש שם וע' בחו"מ סי' ל"ד סכ"ה בהגה מדין זה. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ב תשובה מבן המחבר במעשה בגט שניתן לאשה ואח"כ נודע שעד א' מעידי הגט יצא עליו קול לפני כמה שנים שאלמנה אחת אמרה שנתעברה ממנו בזנות והוא לקח אותה לאשה ומאז ועד עתה לא נשמע עליו שמץ דבר והוא מתנהג כשירה. והאריך בזה לבאר שהגט הזה כשר בלי שום מיחוש. אף דהא ודאי דלעדות אשה לא צריך חייב מלקות רק בחשדא בעלמא פסול אך בנ"ד לא מקרי חשוד לעריות כיון דבא על הפנויה ולא נתברר לן שהיתה נדה דשמא היתה מסולקת דמים אחר מיתת בעלה ואנן קיי"ל וסתות דרבנן והוי זה רק פסול מדרבנן דכשר לעדות דאוריית' כמ"ש בח"מ סי' ל"ד וביו"ד סי' קי"ט. ובפרט שלא עבר זמן רב בין מיתת בעלה להריונה בזנות ואמרי' שלא ראתה אחר מיתת בעלה עד הביאה. ואם מחזקי' ליה לחשוד על הנדה מדרבנן מטעם וסתות אין לפסול הגט בדיעבד דאין זה מקרי חשוד על עריות ואף שדעת הרמב"ם הובא לעיל סי' כ"ו ס"א בהגה דהבא על הפנויה הוא איסור דאורייתא משום קדשה הנה רוב הפוסקים סוברים כדעת הראב"ד ורמב"ן דליכא לאו קדשה אלא במופקרת לכל. ועוד י"ל שהוא לא ידע שיש בזה איסור קדשה מה"ת דלפי הפשוט אצל העולם הפירוש של פלגש הוא בלא חופה וקדושין כדעת הראב"ד ורוב פוסקים וכיון שאין זה ידוע לכל לא נפסל בכך כמ"ש בח"מ סימן כ"ד. ועוד דבנ"ד הרי הקול לא הוחזק בב"ד ולא נעשה הקול רק מהאשה שנתעברה לא מפיה אנו חיין ואף שהוא כנסה לא אמרי' שהחזיק להאי קלא חדא דלא עדיף מעשה דידיה מאילו היה מודה בעצמו שאין אדם נפסל ע"פ עצמו דא"א מע"ר ואף אי נימא דמעשה שעשה עדיף מהודאת פיו מ"מ אין זה מחזיק לקלא דאפשר שעשה כן מחמת שהיו מחזירים עליו ומפתים אותו לכונסה. ואמנם יש לחקור בזה אם כנסה בימי עבורה או כד"ח לימי מניקה בזה לא היה עובר על גזירת חז"ל באיסור מעוברת ומניקת חבירו ודמי למ"ש התוספת במס' ב"מ ובכריתות דאף דא"א מע"ר נאמן לומר אכלתי במזיד דאינו רוצה להביא חולין בעזרה אך אין בזה נ"מ לנ"ד דאף בודאי בא עליה אין זה מקרי חשוד לעריות כיון דלא נתברר שהיתה נדה. ועוד כיון שלא יצא הקול שהוא רגיל בעריות אלא פעם א' לא מקרי חשוד כיון שנשתקע מקול ומאז והלאה ומקודם לא נשמע עליו דבר. ועוד דאמרינן בודאי עשה תשובה. ובפרט שהובא בת' מהר"ם לובלין (ס"ס פ"א) שיש לסמוך על מה שהרב המסדר מזהיר לעדים שיעשו תשובה ובזה א"צ לעשות תשובה בפרהסיא כיון שלא נודע שחטא בבירור ואין החטא מפורסם. ע"כ הגט הזה כשר בלי שום פקפוק עכ"ד ע"ש:

ולא נהגו כמותו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תרכ"ב:

אינו דין אלא לימוד. לכאורה קשה דלעיל ס"ס קכ"ג סתם רמ"א שאין לגרש בלילה ושאפילו בדיעבד י"א שהגט פסול והרי אין שום טעם בזה רק משום דהוי כמו דין כמ"ש בח"מ שם ס"ק י"ג וכאן סתם דמותר ליקח שכר משום דאינו דין עב"ש שם סק"ט דנראה מדבריו לתרץ זה דבאמת דעת הרמ"א דאינו דין ואעפ"כ סתם דאין לגרש בלילה דחשש לדעת הח"ה בשם כמה פוסקים ואולי הוא מטעם אחר ע"ש שכן כוונתו. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' קי"ד שעמד ג"כ בזה וכתב דלק"מ דשפיר כתב הרמ"א דסידור הגט אינו דין. היינו דבדין אין ביד הדיין לומר איני נוטל שכר הפסק רק שכר שמיעות הטענות ודברי ריבות שביניהם שהרי א"א לו לדון כ"א על מה שישמעו אזניו וא"כ מחוייב הדיין לשמוע הטענות מפיהם וממילא א"א לו לקבל שכר כלל אבל גט אף דצריך שלשה והוא דין היינו נתינת הגט מיד הבעל להאשה אבל סידור הגט והנהגותיו יכול להיות מפי מלמד ובגמר הדבר בעת הנתינה אז צריך ב"ד וא"כ על הסידור יכול לקבל שכר זהו שכ' רמ"א כאן שסידור הגט אינו דין כו' אבל נתינת הגט מיד הבעל להאשה גם הרמ"א מודה דהוי כמו דין וצריך ב"ד ולכן החמיר פרמ"א לעיל שלא ליתנו בלילה עכ"ד וע' בס"ק ח':

ויש לבעל להשוות עצמו כו' כתב הלבוש הטעם בזה משום דאם לא ישוו עמו תחילה יש לחוש שמא כשישמע הבעל אח"כ שרוצים ממנו שכר הרבה יתחרט ויחזור בדעתו מלתת גט ותתבטל שליחות הסופר והעדים ואח"כ כשיתפשרו עמו היה מן הדין שצריך לחזור ולחדש שליחות כבתחילה והם לא יעשו כן רק יסמכו על דבריו הראשונים והם כבר נתבטלו עכ"ל ועמ"ש בביאורי לסדר גיטין. בסג"ר אות י"ז:

עם הסופר והרב כו'. משמע דא"צ ב"ד של שלשה לסידור הגט ונתינתו וכפשטות לשון הגמ' בב"ב דף קע"ד פ"ב ובעירובין דף כ"ג אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש. ובאמת כן משמע בכל הלכות גיטין שלא נזכר בשום מקום בש"ע והאחרונים שצריך ב"ד זולת בגט שהובא ע"י שליח מבואר ברמ"א סימן קמ"ב ס"ד דיש להחמיר אפי' אין השליח קרוב או פסול ליתנו לה לפני שלשה כו' והוא מטעם קיום שטרות וכן מבואר להדיא בתשו' הרדב"ז ח"א סי' פ"ד. וגם בתשו' הרא"ם ח"ב סי' ל"ה אף שמחמיר לענין לילה דהוי כמו דין מ"מ מודה דא"צ שלשה שכ' שם יז"ל וכ"ת ליבעי נתינת גט תלתא וז"א דאפילו בד"מ גופייהו חד כשר מדאוריי' דקיי"ל כרב אחא הלכך נתינת גט נמי בפני חד סגי אלא דבעינן תרי שימסיר הגט בפניהם והן הן עדים הן הן דיינים דהואיל ויהב גיטא ביממא שהוא כשר לדון כל כה"ג עד נעשה דיין אפי' בדאוריי' כההיא דפ' החובל כו' עכ"ל וע' בג"פ ס"ס קכ"ג מ"ש עליו בזה. אמנם בתשו' נו"ב תניינא סימן קי"ד מחמיר מאד בזה ודעתו דצריך ב"ד של שלשה לנתינת גט אף בגט הניתן מיד הבעל ליד האשה מאחר שכן דעת הא"ז הובא דבריו בת' הרא"ם סי' פ"ב וכן נראה דעת רש"י ז"ל בריש סנהדרין ד"ה המיאונין ולא נמצא שום פוסק שחולק בפירוש זולת הב"י ס"ס קל"ו. והאריך שם לסלק כל הסתירות שבתלמוד לנגד זה (ושורש דבריו דמצד עצם הגט דברו ונ"מ לגט ארוסה דמודה בה הא"ז) וכתב שם בדבר השאלה שרב אחד סידר גט א' וצירף עמו שנים ואחד מהם הי' חתני ופסק דהאשה הזאת צריכה להתגרש מחדש כדין שלשה שנמצא בהם קרוב שהדין בטל (עמ"ש לקמן סימן קס"ט ס"ב סק"ג) ואף לדעת הש"ע בסדר הגט סעי' פ"ט דבשעת הדחק מתיר אף לכתחילה שיכתב וינתן בלילה וכ"ש בדיעבד אפי' בלא דחק היינו משום דאף לו יהיבנא דהוי דין מ"מ אולי דינו כגמר דין ועוד שאפילו בד"מ ממש יש פוסקים שבדיעבד אם עברו ודנו בלילה דיניהם דין כמבואר בח"מ סי' ה' ס"ב בהגה ולכן מביא הרא"ם שם בתשובה שיש שאינה חוששים לדברי הא"ז אבל נמצא אחד מהם קרוב או פסול שאם הוא דין ודאי שבטל לגמרי לא מצינו מי שהיקל למעשה אפי' בדיעבד ואיך ניקל נגד הא"ז ורש"י ז"ל ועוד פוסקים ע"ש באריכות. וע' עוד בסי' ק"ה שם שהתרעם מאד על רב אחד שסידר גט ביחידי ולא כן נהגו בכל תפוצות ישראל שאפי' גאון מובהק מצרף אליו ב"ד לסידור הגט. ואמנם לפי מה ששמעתי שהאשה הזאת נתגרשה מפני זנות אפשר ללמוד קצת זכות ולומר כיון שכבר אבדה כתובתה הרי היא כארוסה ושוב לא נחשב גט הזה דין שאין בו דיני ממונות אך באמת ז"א שאף שאבדה כתובתה לא אבדה בלאותי' הקיימים כו' ע"ש. וע"ש עוד בס"ס קי"ח שכ' וז"ל ומה ששאל עוד מה שלוקחים להמסדר עוד שנים שיצטרפו עמו שיהיו ב"ד של שלשה אם יש להרחיק בהם הקורבא יותר מקורבא שפוסל ע"פ הדין. ודע שזה שלוקחים שלשה ביארתי בתשובה אחרת שהוא ע"פ הדין ואמנם אעפ"כ אין להחמירי' בקורבא רק מה שפסול ע"פ הדין ולא בחומרא יתירא עכ"ל ע"ש: גם בס' אורים ותומים סי' ט' סק"ב הביא תרגום יונתן פ' תצא דאיתא שם ויכתוב לה ס' תירוכין קדם בי דיוא וכתב הוא ז"ל דמזה נתפשט המנהג להצריך ב"ד בגט וגם הביא ראיה מדברי תוס' בקדושין דף ט' ע"א ד"ה הא ל"ד האי שטרא כו' שכתבו דגט הבעל כותבו בב"ד כו' ע"ש. אך בתשי' חיים שאל סי' ט"ל אות י') הובא דבריו בס' זכור לאברהם ח"ג דף קכ"א) סתר דבריו כי מה שהביא מדברי התוס' לא שמא מתיא דהרואה בתוספת שם יראה דתיבת בב"ד אין לו ענין כלל ומוכח מדברי מהרש"ל ומהרש"א דלא גרסי ליה ומה שהביא מתרגום יונתן כבר כתבתי במקומות אחרים דאין זה התרגום מיונתן ולא חששין אנחנא לי' נגד הש"ס והפוסקים. אמנם ברוב תפוצות ישראל נהגו לסדר הגט בב"ד של שלשה אך נראה דלא נהגו כן משום הכתוב בתרגום הנז' רק יען כי הלכתא רבתי לגיטין ורבו דקדוקיהן ע"כ נהגו שיהיה בב"ד (ונ"מ דלפ"ז אם נמצא א' מהן קרוב לית לן בה) ויש מקומות נהגו לאסוף רוב חכמי העיר עכ"ד: ובאמת לענ"ד עיקר דברי הנו"ב הנ"ל דמדינא צריך ב"ד לנתינת הגט תמוה לומר כן דאיך לא נזכר זה בכל הלכות גיטין בש"ע והאחרונים: ובפרט כי לענין לילה דבדיעבד גם להנו"ב כשר זה מבואר בש"ע וברמ"א ולענין ב"ד דבזה להנו"ב גם בדיעבד פסול לא הזכירו כלל. מזה נראה דלענין לילה לא מטעם דין חששו רק מטעמא אחרינא וכדברי הב"ש בסי' קכ"ג שהבאתי לעיל סק"ו. וכן מבואר להדיא בפרישה לעיל סי' י"ד דהא דאיתא במשנה יבמות דף כ"ה ע"ב ובפוסקים מיאנה או שחלצה כו' ולא נקטו נתגרשה משום דגט אין צריך בית דין אלא ביחיד סגי ע"ש. ולכאורה מבואר נמי הכי בש"ס קדושין דף ס"ב ע"ב בהא דפריך לר' יוחנן דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ממתני' האומר לאשה האמ"ל לאחר שאתגייר כו' ומשני מי יימר דמזדקקי ליה הני תלתא והדר פריך מהא דא"ר אושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה האמ"ל לאחר שאגרשיך אינה מקודשת ה"נ לר' יוחנן דהוי קדושין ומשני נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה ע"ש ואי נימא דגבי גט צריך ג"כ ב"ד אמאי לא משני נמי הכא מי יימר דמזדקקי ליה תלתא אלא ודאי דבגט א"צ תלתא. וביותר מבואר כן מדברי הראב"ד שהובא בס' עצמות יוסף שם בד"ה נהי דבידו שכתב דאיירי כגון שהגט בידו דאל"כ הכא נמי איכא למימר מי יימר דמזדמנו ליה סופר ועדים. והע"י שם כתב ע"ז דאפשר לומר דבשכר מוצא רבים סופרים ועדים ע"ש ומדקשיא להו מסופר ועדים ולא קשיא להו נמי מב"ד ש"מ דפשיטא להו דגט א"צ ב"ד. מיהו ראיה זו יש לדחות לדברי הנו"ב הנ"ל שמחלק בין נשואה לארוסה י"ל דפריך דא"כ עכ"פ באומר לאשתו ארוסה ליהוי קדושין לר' יוחנן דהוי בידו (ועוד י"ל דמגמ' הנ"ל אין ראיה לפמ"ש הראשונים הובא בתשו' חתם סופר חא"ה ס"ס קט"ז דלהכי גבי גר אמרינן מי יימר דמזדקקו ליה משום דקשים גרים כו' ע"ש וע' במס' שבת דף מ"ו ע"ב ובתוס' שם אך מדברי הראב"ד והע"י הנ"ל משמע דלא ס"ל לחלק בכך) . אמנם עיקר ראיית הנו"ב מלשון רש"י ז"ל בריש סנהדרין שכ' המיאונין בשלשה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ומפרש הנו"ב דכוונת רש"י כמו גט שהוא דאורייתא ומזה מוכח דגט צריך שלשה. לענ"ד אינה ראיה חזקה כל כך די"ל כוונת רש"י הוא כמו גט המעושה באלו שכופין אותו להוציא דמיאון דמיא לגט המעושה שהיא יוצאה בע"כ של בעל. ובגט המעושה באלו שכופין אותו להוציא לע"ד כ"ע מודים. דצריך ב"ד כדמוכח בגיטין דף כ"ח ע"ב בהא דאביי אשכחי' לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי כו' והוה ס"ד דאביי דצריך אפי' מומחין שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וא"ל רב יוסף אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות ע"ש וע' בח"מ סי' א' בסמ"ע סק"ג (ואין לומר דרק עישוי הגט לחוד בעי ב"ד דהיינו הכפי' עד שיאמר רוצה אני משום דכתיב אשר תשים ודרשינן פ"ק דסנהדרין אלו כלי הדיינים כו' אבל נתינת הגט שאח"כ לא בעי ב"ד. דזה אינו כמבואר בתשו' הרא"ם ח"ב סי' צ"ו שכ' דליכא למימר דדוקא אעישוי כתיב ואלה המשפטים ולא אנתינה דהא בהחולץ דאמר רחב"א א"ר יוחנן גר צריך שלשה מאי טעמא משפט כתיב בי' פרש"י דהיינו טעמא דאין מטבילין גר בלילה. ואע"ג דלא אשכחן דכתיב משפט אטבילת גר דהא לא כתיב טבילת גר בתורה כו' אפ"ה מוקמינן משפט אכל עניני הגר כו' ע"ש ודוק) (וכן מבואר לענ"ד מדברי חי' הריטב"א ר"פ מצות חליצה במ"ש שם דחליצה אקיל בה רחמנא טפי מגיטין וממון דבעי' סמוכים מדאוריי' ע"ש) אבל בגט הניתן מרצון הבעל י"ל דגם רש"י מודה דא"צ ב"ד. וגם מגמרא דגיטין הנ"ל יש ראיה דבגט דעלמא א"צ ב"ד דאל"כ יקשה לאביי דהיה ס"ל דלא אמרינן שליחותייהו עבדינן למה הקשה דוקא על גט המעושה והאנן הדיוטות אנן ולא הוה קשיא ליה אכל גיטין דעלמא אלא ודאי דבגט הניתן מרצון הבעל פשיטא דא"צ ב"ד כלל. גם בחידושי מהר"ם שיף בסנהדרין שם פשיטא ליה ג"כ דגט א"צ ב"ד ומפרש דברי רש"י הם כעין דאורייתא היינו כמו חליצה דמיאון דמיא לחליצה דמיאון הוא באמירה שאמרה אי אפשי בבעל זה וגם חליצה הוא באמירה לא חפצתי לקחתה ע"ש אך ראיתי בתשו' שיבת ציון סי' ס"ח שדחה דברי מהר"ם שיף בזה ע"ש ולע"ד אכתי אפשר לפרש דברי רש"י ז"ל כמו שכתבתי דר"ל כמו גט המעושה כדין (שוב מלאתי בס' גט מקושר אות פ' האריך קצת בדברי הרא"ם סי' ל"ה הנ"ל במ"ש דגט דמי לדין והא דלא בעי תלתא הוא משום דמה"ת חד נמי כשר כו' ומסיים שם דהדבר ברור שלא עלה ע"ד שום אדם לדמות גט לדין שיהיה צריך ב"ד כו' ע"ש) . כעת יצא לאור תשובת חתם סופר חלק א"ח מצאתי שם באמצע סי' נ"א שהזכיר דברי הנו"ב תניינא סי' קי"ד הנ"ל וכתב עליו הנה כבר דחיתי ראיותיו בתשובה אחת והעליתי לפע"ד סידור הגט עצמו לא בעי ג' אך מה שאחר כתיבת הגט טרם הנתינה שחוקר הרב ושואל להסופר לעדים השאלות האמורות בסה"ג מסעיף ס"ו ואילך זהו קבלת עדות ובעי שלשה מן התורה והנה לפי מה שנוהגין עכשיו שגונזין הגט אצל הרב המסדר רק שנותנים להאשה כתב פטורין שנתגרשה כדת מו"י כתב הט"ז ומביאו הב"ש בסימן קמ"ב סק"ז דכיון שאותו כתב בא להתיר אשה המוחזקת בא"א לא יועיל חתימת עדים דה"ל מפי כתבם אלא דוקא מעשה ב"ד שלשה דיינים שזה כשר אפילו מפי כתבם כמ"ש תוס' ב"ב מ' ע"א) וא"כ אם אין הב"ד חוקרים ודורשים הסופר והעדים איך יעידו שנתגרשה כדמו"י. ע"כ צריך להיות ג' דיינים כשרים לכל הפחות משעת חקירת העדים ואילך עכ"ל (וכיוצא בזה כתב ג"כ בס' גט מקושר בסג"ר אות ד' בטעם שלא לסדר הגט בלילה כדי שיוכלו ליתן לה מעשה ב"ד ולא יצטרכו הב"ד להעיד בפני ב"ד אחר כו' ע"ש ויובא בדברינו בביאור לס"ג שם) ולפ"ז אם האשה נשארה במקום הגירושין דאין הכרח ליתן לה מעשה ב"ד כמ"ש לעיל סי' קמ"ב סק"ז אין קפידא כל כך שיהיו שלשה. ומ"מ לכתחלה ודאי דיש להחמיר חדא הואיל ונפיק מפומיה דהגאון נו"ב ז"ל וגם מאחר שכן נהגו ברוב תפוצות ישראל וכמ"ש בתשו' חיים שאל הנ"ל וצ"ע בכל זה:

ושם אשתו כשם אשתו. קצת צ"ע על הרב רמ"א שלא הזכיר כאן סברת הי"א דסי' קל"ו ס"ו בהגה ומצאתי בשו"ת ב"ח החדשות סי' פ"ח דהחכם השואל שם תמה עליו בזה ע"ש ועמ"ש בסי' הנ"ל סק"ו ועיין בס' ישועות יעקב לעיל סי' קל"ו סק"ה וכאן סק"ב שכ' דכבר נהגו בקהילות גדולות שאין מדקדקים בזה אף לכתחלה כשאין שמות הנשים שוות משום שהוא דבר השכיח מאד וחשבי ליה כמו דיעבד ומנהג ישראל תורה ע"ש ועמ"ש בסי' קל"ו סק"ד וגם לקמן בביאורי לסג"ר אות כ"ה:

לא יהיה הסופר קרוב. כתב הלבוש הטעם בזה משום שגם בדבריו יש בהם קצת עדות ששואלין אותו אם כתבו לשמו ולשמה. אבל רוב מורי הוראה אין נזהרין בנך שאין זה עדות כיון שאמר בפיו (שיכתוב לשמה) ומסתמא שכותב כן דלמה יקלקלה עכ"ל ולעיל סי' ק"ל ס"א סק"ב כתבתי טעם אחר לזה בשם ס' ישועות יעקב:

לכתחלה ע"י עצמו. כתב הלבוש הטעם משום דכל זה מילי נינהו שהרי לא מקנה לו כלום אלא מצוהו שיכתוב ומילי לא מימסרן לשליח ועיין לעיל סי' ק"כ ס"ד עכ"ל:

הנני מבטל לפנינם כו' עי' בתשובת שב יעקב סימן ל"ה שכתב על נדון דידיה אודות הספק אם ביטל המודעות אין להקפיד בדיעבד אף אם לא נעשה משום דלפי הנראה הבעל עשה כל זאת מרצונו הטוב כדי שלא תשאר אשתו עגונה ולמגרש ברצונו הוא רק מנהגא כמבואר בסי' קל"ד ס"ג ובהגה שם מפורש דאם שכח מלבטל כשר עכ"ל:

מבטל לפניכם כל מודעי עיי' בתשו' חתם סופר חאה"ע סי' צ"ז ע"ד המגרש שבעת שהיה לו לומר הנני מבטל מודעא איתקל ליה לישני' ואמר הנני מבטל הגט וחזר בו תוכ"ד לומר הריני מבטל המודעא וחשש הרב השואל אולי איכא למיחוש לביטול הגט ואף די"ל שזה דומה למשנתינו (תרומות פ"ג מ"ח) המתכוון לומר מעשר ואמר תרומה דלא אמר כלום מ"מ יש לחוש בזה שהמגרש הוא חד מעמא דארעא שאינו יודע בין ימינו לשמאלו והיה סבור שכן הדין שיאמר הריני מבטל הגט ומעיקרא נתכוון לומר ביטול הגט והיה פיו ולבו שוין. והוא ז"ל השיב לו דאין כאן בית מיחוש כיון שנניח בלי ספק שהיה רצון האיש לגרש אשתו לו יהיה שהיה סבור כך הוא הנוסחא לומר הריני מבטל הגט ע"כ לא היה כוונת לבו שיתבטל הגט עי"ז אלא שהיה סבור שזה שום תחילה כמ"ש מג"א בביטול חמץ או שהיה סבור כוונתו שיתחזק הגט ויתכשר א"כ מוצא שפתיו בלא כוונת לבו לא מעלה ולא מוריד כו' ועוד שהרי חזר בו תוך נ"ד וע"כ לא אמרינן דבמגרש לא יועיל תכ"ד אלא מטעם הר"ן בנדרים פ"ז משום דדבר גדול כזה אין אדם עושה אלא אחר ישוב הדעת והתבוננות ומש"ה אינו יכול לחזור והיינו לגרש או לקדש אשה ובמהרי"ק הובא בב"י ס"ס קל"ד משמע נמי בצוו הסופר והעדים והשליח דכל זה דבר גדול מקרי אבל לבטל הגט שנכתב בכשרות פשוט הוא דל"ש בזה סברת הר"ן ומועיל חזרתו תכ"ד שלא יהיה הגט בטל וחוץ ממגרש אמרו ולא חוץ ממי שמבטל גירושין וזה ברור. ואף להרשב"ם בב"ב ק"ל שכ' דמדרבנן משום חומרא דא"א לא יועיל תכ"ד (ע' בסי' ל"ח סל"ד בח"מ וב"ש שם) מ"מ כיון דהעיקר נראה כוונת האי גברא מעיקרא לבטל מודעא וה"ל כאומר תרומה במקום מעשר רק דהרב השואל לבו נקפו דאולי היה כוונתו לומר גט והיה פיו ולבו שוין וכיון דעכ"פ ליכא לרשב"ם אלא איסור דרבנן בעלמא אין לחוש כל כך. ועוד דנראה דגם להרשב"ם היכא דלא היה שום מעשה דמסירה מעיקרא אפילו רבנן לא אחמרו כו' וא"כ בנ"ד לכ"ע מועיל חזרה תכ"ד: וכתב עוד אמנם לטעם זה דחזרה היינו אם אחר שאמר הריני מבטל הגט חזר תכ"ד ואמר לא יהיה בטל אבל אי רק אמר הריני מבטל כל מודעי לא נ"ל שיהיה זה חזרה מביטול הגט דהא אפשר שיתקיימו שניהם. ולא עוד אלא אפילו אמר הריני מבטל הגט מודעא. כדרך מי דאיתקל ליה לישנא וכמ"ש הפוסקים פתח בחמרא וסיים בדשכרא נ"ל נמי דלא יועיל חזרתו דהתם באמרו בפה"ג שהכל נ"ב אטו חזר בו חלילה שלא יתברך מי שברא פרי הגפן אלא דהברכה נמשך אתרוייהו אבורא פרי הגפן ואשהכל נ"ב והכל הולך אל מקום אחד וא"כ ה"נ הוי כאילו אמר שהוא מבטל הגט והמודעא וצ"ע בזה לדינא. אך באמת א"צ לכל זה כי במ"ש בתחלה יש לסמוך בלי פקפוק עכ"ד ע"ש:

וכן אני מעיד על עצמי. עמ"ש בזה לעיל סימן קל"ד סק"ה:

שם האיש והאשה והזמן. ע"ל סי' קל"א ס"ח דשם כתב יהיו שם שני עדי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב כו' עב"ש שם סק"ט. ובלבוש כאן כתב וז"ל וצריך שיעמדו העדים אצל הסופר בשעת כתיבת השיטה שבה שם האיש והאשה והזמן כו' וי"א דסגי כשיעמדו בשעת כתיבת שטה ראשונה וכן נוהגין כי שמעו שאמר הסופר מתחלה שכותב לשמו ולשמה ולש"ג וכיון שכתב השטה הראשונה לשמו כו' סומכין דודאי יסיימהו כן עכ"ל:

שם האיש והאשה והזמן. והלבוש כתב ואנו נוהגין דסגי כשיעמוד שם בעת כתיבת שטה ראשונה וע"ל סכ"א.

קודם כל דבר. עיין בתשו' שב יעקב סי' ל"ה שכ' על נדון דידיה (יובא לקמן סכ"ו) ואודות הספק מה שלא הודיעו להשליח תחילה שאסור לישא המגורשת לא ידעתי מה בכך כיון דהטעם הוא רק שמא יאמר השליח אילו ידעתי לא הייתי שליח כמ"ש רמ"א כו' משמע כל זמן שלא אמר שפיר הוי שליח רק דחששא הוא שמא יאמר אחר שניתן הגט והיה למפרע בטל א"כ בנ"ד דעדיין לא ניתן עוד חזון למועד להודיע לשליח שאסור לישא המגורשת כדי שלא יוכל לומר אח"כ עכ"ד. ומשמע קצת דאם שכחו גם אחר כך ולא הודיעו כלל להשליח יש חשש בזה אכן ראיתי בס' גט מקושר בסג"ש אות י"ח שדעתו דבדיעבד אין קפידא ואפילו אם יאמר השליח אח"כ אילו ידעתי כו' אין שליחותו מתבטלת בשביל כך כיון שלא גילה דעתו בפירוש לומר שעושה ע"ד כן דהא אפילו גלוי דעתא בגיטא לא מהני (עמ"ש לקמן סצ"א ס"ק מ"ג) כ"ש מן הסתם וגם לאו בידו הוא לישא אותה שלא מרצונה ואם כן פשיטא שאחר שבא הגט לידה אין יכול השליח לעקור שליחותו בשביל זה ע"ש ועיין לעיל סי' יו"ד ס"ג וס"ו:

טוב הוא שישביעו. עיין בתשובת שב יעקב סי' ל"ה אודות אחד שנתפס ע"פ המשפט להוליכו על הגאלע שבמדה"י יאמר לסופר לכתוב גט לאשתו ולעדים לחתום ולשליח למסור הגט לאשתו והיה כמה דברים שלא נעשו בו ממה שנכון לנהוג בגט כזה (הובא אצלינו כל אחד במקומו השייך לו) וספק אחד מהם היה שלא נזכר באותו עדות שהיה הבעל מקבל על עצמו בשבועה ובחרם שלא יבטל הגט ולא השליחות ויש לחוש שמא חזר וביטל השליחות הן מה שציוה להסופר או להעדים או להשליח אף דבש"ס מבואר באומר כתבו ותנו או ביוצא בקולר או המפרש במדה"י ואמר כתבו הרי יכתבו ויתנו התם איירי שיכתבו ויתנו הגט בזמן קרוב דלא חיישינן שיחזור מיד משא"כ בנ"ד שכבר עברו וחלפו ד' שוים מיום שציוה מי יודע אולי נטה לדעת אחרת כו' והאריך שם דאין זה חששא הואיל ומבואר בכתב העדות שקיבל עליו פלוני בן פלוני בתורת שבועה חמורה כו' ומשמע דהשבועה קאי על זה שלא יחזור מכל המעשים הנ"ל ודאי לא חיישינן שביטל ועבר על שבועתו ונסתייע שם מתשו' מהרי"ט צהלין סימן קמ"ה (שהובא לעיל סימן קמ"ח סק"א) ע"ש. ואיני יודע מה צורך לזה דכפי הנראה מל' סדר הגט של הרא"ש ז"ל ובש"ע כאן שנ' טוב הוא שישביעו כו' משמע דבדיעבד אין קפידא וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ו מה"ג דין כ"ז ובש"ע סי' קמ"א סעיף ס"ח השולח גט לאשתו נותנין הגט בחזקת שלא ביטלו ובחזקת שלא מסר מודעא ע"ש וכ"ש בנד"ז שהיה מקום עיגון גדול. וגדולה מזו כתבתי בסי' קמ"א סנ"ט סקנ"ו בשם תשו' אא"ז פמ"א דאפילו בעוזב דת שלא נעשה התיקון המבואר בש"ע שם וגם לא השביעוהו ולא קיבל באלה שלא לבטלו אפ"ה כשר במקום עיגון כל שניכר שמגרש מרצונו ע"ש והרי גם כאן היה הגט מרצונו שלא תשאר עגונה כמבואר בתשובה שם. וכפי הנראה משטחיות לשון התשובה שם הוצרך לכל זה מחמת שכבר חלפו ועברו ד' שנים אך גם בזה לא ידעתי היכן מצינו חילוק בין זמן מועט לזמן מרובה עיין ברמב"ם פ"א מה"ג ובש"ע סי' קכ"ז ס"ו וצ"ע:

אם הבעל נחפז ללכת כו'. מהראוי להזכיר בכאן איזה פרטים בזה. הנה זהו מלתא דפשיטא שאין כותבין זמן ומקום האמירה רק זמן ומקום הכתיבה בה כמ"ש בש"ע לעיל סימן קנ"ז ס"ו אמר לשנים לכתוב גט ולחתום וליתנו לאשתו ונתאחר הדבר כו' (ועמ"ש שם) וכ"כ בתשובת שבו"י סימן קט"ו שעשו כן מעשה בגט שניתן בק"ק ליבנא בהסכמת הגאון מהר"ד אופנהיים וב"ד צדק דק"ק פראג ע"ש וכ"כ בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ט דהל' זו ברורה ואין לפקפק עליה ע"ש וכ"כ בתשו' שב יעקב סי' ל"ה ע"ש. והנה ידוע שבכל גט הניתן ע"י שליח אין כותבין העומדת אבל העומד כותבין בגט ע"י שליח ואמנם באופן זה שהבעל איננו פה עמנו אין לכתוב העומד שהרי אינו עומד כעת פה במקום בתיבה הגט וכמבואר בש"ע לעיל סי' קס"ח ס"ב אך אם בכה"ג יש לכתוב העומדת יש ס"ק בדבר ובתשו' שבו"י שם הביא בשם תשו' הל' קטנות שלא לכתוב העומדת ע"כ כמו בשאר גט הניתן ע"י שליח ואף שהאשה עומדת כאן ומקבלת הגט בעצמה והוא ז"ל השיג עליו דכיון שהאשה כאן אף שניתן ע"י שליח כותבין העומדת וכן הסכימו ב"ד דק"ק פראג ע"ש ועיון בספר ישועות יעקב סקי"ז שהזכיר דברי השבו"י הנ"ל וכתב דנראין דברי תשו' הלק"ט כיון דעיקר הטעם שכותבין מקום עמידה הוא משום חשש דשני יוב"ש והיינו אצל הבעל אבל אצלה לא שייך חשש זה רק משום שכותבין מקום עמידתו כותבין ג"כ מקום עמידתה אבל כשאין כותבין מקום עמידתו אין כותבין ג"כ מקום עמידתה ומ"מ מאן דעביד כדייני פראג לכתוב העומדת לא משתביש עכ"ד ע"ש. ובענין אם אחד מהעדים או הסופר יכול להיות שליח להולכה כתבתי בזה לעיל סי' ק"ך ס"ק ך"א ובסי' קמ"ב סק"א ושק"ל ע"ש.

ותהא ידו כידי כו'. עיין בתשו' שב יעקב סי' צ"ה שכתב דבדיעבד אינו מעכב אף אם לא אמר תהא ידך כידי כו' וכן מבואר בש"ע סי' קמ"א סט"ו בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר תן גט זה לאשתי דמשמע בלשון סגי ע"ש ומדברי הב"ש בסימן קמ"א סקמ"א לא נראה כן אך כבר תמה עליו בספר גט מקושר בסג"ש אות ך' ע"ש והובא קצת בסימן קמ"א ס"ק ך"ג:

או ליד שלוחה בלבוש כאן דילג אלו הג' תיבות ועמ"ש בזה לעיל סי' קמ"א ס"ק ך"ד:

וא"כ כל מי שמצוה כו' עמ"ש לעיל סימן קמ"ז סק"א תיקון לזה.

אלא לזמן כו' יאמר לשליח. כתב בס' בית מאיר היינו משום דזה מבואר בסי' קמ"ו דלא היה כלל תנאי עכ"ל:

והוא שעת הדחק. עיין בתשו' שב יעקב סימן ל"ה דחכם אחד נסתפק דחולי שעת הדחק דכאן היינו כגון שהיה מושלך בבור או יוצא בקולר אבל בנ"ד (בעובדא דידיה שהובא לעיל סקי"ח) שהוא על הגאלע וידוע מקומו לא. והוא ז"ל השיב דז"א סתמא תנן בגיטין דס"ה האומר כתבו גט לאשתי. וכן בש"ע סימן קמ"א סט"ו והחילוק דשעת הדחק לא נזכר בש"ע ולא בשום פוסק רק בסדרים מחמיר בזה ומחלק וכתב וכל זה כשהבעל נחפז כו' אבל בנחפז לדרך שכבר עשה שליח בדרך זה ודאי מהני בדיעבד ליתן הגט לאשתו ע"י שליח הזה ואינה צריכה לילך אחר הבעל למרחוק אף שידוע לה מקומו ע"ש.

לאחר שכתב קצתו. ע' לעיל סי' ק"ך בבה"ט סקי"א בענין גט שנכתב ע"י ב' סופרים ועמ"ש שם:

במקום בשר. כתב הלבוש וסימן שתכיר איזה מקום בשר קח חתיכה של אותו קלף ותלחלח אותו ותרטב במים או ברוק שבפיך ואז מכוויץ כוויץ הקלף מחמת הלחלוחית ונוטה לעולם הכויצה לצד הבשר שזהו טבעו לכויץ לזה הצד משום שהיה כן בחייו נפוץ וכווץ סביב הבשר (וכ"כ בסדר גיטין סג"ר אות ס"ה) וכתב עוד ובדיעבד אם נכתב שלא במקום בשר אין מקפידין אפי' עדיין לא ניתן ע"ש.

של כנף. ע"ל סי' קכ"ה סנ"ב בלבוש ובב"ש ושאר הגולה שם דאין נוהגין כן ועיין ביו"ד ס"ס רע"א בט"ז וש"ך שם.

אפילו מאות אחת. כתב הלבוש נראה לי טעמא משום דנראה כאילו אינו מעיקר גט והוי גט חסר מזה האות עכ"ל וע"ל סי' קכ"ה סקכ"ה.

לכותבו במשפט ע' לבוש שכ' י"א שצריך לכתוב כל התורף דהיינו הזמן ושם האיש והאשה בשש שורות הראשונות עכ"ל ונ"כ בסדר גיטין סג"ר אות ע"ד ועמ"ש שם:

כדי שיוכל לכתוב. עמ"ש לקמן בסג"ר אות קע"ג:

שלא יאמרו הן הן כו'. ע' בד"מ שכתב בשם מהר"י מינץ הטעם דאם אמר הן הן הוי נמו לאו ע"ש וצ"ע. ובלבוש כתב הטעם משום דשני פעמים הן או לאו הוי כמו שבועה (כדאי' בשבועות דף ל"ו ע"א) והוי שבועה שאינה צריכה ע"ש. וגם טעם זה צע"ק דהא כתב הרא"ש בשבועות שם והוא שמתכוין לשם שבועה וכ"כ ביו"ד סימן רל"ז ס"ה ע"ש.

אבל אין חילוק בדבר. ובלבוש כתב שיותר נכון הוא שיבטל המודעות עכשיו סמוך לנתינה שינתנו מיד אח"כ שלא יוכל לבטל את הגט עוד בין ביטול מודעות לנתינתו דכפי מנהג שלנו יש לחוש שמא יבטל הגט בשעת שאלת העדים קודם שיבא לידי נתינה ע"ש:

שמעו כל הכשרים. כ' בס' בית מאיר ואנו אין נוהגין כן מפני שאנו לוקחים הע"ח לע"מ אלא נהגינן כבסדר גיטין סימן רכ"ז ועיין בסדר הד"מ הטעם:

אם מקבלת הגט ברצונה. כתב הלבוש וז"ל ואע"פ שיכול הבעל לגרש את אשתו בע"כ מ"מ עכשיו הואיל ותיקן רגמ"ה שלא לגרשה בע"כ תיקנו השאלות ג"כ גבי דידה וי"א שצריכין ג"כ לשאול אותה אם נדרה או נשבעה ולהתיר לה כמו בבעל וגם שתבטל מודעות כמוהו אבל אין מקפידין כל כך על זה עכ"ל:

או תמחול לו. עח"מ וב"ש לעיל סי' ק"ה ס"ה והובא בבה"ט שם סק"ח ועמ"ש שם:

ושיאמר הבעל ע"מ כן לא גירשה. עיין בת' מהר"ם אלשיך סי' ע"ח בעובדא באיש א' שהרחיק מביתו וכתב לאביו שאם אשתו תשליש שטר כתובתה ישלח לה גט ואם לאו ילך למרחקים ויעגנה ובשמעה האשה זאת העתיק' שטר כתובתה בב"ד והניחה ההעתקה בב"ד ומסרה מודעא בפני עדים שמה שתשליש הכתובה ביד שליש הוא מחמת אונס שלא תשאר עגונה ואח"כ השלישה הכתובה וכתב לו אביו שכבר קיימה והשלישה ושלח לה הבעל גט סתם בלי שום תנאי בעולם ואחר שקיבלה הגט התחילה לתבוע הכתובה מהבית שיש להבעל שמה וטען הבעל שע"מ כן לא גירשה והאריך שם דלכאורה אף שאמר הבעל בעת נתינת הגט ליד השליח שנותן בלי שום תנאי זה קאי רק על תנאי דלהבא אבל זה הענין דהשלשת כתובתה כיון שכתב לו אביו שכבר השלישה חשיב בדעתו כאילו מנחא בכיסתו' ולא חש להזכירו בשעת מעשה. ושוב כתב דזה אינו מכמה טעמים חדא כיון שכת' הבעל מתחילה שאם לא תשליש ילך למרחקים ויעגנה שאין לך אונס גדול מזה הו"ל לאסוקי אדעתי' שודאי תעשה מסירת מודעא מחמת אונס זה והיה לו להתנות עם השליח בעת נתינת הגט ועוד דהא באמת אתקיים התנאי דהרי השלישה הכתובה ועל המחילה לא היה תנאי ועוד דלית לן למימר דסבר כמאן דמונח בכיסתי' אלא אי הוי שטר מחילה ביד השליש אבל הכא לא הוי אלא כתובתה כו' ע"ש עוד ועמ"ש לעיל סי' קל"ד סק"א:

יש נוהגין לכפול. עמ"ש לעיל סי' קל"ט סק"ד:

ויקרענו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' ת"מ שכ' ששמע בזה שני טעמים בשם מהר"ר ישראל ז"ל (ע' בזה בפסקי מהרח"י סי' מ') והוא ז"ל כתב עוד טעם לזה ע"ש וע' בד"מ בסדר הגט שהביא ג"כ טעם לזה בשם הגהות אלפסי ע"ש ועבה"ט לעיל סי' קל"ה הק"ב:

ויקרענו. כתב בס' ישועות יעקב היינו בגט גמור אבל בגט ש"מ הניתן על תנאי אף שהתנאי הוא בע"מ או במעכשיו מ"מ צריך להיות הגט שלם ביד האשה עד לאחר מיתתו כ"כ הב"ש סי' קע"ה עכ"ל ועמ"ש שם ס"ק א' כל פרטי דין זה:

בשעת הדחק. עמ"ש לעיל ס"ס קכ"ג ובסי' זה סק"ו בשם נו"ב. ובספר גט פשוט שם מבואר דש"מ שתהיה זקוקה ליבם חשוב שעת הדחק אך בכה"ג סימן קל"ו מסתפק דאפשר דוקא אם האח לא נודע מקומו או שאין שיירות מצויות לשם ומ"מ כתב שראה מעשה מרבנים גדולים שנתנו גט ש"מ בלילה אף שהיה היבם בעיר (וע' בס' ישועות יעקב שכ' להקל בגט של עוזב דת כיון דזכות הוא לה כו' ע"ש מלתא בטעמא) . ובגט שהובא ע"י שליח שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ מבואר מתשו' נו"ב שהבאתי שם דאפילו בדיעבד פסול אם נתנו בלילה דהוה כאילו מסר השליח הגט ולא אמר כלל בפ"נ ובפ"נ שאם אינו נוטלו הימנה וחזר ונותנו לה ה"ז פסול עד שיתקיים בחותמיו כדלעיל סי' קמ"ב ס"ז ע"ש וכ"כ בכנה"ג וג"פ בשם תשובת מהר"ם ד"ב הובא בסוף ספר טוב גיטין בפירושו לסדר גיטין אות ד'. ואם מת הבעל קודם שחזר השליח ונטלו הימנה מבואר בסו' קמ"ב שם סעיף ח' וע"ש ס"ק י"א: וכ' עוד בס' טוב גיטין שם וז"ל ואם הגט מקויים והוא שעת הדחק שצריך ליתנו בלילה אע"ג דכל קיום צריך קיום יכול ליתנו בלילה ויקיים ביום. ואם מוסר שליח א' לב' או ב' לג' ששליח א' אומר בפ"נ ובפ"נ ושאר שלוחים אומרים שליח ב"ד אני כולם דין קיום יש להם ואין נסדר בלילה. וע"ש בג"פ דלענין מסירת הבעל ליד שליח בהולכה יש להחמיר לכתחילה ובדיעבד אין לחוש ע"ש והביאו בס' תו"ג. ולמוסרו ליד שליח קבלה דינו כמסירה ליד האשה עצמה דשרי בשעת הדחק. ונראה מה דמחמירין במסירת השליח ליד האשה מחמת הקיום אפילו בדחק ועיגון היינו דוקא בלילה ממש אבל אם עוד יום אלא שהקהל התפללו ערבית אין להחמיר ואפילו כשהיה בה"ש והיה מסופק אם הוא ום או לילה נראה להקל במקום עיגון גדול כיון דאיכא כמה פוסקים דמקיימין שטרות בלילה וגם לדעת הסמ"ע בנרות דולקי' חשיב יום אף שאין לסמוך על זה (עמ"ש בפ"ת לח"מ סי' ה') מ"מ במקום עיגון גדול והוא ספק לילה שפיר יש לסמוך בזה עכ"ל ע"ש: ודע דהיכא דהוא שעת הדחק שנותנין גט בלילה אין להרב אז להחרים על כל מי שמוציא לעז כמ"ש בש"ע לעיל ספ"ה ובסדר גיטין אות רמ"ב כי מבואר בספר חסידים סימן קמ"ג דאין נותנין חרם בלילה ע"ש עוד בסימן ת"ט:

נותנו לה בפני שנים. ע' לעיל סי' קמ"ב ס"ד בהגה שכ' וי"א דיש להחמיר אפילו אין השליח קרוב או פסול ליתנו לה לפני שלשה ונן נוהגין ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ח:

ואם היא מקויימת. עמ"ש לעיל סי' קמ"א סכ"ד ס"ק ט"ז.

אם הוא בעצמו לא בטל השליחות. משמע דאילו היה כן דהשליח ביטל פ"א את שליחותו אף שאח"כ נתרצה ברצון גמור ליתן הגט לא מהני עד שיתמנה מחדש מפי הבעל וכמו בביטל הבעל השליחות ואח"ז חזר מהביטול דבעינן שימנה אותו שליח מחדש כמבואר בסי' קמ"א סעי' ס"א שלחו ע"י שנים כו' וא"י לעשות שלוחים אא"כ יתמנו פעם אחרת ע"ש ה"ג בשליח עצמו שביטל שליחותו. ויותר מבואר כן בסדר גיטין של מהר"ם בסג"ש אות כ"ו שכ' שם ישאל אותו עוד אם הוא עצמו לא ביטל השליחות בין בפני הבעל בין שלא בפניו. ובאמת בש"ע בכל הלכות גיטין לא נזנר זה וממ"ש בסי' קמ"א ס"א שהעתיק שם לשון הרמב"ם ומשיגיע לידה תתגרש ודאי איכא למשמע דאם חזר ונתרצה הרי הוא שליח הולכה כמקדם אך הט"ז שם סק"ב תמה על זה ומדבריו מבואר דאם ביטל השליח עצמו את שליחותו לא מהני חזר ונתרצה וכן מבואר עוד להדיא בט"ז ס"ק מ"ד שם. ושוב ראיתי בס' בית מאיר שהאריך בדין זה והביא דברי הרמב"ם ודברי הט"ז סק"ב הנ"ל ודעתו נוטה דלא כהט"ז רק דאין ביד השליח כנל לחזור בו ולבטל שליחותו ואפילו חזר בו בפני עדים ואמר שאינו רוצה לילך עם הגט וגם שלא לעשות שליח אחר (כי בלא זה אלא שאמר שהוא לא ילך רק ימנה שליח אחר פשיטא דלא מיקרי ביטול השליחות שהרי לזה הורשה) כנל שחזר ונתרצה ומביאו הרי הוא שליח כמוקדם ומסיים דבלשון סה"ג כאן אפשר לדחוק מ"ש וישאלו אם הוא עצמו לא ביטל השליחות היינו בפני הבעל ומדשמע הבעל מסתמא מחלו לו והוי כאילו ביטלו הבעל ונטל כח ממנו אבל לשון סה"ג דהרב ר"מ שביאר בפירוש בין בפני הבעל בין שלא בפניו צ"ע ע"ש. גם בס' גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ו האריך בראיית נכונות דהעיקר דהשליח אינו יכול לבטל שליחותו כלל וכל שחזר ונתנו לה לא איכפת לן מה שחזר מן השליחות ביני וביני ומצדד עוד דאפילו שמע הבעל מן השליח שביטל השליחות אפשר דג"כ לא מהני דמ"מ כל זמן שלא ביטלו הבעל והניח הגט בידו מסתמא לא ביטלו והניחו לכשיתרצה ליתנו ומסיים דכן נראה עיקר להלכה אך למעשה קשה להכריע בדברים אלו לחומר הנושא ע"ש: ועיין בתשו' ברית אברהם סי' קכ"ה אות ד' אודות שאמר השליח שבבואו למקום האשה ולא רצה למסור הגט בסך ששה זהו' שהבטיח לו המגרש עד שיוסיפו לו הרבה קראוהו לבית הרב והיה שם ראש הקהל ומשרתי הקהילה וגם ערל א' והפחידו אותו ורצו להשים רגלו בכבלי ברזל אם לא יתן הגט ועי"ז היה אנוס והוכרח להשוות עצמו בסך מועט ט"ו זהו' ומסר הגט. וכתב דאילו האמת כדבריו בזה יש לדון דגט זה בטול לפמ"ש הט"ז בסי' קמ"א ס"ק מ"ד דגם השליח יוכל לבטל שליחותו אף דקיבל על עצמו שליחות והוא ק"ו מביטל הבעל את השליחות כו' וא"כ הא בנ"ד לפ"ד השליח ביטל איהו השליחות דלא נתן הגט מרצונו עד שיותן לו סך רב והנתינה היה ע"פ אונס כו' ובאמת יש לדון כיון דהשליח אומר בלב שלם אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה (ע' בסג"ש אות כ"ו ומ"ש שם) והמגרש הבטיח לו שכר שליחות אפשר דא"י לחזור דהוי כמו קבלן עיין בח"מ סי' של"ג ס"ד וה' ובדבר האבוד גם פועל א"י לחזור ואם השליח חוזר ואין רוצה למסרו בב"ד ולומר בפ"נ ובפ"נ ממילא יצטרך הבעל לכתוב גט אחר והוי דבר האבוד ואפשר דהט"ז הנ"ל מיירי בשליח בחנם דיכול לחזור כדאיתא ברמ"א שם ס"ה וא"כ י"ל דבנ"ד שפיר אנסוהו להשליח שלא לחזור אך דא"כ למה לא מחלק הט"ז בזה וע"כ הא דהתם א"י לחזיר היינו לענין דאם הוא חוזר שוכר עליהם או מטען והמה צריכים לשלם ההפסד אבל עכ"פ לא נעשה כמותו היכא דבעי להיות שלוחו כמותו כו' וא"כ בשליח הגט דצריך להיות כמותו של הבעל ובמקומו כיון דחוזר ואומר דלא נעשה כמותו האיך יעשה כמותו של הבעל בע"כ. וכמו דאם הבעל נותן הגט מחמת שהפחידוהו לא מהני ולפ"ד כמה פוסקים פחד וגיזום הוי אונס ה"ה בשליח הנותן גט מחמת פחד וא"כ אילו האמת כדברי השליח י"ל דהגט זה בטל. אך באמת אין להאמינו לשליח כלום נגד הב"ד והלא מבואר בס"ג סכ"ו לשאול להשליח אם הוא לא ביטל השליחות וגם בסי' כ"ז אם עשה בלא אונס וא"כ ראו הב"ד וידעו דאם השליח מבטל השליחות לא מהני השליחות וגם דהא השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ וכבר מבואר בח"מ סי' ל"ד ססי"ח דמעיד מחמת יראה אין בו ממש ובודאי לא אנסוהו אך שנתרצה בעד הסך שנתפשרו עמו וגם מתחילה לא ביטל כלום רק שהיה מתון בדבר עד שיתפשרו עמו ע"ש עוד: והנה מ"ש דאילו האמת כדברי השליח י"ל דהגט זה בטל. לכאורה צ"ע דכפי הנראה מלשון השאלה לא ביטל השליח כלל את השליחות כי לא נזכר שום לשון ביטול רק שלא רצה ליתן הגט ושמא היה בדעתו שאם לא יתנו לו ברצונו יעכב ויטגן האשה חודש או ימים או שלא יתן הוא בעצמו להאשה רק ימנה שליח אחר. ואף אם היה נראה מדברי השליח דכוונתו שמבטל שליחות לגמרי ולא יתן הגט לעולם עכ"ז כיון שלא ביטל בפי' לא הוי אלא גילוי דעת והרי אנן קיי"ל ג"ד בגיטא לאו מלתא היא ע' לעיל סי' קמ"א סעיף ס"ב. דבודאי אין סברא לומר דביטל השליח עצמו את שליחותו יהא חמיר מביטול הבעל להשליח. הגם דלדברי הב"ח לעיל ר"ס קל"ד הבאתיו שם יש מקום לחלק בזה אך הא הב"ש שם לא ס"ל כהב"ח וכתב דכן משמע מכל הפוסקים (וע' מ"ש שם) . גם הפקפוק השני מצד שנתן הגט באונס על ידי גיזום והפחדה וכמו בבעל שנותן באונס כו' ג"כ צ"ע שלא הזכיר דיש היתר בנ"ד מחמת שנתנו לו מעות שהרי האשה הוסיפה לו ט"ו זהו' ומבואר לעיל סי' קל"ד ס"ח דיש כמה דיעות להקל גם בבעל בקיבל מעות דאגב אונסא וזוזי כו' ואפילו המחמירים שם היינו מטעם דאין דמים לאשה והוי כמו תלוהו ויהיב וזה לא שייך גבי שליח דאשתו היא זאת. וגם בגוף הדין דשליחות באונס אין זה ברור לפסול כמו שהאריך בס' גט מקושר ושם אות כ"ז (מיהו יש לחלק דדוקא אם האונס הוא מצד הבעל בזה שייך סברתו דכ"ש הוא שנעשה בכח המשלח כו' משא"כ הכא דהאונס הוא מצד האשה) וצ"ע: שוב נדפס תשובת הגאון מהרי"מ ז"ל מבריסק וראיתי בסימן ל"ח האריך גם כן בדין ביטל השליח עצמו את שליח תו שנשאל שם בנידון שליח שהביא גט ממרחקים ורצה שהאשה תתן לו סך מסויים וצווחו עליו כמה אנשים בתוך כך כעס השליח ולקח הגט והרשאה והשליך על השלחן ואמר בזה"ל האלט אייך גאר. מאכט אייך וורס איר ווילט מיט דעם גט. איך וויל שוין גאר ניט. ויצא מן הבית. נסתפק כרב השואל דאולי יש בזה ביטול לשון השליחות אף דלא ביטל בפירוש מ"מ גילוי דעת מיהא הוי ואף דקיי"ל ג"ד בגיטא לאו מלתא מ"מ הא כתב הב"ח בסי' קל"ד כטעם משום דאין כח בג"ד לבטל מעשה כתיבת הגט ונתינה ליד שליח וא"כ זה שייך דוקא גבי בעל דהעושה מעשה אבל השליח דאינו עושה מעשה רב רק שלקח הגט ונתרצה להיות שליח י"ל דג"ד מלתא היא וראיה לזה מגיטין דף ס"ב כו' בש"ע (לעיל סי' ק"מ ס"ח) וא"כ אף אם חזר ונתרצה שוב אינו יכול להיות והוא ז"ל השיב דיש בנ"ד הרבה צדדים להקל חדא דאף אם ביטל השליח שליחותו בפי' נראה הסברא כל זמן שלא ביטלו הבעל עדיין נשאר כח הבעל בתוקפו ואם שוב נתרצה השליח הרי הוא שליח כמעיקרא ומסדר הגט אין ראיה דאפשר הוא רק חומרא לכתחילה (והזכיר שם קצת מדברי הב"מ וגט מקושר הנ"ל וכתב דאף שסיים הג"מ דקשה להכריע בדינים אלו לחומר הנושא מ"מ בנ"ד שהוא מקור עיגון גדול ויש עוד סניפים להתיר כמו שיתבאר אפשר להקל) ועוד דהא הכא לא ביטל השליח שליחותו בפירוש ואינו אלא ג"ד וקיי"ל דלאו מלתא היא ואין חילוק בזה בין הבעל לשליח כדמוכח מדברי הרמב"ם וש"ע לעיל סו' קמ"א ס"א ומה שהביא הרב השואל ראיה מגיטין דף ס"ב משם אין ראיה כלל כו' (ע' לעיל סי' קמ"א סק"א) ובפרט דעיקר יסודו של הרב השואל להסתפק בזה הוא ע"פ דעת הב"ח הנ"ל ובאמת לאו כ"ע מודים לזה דמדברי התשב"ץ שהביא הב"י שם נראה דפליג על זה (קצת חידוש שלא הזכיר דברי הב"ש שם סק"א. גם מ"ש שם דנראה דהט"ז בסי' קמ"א הובא בב"ש ס"ק צ"ח אזול בשיטת הב"ח הנ"ל כבר כתבתי שם ס"ק ס"ג דלע"ד זה אינו) . ועוד יש סניף היתר מדברי י"א שהובא בת"מ ס"ס של"ג בהגה דמבואר דכל מה שאדם עושה דרך כעס אינו כלום והגם דבס' ת"ח ר"פ ג"פ דחה לגמרי דיעה זו כל קושיותיו לק"מ. ועוד נראה דבנ"ד אפילו ג"ד לא הוי דמה דהשליח כעס ואמר האלט אייך גאר כו' כל הדיבור היה רק לזרז העוסקים בהגט שיתנו לו כפי מה שחפץ וזה דמיא לנדרי זרוזין כו' ומסיים מכל הנ"ל נראה דיש להקל במקום עיגון אם יסכים עוד גדול אחד ע"ש.

עדים המכירין אותה. עמ"ש לעיל סימן קמ"א סל"ו ס"ק ט"ל:

אינה מתגרשת. ע' בס' דגול מרבבה שכ' אף שהמחבר סתם כן אין הדבר מוסכם. ולומר שהמחבר סתם כאן להחמיר צ"ע שחומרא דאתי לידי קולא הוא כי לדעתי אם הוא מתגרשת ע"י אביה או אינה מתגרשת ע"י עצמה לדעת המחמירים בסעיף שאחר זה עכ"ד.

יש להחמיר כו' כן כתבי הב"י לעיל סי' קמ"א בבד"ה שם ע"ש ועיין בת' מהריב"ל ת"א דף ל"ח וח"ג סי' ה' ובת' מהר"ם פדוא סי' אב"ג ובת' מהרי"ט חא"ה סי' ו' ובמבי"ט ח"א סי' רנ"ג ובת"ב סי' קמ"א ובתשו' הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים של"ב ובספ' ג"פ בסי' קכ"ו ס"ק ל"ו:

כמו האשה בעצמה. עמ"ש לעיל סימן קמ"א ס"ק ל"ה ובביאורי לסדר גיטין בסג"ש אות ל"ח ומ"ז:

אם לא שהוא בקי. ע"ל סימן קמ"א ס"ל בהגה ובסימן קמ"ב ס"ט בהגה. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ד ס"ס רע"א בחכם שגירש שלא כדין דסיים שם וצריכים לכופו שלא יהא לו עסק בגיטין וקדושין מאחר שאינו בקי בהם כו' ע"ש. ועמ"ש לעיל סק"א: